להיות שבוי בגרמניה - סיפורו של יחזקאל ניימן

יחזקאל ניימן עם זאב רוזנטל

אודיסיאה של שבוי – סיפורו של יחזקאל ניימן
ראיין ורשם דב ורדי - אפריל 1975

ב- 30.3.1945 השתחרר יחזקאל ניימן חברנו, ממחנה השבויים בגרמניה. מאותו רגע היה שוב אדם חופשי, לאחר ארבע שנים ומעלה בשבי... 

עדיין מהדהדת באוזניו הצעקה האדירה של אלפי שבויים, עת נכנס למחנה על גבי רכב משוריין קצין אמריקאי ובישר: "שוחררתם — יוּ אַר פְרִי"! בדיוק לפני 30 שנה.
הפעם אין אלה סיפורי הבריגאדה שהועלו כאן, זה הרבה לפני זה. אנו יושבים באפלולית החדר ומדברים. מזמן לזמן יחזקאל תופש את ידי להדגיש משהו, בידו הפצועה...



איך זה התחיל?
היה זה ראשית ימי המלחמה. מוסדות היישוב החליטו לגייס נהגים כדי להקל על העומס המלחמתי תוך שמירה ועזרה לקו ההגנה הבריטי במזרח התיכון, הקו שהשתרע מעירק עד מצרים. חסרו להם נהגים לבריטים. גויסתי איפוא ב-8 ביוני 1940. מקום הריכוז היה סרפנד. שם עברנו אימונים רגילים — לֶפְט-רַיְיט, מארש וכו'. אחרי זה לקחו אותנו לבחינה בנהגות. הודיעו שיתנו לנו רכב כבד חדש, דיזלים. אלה היו מאקים וליילאנדים.

 הלאה? אני כמעט שלא צריך לשאול, הסיפור זורם מעצמו.

אחרי תקופת מה נסענו לעירק ושם קיבלנו את המאקים הראשונים שהגיעו מארה"ב. הייתה זו המילה האחרונה — מכוניות גדולות וטובות שטרם ראינו כמוהן.
נסענו למצרים — הובלנו חיילים. אני נזכר בפרט קטן. העמיסו שתיים שלוש מכוניות כאלה בדיונות, מסביב עמדו קצינים גבוהים והסתכלו. האוטו היה עמוס והנהג נכנס בפנים. התנעה... דר-ר-ר- והאוטו יוצא לו בקלות מתוך החולות. מתוך התלהבות העיפו הקצינים את כובעיהם לשמים וצעקו: "דֶט אִיז דִי טִינְג" (זה העניין). במצרים היינו חודשיים.

קבוצת הנהגים השבויים במחנה הגרמני

 ומה אתה זוכר משם?

אגיד כך, אילו היו מובילים אותי היום לקאהיר נדמה לי שהייתי עוד יכול להיות מדריך תיירים ולהצביע על כל מיני מקומות מעניינים: מוזיאונים, הגן הזואולוגי, הסיטַדֵל (מצודה, יפה מאוד), ה"קֵייבְס" (המערות) שם החזיקו הבריטים מחסנים של ציוד צבאי  - וכמובן למועדוני לילה. באמת עיר יפה מאוד.

התחלנו לנסוע במדבר ולהוביל הלוך וחזור. שוב אני נזכר בפרט מעניין. היו בינינו נהגים שונים - תימנים, אנשי מושבים, אנשי הקואופרטיבים, וגם קיבוצניקים. והנה קרה מקרה שנסענו בשיירה בתוך קאהיר (יחזקאל מקפיד לאמור "קאירו").
נהג תימני שנכנס עם המכונית ועשה "אקסידנט" גדול, כלומר התנגש במכונית שנייה. שאלנו אותו "מה עשית? הרי מכירים את המכונות שלנו וכולם מסתכלים עלינו?" הלה השיב: "אתה יודע, נוסעים, נוסעים ומשתעממים. מסתכלים ימינה, מסתכלים שמאלה והלב מתפקע - ואז זה קורה". ואכן היה על מה להסתכל. נשות קאירו הן יפות...

