אלישע לין- בשיחה עם וותיקי קיבוץ עין השופט בשנות התשעים
 |
| אלישע לין כילד- באדיבות ארכיון משמר העמק |
" כשאני רואה את החבורה היושבת מולי, אני מרגיש שהחלטתי החלטה נכונה כשבאתי הנה. אני מקווה שהדברים שאספר יהיו קרובים למציאות ויזכירו לכולנו תקופה מאוד יפה-נחלוק יחד חוויות שעברנו לאורך השנים. אני זוכר את הגרעין האמריקאי שהגיע למשמר- העמק ב- 1932 כקבוצת חניכים של מרדכי וציפורה בנטוב שהיו שליחים בארצות הברית. בין החברים הזכורים לי היו: שרה כהן אבידן,יונה ינאי, אריה ויצמן,
איסקה ומשה בלומשטיין.יותר מאוחר הגיע אלינו שלמק (שלמה ברנשטיין) שעשה את האינסטלציה החשמלית במקלחת הראשונה במשמר -העמק.
הקבוצה האמריקאית היתה מאוד סימפטית הם, גרו בבית האימון שהיה שייך ללולים. הקבוצה שהתה כחצי שנה במשמר העמק ואחר עברו לחדרה.
אחרי שהלכו, שאלתי ומה עושים בחדרה?
וענו לי כורתים אקליפטוסים ומוכרים אותם,מקימים חברת הובלה ויש להם כבר משאית אחת.
המרחק בין חדרה למשמר העמק היה גדול והאמצעים לרכישת אנפורמציה היו מעטים. עם המעבר לג'וערה ואחר לעין- השופט, חודש הקשר ועמו הענין שגיליתי בכל מה שקורה בישוב החדש שקם לידנו.
אני הבן העשירי של משמר העמק, אחי הבן הבכור אוריאל לין נפטר לפני חמש שנים.
הוא עזב את משמר- העמק לפני שלושים שנה וחי במושב בילו.
נולדתי בתקופה שהקיבוץ שלנו נקרא "מחנה" והיה בעפולה רבתי של היום.את אמי, שרה לין הכורעת ללדת לא הספיקו להעביר לבית החולים ושני חברי קיבוץ ברטק וגדעון מנור יילדו אותה.
אמא התעוורה בלידה (מקרה מאוד נדיר-אחד למאה אלף) עיקר המאמצים היו להצלת אמי- אני כתינוק הוכנסתי לאינקובטור פרמיטיבי,שמו עלי צמר גפן ובקבוקים חמים וכך שמרו על חום גופי.
במהלך הטיפול שקיבלתי , אמא של ע. הלל לא כל כך השגיחה , כתוצאה מכך קבלתי כוויה ביד מאחד הבקבוקים.
אני זוכר וותיקים רבים בקיבוץ שהיו מבקשים ממני –אלישע תראה לנו את היד..את יד ימין.. מה אתם רוצים לראות? רוצים לראות אם יש לך עדין כוויה.
כאשר גדלתי גם הכוויה גדלה קצת והיא משמשת לי הוכחה שהסיפור שלי מקורו באמת .
כשהפלוגה של חברי עין השופט עלתה לג'וערה , אני זוכר שכילד בן שמונה אריה דיאמנט (המוכתר של משמר העמק) הציע לי לרכב איתו לג'וערה כדי לראות את האדמות שקנו להתישבות .
הדרך לא היתה קיימת ,איני זוכר איך הגענו לג'וערה על סוס או במכונית ,בכל מקרה גבעת ג'וערה זכורה לי היטב, בעיקר האבנים שהיו פזורות בכל פינה ,לא יכולתי לתאר לעצמי שאפשר יהיה אי פעם להקים פה משהו.
