הגר של הבדואים

ילדה בדואית רועה - ביר אוגדה 1981 (מתוך אתר סנונית)

הגר של הבדואים

באחד הימים יצאה הגר לאסוף עשבי תבלין לעבודת ההוראה במכון הזואולוגי של "אורנים", ופגשה בשדה בשתי נשים בדואיות. מאז אותה פגישה הפך הכפר הבדואי ערב-אל-כביה לביתה השני. היא חיה בתוכם,למדה את מנהגיהם, השתתפה בשמחות ובאבל.
היא מספרת על חיי הבדואים בצפון הארץ ואומרת:"חשוב לנו להכיר את השכנים שלנו, כי איך אפשר לשפוט בלי להכיר?"

עופרה בריל, "חותם" – 13.3.1981
תודה לנועה קריב לביא על ההדפסה

להגר קולמן שתי אהבות. את אהבתה הראשונה היא מראה לנו בגאווה, במכון הזואולוגי של סמינר "אורנים". בחדר גדול סדורות בארונות זכוכית כל ציפורי הארץ, מפוחלצות. המראה כל-כך חי, שנדמה לך כי עוד מעט ותשמע את משק הכנפיים מעל ראשך. בין הציפורים הרבות מזדקר גם ראש של שועל, שלד של חתול בר, שלד של דולפין. עולם קסום של בעלי-חיים דוממים.
כשבאות קבוצות תלמידים לבקר, נותנת הגר לילדים שהות להביט ולהסתכל מבלי לומר דבר ולהסביר.
תור השאלות בא אחר כך.

והשאלות רבות. "האם העיניים אמיתיות?"

"לא, העיניים מזכוכית. כיום גם לבני אדם שנפגעו בעיניהם אפשר להתאים עין מזכוכית שתיראה בדיוק כמו עין אמיתית, כך גם לציפורים ולחיות".

"צדים את הציפורים ברובה?"

"לא. בשום אופן. רק פגרים אני מקבלת" וכאן מכינה הגר לילדים הפתעה. "בואו, רוצים גלידה?" והילדים כבר מלקקים בשפתותיהם, והגר פותחת מקרר גדול, כזה שישנו בכל חנות גלידות אמיתית, ומתוכו היא מוציאה פגר קפוא של שחף, וסיס, ובז ועוד...."אם אתם רואים פגרים של ציפורים, תחשבו עלי" אומרת הגר בקריצת עין.

הגר היא האישה היחידה בארץ העוסקת במקצוע פחלוץ חיות. את המקצוע למדה בשוויץ. כאישה בין גברים התמודדה בהצלחה עם ספקות, והפכה את המקצוע הנדיר הזה לאמנות, שהיא נכס לכל אוהבי הטבע.

על אהבתה השנייה מספרת לנו הגר בביתה שבטבעון. הבית כאילו נלקח בשלמות מבית ממכר עתיקות – ארון עץ עם פיתוחים, מיטת כלולות עתיקה, כלי נחושת מרהיבים ביופיים, והוא כולו כמסגד קטן לאהבתה השנייה של הגר – הבדואים.

באחד הימים יצאה הגר לאסוף עשבי תבלין לעבודת ההוראה, ופגשה בשדה שתי נשים בדואיות. הבדואיות הסבירו לה על הצמחים ונוצר קשר ראשוני. מאז נהפך לה הכבר הבדואי ערב-אל-כביה לבית שני; היא חיה עם הבדואים, מכירה את מנהגיהם ומייעצת להם. סובחי ופאטמה ושמונת ילדיהם היו לה למשפחה מאמצת.