ובכן, כשהגענו לקאהיר כבר היו ארצישראלים שם - אלה היו ה"חַפָּרִים" , וביניהם גם יוסף אלמוגי (קלנבוים). אמנם אנחנו היינו ביחידה מצורפת לבריטים, אבל השתדלנו להיפגש עם הא"יים (הארצישראלים) שישבו במחנה בגיזה ליד הפירמידות. זה תמיד היה חוויה.

 כמה מניתם?

היו לנו כ- 1000- 1500 נהגים לפחות.

יש לך עוד משהו לספר על תקופת מצרים?

כן, על סדר העבודה אצל הבריטים. זה לא היה כל כך מסודר. גם שם אחד לא ידע על מעשיו של השני. למשל, נסענו לקחת יחידה מסוימת. כשבאנו מצאנו עוד שיירה של איזה 20 מכוניות גדולות שבאה לאותה מטרה, ובס"ה היו כ- 60-70 חיילים. היה הרבה בזבוז.
כחודשיים היינו במצרים. פתאום ביום בהיר אחד שמענו בסוד שאנו זזים ליוון. שאלנו: "מה לנו ולאירופה? התגייסנו להגן על המזרח התיכון ובעיקר על א"י?".
התשובה הייתה: "אתם חיילים השייכים לכוחות ההגנה של האימפריה הבריטית, ואיפה שהחזית - שם חייבים להימצא".

היה מצב רוח?

בוודאי...

וההמשך?

יום אחד הגענו, חלק מהנהגים, כ - 60 במספר לפורט סעיד. את המכוניות שעתידים היינו לעבוד עליהן, הליילנדים, שלחו לפנינו, ואנו נסענו באניית נוסעים "אולסטן פרינץ" לפיראוס. זה ארך כמה ימים. אספר כי שם נפגשתי עם חברי הטוב מחיפה, אברהם (דולק) רטנר ונורא שמחנו. היינו יחד עד שנפלנו בשבי.

גם ביוון עבדנו בהובלות. התבססנו באזור פיראוס ואתונה והגענו עד אלבניה, שם האיטלקים לחמו. בסביבת פאטרוס עזרנו לבצע את העבודה של סלילת שדה תעופה גדול.
כל התקופה שלנו ביוון ארכה 8 חודשים. בינתיים הגרמנים התקדמו מהר בהסתערות על הבלקן. ביום בהיר אחד הודיע לנו המפקד שאנחנו בשבי. התברר לנו שגם היחידות האי"יות האחרות "החפרים" – ובתוכן בן אהרון, שמעון הכהן (מבנימינה) ושמעוני — שלושת הקצינים האחראיים, אף הם בשבי. סוורים ארץ ישראלים שהספיקו להיות רק שבועיים ביוון - גם הם נפלו בשבי.

שוב פרט מעניין. היה מקרה של שלושה חברים מן הארץ שהיו בפולין עם פרוץ המלחמה. הגרמנים שלחו אותם דרך טהרן בחזרה לא"י, הם התגייסו - ושוב נפלו בשבי.

 האם ראיתם קרבות? יריתם באויב?

חלוקת חבילות מהצלב האדום לשבויי המלחמה

כן, ירינו במטוסים גרמניים. קיבלנו פקודה לזוז מאתונה בשיירה. אמרו לנו להשאיר את החפצים האישיים ולקחת רק מה שאפשר לשאת בתרמיל. הבינונו שהמצב לא כל כך משמח. עובדה, נסענו יום ולילה והגענו לקָלָמָטָה, בקצה השני של יוון. ראינו את האוניות שבאו לפנות אותנו - ואז הודיעו הגרמנים למפקד שאין כל סיכוי - או שבי או שיפציצו את האוניות. הוא בחר בשבי.

איך הייתה ההרגשה של יהודים בשבי? האם ידעתם על התכניות של גרמנים להשמיד יהודים?

יצחק בן אהרון, בתור קצין יהודי, בא ומסר לנו שזה לא חשוב שאנו יהודים. יתייחסו אלינו כחיילים, שבויי מלחמה, כמו בחזית.

