המפגש עם ערביי האזור
לפני מלחמת השחרור היו באזור רמת מנשה כפרים ערביים רבים:
ריחנייה, אום אל זינאת, סבארין, כפריין, דלית אל
רוחה.
היחסים בין חברי הקיבוץ הצעיר לתושבים הערביים בסביבה היו מורכבים. מצד אחד החברים רצו בכל מאודם ליצור יחסי שכנות טובים. מצד שני היה פחד מפני כנופיות שפעלו בתוך הכפרים.
ב- 1938 התקיימה שיחת חברים בג'וערה בעניין המרעה וכאן מובא קטע מפרוטוקול השיחה:
שמואל בן צבי דורש שיוסף (איתן) יביע את עמדתו בעניין קצירת הערבים את העשב באדמתנו.
יוסף איתן: "אני עוד לומד את כל שאלת הערבים. קוו הפעולה שלי הוא לא להתחיל ביד קשה, למרות שאינני מאמין שהם יכולים להיות ידידים בנפש . הם אנשים תרבותיים (ערביי כפריין) ויודעים הכול מהנעשה בעולם.
השכנים שלנו היו רגילים כל הזמן לרעות בשדות של ג'וערה הסברתי לערבים שאת העשב של הגורן אפשר לקחת על פי פתק ממני.
זה מגוחך שאנשינו לא יודעים איך לברך ערבי, כאילו חיים בשני עולמות. חושב שאפשר לסדר את רוב הדברים בשקט."
הקיבוצניקים הצעירים עשו עסקים עם ערביי הסביבה היו ערבים מכפריין שהסתובבו רכובים על חמורים בקיבוץ למכור סחורתם לעיתים פנו במקרים דחופים לקבלת טיפול רפואי במרפאת הקיבוץ .
על הכפר כפריין
בשנת 1942 כותב טוביה לישנסקי בעלון הקיבוץ על הכפר כפריין.
השם מציין שני כפרים שעל חורבותיהם הוא נבנה-חירבת אל מררת וחירבת אל בלאד. עד שנת 1835 בערך,עיבדו את אדמת הכפר ששטחה 11.000 דונם בקירוב ,שני ראשי משפחות ממשפחת ג'ברין מאום-אל פאחם. באותה שנה נדדו ארבעה ראשי משפחות עם משפחותיהם הקטנות מהכפר חיריביה שעל יד עזה.
תחילה התיישבו משפחות אלו זמנית בכפרים יאמון, אום אל זנת וסובארין. אז קנה חאדר בן עבד אל ג'אוואד את אדמת הכפר משני ראשי המשפחות מאום-אל-פאחם.
אתו עברו לגור למקום שבו נמצא הכפר כיום, גם שלושת המשפחות האחרות . בהמשך השנים הצטרפו אליהם עוד.חאדר אל עבד הוא אביו זקנו של שאקר שאנו מכירים אותו.
גם כיום כאז, משפחה זו היא העשירה,החזקה ובעלת ההשפעה בכפר.
סכסוכים תמידיים היו לחאדר אל עבד עם אנשי אום-אל-פאחם.
הריב היה על קרקעות וכתוצאה מזה ירו בו בהיותו בשדה ופצעוהו.
כעבור זמן מה חדרה אל ביתו כנופיה של 40 איש מאום-אל פאחם והרגוהו בנשק קר לעיני בנו הקטן-אסעד אל חאדר,שמת לפני כשנה בהיותו כבן תשעים ומעלה.
בחייו נשא שמונה נשים שהעמידו לו 22 בנים ובנות , כיום, בנו הבכור הוא בן 70 ומעלה ובן זקוניו כבן 5.
בכפר כיום 5 משפחות בעלות קרקע והשפעה והן: בית עבד אל ג'אווד, בית סירחאן , בית חאג' יוסיף, בית חליפה ובית המצרווה (המצריים).נוסף להן עוד משפחות עניות חסרות קרקע .
מספר תושבי הכפר כ - 700 נפש. מספר בתיו כ - 120.
בשנים האחרונות החלו מחוסרי בית מתושבי הכפר לבנות על הגבעה השנייה מערבית לכפר.
צפונית מזרחית לכפר,ישנו מספר רב של מערות החצובות לפי הסגנון של קברי היהודים, במערת שיך אבריק, לדוגמא.לפני מספר שנים הוצאו ממערה אחת שתי גלוסקמאות , סרקופגים חצובות מסלע ואלה עומדות בתור שקתות מים ליד מעין הכפר. כמו כן , נמצא כסף לא מעט וזהב במערות האלו.
מסופר בין הערבים על אחד בשם שיך עווד אשר מת לפני שתים עשרה שנה ופרנסתו הייתה משוד הקברים ומכירת השלל בחיפה.מספר רב של מטבעות עתיקות מתגלה מזמן לזמן בכפר והוא מעיד על קדמונות הישוב.
