מים- מקור חיים

מים היו מאז ומתמיד מקור לחיים. איך האנשים הצעירים שהגיעו למקום כל כך מבודד התמודדו עם בעיית המים ? על כך בבלוגים הקרובים...

העלייה של חברי עין השופט לג'וערה הייתה בשנת 1937. התיישבות במעלה הגבעה הצריכה מחשבה ראשונית מאיפה ייקחו את המים לקיום הישוב?
ביום העלייה לג'וערה סיפקו למתיישבים הצעירים את המים השכנים הערבים, האריסים שגרו בג'וערה.

המים הובאו מבאר הכפר, ממנה הם שאבו מים כל עונות השנה.

באר הכפר מקור מים ראשון לג'וערה 1937

בעזרת חמוריהם, העמיסו הערבים פחים מלאים במים –
והביאו אותם לחברים. למחרת העלייה כבר הצליחו להעביר טנק
 קטן שקיבלו מקיבוץ הזורע, שסיפק את מי השתייה.
כדי לספק בצורה תקינה מי שתייה היו צריכים להביא את המים
ממשמר העמק, מרחק של 18 ק"מ נסיעה. באותם זמנים לא היה
 כביש מסודר, והנסיעה למשמר העמק ובחזרה הייתה כרוכה
בטלטולי דרך קשים וגם בסיכון רב.
את המים למקלחת ולכביסה הביאו החברים בפחים מבאר הכפר. כל גבר היה צריך להעמיס על כתפיו פח מלא מים ולעלות איתו במעלה הגבעה.
הטנק למי השתייה הספיק ליומיים, לעומת זאת המים לכביסה ולמקלחת הובאו פעמים ביום. המאמץ שנדרש מהחברים היה קשה - לכן חיפשו פתרון אחר. הפתרון נמצא בבריכת מים מעל עין סוס. הבריכה הייתה מלאה בבוץ ומוזנחת, אבל זה לא מה שהרתיע את החלוצים הצעירים. הם ניקו את הבריכה במאמץ מרוכז, מילאו אותה במים, בנו סביבה קירות, יצקו גג כדי שהמים לא יזדהמו - וקיבלו בריכה מלאה במים נקיים.



אבל לא מספיק שהבריכה מלאה במים, עכשיו צריך לחשוב איך להעביר את המים ליישוב הצעיר שהתנחל במעלה הגבעה. לשם כך צריך היה להתקין משאבות ולסדר צינור ארוך שיגיע עד מעלה הגבעה.
אנשי היישוב היו בעלי תושייה ויכולת ביצוע גבוהה. במהירות, למרות הקשיים, התקינו את המשאבות ששאבו את המים מתוך הבריכה. הם נתנו  למשאבות שמות - "שרית" ו"גבת".

המשאבה - גבת-

המשאבות שאבו גם את הבוץ שהיה על קרקעית הבריכה והקלו על מלאכת הניקיון. אחרי חודש הגיעו מים לראשונה למחנה שהוקם בג'וערה. המים עברו דרך צינורות שהונחו לאורך 600 מטר, אל שישה טנקים שהועמדו על הגג בג'וערה.
למשאבה היה מחובר מנוע בן חמישה כוח סוס. המנוע הפעיל משאבת בוכנה, אשר הרימה את המים לגובה של 75 מטר. המים זרמו בכמות של 6-8 מטר מעוקב (ממ"ע) לשעה.
כדי להתקיים, החלו החברים לשתול ירקות. גם הירקות קיבלו מים מאותו מקור.
בסוף שנת 1937, כדי להקל על ההשקיה בגן הירק, העמידו מיכלים שהכילו 11 ממ"ע מים, ואלה עזרו בסידורי ההשקיה בגן.
עם תחילת הבנייה בנקודה החדשה בעין השופט, בשנת 1938, שוב צצה ועלתה שאלת המים. איך יגיעו המים ליישוב החדש המרוחק כקילומטר מגבעת ג'וערה?
הראש היהודי ממציא לנו פטנטים... משאבה צנטרפוגלית קטנה הועמדה בג'וערה. המשאבה דחפה את המים למיכל קטן, שעמד במרכז השטח בנקודה החדשה. את המיכל שמו על גבי עמודים, על יד הצריף הראשון שנבנה במקום. ההפרש בגובה היה קטן והמשאבה הצליחה למלא את תפקידה, אם כי קשה לומר שהמים זרמו ברציפות. פה ושם היו תקלות, והחברים שעבדו קשה בבניית המבנים הראשונים בעין השופט - נתקלו בברזים יבשים.
כאשר הקיבוץ נבנה והתרחב במקום החדש, צריך היה למצוא מקור מים רציני יותר.
לשם כך הובא פרופ‘ פיקראד מירושלים, גיאולוג מומחה במציאת מים. אחרי הכנות רבות ובדיקות בשטח, התחילה באוגוסט 1938, קבוצת הקידוח "השדה" לקדוח. נמצאו מים ליד באר הכפר והמקום נקרא באר א'.
נקדחו שתי נקודות. באחת מהן התפוקה הייתה 15-12 ממ"ע ובשנייה 35-30 ממ"ע. העבודה בקידוחים נמשכה עד 1938. באביב 1939 אפשר היה לגשת לסידור של מכון המים הראשון בעין השופט.
 בינתיים, בנקודה החדשה שהחלה להיבנות החמירו בעיות המים, בייחוד כאשר העבירו את הילדים מחדרה
לעין השופט. נקבעה ועדה מיוחדת - ועדה לענייני מים, שתפקידה היה למצוא פתרון טוב יותר לאספקת מים לחברים וגם לסידורי ההשקיה בגן הירק המוגדל ובשטחים נוספים.
הונחו צינורות מבאר א' עד למקום היישוב החדש. כן נרכש מנוע נוסף, שהיה עליו לדחוף יחד עם המשאבה הצנטריפוגלית את המים למעלה - אל הנקודה החדשה. כל זה נעשה באמצעות מְעֵין מכון מים נייד.
לאחר שהונחו הצינורות לאורך 560 מטר, התברר שהם לא יצליחו להעביר את כמות המים הנדרשת. היה הכרח להחליפם בצינורות גדולים יותר. משאבת בוכנה הועברה לקידוח, ומשאבה זו הצליחה, למרות החששות, להעלות את המים לנקודה החדשה בעין השופט.