הלשונות הרעות

"הקשר עם המשפחה התהדק בזכות האמבטיה" נזכרת הגר. "באתי אליהם לביקור, וכשרציתי להתרחץ שפכו עלי מים ממיכלים ביתיים. אמרתי להם, למה לא תבואו אלי להתרחץ באמבטיה, כמו בני אדם. הם נענו להזמנה. ביתי נהפך לביתם וביתם הפך לביתי".
הלשונות הרעות מהלכות בשני הצדדים. לא קל לשכניה היהודים של הגר לקבל את העובדה שביתה פתוח לידידיה הרבים מהכפר הבדואי, ולא קל לשכנותיה של פאטמה להבין את הקשר "המוזר" שנוצר בין סובחי, הנשוי לפאטמה, לידידתו היהודייה הגר. וכאשר הן רוצות לרמוז לפאטמה על אי-שביעות רצונן הן אומרות זאת במשלים ובפתגמים, כמו אותה בדואית שסיפרה לפאטמה שהנה ראתה את הגר מוכרת לבנה בשבת בנצרת, והכוונה שהגר בילתה עם סובחי בנצרת. אך פאטמה מחייכת ושותקת. היא מכירה את מערכת היחסים שנוצרה ביניהם, ויודעת שאין לה מה לחשוש לאושרה המשפחתי.
כשלהגר לא היה רכב, היה סובחי מגיע פעמיים בשבוע ועוזר לה במסע הקניות, ואם נבצר ממנו להגיע, הייתה פאטמה דואגת לשלומה של הגר. "שבת אחת" מספרת הגר, "האדון מופיע בתשע בבוקר. מה קרה? פאטמה חלמה בלילה שאת חולה. ובאמת, הייתי חולה".

חרסינה צבעונית

"על טעם וריח אין להתווכח", אומר הפתגם, אבל החיים בסביבה תרבותית שונה יוצרים גישה אחרת לטעם. משום כך, כאשר סובחי רוצה לקנות חולצה, הוא תמיד מזמין את הגר שתייעץ. חשוב לו להתאים את צבע החולצה לצבע הגרביים. "חשבת פעם שכדאי להתאים את צבע הגרביים לצבע החולצה?" שואלת הגר. לא, כי את החולצה רואים יותר, ובאמת, הגברים הבדואים אוהבים מאוד להתהדר בלבושם. הנשים צנועות יותר. עד היום שמלת השבת של פאטמה היא אותה שמלה שקיבלה לאירוסין.
"רק תתארי לך איזה גוף נשאר לבחורה הזו אחרי שמונה לידות ", מתפעלת הגר.

צורת הבנייה בכפר הבדואי המודרני השתנתה. כבר אין בונים בתים עם גגות שטוחים כפי שהיו בונים פעם. בעבר הגגות שימשו לייבוש הטבק, האזוב והמרווה.
היום רוב הבדואים אינם חקלאים ולא מגדלים את הצמחים האלו, אלא קונים מהמוכן. הבית עצמו גדול ומרווח, יש בו שני חדרי אורחים – האחד עם מזרונים, לאורחים הבדואים, השני עם ריהוט מודרני, לאורחים היהודים. כשסובחי קנה רהיטים בעפולה, היה מוכרח לקבל את אישורה של הגר.
"קנית אותם לבד? שאלתי אותו. כן, אז הם בטח בטעם ערבי, בואי תראי! לא הייתה לי ברירה ונסעתי איתו לעפולה. מה להגיד לך, רהיטים יפהפיים, בגוון חום מודרני".

הגיע היום שסובחי ופאטמה מחליטים לשפץ את הבית. ביתם בנוי שתי קומות. בקומה התחתונה גרים הוריו של סובחי. כל מה שהוסיף סובחי לביתו, הוסיף גם לבית הוריו, חוץ ממרצפות החרסינה הצבעוניות שריצף בהן את מטבחה של פאטמה. האחיות לחצו להחליף, עדיין לא היה בית בכפר חרסינה צבעונית.
"כשבאתי לביקור, ראיתי את פאטמה בפנים קודרות. שאלתי, מה העניינים? והיא עונה: צריכים להחליף את החרסינה במטבח... – השתגעתם? יש לכם עודף כסף? – תראי...כולם אומרים.. – איכפת לך מה כולם אומרים? בעיניך זה יפה? החרסינה נשארה צבעונית, ומאז כמעט בכל בית שני בכפר יש חרסינה צבעונית. ולא רק הגישה לטעם משתנה, השתנתה גם הגישה הבסיסית לצרכים של הילדים".