אני יודע שאתם סיקלתם וסיקלתם וסיקלתם אין סוף אבנים. -כול וותיקי עין- השופט מניעים בראשם.. נכון.. ונתקלנו בעקרבים ובנחשים.
 |
| קירות המגן סביב הצריפים |
1) לקירות מגן לצריפים שנבנו בתקופת המאורעות בשנות הארבעים.
2) לסימון חלקות השדה
3) לסלילת הכביש בין ג'וערה ליקנעם.
המושבה יקנעם עלתה על הקרקע בשנת- 1936.
איזור רמת השניים נקרא על שם שני תושבי יקנעם שנרצחו באותו איזור-יואש ויצחק.
אני זוכר את העליה לקרקע לג'וערה, את הנסיעות הדחופות לג'וערה של אריה דיאמנט ומאוחר יותר של אברהם גולדשלגר שנבחר מטעם משמר העמק כמלווה חברתי ובעיקר כלכלי של עין השופט.
באותה תקופה חברי עין השופט סללו את הכביש מהכפר הערבי קירי לכיוון ג'וערה ,לא אשכח את רצח אפרים טיקטין ואליעזר קרונולד שנסעו בעגלה שהיתה בדרכה מסלילת הכביש מאיזור רמת השנים, כשהפרידות הקשורות לעגלה בה נסעו, החלו לדהור בגלל היריות. -
תכיר זו אשתו של אפרים...
נעים לי מאוד.
אליעזר לא היה נשוי. אליעזר הגיע באותה שנה ולא ידע עדין לדבר עברית. עם אפרים היו לי יחסי ידידות נפלאים. הוא השתלם במטעים שלנו ומשום מה נמשכתי אל דמותו השברירית. היו לו משקפיים דקים עם מסגרת דקה כמו חוט ברזל. הוא היה אדם נעים הליכות והיה לו יחס חם מאוד לילדים צעירים.
אני הייתי אז ילד כבן שמונה תשע. זכור לי שהגיע על העגלה לג'וערה פצוע קשה מאוד,ללא סיכוי לחיות. אליעזר נפל מהעגלה בשטח ונהרג במקום. הרצחו של אפרים טיקטין זיעזע אותי מאוד כילד. הכרתי אותו באופן אישי ,ישבנו לילות בסוכת שמירה שהיתה מעל הכרמים של משמר העמק והוא היה מספר לי סיפורים. נהניתי לשמוע כל מילה שיצאה מפיו.לימים נודע לי שכשנרצח אפרים היתה אשתו יהודית- בהריון מתקדם.הבן שנולד נקרא על שמו של אפרים והוא כיום חבר בקיבוץ "הזורע".בגלל הקשר שהיה לי עם אפרים האב, המשכתי בקשר עם אפרים הבן.
באותה תקופה, בשנת 1938 אירע גם רצח אברהם גולדשלגר, חבר משמר העמק שהדריך את חברי עין השופט בתחילת דרכם בג'וערה.
ביום חמישי (28 בפברואר) אני הייתי אז ילד בן עשר,ירדתי מהמוסד החינוכי בדרכי לקיבוץ.היה יום סגרירי והתחיל לרדת גשם בארבע וחצי אחר הצהרים. מישהו אמר לי שאברהם גולדשלגר נרצח.
מתוך הסיפור הבנתי שג'ו (יוסף איזן) היה איתו והצליח לברוח לג'וערה ולהזעיק עזרה. אנחנו הילדים הערצנו מאוד את ג'ו. הוא היה בחור גבוה ויפה,בלונדני רחב כתפיים. מג'וערה אותתו לשריד שאברהם גלודשלגר נרצח.למחרת ב-12 בצהרים התקיימה ההלוויה של גולדשלגר. לא מנעו מאיתנו הילדים להשתתף בהלוויה.בצאתה מהשדרה המוליכה לבית הקברות שלנו,שמעתי רעש של קבוצת אנשים, הפניתי מבטי וראיתי כ-30 שוטרים בריטים כשבראשם הולך אריה דיאמנט (רכז הבטחון של משמר- העמק באותה תקופה) עם קצין בריטי.
 |
| אריה דיאמנט- המוכתר של משמר העמק- באדיבות ארכיון משמר העמק |
הבריטים היו נעולים במגפים גבוהים ואקדח חגור למתניהם .בראש הקבוצה הלך ערבי כפות לשני שוטרים.
