היומנים של יהודית אופנהיימר-אדלר

יומניה של יהודית

בחורף 1983 נפטרה רבקה אופנהיימר לבית רוסמן בשיבה טובה בקיבוץ הזורע.

כאשר טיפסו נכדיה לעליית הגג של הצריף בו גרה קרוב ל-30 שנה, וחיטטו בין החפצים האישיים שנערמו שם, מצאו קופסת קרטון ישנה, ובתוכה כמה פנקסים. תחילה חשבו להשליכם בגלל מצבם הרע, אולם הצצה קצרה לתוכם הבהירה להם כי מצאו אוצר!

היו אלה יומניה [1940-1946] של אמם יהודית אופנהיימר-אדלר שנפטרה 22 שנה קודם לכן!

15.8.1940  מחנה עבודה בעין השופט

אני יושבת בחדר הקריאה וקוראת עיתון. כל העמוד הראשון מלא ידיעות מן המלחמה. אותן הידיעות כתמול שלשום  - עשרות ומאות אוירונים גרמנים  הופלו. קרבות פה ושם. הפצצות על מחסני נשק, בתי זיקוק, בתי חרושת בגרמניה וכו'. כבר ימים אחדים כותב העיתון על סומליה הבריטית ומוריד את ערכו האסטרטגי מאד. כנראה עוד מעט יצטרכו האנגלים לוותר על ארץ זו. צחוק עולה על שפתי בקוראי אותו, צחוק מתוך כאב. צחוק כואב על שגעונו של העולם.

יומנה של יהודית   

בעבודה אני רואה את ילדי הקיבוץ, ילדים בני שלש, ארבע חמש שנים. כולם שזופים ויחפים. הולכים הם, רצים, שרים, שמחים, מספרים לטוביה על ביצי היונים שלהם, על עכביש גדול שמצאו ועוד. ורגש של אושר מתעורר בלב. ילדי המולדת, כמה טוב להם פה בטבע, בדרור. ואני נזכרת בילדי העיר כמה אינה בריאה סביבתם. ביחוד באזור חיפה. הילדים עצבנים וכל שיחתם אך ורק על המלחמה, ההפצצות, המקלטים וכו', ממש כגדולים. ואיך מזדעזעים הם מכל רשרוש או דפיקה מרוב עצבנות. את הטבע אינם מכירים, חיים רחוק ממנו בעיר, בבית, ומסביבם רק אנשים גדולים, המשפחה.

 בשבת טיילנו לרמת השניים לזלול תפוחים. הלכנו ששה חברים בשורה אחת ובצעד.  שירה עליזה פרחה מפיותנו כל הדרך וכל שיר מזכיר משהו - מחנה שעבר, טיול יפה, פעולה או כדומה, הוא מזכיר את הזמן והמקום שלמדוהו או ששרו אותו שם. הנוף מסביב נפלא, הרי אפרים ומרחוק הכרמל. מאחורנו עין השופט. אנו צועדים, כמה קל ללב, כמה נעים כך לצעוד ולשיר. רק עכשיו אני רואה כמה חסר הווי במחנה. כמה חסרים הערבים היפים של שירה משותפת ונגינה.   

     

 18.8.1940

הוי מה טוב ומה נעים לכת אחים יחדיו! יפה כך לטייל בארץ קבוצה של 20 חברים וחברות במצב רוח טוב ובשירה. כמה יפה נוף הכרמל והשומרון בעליית השמש, בשקיעתה ובליל ירח. טיול כזה מוסיף כל כך הרבה לחיי החברה, הוא מלכד אותה, מעורר את החברה מתרדמתה ונותן לה מרץ חדש, מקשר חבר אל חבר.

23.8.1940 קרית ביאליק

דב מת ...

ביום רביעי בערב קבלתי את הידיעה, ותכף הלכתי לדליה להודיע את זה לחברים  הנמצאים שם. הירח עלה אדום ומלא מאחורי ההרים. נדהמת עמדתי והסתכלתי  ביופי הזה. אבל רק מחשבה אחת ניקרה בלי הרף במוח - דב איננו... והנה אני רואה אותו לפני, את הבחור הגבוה עם התלתלים. הבחור העליז והרציני כאחד, שידע לשיר כל כך יפה. הנה אני רואה בכיתה, בחדר האוכל, בחדר ובעבודה בגן. הוא אהב לעבוד ועבד טוב. אף אחד מאתנו לא יכול היה להתחרות אתו בחפירה. והנה אני רואה אותו גם בטיול בפסח הולך ושר בראש השורה עם חברו. המוח איננו תופש שלא אראהו עוד. למחרת נסענו ליגור ללוויה. כל המשק קודר ועצוב. הנה הביאו את הארון. בכי נשמע מתוך החדר. הנה אני רואה ראש מתולתל מציץ מבין האנשים ונדמה לי שזה דב. אינני תופשת שהוא איננו עוד. אנו עומדים לפני הקבר הפתוח, מורידים את הארון.. ובו דב. אני רואה את אסף חברו לפני. פניו חוורים, שפתיו הדוקות ועיניו תועות אי שם בחלל העולם.. מתחילים לכסות את הקבר... פה קוברים אדם אשר עוד אתמול היה אתנו, שר אתנו, למד אתנו, עבד אתנו... מחשבה עוברת במוח כברק - כך גם יקברו אותנו, את כולנו שעומדים פה וקוברים אח, חבר.

