פרנסה....

הפרה הראשונה - סיפור מימי חדרה

סיפר: יונה ינאי
כתבה: עופרה בריל מתוך החוברת "תנו לחיות לחיות" - 1987

הפרות הראשונות הגיעו לחדרה - בתמונה:שינה ודליה בורשטיין חוה בריל

"ראשונה" היה שמה של הפרה הראשונה שחנכה את הרפת שלנו ב"קיבוץ אמריקה", לימים "אמריקה-בניר" (בחדרה) ולאחר מכן עין השופט.

באביב 1931 נולדה ברפת משמר העמק עגלה קטנה שחורה ונאה. באותו אביב הגענו, החלוצים הראשונים מאמריקה למשמר העמק. באנו כגרעין הכשרה כדי ללמוד ולהכיר חיי קיבוץ. כעבור שנה, בתום תקופת ההכשרה, עברנו לחדרה כדי להקים מחנה משלנו.

חברי משמר העמק החליטו להעניק לנו מתנה בצאתנו למקום החדש. איזו מתנה יאה לחלוצים צעירים? חשבו ולבסוף מצאו - לקיבוץ צעיר נחוצה פרה!

שמחנו מאוד לקבל מתנה חשובה ויקרה שכזו, אבל במחנה בחדרה לא היו עדיין תנאים לקליטת פרה. רק לאחר שגמרנו להקים אוהלים וצריפים לכל החברים התפנינו לבנות משכן לפרה, רפת קטנה ובה אבוס לחציר ושוקת למים.



עתה צריך היה להביא את הפרה למשכנה החדש. אל יהיה הדבר קל בעיניכם. באותם ימים היו הדרכים משובשות וכלי התחבורה רעועים. המשימה הוטלה עלי משום שלמדתי חקלאות באמריקה ומשום שהכרתי את הליכות העולם הגדול.

הגעתי למשמר העמק ופניתי לרפת. ואת מי מציגים לפני? הרי זו אותה עגלה שנולדה בבואנו הנה, שהפכה בינתיים לפרה שחורה ונאה.

ניגשתי אליה, טפחתי בידידות על גבה וקראתי לה לצאת עימי לדרך. אך היא רבצה במקומה וסירבה לקום. וכי מה הפלא? איזו פרה תשמח לעבור מקיבוץ וותיק כמו משמר העמק לקיבוץ שעדיין לא נולד?

טפחתי על "המתנה" ביתר כוח, טלטלתי אותה וניסיתי להקים אותה מרבצה אך היא התעקשה ולא זזה.
ברפת משמר העמק עבד באותם ימים רפתן מומחה בשם צ'לנוב. הוא ראה אותי בצרתי וחש לעזרתי. צ'לנוב דיבר אל הפרה, השמיע קריאות זירוז כמו:" הוררה! יאל'ה! קדימה!" ניסה לפתות אותה בירק, ליטף אותה ודיבר על ליבה. משלא נענתה דחף אותה וחבט בה, אבל גם הוא לא הצליח לשכנע את "המתנה" לעזוב את משכנה החם והבטוח כדי לעבור לקיבוץ צעיר. הפרה סירבה לצאת את החצר ובמרי עקשני רבצה ומאנה לזוז.

צ'לנוב עמד אובד עצות ולא ידע מה לעשות, עד שנדלק במוחו רעיון - הוא קשר את צוואר הפרה בחבל ונתן את קצהו בידי. נטל מערמת הקש צרור קנים והצית אותם מאחורי זנב הפרה. זו חשה באש הצורבת, קמה בזינוק מרבצה והחלה לצעוד אחרי. סוף סוף יצאנו למסע המשותף כשאני צועד בראש ומושך אחרי בחבל את "המתנה" הסרבנית.

כך הובלתי אותה בדרכי העמק, בשדות ובשבילי עפר עד שהגענו לתחנת הרכבת שבכפר ברוך. בקושי הספקנו לנוח מהמסע וכבר הגיעה רכבת העמק, אותה רכבת איטית שאדם היה משיגה בריצה. קטר הקיטור מצפצף ומעלה עשן והפרה שלי נבהלת ונרתעת לאחור. גררתי אותה בעל כורחה לעבר קרון הבהמות. אבל איך מעלים סרבנית שכזו לקרון? עובדי הרכבת התגייסו לעזרתי. אני משכתי בחבל מלפנים וארבעה אנשים דחפו מאחור. כך במאמץ משותף העלינו את הפרה העיקשת לקרון ואני עליתי לקרון הסמוך כדי להשגיח שלא יאונה לה כל רע.
לאחר כמה שעות נסיעה הגענו לתחנת הרכבת בחיפה. משם היינו (אני והפרה) צריכים להמשיך ברכבת אחרת הנוסעת בקו חיפה-חדרה-טול כרם-תל-אביב.

הרכבת נועדה לצאת למחרת השכם בבוקר. ובכן, התחלקנו. הפרה נשארה לבלות את הלילה בקרון ואני חיפשתי לי אכסניה ללינת לילה. בקרבת תחנת הרכבת היה מלון ערבי. חשבתי לעצמי כי אולי יותר בטוח לחזור לישון עם הפרה בקרון, אבל כשהצצתי פנימה זכיתי לקבלת פנים חמה ולבבית ששכנעה אותי להישאר במלון. נכנסתי לחדר, עליתי למיטתי ומיד נרדמתי.

בקומי בבוקר מיהרתי לראות את שלום פרתי ולהיוודע על מועד יציאת הרכבת. הפרה שלנו השתפרה בינתיים והפכה לנוסעת מנוסה. הנוסעים ועובדי הרכבת הביטו בי בהערצה כשהוצאתי אותה מהקרון האחד והעליתי ללא קושי לרכבת היוצאת דרומה.

אינני זוכר כמה שעות נסענו עד שהגענו לתחנת הרכבת בחדרה, שם הורדתי את הפרה שהייתה הפעם נוחה וידידותית. (תארו לכם שהייתי צריך להביא מתנה המסרבת להיות מתנה..) היא האיצה את קצב הליכתה כאילו חשה שהיא קרובה לביתה החדש. הובלתי בגאווה רבה את המתנה הנאה לרפת שבקצה המגרש בחולות חדרה.

בקיבוץ הייתה שמחה גדולה עם קבלת הפרה. קראנו לה "ראשונה". פסי (בלומשטיין) נבחרה בשיחת קיבוץ להיות הרפתנית הראשונה. אני מוניתי להיות מחליף...

פסי בלומשטיין ויונה ינאי עם הפרות הראשונות בחדרה