שאלתי את אריה-"מי הערבי הזה?" אריה ענה לי-"זה הרוצח של גולדשלגר ". מעלינו טס באותו זמן מטוס דו כנפי חד מנועי שטס מעל משמר- העמק וזרק חבילות וחומר אינפורמטיבי לחיילים הבריטים.
למחרת נודע לי שלערבי שרצח את גולדשלגר קוראים אבו עלק. הרצח בוצע במצוותו של אבו דורה שהיה ראש הכנופיות באיזור שלנו.הרוצח ברח ממחנה מעצר בעתלית והוטל עליו לרצוח את גולדשלגר. הוא ביצע את הרצח וברח לכופריין, נתפס על ידי האנגלים ונתלה לאחר ימים ספורים בעכו. כיצד בוצע הרצח?
סופר לי שמוכתר כופריין שהיה מיודד עם אנשי ג'וערה היה בא לבקר לעיתים במקום..ביום הרצח הגיע כמנהגו לג'וערה ואיש לא חשד בו,כשראה את גולדשלגר יוצא לדרכו,הרים עבייה וסימן לרוצח שגולדשלגר בדרכו למשמר- העמק.
גולדשלגר נהג ללכת כמעט יום- יום ממשמר העמק לג'וערה ובחזרה.בדרכו בגבעות המפרידות בין ג'וערה לחורשת משמר העמק ארבו לו הרוצחים,
ג'ו הלך אחריו מטעמי ביטחון.לגולדשלגר היה על הכתף אקדח מאוזר ארוך עם נרתיק עץ שאפשר להרכיב על המאוזר ולירות מן הכתף. את המאוזר שדדו, הרוצחים נמלטו לכופריין.
למחרת הגיע הצבא הבריטי העמיד את כל הגברים מהכפר בשורה וכלבים החלו לרחרח.כעבור זמן קצר הכלבים קפצו על אבו עלק שנאלץ להודות ברצח.
בסביבה שלנו היו הרבה מאוד כפרים ערביים.כופריין היה כפר גדול.
כשהגעתי לראשונה לכופריין שאלתי "למה קוראים לכפר כופריין?".
ענו לי התושבים:"כופריין פירושו שני כפרים."
זהו כפר שנוסד מאיחוד מתושבי אום- אל- פאחם ואום- אל- זינאת. הם סיפרו שבתחילה לא התכוונו להקים כפר,אבל בשטחים האלה היו להם אדמות חקלאיות והם היו באים כדי לעבד את האדמות. במשך הזמן נשארו ללון, הקימו אוהלים וחושות ולאט לאט הוקם הכפר שנקרא כופריין.
כשסיפרתי זאת לאחד מוותיקי כופריין החי כיום בג'ינין ,אישר לי את הסיפור.