רקמה בדואית

"בעבר הלא רחוק הילדים היו ישנים בבגדיהם. לפני השינה הייתה אימא בודקת אם הבגדים מלוכלכים, ומחליפה למי שמלוכלך, ויאללה למיטות...בבוקר היה פשוט וקל, ישר לבית-הספר. היום תראי אותם ישנים בפיז'אמות, ועוד איזה פיג'אמות! בפעם הראשונה שבאתי לביתם של סובחי ופאטמה לא היו לילדים צעצועים בכלל. כששאלתי את סובחי למה אין לילדים צעצועים הוא ענה: ממילא ישברו אותם!. היום תמצאי שם את הצעצועים המודרניים ביותר".

כיבוד אב ואם

אך יש ערכים ומנהגים בסיסיים הטבועים עמוק מאוד אצל הבדואים, וגם המודרניזציה לא יכולה להם.
הבן הוא השליט, ואפילו בגילים הצעירים ביותר, מעמדו של הבן מובטח.
כיבוד אב ואם הוא לחם חוק לבדואי.
החמולה המשפחתית גרה יחד, סבא וסבתא שותפים לתהליך החינוכי של הנכדים בדיוק כמו האב והאם. "אנחנו היהודים יכולים ללמוד הרבה מהבדואים" אומרת הגר. "אצלנו כל זוג צעיר חושב לבנות לו בית כמה שיותר רחוק מההורים.
אצלם השותפות בחיים היא כל-כך בסיסית, שסובחי לא מסוגל להבין, איך בחורה כמוני מסוגלת להתווכח עם אימא שלה, איך אני יכולה להרים עליה את קולי, כי עם אימא לא מתווכחים, שומעים את דעתה ביראת כבוד. מקבלים או לא מקבלים – זו כבר בעיה אחרת.
כשסובחי נוסע לעשות קניות גדולות, הוא מביא שק אורז לעצמו ושק אורז להורים. אין ויכוחים כספיים (מה להגיד לך, אם אהיה פעם במצוקה כספית, לעולם לא אפנה לחברי היהודים, אלא לבדואים, הם אף פעם לא ישאלו אותי מתי אחזיר את הכסף, גם אם מדובר בסכומים גדולים.
ברגע שהם יכולים לעזור הם עוזרים, ועם כל הלב). בדואי לעולם לא יעשן או ישתה בנוכחות אביו, כי זה נוגד את המסורת הדתית. אם אינו מאמין במסורת, יעשה זאת בחשאי".

"כשם שכיבוד אב ואם טבוע עמוק בלב הבדואים, כך גם מנהג הכנסת האורחים. יש להם יראת כבוד לאורחים שאין דומה לה. כשהאורחים אוכלים, יושבים האישה והילדים בצד, ואפילו שעיניהם יוצאות לאוכל, אין פוצה פה. סעודתם היא השאריות שהאורחים השאירו.
 את המתנות שהאורחים מביאים אין פותחים עד שעזבו את הבית, ואפילו אם הם נשארים לכמה ימים בבית מארחיהם. והסיבה: אין להביך את האורח, ייתכן שהביא מתנה שהיא חסרת-ערך למארח, או שאינה לטעמו".

קיעקוע

"יום אחד באתי לביקור אצל משפחתי המאמצת, והנה אני רואה שכל המשפחה ארוזה כדי לצאת לביקור אצל קרובי משפחה (וזהו הבילוי היחידי שהם מרשים לעצמם במשפחה).
החבילות על האוטו, הילדים מקושטים במיטב הבגדים. אני, כבת משפחה, עמדתי להצטרף אליהם והנה, אנחנו רואים מרחוק רכב מתקרב, ומתקרב לכיוון ביתם. ופתאום הם תפסו שבאים אליהם אורחים. לו ראית, כבמטה קסם נעלמו החבילות מהאוטו, הילדים התיישבו בבית, וכולם ציפו לאורחים כאילו כל היום רק חיכו לבואם. אצל הבדואים אין מושג כזה, להגיד לאורח: 
סליחה! אני עכשיו עסוק, אין לי זמן בשבילך! לקח לי זמן לתת להם להבין שאצלי מערכת המושגים היא שונה, ואני, כאישה עובדת לא מסוגלת להתפנות אליהם בכל שעות היום, ולקבלם על פי הכללים שלהם".