שני בוסתנים לכפר,האחד צפונית מערבית לכפר במרחק של שני קילומטר בערך,והוא שייך למוכתר הכפר.ישנם בו עצי פרי שונים וירקות בהשקאה.במרכז הבוסתן , באר בנויה ובריכה קטנה לידה. מי הבאר נשאבים על ידי גלגל וחגורת פחים והמניע , פרדה.
בוסתן שני ויותר גדול נטוע דרומית מערבית לכפר ושייך למשפחת עבד אל ג'אוואד.הוא מצטיין בעצי תות גדולים וכמו כן בעץ אלון ענף ועתיק.
על ידו נמצא מעין הנקרא עין אל באלד המספק מים לצורכי הכפר והעודף ממימיו זורם ומשקה את עצי הבוסתן והירקות הגדלים בין העצים.
עוד מעין נגלה לפני כשלוש שנים דרומית לכפר. מי המעין זורמים בתעלה הבנויה מאבנים מסותתות ומכוסה למעלה כדוגמת התעלות מתקופת היהודים בארץ.
תעלה זו מוליכה,לפי הנראה,ממרחק רב עד לקרבת הכפר והיא מכוסה שכבת אדמה בגובה של שלשה וארבעה מטרים.
מחמת המריבות הבלתי פוסקות והחשש לעקירה,אין תושבי הכפר מוסיפים לנטוע עצים באדמתם.
בכפר בית ספר ובו כחמישים תלמיד.הבניין נבנה בכספי הכפר.המורה צעיר כבן עשרים ומוצאו מחברון. בשכר נוסף של כמה גרושים,הוא נותן שעורים באנגלית למספר תלמידים.
ישנו כאן הג'אמע ,מקום תפילה בכפר ומשולמת משכורת לחטיב (הקורא לתפילה והמורה לדת) המשכורת משולמת גם בחיטה וחלקת קרקע לעיבוד.
שלוש חנויות קטנות בכפר מספקות צרכי מכולת שונים לאוכלוסייה. אין אטליז קבוע בכפר כדוגמת האטליזים בכפרים הגדולים,אולם ישנם קצבים השוחטים בהמה מפעם לפעם , בעיקר בהמה דלה , במרכז הכפר ובו במקום מוכרים מן הבשר לכפריים.
המוכתר מוצאו מאיבלין , כפר ליד עכו ובצעירותו היה שוטר.אחרי סכסוכים תמידיים שהיו בכפר בין המשפחות והמוכתרים, מינתה אותו הממשלה למוכתר על המקום. זה היה לפני כשמונה שנים,יש לו קירבת דם למשפחות מיוחסות ואף אשתו ממשפחת אפנדי בעכו , אולם הוא מחוסר כל השפעה ממשית בכפר.
יש קשרי משפחה ישנם לכפריין עם כמעט כל הכפרים החשובים בכפרי הרוחה(כפרים באזור שלנו).קיים ריב דמים בין תושבי כפריין עם אנשי ריחנייה בשל מקרה רצח בזמן המאורעות.
המפגש עם ערביי הסביבה היה גם בנסיבות רגועות יותר,אך המתח נשזר גם בנסיבות אלו.
האוטובוס הראשון היה עושה סיבוב בכל הכפרים
בעיתון שהתפרסם ב1943 כותב משה מחרוק:
ברצוני הפעם לנסות לתאר נסיעה באוטובוס מס' 15 בשעה 6:30 בבוקר השכם נחפזים אנשינו לסיבוב דליה, שם מצפים לאוטובוס שיחזור מסיבובו.
מחכים אנשינו וגם כפריים וביניהם מבוגרים ונכבדים
מן הנימוס האלמנטארי לברך אחד את רעהו
מובן שלא חשובה כאן השפה
מספיק רמז, מלה, הנפת יד. אבל אנשינו רובם - ההפך.
האוטובוס מגיע. תופשים מקומות. מי בעמידה, מי בישיבה הצפיפות גדולה. הנהג נרגז, הנוסעים נרגזים.
על אחד הספסלים יושבת חברת קיבוץ
בחורה די מפותחת, קיבלה חינוך הגון, מבינה דברים והיא משוחחת עם חברת המקום.
על המושב השני אישה ערבייה עם ילד קטן בזרועותיה.
הילד מרוב סקרנות רוצה לשחק עם שערותיה של החברה והיא מתרגזת ומרביצה על ידו .
האם מתרגשת מרוב כעס ופונה לחברה המתורבתת:
חושבת שאת טובה מאתנו.
אולי את מזהב?
אולי מאותו חומר קורצנו?
 |
| חברי עין השופט במפגש עם נכבדי מעוייה |
ריחנייה, אום אל זינאת, סבארין, כפריין, דלית אל
רוחה.