באיזור הרי אפרים ובסביבות משמר העמק ויקנעם-ג'וערה עין השופט דליה ורמת השופט היו הרבה כפרים של פלחים ערביים, ליד כופריין היה כפר שנקרא חובייזה (-המקום בו יושב היום קיבוץ גלעד.)ממזרח לחובייזה היה כפר קטן שנקרא קניר והיו עוד כמה כפרים קטנים. ממערב לעין השופט בסביבות דליה היה כפר שנקרא דלית אל רוחה-הכפר פונה לפני מלחמת השחרור.ממערב לרמת השופט , בין קיבוץ רמת השופט לעין העמק היה הכפר הערבי ריחנייה.ממערב לו,מעבר לכביש ואדי מילק היה כפר ערבי גדול שנקרא אום אל זינאת. דרומית מערבית מאום אל זינאת לכיוון בת שלמה,היו הכפרים סברין סינדיאנה אום אל דארג'.באזור משמר העמק ממזרח היו הכפרים רוביה תחתה ורוביה פוקה שחלשו על משמר העמק. מתחת לרוביה פוקה ליד הכביש חיפה ג'נין היה הכפר נכנכיה.מזרחה לרוביה פוקה באיזור מושב היוגב ,היה כפר גדול שנקרא ליד אל עוואדין. בהמשך למשמר העמק גובל עם הקיבוץ היה הכפר אבו שושא שתושביו היו טורקמנים,הכפר השתרע על שתי גבעות. על שתי גבעות נוספות ממערב עד ואדי קאסם (היום נמצאות שם המשאבות של המוביל הארצי) היה כפר גליילי.מואדי קאסם עד להזורע היה הכפר אבו זרוק.בין הזורע ליקנעם במערות שבהר,שכן הכפר קירי שאדמותיו נקנו ע"י הקק"ל ותושביו עברו לאום אל ע'נאם.
יש לציין שהיחסים עם הכפריים השכנים היו סבירים למעט בתקופות מתיחות .הכפרים שבאזור ננטשו ע"י תושביהם לאחר מפלתו של קאוקג'י במשמר העמק ועברו למחנה הפליטים בג'נין.
ליד ריחניה נהרג בנו של ברגמן מושל המחוז באחד מסיורי הפלמ"ח, ערבי עם רובה צייד ירה בו והרגו. הכפר דלית אל רוחה שהיה קרוב לקיבוץ דליה פונה לפני עליית דליה על הקרקע ,כשהם היו עדיין במגדל הדבורים מקום האחזות הראשון שלהם ונקראו "למפנה".
 |
| אלישע ואוריאל לין- באדיבות ארכיון משמר העמק |
גם הייקים של דליה היו בהכשרה במשמר העמק.
ציפקה אפרת- אתה כל הזמן טוען שהערבים היו ידידים שלכם.איך הם היו ידידים שלכם? אתם הרי כבשתם את האדמות שלהם?
-מענין שכך זה היה. החינוך שלנו היה חינוך למדינה דו לאומית. נהגנו על פי האידיאולוגיה של תנועת' השומר- הצעיר' להשתדל לשמור על יחסים טובים עם הכפרים הערביים שמסביב.
בקשרים שלנו עם הכפרים הערביים היו ירידות ועליות. לפני המאורעות היו קשרים יותר טובים , בזמן המאורעות הם היו פחות טובים.גניבות וקטטות על שטחי מרעה היו כל הזמן.
אני זוכר שבאחד הלילות שמרתי בפאתי משמר העמק קרוב לכפר רובעיה תחתה.הגדר שלנו היתה גם הגדר שלהם.שמעתי איך אבו דיאב ידידי מהכפר מספר לחבריו בנימה מבודחת על רצח ארבעים ושניים יהודים בבתי הזיקוק בחיפה על ידי ערביי חאווסה ובלאד שאך (בן דור,ותל חנן) אלה היו יהודים שעבדו איתם יחד באותו מפעל.
למחרת פגשתי אותו ואמרתי לו "אבו דיאב אנחנו כל השנים חיים ביחד ומשוחחים בחברות, איך אתה יכול בשתיים בלילה לספר בשחצנות שכזו ובגאווה איך רצחו את יהודי תל-חנן?"
אבו דיאב הביט בי בהפתעה "אלישע איך אתה יודע?"
"ישבתי ליד הגדר והקשבתי לכם.."
אחת ממטרות החינוך אצלנו היה ללמוד ערבית ולדעת ערבית, הבנתי את דבריו והוא בוש ונכלם.
כולנו זוכרים שהלאומנות הערבית שבאה לביטוי באותה תקופה, לא היתה חזקה כמו היום. חיינו יחד תחת שלטון בריטי, הם היו עובדי אדמה ואנחנו היינו עובדי אדמה, הפגישות בינינו היו בין רועי צאן לרועי צאן, בין אנשי פלחה לאנשי פלחה.