מערכת היחסים ההדוקה שנוצרה בין הגר לבדואים יצרה אצלם אמון רב כלפיה. מתייעצים איתה בבעיותיהם האישיות, באים אליה בבקשת עזרה במקרה של סיבוך משפחתי, מספרים לה על פלירטים. הבורות המינית שלהם מדהימה. על דברים רבים לא מדברים, לא מלמדים ולא קוראים, או לא יודעים.

איך התינוק יוצא שלם?

"לפני עשר שנים פגשתי את חאסן", מספרת הגר. "חאסן הגיע לפרקו והתלבט בבעיה במי לבחור.
כל יום בא לדווח לי על זו ועל אחרת שהכיר.
ואיך מכירים?
כל המשפחה יושבת, הבחורה נכנסת ומגישה קפה והעיניים מדברות (כן, העיניים משחקות תפקיד חשוב מאוד בחיי הבדואים, אפילו אצל הבדואים המודרניים, שהאישה אצלם כבר איננה מכסה את פניה ברעלה, העיניים עדיין מדברות).
יום אחד בא הבחור נלהב. הכירו לו את בת השופט של הכפר, משפחה מאוד מכובדת, אבל לא מצא חן בעיניו שהבחורה הייתה "מודרנית" מדי ונועזת.
היא לבשה חצאית מיני, ועגילים לאוזניה. אמרתי לו, עם הניסיון שיש לך, עגילים באוזניים זו לא סיבה שלא להתחתן.
הבחור התחתן. אחרי החתונה הוא בא וסיפר לי את מהלך הערב הראשון. הבחורה ה"מודרנית" לכאורה, פעם ראשונה בחייה נמצאת עם גבר לבד והיא עוד צריכה להתפשט. לבשה פיג'אמה ועליה את כל הבגדים. אך הזמן עושה את שלו.
הבחור טען באוזני לפני החתונה שהוא לא רוצה ילדים מיד אחרי החתונה. שאלתי אותו אם הוא יודע להיזהר. כן, בטח הוא ענה בביטחון. אחרי תשעה חודשים נולדה ביתם הבכורה. עוד כמה חודשים, ואשתו נכנסה שוב להריון, והוא בא אלי מיואש, לא יודע, לא מבין, הוא כל כך נזהר...
שאלתי אותו איך אתה נזהר?
והוא הסביר. אמרתי לו, דע לך שמספיק טיפת זרע והאישה נכנסת להריון. ואז הבחור, שהוא סגן מנהל בית-הספר בכפר, שאל אותי: אם זה כל-כך מעט, איך התינוק יוצא שלם?".

אפייה מסורתית

נאג'ין המטופחת

לנשים בדואיות המתחנכות בעיר קשה מאוד להסתגל לחיי הכפר.
אך יש נשים, שבזכות חינוכן המודרני שוברות מוסכמות, ומאלצות את החברות להסתגל לשיגיונותיהן.
כמו נאג'ין.
נאג'ין היא בדואית שהתחנכה בנצרת. כשהגר מספרת על נאג'ין היא מחייכת, כאילו אומרת, כל הכבוד לבחורה הזו, אני לא הייתי מסוגלת.
"נאג'ין היא באמת משהו מיוחד. בחתונה ראיתי אותה בפנים עגומות. שאלתי, מה העניינים? והיא: לא אכלתי כל היום! – אז מה הבעיה? קמתי והבאתי לה מגש עם אוכל. ואיך אוכל? שואלת נאג'ין, בלי כף ומזלג? – תתרגלי, חביבתי, עניתי לה. לא, עונה לי נאג'ין בתקיפות, לא אתרגל! ובאמת, בביתה של נאג'ין אוכלים עם סכו"ם מלא".