 וזה הרגיע אתכם?

בלית ברירה! אבל יש להזכיר שהיו שעות של מתח גדול. ברגע מסוים, נודע לנו שלוקחים אותנו לכרות קברים, וכבר תיארנו שעומדים לחסל אותנו. רק אח"כ התברר, שאלה היו קברים בשביל חיילים גרמנים שנפלו בקרבות עם הכוחות הבריטיים, האוסטרלים והניו זילאנדים בעיקר.

לא סיפרת דברים אלה קודם?

לא. באתי לעין השופט והייתי המום מקבלת הפנים — חדר האוכל והכל.

כסף שהיה בשימוש במחנה השבויים

 ומה הלאה?

זכור לי מקרה שאחד ביחידה שלי, יליד גרמניה, שמו זיגמונד שטרן (נהרג כשאני נפצעתי, ועל זה אספר עוד). הכירו גרמני אחד ושאלו "זיגמונד וָואס מָאכְסְט דוּ הִיר?" (זיגמונד, מה אתה עושה כאן?) ביחד הלכו לבי"ס בגרמניה.

נפצעת, ספר על זה:

לא באשמתנו, פתאום ירו הגרמנים בקֶמְפּ (המחנה). קרה שאיזה קפריסאים יצאו החוצה לשתות מים מבאר, וגרמני פתח באש. הם לא הבינו. היינו בפנים הצריפים והכדורים פגעו בנו. נהרג חבר קיבוץ דן, משה בקרמן וזיגמונד, אותו הזכרתי. נפצעתי ביד וגם ברגל.

 מה הייתה התגובה שלך באותו רגע קשה?

קודם כל עודדתי את החברים ונתתי להם הוראות מה לעשות עמי כדי להגיע לעזרה ראשונה. זכור לי שהגרמני שירה בנו בא אלי לבקש סליחה, ואני אמרתי לו, "מילא אני, אבל ראה את אלה השוכבים מתים. מה עשית?" הוא הצטער ואמר "דָאס איז אֵין פֶּערְפְלוּכְטֶער קְריג" (זוהי מלחמה מקוללת).
ובכן נפצעתי, ניתחו אותי והכניסו אותי לבית חולים ארעי, בניין שהיה בית כנסת לפנים. כל זה התרחש בקלמטה. למזלי אחרי שלושה שבועות החלמתי ושלחו אותי לקוֹרינתוֹס, שם רוכזו כל השבויים היהודיים. זכור לי שלילה אחד החלו הגרמנים לירות מפחד. כיוון שהיינו מלומדי נסיון, עשינו מחילות באדמה - היה זה בזיפזיף, ושם שכבנו לישון.

 והלאה?

לקחו אותנו לגרמניה בקרונות.

ואיך התייחסו?

זה היה הוֶורְמָאכְט, שהם חיילים, ולא האס.אס. על כן היחס היה כמו לשבויים. התייחסו בכבוד לחייל שנפל בשבי בחזית. אגב, האנגלים היו די מיואשים, עזבו את הטיפול ההיגייני, לא התרחצו, לא התגלחו, ואולם אנו שמרנו על צלם האדם. בן אהרון גם עודד אותנו לכך, שלא ניפול ברוחנו. היינו יהודים גאים, כמו חיילים בחזית. אני הקפדתי מאוד.

תזמורת השבויים

ובכן לקחו אותנו לגרמניה. היו אלה קרונות משא, צופפו אותנו כמו בקר. הימים היו די חמים, חודשי מאי-יוני באירופה. לדרך נתנו לנו איזה שלושה ביסקוויטים.

ליום?

איזה יום? בכלל! אלה היו כמו פיתות וקשים. היינו די רעבים מקודם, ויש שגמרו את המנה אחת ושתיים. העיקר, שנים עשר יום לא אכלנו שום דבר. אם כי אני חילקתי את המנה שלי בין הימים, זה היה נורא. נסענו רק בשעות היום. בלילה החנו אותנו בקרונות במסילות צדדיות. כל העסק ארך שבועיים ועוד משהו. הגענו לאוסטריה. המקום הראשון היה וָוארְבּוּרְג. היינו שם לא הרבה זמן. משם העבירו אותנו למחנה וָאלְדְסְבֶּרג. אחרי זה למקום בשם לָמְדְסְדוֹרְף סְטָאלָאג 8. על גבול פולין, שְלֶזְיָה.