נכון שגניבות ומאבקים על שטחים היו כל הזמן אבל , בעיקר - בהנהגתו של מרדכי בנטוב, טיפחנו את היחסים עם הערבים.
במוסד החינוכי היינו מרימים כל יום חמישי דגל כדי לסמן לצעירים הערביים שרצו לשחק כדורגל , לבוא למגרש הספורט של המוסד כדי לשחק. התורן והדגל שימשו במוסד שלנו אמצעי איתות לחניכים שאפשר לבוא לאכול, פולי ומילק גולן לא רצו שבמוסד יהיה פעמון כמו בקיבוץ."כי זה לא חינוכי."
ביום היו מרימים דגל וזה היה סימן שחדר האוכל מוכן, בלילה בראש התורן היה פנס אדום שהיה נדלק כשארוחת הערב היתה מוכנה. כשצעירי הכפרים הערביים ראו את הסימן לבוא ולשחק , הם היו מגיעים בהמוניהם למגרש הספורט ואנחנו שיחקנו איתם מחניים-כדורסל-כדורעף.
במפגשים האלה למדנו את שפתם והם למדו כמה מילים בעברית. לאחר שנים בן דודי אמנון לין כתב ספר על היחסים בינינו לתושבי הכפרים הערביים שהיו בסביבה. בספרו הוא טוען שהכפריים היו הראשונים לפתיחת ההתקפה על משמר העמק. אני כופר בהנחה הזו, לדעתי, זו עמדה שכוונתה להצדיק את עמדתו הפוליטית ביחס לערבים. האמת היא שלאנשי הכפרים היו טענות קשות על כך שאנשים זרים באו לכפריהם והסתובבו בכפר כבעלי בתים. אבל לתושבים לא היה מה לעשות. מי שפתח את הפה חטף כדור בראש.
הזרים היו עירקים ואנשי קאוגז'י-צבא השחרור של הערבים.
איני טוען שהכפריים הערבים היו אוהבי ישראל, אני גם מאמין שהם חיכו שצבא קאוגז'י יכבוש את משמר העמק והם יזכו בשלל, זה וודאי נכון.. אבל יחד עם זה הם גם מכרו לנו נשק ימים ספורים לפני ההתקפה על משמר העמק, מכרו סטנים רובים, ויש מספרים בקיבוץ שהם גם הודיעו לחברי משמר העמק על המתקפה המתרגשת ובאה.
הם, כנראה, לא ידעו באיזו עוצמה תבוא ההתקפה של קאוגז'י ולא הודיעו שיהיו תותחים ומרגמות כבדות.
פרטים חשובים אלה לא היו ידועים לחברי משמר העמק , שהשאירו את הילדים בבתי הילדים עם גגות הרעפים, ואחד הפגזים נפל על גג בית ילדים והיו קורבנות בנפש.
עופרה-האם זה נכון שבן מוכתר הכפר ,הוא זה שבא להודיע לחברי משמר העמק על ההתקפה?
-לא, הבן של המוכתר לא יכול היה לבוא מתוך סיבה אחת פשוטה, אמא שלו היתה אשה יהודייה מזמרין (זכרון יעקב). המוכתר שטואי מאבו שושה היה נשוי לאשה יהודייה. האשה נפטרה לפני שהתחלנו לקיים קשרים עם הכפרים הערבים. הבן גדל על שנאה ליהודים, דוקא בגלל מוצאו היהודי הוא היה חייב להוכיח קיצוניות בעמדתו כלפי היהודים.
בהיסטוריה שלנו אנחנו מכירים הרבה מקרים של אנשים שנולדו מנשואי תערובת שהפכו להיות הקיצונים ביותר בעמדות שלהם. בן המוכתר היה מורה בבית ספר.
