שרות בבריגאדה

מעטפת דואר לכבוד חילי הבריגאדה היהודית

נשים בבריגאדה
מידיעות עין השופט 1943

טובה ניר

טובה ניר

בפלוגה של הא.ט.ס. מספרנו כמאה נשים.גילנו מ-18 ועד 40 ומעלה,מכל ארצות הגולה-פולניה-תימן-רומניה-סוריה-גרמניה ואמריקה. בנות ירושלים,תל-אביב וחיפה,נהלל,חדרה ודגניה.

שונה היא השכלת החיילות- גם בנות השכלה אקדמית ותיכונית וגם אנאלפביתיות.לא מעטות הן אשר לא יכולות להתבטא באופן הפשוט ביותר בענייני דיומא,גרידא.אכן נכון הוא הדבר שפני הפלוגה הם כפני היישוב על כל זרמיו,מעמדיו ומפלגותיו.

כל הציבור הרבגוני הזה הוכנס עקב התגייסותו לתוך מסגרת אחת מצומצמת וקשה,מסגרת צבאית.משטר צבאי גוזל מן האדם בראש וראשונה את עצמאותו הפיסית והרוחנית.האדם נשאר נטול מחשבה עצמית כל זמן היותו בתוך המסגרת של המשטר הצבאי.רק בשעות שלאחר מילוי התפקיד,נשאר האדם חופשי לנפשו.

בשעות הפנויות האלה מנסה הפלוגה למלא בתוכן עברי עצמאי.זה למעלה משנה שהפלוגה מחפשת דרכים ואמצעים לחיי צוותא.ועדת הפלוגה שנבחרה מונה 7 חברות ובה משתתפת גם קצינה יהודייה.
בין תפקידי חברות הוועדה :ספרנית, טיפול במקהלה ותזמורת,ריכוז פעולות ההכנה למסיבות,חגים וערבי שבת קשרים עם היישוב הקרוב באמצעות הועד למען החיילת.
הודות לעזרת ועדה זו מקבלת הפלוגה עיתונים וספרים,ובאים מרצים ומנגנים למחנה.

מלכה אלפר

חנן לפיד מספר:

איך שתיתי את התה של שר הכספים ועוד..
ידיעות עין השופט 1975

יום אחד ביקרתי אצל קצין בריטי במצרים שבילה את חופשתו בעין השופט.הדבר נודע לי מפי ירמיהו חגי,הלכתי לבקרו במחנה שלו במדבר מהלך שלושת רבעי שעה מן המחנה שלי.

הקצין קיבלני באדיבות כנהוג אצל האנגלים,אבל יחד עם זה חשתי שמשהו לא כשורה עמו.האיש היה עצבני ולא שקט,והנה הסביר לי האיש את סוד עצבנותו.אותו לילה גנבו מהמחנה שלו חצי מחסן של צמיגים גדולים שהיו מיועדים לאוטומובילים גדולים,והרי אני עצמי הובלתי צמיגים כאלה למצרים בקרון רכבת זמן לא רב לפני זה.

חנן לפיד

ברור היה לי מי סחב את הצמיגים..
בעיני רוחי ראיתי את " במבי ".הייתה זו בחורה צעירה ויפה,תימניה צעירה,עם עיניים פעורות ושקטות שהקנו לה את הכינוי החביב.
החיוך הנסוך על שפתיה,וכל הופעתה בכלל,תמיד הזכירו לי את "שיר השירים" ."במבי" הייתה  נהגת במשאיות כבדות ביותר,ומי לא הכירה כל החיילים בקהיר ובעיקר אנשי המשטרה הצבאית.תמיד נתנו לה לעבור דרך כל שערי המחנות מבלי לבדוק את הניירות המעידות על הסחורות שהיא מובילה.וכך אני מתאר לעצמי שהוציאה את הסחורות מהמחנה.
תעודות אלה היו חתומות ברוב המקרים על ידי  "הגרפולוגית " ג'ני..
ג'ני זו ידעה לזייף את החתימות כל הקצינים החשובים לפעולתנו.

היום הידיים שלה אינן כה בטוחות,ואף שערותיה אינן שחורות כפי שהיו.אולם בקיבוץ עוד מכירים אותה בשם  "שחורה" (שחורה הייתה חברת קיבוץ עין השופט) .

ואמנם ג'ני שלנו עשתה עבודה חשובה ביותר תוך סיכון עצמי.
אבל לא רק על זה רציתי לספר.
הנה אני נמצא בתא דואר של רכבת קהיר בירות. התא סגור ע"י מפתח מבחוץ כדי למנוע גניבות . ושם בחוץ , חום עצום.זכיתי בתפקיד מיוחד . הוטל עלי לשמור על שק דואר המיועד לירושלים.