 איך היה המחנה?

זה היה מחנה מסודר לשבויים, עם בנינים של ממש. היו גם מקלחות. היו כ - 3500 שבויים שייכים למקום, שנחשב כמרכז. שם היו בתי החולים ושאר השירותים

 עבדו?

היהודים נשלחו לעבוד ב"אדולף היטלר קָאנָאל" (תעלת אדולף היטלר) באיזה מקום בשלזיה. ביצענו עבודה יפה והגרמנים התפלאו ואמרו, "אלה יהודים אחרים!" כשגמרנו את העבודה הזו, כעבור כמה חודשים, נשלח חלק מאתנו למכרות הפחם.

 ואתה?

אני לא הצטרכתי ללכת לעבודה בכלל, בגלל הפציעה, אבל הבינותי שיותר טוב בחוץ מאשר לשבת במחנה. ידעתי גרמנית, כי למדתי שפה זו בבי"ס.

במה עבדת? 

לגרמנים היו 63  בתי חרושת לסוכר, ביניהם אחד באיזה מקום בשם אוֹדֶר - כן, זו אוֹדֶר נָיְיסֶה הידועה . שם הייתה תחנת איסוף של סלק סוכר. אני הייתי לוקח דוגמאות מהאיכרים כדי להחליט כמה אחוז פסולת יש להם (אדמה, עלים וכו').

ומה?

היו איכרים טובים, אנושיים, והיו גם אנטישמיים מובהקים, היטלריסטים. היה בכוחי לסדר את אלה מהסוג האחרון. אמרתי לחבר'ה להוסיף את כל האדמה מהעגלה לדוגמאות שלהם, וכך יצא שהיה אחוז די גבוה של פסולת.

ואיך הייתה ההרגשה שאתה עבדת בשביל הגרמנים?

עם כל זה לא רציתי לעבוד בשביל הגרמנים. שמעתי שבמחנה הגיעו חבילות מהצלב האדום, כל שבוע חבילה הכוללת סיגריות. הייתי במצב גופני טוב מאוד, שקלתי 85 ק"ג. נשקלתי בתחנת רכבת וגרמני העיר "ראו איך שהוא השמין מהאוכל שלנו". השבתי: "דֹאס אִיז נוֹ פוּן דוֹיְטְשֶע קֶעסְט אבֶּעֶר פוּן אִינְגְלִישֶע פָּאקֶעטֶען" (זה לא ממזון גרמני אלא מחבילות אנגליות).
עונת סלק הסוכר נגמרה וביקשתי העברה חזרה למחנה. הקצין הרופא אישר את הדבר. הייתה תקופה טובה - ספורט, טיולים, ספרים. היה מחנה גדול. התיידדנו עם האנגלים, ביניהם יהודים מדרום אפריקה. וכך חלפו שלוש וחצי שנים...

 והקשר לבית?

כל שבוע שלחנו מכתב או גלויה. חבילה מהבית קיבלתי רק פעם אחת אם כי הלה הקפידה לשלוח.

האם הכל היה כל כך "אידיאלי"?

זה לא היה בית הבראה. קיבלנו כיכר לחם גרמני קטן לשמונה אנשים, קומץ מרגרינה, תה מעלים (מנתה) בבוקר, שלושה תפוחי אדמה בצהריים והמרק היה "רִיבֶּען" (סלק בהמות). אבל החבילות של הצלב האדום החזיקו אותנו. היינו בחוליות של כארבעה והיינו מתחלקים. החורף היה קשה ורע. הגרמנים אמרו: "דִי רֶעדֶער דָארְפֶען רוֹיְלֶן פָארְן זִיג" (הגלגלים צריכים לנוע לקראת הניצחון). לא הייתה אפשרות להביא את החבילות משוויצריה ואז חיינו רק על ה"קֶעסְט" (מזון) הגרמני.