רוב ערביי הסביבה היו אנשים עניים, אריסים. הקשר שלהם איתנו לא השפיע על המערך הכללי של הלאומיות הערבית שבאה לחסל את הישוב היהודי.
במלחמת השחרור מטרת הערבים היתה חיסול הישוב היהודי ובעיקר כיבוש חיפה. לכן התקיפו את משמר העמק מצד אחד ומצד שני את רמת יוחנן. הערבים התכוננו להגיע לחיפה בתנועת מלקחיים. הם נכשלו גם ברמת יוחנן וגם במשמר העמק.
מקרה פציעה
שלושה שבועות לפני הקרבות על משמר העמק נפצעתי. יום אחד הוצבתי בעמדה ללא גג. בא אלי ערבי רכוב על חמור וביקש ממני לגשת אליו, ניגשתי , החלפנו כמה מילים וחזרתי לעמדה,ל פתע נורה כדור שפגע בי בעין ועבר לגוגולת , נשכבתי על הרצפה.רכז הבנין של משמר העמק ראה את מצבי ונבהל מאוד "אלישע ירו עליך?"
ואני משיב לו-"מכל חטפתי כדור".
 |
| משמר העמק סוף שנות השלושים- באדיבות ארכיון משמר העמק |
ואני מראה לו על הפנים.
מכל אומר :"בוא נעביר אותך למרפאה."
ואני אומר לו-"אני מרגיש טוב , אני יכול לרוץ למרפאה ואתה תרוץ אחרי, אם במקרה לא ארגיש טוב תעזור לי."
כך התחלנו לרוץ אני ומכל אחרי. בדרך אנחנו פוגשים את ג'ניה (האחות של אבא שלי) והיא בבהלה :
"אלישע מה קרה לך?"
אמרתי לה "חטפתי כדור.."
וגם היא רצה אחרי והנה אני פוגש בדרך את אנקה (לולנית מדופלמת)" מה קרה.."?
וגם היא הצטרפה לחבורה הרצה.
וכך אני מגיע למזכירות ופוגש את אבי בוריה שהיה רכז משק (אבא היה פעיל בועד הפועל של ההסתדרות והיה נוהג מדי פעם לקחת חופש מהתפקיד ולהתיצב בפני הקיבוץ כדי לקבל כל תפקיד נדרש באותו זמן-האידיאולוגיה אצלו היתה לא רק במילים אלא גם במעשים)
אמרתי לו: "בוריה תטלפן לאמא למוסד החינוכי שנפצעתי ואני במרפאה."
הוא טילפן ורץ אחרי למרפאה ,כך הגענו כל החבורה בשיירה שלמה למרפאה.
פתחתי את דלת המרפאה ואני רואה את הרופא גוהר על אשה ומבצע בדיקת הריון.
אני אומר לו "ד'ר פלומן חטפתי כדור בראש"
והוא אומר לי "תצא מיד ' קודם דופקים על הדלת לפני שנכנסים"
יצאתי והמתנתי בכניסה.כעבור דקה הרופא יוצא אלי "אלישע מה קרה לך?"
"חטפתי כדור בראש ."
הרופא מסתכל על הראש שלי ושואל "הוא גם יצא?
"אני חושב שלא.."
הרופא בוחן אותי ואומר
" נכון הוא לא יצא..."
נכנסתי למרפאה ונשכבתי על המיטה.הגיעה ברונקה האחות עבת הבשר מוועדת בריאות, רכנה מעלי עם שדיה הכבדים ואמרה לי בחיוך "אלישע אנחנו נעשה הכל כדי להציל אותך,תהיה חזק."
אמרתי לה-"ברונקה אני חזק, רק שאת לא נותנת לי לנשום..."