ראשית ההתישבות בעין השופט

ב- 1939 הוקמה נקודה קיבוצית נוספת באום-אד-ווף. חברי קיבוץ דליה התמקמו באופן זמני במגדל המים ונזקקו למים. הם קיבלו את המים בעזרת צינור מיוחד שירד מעין השופט.
עם השנים, הוקם מגדל מים, שניתן היה להכניס לבריכה שבתוכו כ- 60 ממ"ע.
תוך זמן קצר רושתה כל החצר בצינורות מים. כעבור מספר שנים נבנתה בריכת השחייה, שהייתה למאגר מים גדול מאוד. בעזרת המים האלה הצליחו להשקות מטעים, פלחה, גן-ירק ובעלי -חיים.
אם נסכם את בעיית המים בעין השופט בתחילת הדרך, נראה שהיו הפרעות רבות בעבודה, משום שחסרו לחברי הקיבוץ ניסיון וידע בהפעלת המשאבה. כמו כן, הקיבוץ היה רחוק מהעיר וקשה היה להתקשר למומחים לצורכי הדרכה.

ברל קרן מספר על בעיות המים בשנים הראשונות

בשנים הראשונות שלמק, אני וסיומק'ה היינו אחראיים על
אספקת המים והחשמל.
אספקת החשמל לקיבוץ הייתה על ידי גנראטור.
עמודי החשמל היו אז עמודי עץ שהצבנו בעצמנו. חפרנו בורות,

סיומקה וינר פותח את צינור המים מבאר א

העמדנו בתוכם את העמודים בידיים, נעזרים במתקן מורכב
 משני מוטות וביניהם חבל. את הבור מילאנו באדמה. כדי
לטפס על העמודים, ולחבר את כבלי החשמל, נעזרנו בטפסני
נעליים ובחגורת בטן.
טיפלנו גם בבארות. הקידוח העמוק הראשון נקדח ליד בור
המים ששימש את הערבים. קדחנו שם בעומק  30-40 מטר -
עד שהגענו לשכבת המים. רכשנו משאבה שיצרו בארץ,
ובעזרת יהושע לייבנר, שהיו לו קשרים עם פקידי המנדט,
רכשנו מנוע אנגלי "רוסטון".
צריך היה להפעיל את מנוע המשאבה מספר פעמים ביום ובלילה,
 כדי להזרים מים למיכל שעל ראש המגדל. היינו יורדים לשם,
בדרך כלל ברכיבה על סוס. פעם עדנה רכבה איתי לבאר.
כאשר נכנסתי להפעיל את המנוע, היא נשארה בחוץ יושבת על גב הסוס. את המושכות קשרתי לוו ברזל בקיר. פתאום הסוס ראה את הסוסה של אהרון אלפר
מעבר לגן הירק. הוא קרע את המושכות ופרץ בדהרה, קופץ מעל צינורות הסקינרים של גן הירק. עדנה עפה מגבו אל אדמת הגן. בגלל רעש המנוע לא שמעתי כלום. כאשר יצאתי מבית הבאר, אני רואה שאין סוס. מרחוק ראיתי את אהרון דוהר אל גן הירק. רק אז הבנתי מה קרה. לגודל המזל עדנה יצאה בשלום, רק נשרטה כהוגן.
כמה שנים מאוחר יותר קדחנו את באר ב'. המנוע שהפעיל את המשאבה היה מסוג נציונל (שוכב) בוכנה אחת. היה לו גלגל גדול (כשני מ' קוטר) עם חגורה למשאבה. כדי להניעו במשיכת חרוגה - נדרשו שלושה אנשים...
קנינו אז רכב קטן בשביל הבארות. הוא שימש אותי, את שלמק ואת סיומק'ה.  נהגנו בו ללא רישיון נהיגה.
רכב ישן, כמעט ללא רצפה. עדנה אומרת שאפשר היה לעשות ברקס על ידי הורדת הרגליים לאדמה... היא זוכרת שהילדים קראו לרכב הזה "ברל'ה הקטן". כשהייתה נוסעת אתי לבארות, בירידה התלולה מבאר ב' לבאר א', היא העדיפה לרוץ - כי היא פחדה לנסוע במדרון בטרנטה כזה.
בשלב הראשון הובלנו לעין השופט את המים במיכלים. אחר כך התקנו קו צינורות מבאר א' עד לבריכה שעל מגדל המים. הבוסטר, שחלקו עומד עד היום ליד המזכירות, ובוסטר גדול יותר שעמד ליד בריכת השחייה הישנה, עזרו להעלות את המים אל ראש המגדל.