היחסים בין חברי הקיבוץ הצעיר לתושבים הערביים בסביבה היו מורכבים. מצד אחד החברים רצו בכל מאודם ליצור יחסי שכנות טובים. מצד שני היה פחד מפני כנופיות שפעלו בתוך הכפרים.
ב- 1938 התקיימה שיחת חברים בג'וערה בעניין המרעה וכאן מובא קטע מפרוטוקול השיחה:
שמואל בן צבי דורש שיוסף (איתן) יביע את עמדתו בעניין קצירת הערבים את העשב באדמתנו.
יוסף איתן: "אני עוד לומד את כל שאלת הערבים. קוו הפעולה שלי הוא לא להתחיל ביד קשה, למרות שאינני מאמין שהם יכולים להיות ידידים בנפש . הם אנשים תרבותיים (ערביי כפריין) ויודעים הכול מהנעשה בעולם.
השכנים שלנו היו רגילים כל הזמן לרעות בשדות של ג'וערה הסברתי לערבים שאת העשב של הגורן אפשר לקחת על פי פתק ממני.
זה מגוחך שאנשינו לא יודעים איך לברך ערבי, כאילו חיים בשני עולמות. חושב שאפשר לסדר את רוב הדברים בשקט."
הקיבוצניקים הצעירים עשו עסקים עם ערביי הסביבה היו ערבים מכפריין שהסתובבו רכובים על חמורים בקיבוץ למכור סחורתם לעיתים פנו במקרים דחופים לקבלת טיפול רפואי במרפאת הקיבוץ .
על הכפר כפריין
בשנת 1942 כותב טוביה לישנסקי בעלון הקיבוץ על הכפר כפריין.
השם מציין שני כפרים שעל חורבותיהם הוא נבנה-חירבת אל מררת וחירבת אל בלאד. עד שנת 1835 בערך,עיבדו את אדמת הכפר ששטחה 11.000 דונם בקירוב ,שני ראשי משפחות ממשפחת ג'ברין מאום-אל פאחם. באותה שנה נדדו ארבעה ראשי משפחות עם משפחותיהם הקטנות מהכפר חיריביה שעל יד עזה.
תחילה התיישבו משפחות אלו זמנית בכפרים יאמון, אום אל זנת וסובארין. אז קנה חאדר בן עבד אל ג'אוואד את אדמת הכפר משני ראשי המשפחות מאום-אל-פאחם.
אתו עברו לגור למקום שבו נמצא הכפר כיום, גם שלושת המשפחות האחרות . בהמשך השנים הצטרפו אליהם עוד.חאדר אל עבד הוא אביו זקנו של שאקר שאנו מכירים אותו.
גם כיום כאז, משפחה זו היא העשירה,החזקה ובעלת ההשפעה בכפר.
 |
| טוביה לישנסקי נפגש עם סעיד אל חמדאן תושב ריחנייה |
סכסוכים תמידיים היו לחאדר אל עבד עם אנשי אום-אל-פאחם.
הריב היה על קרקעות וכתוצאה מזה ירו בו בהיותו בשדה ופצעוהו.
כעבור זמן מה חדרה אל ביתו כנופיה של 40 איש מאום-אל פאחם והרגוהו בנשק קר לעיני בנו הקטן-אסעד אל חאדר,שמת לפני כשנה בהיותו כבן תשעים ומעלה.
בחייו נשא שמונה נשים שהעמידו לו 22 בנים ובנות , כיום, בנו הבכור הוא בן 70 ומעלה ובן זקוניו כבן 5.
בכפר כיום 5 משפחות בעלות קרקע והשפעה והן: בית עבד אל ג'אווד, בית סירחאן , בית חאג' יוסיף, בית חליפה ובית המצרווה (המצריים).נוסף להן עוד משפחות עניות חסרות קרקע .
מספר תושבי הכפר כ - 700 נפש. מספר בתיו כ - 120.
בשנים האחרונות החלו מחוסרי בית מתושבי הכפר לבנות על הגבעה השנייה מערבית לכפר.
צפונית מזרחית לכפר,ישנו מספר רב של מערות החצובות לפי הסגנון של קברי היהודים, במערת שיך אבריק, לדוגמא.לפני מספר שנים הוצאו ממערה אחת שתי גלוסקמאות , סרקופגים חצובות מסלע ואלה עומדות בתור שקתות מים ליד מעין הכפר. כמו כן , נמצא כסף לא מעט וזהב במערות האלו.
מסופר בין הערבים על אחד בשם שיך עווד אשר מת לפני שתים עשרה שנה ופרנסתו הייתה משוד הקברים ומכירת השלל בחיפה.מספר רב של מטבעות עתיקות מתגלה מזמן לזמן בכפר והוא מעיד על קדמונות הישוב.