צילצלו לאמבולנס, נאמר שאי אפשר להגיע עם האמבולנס כי הכביש חסום באבנים. לקחו טנדר דוג' שנשאר לנו מהבריטים, כזה עם הגה ימני . ניסו להעלות את האלונקה על הטנדר והאלונקה לא נכנסת, ניסרו את הידיות מצד אחד, ניסו לעלות ולא הצליחו, סובבו את האלונקה לצד שני וניסרו גם את הידיות מהצד השני ורק אז הצליחו למקם את האלונקה על הטנדר ואני עליה.
נסענו הגענו לוואדי קאסב,משם לשער העמקים ולגנינגר ומשם המשכנו לבית חולים עפולה. כשעשו לי צילום ראו שהכדור קרוב מאוד לקרום המוח בגולגולת.
נאמר לי שיעשו לי ניתוח בהרדמה מקומית ולא בהרדמה כללית.
נתתי את הסכמתי, רק ביקשתי שברגע שיוציאו את הכדור מהראש ימסרו אותו לאמא שלי שעמדה כל הזמן ליד הדלת. הרופא ביצע את הניתוח , הוציא לי את הכדור דרך העין- זה היה כדור ארוך צרפתי, שכנראה פגע במשהו קודם וקיבל כיפוף.
הרופא אמר :"הנה הכדור ואני הולך לתת אותו לאמא שלך."
 |
| המשורר ע. הלל כילד- באדיבות ארכיון משמר העמק |
בחדר האוכל תלו מודעה בזו הלשון –אלישע מרגיש טוב, הוא מבקש שלא יבקרו אותו בשבוע הקרוב.
כעבור שבועיים ביקשתי שיביאו לי לבית חולים את המנדולינה שלי, על ידי שכב בחור מעין חרוד שניגן על אקורדיון ויחד ניגנו שירים והבראנו. אלישע-תחזור לספר קצת על המפגשים שלך עם חברי עין השופט... -הו כן אני זוכר חברים רבים מעין- השופט.הערצתי מאוד את שמשון רזניק איזה כוחות היו לו.. הוא היה מחזיק פטיש של שבעה קילו ביד אחת ומיישר שסים של מכוניות. היתה תקופה שהייתי סייר באיזור הזה ,היינו חבורה של ארבעה חישניקים (חיל שדה) גולי (קיבוץ דליה) יזהר ירון(עין השופט) מיכה לין (בן דודי ממשמר העמק)ואני אלישע לין.
כל חודש היינו מתכנסים לארבעה ימים ומסיירים באיזור ולנים באחד מקיבוצי הסביבה (בעיקר בעין השופט) כולנו היינו בוגרי קורס סיירים.יזהר ירון היה מודד קרקעות שהוסמך ע"י הטכניון ומדד פה את השטחים.יזהר היה נשוי לסימה וגר בעמדה הפונה בכיוון דליה. מהמפגשים הראשונים שלי איתו התידדנו.גם עם גולי (יום טוב שמחה) הייתי מאוד מיודד,השניים האלה הרבו לספר סיפורים והסיפורים ביננו פרחו. תרשו, בגלל הזמן שעבר ובגלל שהסיפור פיקנטי, לספר לכם סיפור ששמעתי מיזהר-אחת הרווקות מעין השופט נכנסה להריון וילדה ילד. אחרי כמה שנים נכנסה שוב להריון וילדה ילד שני. החליטו להביא אותה לשיחת קיבוץ.קמו כמה בחורים והחלו להטיף על המעשה הלא מוסרי..בסוף שאלו אותה
" מה יש לך להגיד להצדקתך?"
אחרי שכולם גמרו להגיד את כל טענותיהם היא אמרה-
"כולכם דיברתם יפה מאוד, אבל כשאתם באים אלי לחדר אתם אומרים דברים אחרים לגמרי."
גם עם אליק וברל קרן יצרתי קשרים טובים. אליק עבד במוסך עם שמשון וכשהיינו הולכים לאחד הכפרים הערביים שבסביבה תמיד עברנו בדרכנו דרך המוסך ועצרנו לדיבורים.
אין תגובות :
הוסף רשומת תגובה