ישבתי והרהרתי על מזלי,שזכיתי בנסיעה מיוחדת.וזה רק עשרה ימים לאחר חופשתי בבית.הייתה זו חופשה קצרה מאוד שלא סיפקה אותי.עיקרה הסתכמה בכך שהיה עלי להגניב נער בן 16 במדים של הצבא הבריטי לארץ.
בשובי מחופשה זו שאל אותי הקצין היהודי הממונה עלי,איך הייתה החופשה,בתחילה לא רציתי לספר לו דבר על מה שהיה עמי.ואולם כשהוא לחץ ואמר שהוא זה ששלחני,ומותר לי לספר לו,הבינותי.

סיפרתי לו על המסע ,על הנער שנתבקשתי להובילו לארץ,יום שלם מימי חופשתי המעטים ,התרוצצתי על פני קהיר למוצאו.לבסוף גיליתיו בסירה על פני הנילוס.הוא היה בטיפולה של הקהילה היהודית בקהיר. אמנם היה לבוש מדים ,ואולם תיכף במקום גילתי שהשרוכים לא היו קשורים כשורה- -הם היו כמו אצל חיילים גרמנים, את זה ,כמובן,שנינו מיד.
בדרך לארץ סיפר לי את סיפורו : שלוש פעמים ברח ממחנות ההשמדה , ופעם גם מקיר המוות כשירו במכונות יריה.

לאחר מכן הסתתר בבונקר בברסלאו (כיום ברלצב ) ומסר עצמו לטנק הרוסי הראשון שנכנס לעיר עם שחרורה.דרך אודיסה התגלגל לקהיר יחד עם חיילים אנגלים שבויים ששוחררו ע"י הרוסים. את השבויים הישראלים מהבריגדה שיחררו מקהיר לארץ ישראל , ואולם  לא הנער.הוא נשאר תקוע במצרים והקהילה טיפלה בו.

בחור צעיר בלונדיני,יפה תואר ובן 16.

לנער דוד בחיפה-זה כל מה שנשאר לו. הצלחתי במשימה והבאתיו אל דודו,וכך נתקצרה חופשתי הקודמת.לו נתפשתי במעשה ההברחה כשאני מלווה נער עם ניירות מזויפים,הייתי נחבש לפחות ל- 4 שנים ב"קלבוש "...
עכשיו אני נוסע עם שק שאף אחד לא היה מוכן לקחתו..הרכבת נעצרת , פותחים את התא כדי שאוכל לשאוף אויר,והריני רואה שאנו נמצאים בקונטרה.החום רב ואיני יכול להגיע לקנטינה כדי לשתות משהו קר.אני מופקד על שק דואר,ואסור לי לנטוש אותו.והנה בהתבונני מסביב ,כמו בפטה מורגנה אני מבחין בקרון הסמוך,קרון פאר עם מטבח.
הטבח סודאני ענק עם כובע טבחים לבן.והבחור שואל אותי :" ג'ורג' רוצה איזה תה מתוק?"

במועדון הקצינים בקהיר 1944

הייתי צמא מאוד וקפצתי על המציאה.
טרם עניתי " הן " והנה הוא מגיש לי ספל חרסינה הדור עם תה שטעמו עדין כטעם גן עדן,של דבש עם ריח בושם של פרחים.האם היה זה באמת,או שכל זה היה נדמה לי,בכיוון שהייתי כה צמא...איני יודע.אבל האמת היא שתה כזה לא שתיתי מעולם.
שאלתי את הטבח " תגיד מי נוסע בקרון הזה ? " והוא ענה  " זה קרונו של שר הכספים הנוסע לביירות "...
לאחר ההפסקה חזרתי לתא הדואר ובסופו של דבר הגעתי בשלום לארץ , ומסרתי את השק לייעודו בירושלים.

בבואי הביתה לקיבוץ לא פסקו מלשאול אותי " חנן מה קרה לך ? איך הצלחת לחזור כל מהר לחופשה שניה ?" ומובן הדבר , שהרי בימים ההם היו רגילים לראות חיילים בחופשה וגם בעלי משפחות ואבות לילדים,פעם ב3-4 חודשים בלבד.החברים שמחו מאוד בשמחתי,אך לא סיפרתי מה שאירע עמי.כלום על השק..

את וילי פגשתי בחיפה לאחר מלחמת השחרור.הוא סיפר לי שאחרי שש שנים בצבא הבריטי ובבריגדה שם עבדנו יחד,הוא עוד נלחם על כיבוש באר שבע.רק נכבשה העיר,והנה לפתע מחלקים חבילות המוכרות לו היטב לפי האריזה,וכשפותחים אותן מוציאים מפות של הנגב עם מכתב ליווי של אחריות לאריזה,והמכתב חתום על ידי קצין בלי תפקיד.ואז התברר לי שלא רק ארזתי את החבילה וחתמתי עליה,אלא גם הבאתי את המפות בשק הדואר להגנה.זה היה בנסיעה מקהיר לירושלים.
ובכן עשינו אשר עשינו וכעת דור חדש עושה.

בהפוגה משחקים כדורגל