הכבשה שהפכה לשור נוגח

סיפר: פנחס לאודון 

כתבה: עופרה בריל מתוך החוברת "תנו לחיות לחיות" - 1987

עדר כבשים גדול היה בעין השופט ופנחס היה אחד הנוקדים. פנחס היה בקי במלאכת הרעייה ובקי במלאכת החליבה. בזמן החליבה היה נוטל פחית, מרים את האליה (זנב הכבשה) התלויה מאחור ובמהירות שלא תאומן, סוחט בידיו הזריזות את העטינים וממלא את הפחית בחלב מהביל.
מי שלא ראה את זריזותו של פנחס בחליבה, לא ראה זריזות מימיו...

יחזקאל שביט מגיע עם עדר הצאן שנקנה בכפר יהושע לג'וערה 1937

אך סיפורו של פנחס הוא דווקא סיפור על המרעה -
היה לנו בדיר כלב גדול ושמו גורי. טיפל בו בעיקר נוניק (נתן זמיר). גורי לא היה כלב- רועים, הוא היה חזק וכעסן והכבשים היו פוחדות ממנו פחד-מוות. ברוב המקרים כשיצאנו למרעה, השתדלנו להשאיר את גורי "בלי עבודה" כלומר, קשור למלונתו. קרה לפעמים שהוא השתחרר ורץ אחרינו למרעה על אף התנגדותנו.


באחד מימי האביב הראשונים, יצאתי למרעה עם עדר הכבשים והובלתי אותן לעבר ההר הגבוה שממזרח לג'וערה. היום ההר מיוער כולו, אבל בימים ההם הוא היה מכוסה שיחים ועשבים ושימש מקום מרעה טוב לצאן, הודות למדרונותיו המתונים והנרחבים.
העפלתי להר והתקדמתי צפונה. הכבשים התפזרו לאורך המדרון כשהן מתקדמות בעצלתיים ומלחכות את העשב בתיאבון. לאחר כמה שעות מרעה רבצו לנוח והעלו גירה בניחותא.
לפתע הבחנתי בגורי,שהשתחרר ורץ בעקבותיי. בהתחלה ניסתי לגרשו הביתה, אך לבסוף ויתרתי והנחתי לו להצטרף לעדר.

גורי התרוצץ לפה ולשם, לפעמים רדף אחרי צפור או חוגלה, ריחרח שיח שנשמע ממנו רחש ונהנה להבהיל את הכבשים משלוותן.
המשכתי להתקדם עם העדר, והנה כיבשה אחת התחילה לפגר ונשארה מאחור. התקרבתי אליה כדי לבדוק את סיבת פיגורה וראיתי שהיא מתכוננת להמליט.
עצרתי את העדר ושמרתי שלא יתרחק מהכבשה, שבינתיים החלה להמליט.

איבי גולן עם גורי במרעה

לאחר כחצי שעה המליטה הכבשה טלה קטן. מיד עם גמר ההמלטה החלה האם לטפל בטלה - אכלה את שארית השלייה וליקקה את בנה הפעוט מכל צדדיו, כדי לייבשו ולחממו. הטלה עמד חסר אונים כשרגליו רועדות מקור ומחולשה. הוא פעה בקול חלוש והתחיל לחפש אחר העטין של אמו. כשהתחיל לינוק הוצאתי מהתרמיל סרטי בד צבעוניים לסימון האם והבן. קשרתי לשניהם סרטים באותו צבע, כי כך נהגנו לסמן, כדי לעזור לאמהות והטלאים שבחצר הדיר למצוא זה את זה.

בשעה שקשרתי את הסרטים גורי התקרב אלי, נעמד מאחורי וכדרכו התחיל להשמיע נהמות וגרגורים מאיימים...

ואז אירע דבר מפתיע - הכבשה, בראותה את הכלב מתקרב, חששה שמא יפגע ברך הנולד והסתערה על גורי בתנופה עזה ונגחה אותו בראשה נגיחה חזקה. גורי, שלא ציפה להתקפה, נבהל בהלה גדולה וברח כל עוד נפשו בו, במדרון ההר למטה.
השתוממתי מאוד. טרם שמעתי שכיבשה תעז לתקוף כלב גדול ומפחיד שכזה. קראתי לגורי כמה פעמים שיחזור אלי, אבל הוא לא שמע בקולי ונשאר במשך כל אותו היום לרגלי ההר, הולך לאיטו אחרי העדר מבויש ונכלם.
ירד הערב, הכנסתי את הטלה לתרמיל-הגב והחזרתי את העדר הביתה. גורי עדיין הלך במרחק מה מהכבשים ולא השמיע קול נביחה.
במשך כמה ימים לא ראיתי את גורי בסביבות הדיר, הוא פחד להתקרב לכבשים. זכר הנגיחה שספג הרתיעו.
ואני נוכחתי בעליל, מה גדולה דאגת אם וחרדתה לגורל בנה גם אצל בהמות וחיות, אולי לא פחות מאשר אצלנו, בני האדם.

סככת הדיר 1938