איזה מאורעות מיוחדים אתה רוצה להזכיר בתקופה זו?

היה ניסיון פלישה מצד האנגלים שלא הצליח, אך בנסיגה מהיבשת לקחו עמם קצת שבויים גרמנים. קשרו אותם. האוניות הוטבעו והגרמנים גילו טבועים גרמנים כפותים. היטלר, ימ"ש, נתן פקודה לכפות את הידיים של כמה אלפי שבויים אנגלים שאינם עובדים (אלה שנשארו במחנה), עד שהאנגלים יבטיחו שלא יחזור הדבר. צ'רצ'יל הודיע שהכל יעשו למען הניצחון. אבל אנחנו נשאנו בסבל. 12 שבועות הייתי כפות במשך כל שעות היום.

 והסוף?

ידענו כל מה שמתרחש. בצריף שלנו היה דגל ישראל. הייתה מפה עם ציון החזית. הרבה קצינים גרמנים היו מדברים עמנו. היו לנו מקלטי רדיו במחתרת. קיבלנו "ניוּז" (חדשות) כל בוקר וערב. גם קיבלנו עיתון גרמני. אני קיבלתי "פֶעלְקְשֶע בּאוּבֶּרְטֶר" (עיתון המפלגה הנאצית). שמענו שהרוסים מתקרבים לכיוון שלזיה.
ביום שהוציאו אותנו לדרך מהמחנה כבר הגיע לאוזנינו ממרחק רעם התותחים הרוסים. צעדנו מה-7 בינואר 1945 ועד ה-7 במארס, שלושה חודשים. זוג הנעליים האנגליות שלי החדשות, עם סוליות כפולות, נקרע לגמרי. שכבנו בחוץ בכפור כמו בהמות. בהליכה הזו חלה יוסף אלמוגי, קיבל התקפת אָפֶּנְדִיצִיט, ופחד שהגרמנים יחסלו אותו. יש לציין כי הגרמנים טיפלו בו יפה, לקחו אותו לבית חולים ועשו כל מה שצריך. אז כבר ידענו על אושוויץ. האנגלים והפולנים סיפרו לנו.
ב-7 במארס הגענו לסוף ה"מארש" (צעדה) וישבנו בְּבָּאוָורְיָה במחנה בטִירִינְגֶן. היו שם מכל העמים. רעבנו. בשחרורי שקלתי 40 ק"ג. התברר לנו אח"כ שלגרמנים בחוץ היה הכל ואילו אנו היינו גל עצמות...

 ומה היה המשך הדרך?

שבועיים היינו עוד בגרמניה. אח"כ לקחו אותנו באווירונים לאנגליה. רצו שנעשה כל מיני עבודות. התמרדנו כי בסמוך לנו היו שבויים גרמנים. הצבענו עליהם: שהם יעשו, הרי עבדנו בשבילם בגרמניה.
באנגליה- זכינו להיות עדים לְוִוי דֵיי (יום הניצחון). איזו שמחה.
אציין פרט אחרון: כשהשתחררתי בגרמניה שלחתי מברק הביתה. המברק הגיע כשהייתי כאן כבר חודשיים. על שובי הביתה והשאר, כל זה ראו החברים. אני נזכר בהתרגשות שוב בפגישה שארכה יומיים בחדר האוכל של הקיבוץ...

המברק ששלח יחזקאל עם שיחרורו

 יחזקאל, האמנת שתצא מכל זה? איך מחזיק אדם?
האמנתי. הרבה חברים זוכרים לי לטוב שלא נפלה רוחי. תמיד הייתי אומר, "יהיה בסדר. עוד נחזור הביתה". וכך היה.

כן, מי שלא ראה את שמחת הקיבוץ כשיחזקאל חזר הביתה, לא ראה שמחה מימיו.
שנזכה לימי שמחה גדולים מאלה בבוא היום המקוּוֶה - שיבוא!

מסיבה לכבוד שיחרורו של יחזקאל