הצריף בו נמצאו היומנים

זהו הסוף, זהו סוף החיים עלי אדמות, מי ישורנו? מי חושב עליו? וטוב שאין אנו חושבים בקביעות על המוות, כי אז לא היינו חיים כלל. אין אדם יכול לחיות במחשבה הזאת, אני עובד, דואג, לוחם, והתכלית - המוות. אין אנו תופשים מהו. הוא מעורפל, רחוק כל כך מאתנו, אולם הוא יכול לבוא בחטף. יש אנשים בעולם אשר כל ימיהם מפחדים מפניו, וזה ממרר את חייהם שהם כל כך אוהבים אותם. המוות בוא יבוא אם נפחד מפניו ואם לאו.

גמרו לכסות את הקבר, הניחו זרי פרחים עליו, שקט מסביב, דממה... את דב כבר לא נראה, לא נשמע כבר את קולו, הוא מת... המוח איננו תופש זאת, רק הלב מרגיש כאב עמוק וצורב.....

אתמול עמדתי על הכביש ביגור וחכיתי לאוטו. בעמדי כך הקשבתי לשיחתם של ארבעה נערים בגיל 14-15 שנה. שיחתם נסובה על הצבא, החיילים, האוטומובילים וכדומה. כל אחד התפאר מגבורותיו בטרמפים ועוד. שניים  משוחחים ושלישי שורק שיר אנגלי. ושוב הם מדברים על האנגלים והצבא, על בחורות ועוד. כמה ריקנים    בחורים אלה. מחשבה מעמיקה או שיחה רצינית אינם מכירים, רעיונות ההגשמה ובנין הארץ רחוקים מהם.

כל  שאיפתם היא להדמות לאנגלים ולהכנס לצבא ולהראות גבורות. כך הם נערים ונערות רבים בערים. חבל...   צריך לתקן זאת. לפקוח את עיניהם של אלה ולעשותם למועילים למולדת... רק דיבורים נבובים בפיהם אבל המעשה רחוק מהם. אני רואה מה גדול ערכה של התנועה ומה רב כוחה להפוך נערים כגון אלה לחושבים ומגשימים. אנו צריכים להרחיב את התנועה ולהכניס את הנוער הזה לתוכנו.

יהודית [במרכז התמונה]. הנהגת השומר הצעיר 1944-5.

 עד אתמול הייתי במחנה בקיבוץ צעיר. כמה יפים החיים השיתופיים האלה. ויפים היחסים החברותיים בקיבוץ.  חזרתי הביתה לקרית ביאליק ואני רואה את האנשים פה. כל משפחה מתכנסת בתוך עצמה וכמה קטנוניים חיי  משפחה אלה, כמה יומיומיות הדאגות. הכל מסתובב על הציר - הכלכלה והכסף. לא הייתי יכולה לחיות כך  לעולם. והאנשים אשר אינם יודעים עברית או גם אלה אשר יודעים את השפה ובכל רוחם נשארו גרמנים, כמה רחוקים הם מן המציאות, מן החיים בארץ. הם מביטים על הכל מתוך הפרספקטיבה של גרמניה לפני עלות היטלר לשלטון. כמה השתנה מאז כבר הכל והם אינם מבינים זאת. בכל נימי נפשם הם תלויים בימים ההם, וכל מושגיהם הם לפיהם. רק דור חדש, צעיר ומושרש במולדת יוכל לבנות את ארץ ישראל אמיתית, וליצור רוח ארץ ישראלית אמיתית.   

  26.8.1940 יגור

אחרי הפסקה של חודשיים כמעט התחלתי שוב לעבוד בגן. כמה נעים שוב לעבד את האדמה ולטפל בשתילים. כל כך טוב לעדור ולהרגיש איך שהאדמה נשפכת ע"י העדור, כה טוב לשתול ואחר כך לדאוג לשתילים, לאבקם ולהוריד את כל המזיקים בל יחלו. איזה רגש נעים זה להרגיש את האדמה הפוריה בידיים, אין עבודה אשר נותנת לי סיפוק יותר גדול מעבודת הגן.      