שני בוסתנים לכפר,האחד צפונית מערבית לכפר במרחק של שני קילומטר בערך,והוא שייך למוכתר הכפר.ישנם בו עצי פרי שונים וירקות בהשקאה.במרכז הבוסתן , באר בנויה ובריכה קטנה לידה. מי הבאר נשאבים על ידי גלגל וחגורת פחים והמניע , פרדה.
בוסתן שני ויותר גדול נטוע דרומית מערבית לכפר ושייך למשפחת עבד אל ג'אוואד.הוא מצטיין בעצי תות גדולים וכמו כן בעץ אלון ענף ועתיק.
על ידו נמצא מעין הנקרא עין אל באלד המספק מים לצורכי הכפר והעודף ממימיו זורם ומשקה את עצי הבוסתן והירקות הגדלים בין העצים.
עוד מעין נגלה לפני כשלוש שנים דרומית לכפר. מי המעין זורמים בתעלה הבנויה מאבנים מסותתות ומכוסה למעלה כדוגמת התעלות מתקופת היהודים בארץ.
תעלה זו מוליכה,לפי הנראה,ממרחק רב עד לקרבת הכפר והיא מכוסה שכבת אדמה בגובה של שלשה וארבעה מטרים.
מחמת המריבות הבלתי פוסקות והחשש לעקירה,אין תושבי הכפר מוסיפים לנטוע עצים באדמתם.
בכפר בית ספר ובו כחמישים תלמיד.הבניין נבנה בכספי הכפר.המורה צעיר כבן עשרים ומוצאו מחברון. בשכר נוסף של כמה גרושים,הוא נותן שעורים באנגלית למספר תלמידים.
ישנו כאן הג'אמע ,מקום תפילה בכפר ומשולמת משכורת לחטיב (הקורא לתפילה והמורה לדת) המשכורת משולמת גם בחיטה וחלקת קרקע לעיבוד.
שלוש חנויות קטנות בכפר מספקות צרכי מכולת שונים לאוכלוסייה. אין אטליז קבוע בכפר כדוגמת האטליזים בכפרים הגדולים,אולם ישנם קצבים השוחטים בהמה מפעם לפעם , בעיקר בהמה דלה , במרכז הכפר ובו במקום מוכרים מן הבשר לכפריים.
המוכתר מוצאו מאיבלין , כפר ליד עכו ובצעירותו היה שוטר.אחרי סכסוכים תמידיים שהיו בכפר בין המשפחות והמוכתרים, מינתה אותו הממשלה למוכתר על המקום. זה היה לפני כשמונה שנים,יש לו קירבת דם למשפחות מיוחסות ואף אשתו ממשפחת אפנדי בעכו , אולם הוא מחוסר כל השפעה ממשית בכפר.
יש קשרי משפחה ישנם לכפריין עם כמעט כל הכפרים החשובים בכפרי הרוחה(כפרים באזור שלנו).קיים ריב דמים בין תושבי כפריין עם אנשי ריחנייה בשל מקרה רצח בזמן המאורעות.
 |
| מקום הכפר חוביזה |
המפגש עם ערביי הסביבה היה גם בנסיבות רגועות יותר,אך המתח נשזר גם בנסיבות אלו.
האוטובוס הראשון היה עושה סיבוב בכל הכפרים
בעיתון שהתפרסם ב1943 כותב משה מחרוק:
ברצוני הפעם לנסות לתאר נסיעה באוטובוס מס' 15 בשעה 6:30 בבוקר השכם נחפזים אנשינו לסיבוב דליה, שם מצפים לאוטובוס שיחזור מסיבובו.
מחכים אנשינו וגם כפריים וביניהם מבוגרים ונכבדים
מן הנימוס האלמנטארי לברך אחד את רעהו
מובן שלא חשובה כאן השפה
 |
| האוטובוס הראשון |
מספיק רמז, מלה, הנפת יד. אבל אנשינו רובם - ההפך.
האוטובוס מגיע. תופשים מקומות. מי בעמידה, מי בישיבה הצפיפות גדולה. הנהג נרגז, הנוסעים נרגזים.
על אחד הספסלים יושבת חברת קיבוץ
בחורה די מפותחת, קיבלה חינוך הגון, מבינה דברים והיא משוחחת עם חברת המקום.
על המושב השני אישה ערבייה עם ילד קטן בזרועותיה.
הילד מרוב סקרנות רוצה לשחק עם שערותיה של החברה והיא מתרגזת ומרביצה על ידו .
האם מתרגשת מרוב כעס ופונה לחברה המתורבתת:
חושבת שאת טובה מאתנו.
אולי את מזהב?
אולי מאותו חומר קורצנו?
אין תגובות :
הוסף רשומת תגובה