ציור: זאב רבן

  

27.8.1940 יגור

בין יגור ושער העמקים ישנם סכסוכים בנוגע לגבול שבין שני המשקים. הסכסוכים קיבלו לעתים אפילו צורה של הרבצות. מכוער ומעציב הדבר ששני משקים שכנים לא יוכלו לחיות בשלום ושיהיו ביניהם סכסוכי קרקע, ממש כמו לאיכרים בחוץ לארץ. לא צריכים להשמע בתוך הקיבוצים דברים על קיבוץ שכן כאשר שמעתים אמש. אתמול היה מאמר בעיתון על האיחוד.
הכותב אומר בדבריו שאין צורך בפרוגרמת מינימום באיחוד. אינה צריכה להיות גם אובטונומיה למפלגת המיעוט בתוך המפלגה המאוחדת. צורתה וכוונתה יקבעו ע"י תוצאות רוב דעות חברי המפלגה.
אין אני מבינה איך מפלגה קטנה יכולה להתאחד עם מפלגה גדולה מבלי להתבולל בתוכה לגמרי. ומפלגה  אשר יש לה היסטוריה, כיוון, ודרך פוליטית, בקצור - חיים עצמאיים אשר נוצרו במשך שנים רבות, אינה יכולה לוותר על כל זה רק לשם האיחוד.

  8.9.1940 קרית ביאליק

איור של זאב רבן

"אל יבנה הגליל" .... שירה אדירה פורצת מפיות כל החברים וכולם, הנוער וחברי הקיבוץ יוצאים במחול ההורה. רוקדים עד כלות הנשמה. הורה, קרקוביק, פולקה, צ'רקסיה וכו'. הגרון כבר צרוד מן השירה, והחולצה רטובה מזיעה. רוקדים, רוקדים, אין מחשבה בראש. האדם רק מרגיש, מרגיש זרם חדש של כוח, של מרץ נכנס לתוכו וממלא את כל אבריו. העיניים מבריקות והלחיים לוהטות.  מרץ, מרץ, מרץ.....

אנשי הקיבוץ בני השלושים כמו הצעירים רוקדים עד להשתגע. וכה טוב כך להיסחב במחול בהתלהבות החברים - "הריקוד העול פורק" - יפה הייתה מסיבת הסיום של המחנה עם קיבוץ עין השופט, ויפה ההורה הסוערת.

.

7.11.1942  קרית ביאליק 

התחלתי לעבוד שוב בגן, בחקלאות. ומה נפלאה ההרגשה. צועד האיכר אחרי המחרשה. מושכות הפרדות בכבדות, השרירים נמתחים, הסכין נעוצה באדמה הקשה ומפלחת אותה. חומים, רטובים ומעלים ריח טוב של אדמה נשפכים הרגבים, ותלם אחרי תלם צועדות הפרדות, צועד האיכר ונחרשת האדמה. וכה נעים לטפל בשתילים הרכים, לעדור ולחפור, לחרוד להצלחה, להגן מפני מזיקים ומחלות. וכה מספקת העבודה בשדה.      

הייתה ועידת מפא"י. יותר ויותר בולט הפילוג שבמפא"י בין הקו השליט והאופוזיציה. זוכרת אני עוד את השיחות עם בת שבע על הויכוחים בין הקו השליט והאופוזיציה, זוכרת אני גם עוד את הויכוחים סביב ועידת מפא"י האחרונה לפני שנה וחצי בערך, ואת החוברת שהוציאה האופוזיציה. אבל אז היו הויכוחים עוד במסגרת המפלגה ולא חרגו מתוכה, מן החוץ לא ידעו עליהם כמעט. אולם עכשיו החריף הפילוג הרבה יותר, אולם האופוזיציה אינה מופיעה כראוי עם כל דרישותיה, הם פורמליים כל כך עד שמן החוץ לעתים שואלים האם בגלל דברים קטנים אלה יש פילוג במפלגה?

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

אביה של יהודית, פריץ זאב אדלר עלה לארץ מגרמניה במרץ 1933. בנובמבר אותה שנה הצטרפה שאר המשפחה. תחילה גרו בחיפה ולאחר חצי שנה בעיר גנים (סמוך לקרית אתא), הם היו בין מייסדי קרית-ביאליק.

פרקי היומן הם מהתקופה שבה הייתה יהודית תלמידה בבית הספר ביגור, ובאותו זמן הייתה חברה בקן השומר הצעיר בקריית חיים. לאחר תום תקופת לימודיה הייתה במשך שנה וחצי חברה בהנהגה הראשית של השומר הצעיר, ובהמשך חברת קיבוץ הזורע, בו גם הקימה את משפחתה עם יוחנן אדלר.

הצריף שבעלייתו נמצאו היומנים נרכש על ידי יוחנן בראשית שנות ה-50 בגרמניה, והורכב במקומו במרכז הקיבוץ הצעיר (הקיבוץ עלה על הקרקע בשנת 1936).

בתאריך 25.05.1961 נפטרה יהודית לאחר שהוכשה מנחש צפע, בעת שעבדה במשתלת קיבוץ הזורע.

יהודית, הוריה ובעלה יוחנן