בשלב מסוים בטקס החתונה של הבדואים באות כל נשות הכפר ומביאות את הכלה לבית החתן. לנאג'ין נמאס לשבת באפס מעשה, והיא קמה והלכה "בכוחות עצמה" לבית בעלה לעתיד. איך הלשונות רעמו! המעשה היה בניגוד לכל המוסכמות. אבל לנאג'ין לא איכפת.
נאג'ין גרה עם גיסתה בת הכפר.
מכיוון שהיא רגילה לבשל על גז ולא עם פחם, הגיסה מבשלת בשבילה.
נאג'ין, הרגילה לכבס במכונת כביסה חשמלית, לא תכבס בידיים. הגיסה עושה זאת או אימא של נאג'ין, המקבלת מבתה את הכביסה. וכך, יש לנאג'ין זמן רב לשבת ולהתאפר, ולטפח ציפורניים ארוכות. כאשר נולד בנה הבכור של נאג'ין, הגיסה היא שהחליפה לו את החיתולים, רחצה אותו, והכול כל-כך מובן מאליו, כל-כך ברור. לנאג'ין אין הרגשה שגיסתה משרתת אותה. זו מערכת יחסים מאוד מוזרה, אבל מקובלת על הכול.

נישואי תערובת

גם לבדואים קשה להשלים עם נישואי תערובת, ואין זה חשוב אם אחד מבני הזוג הוא יהודי, דרוזי, או ערבי נוצרי. אך לא מעט גברים בדואים נושאים נשים יהודיות.
בבאר שבע יש שכונה שלמה של זוגות מעורבים כאלו. 
"לא הייתי אומרת שזוג מעורב מנודה לגמרי מהחברה הבדואית" מספרת הגר, "אבל גם בעוד דור או שניים, יצביעו על הבית בו גרה משפחה מעורבת, ויגידו: פה גרה יהודיה.
באחד הלילות, בשלוש לפנות בוקר, דפקו בדלת ביתי, ומעבר לדלת מישהו לחש את שמי. אם יודעים את שמי, סימן שמכירים אותי. פתחתי, ולמולי עמדו שני בדואים, האחד היה פלאח שהכרתי, השני בא לבוש מדים ועם נשק.
הם טענו שנגמר להם הדלק במכונית וביקשו ממני שאארח אותם בבית ללילה.
 למדתי מהבדואים, שאין שואלים מה הסיבה לבקשת עזרה, ברור היה לי שלא בגלל הדלק באו אלי. למחרת הגשתי להם קפה, והם נסעו.
אחרי חודש בא אלי הפלאח ומספר: את זוכרת את הלילה שאירחת אותנו, וסיפרנו לך שנגמר לנו הדלק? שיקרנו לך, לא בגלל זה באנו אליך. הבחור שהיה איתי נלחץ בבית שהוא צריך להתחתן, דחה ודחה את העניין, עד שיום אחד הוא בא הביתה עם בחורה יהודיה והודיע שהוא רוצה להתחתן איתה. הרוחות בבית כל-כך התלהטו, שהוא נאלץ לברוח ולהסתתר.

אחרי שנה הייתי צריכה לקבל אישור לטיול עם תלמידים בחרמון. נכנסתי לבסיס הצבאי, ועל תעודת הזהות של אחד המפקדים ראיתי את הכתובת בית-זרזיר.
הצגתי את עצמי כבת כביה, והתפתחה בינינו שיחה שנמשכה כחצי שעה. לבסוף, הבחור שואל אותי, תגידי את זו שגרה בטבעון, ברחוב הקרן-הקיימת? – כן עניתי בפליאה – אני מכיר אותך, ישנתי אצלך בבית. התברר, שזה אותו בחור שברח ממשפחתו ומצא אצלי מקלט ללילה".

נערה משבט עג'לין- אתר סנונית

יש רק מעט מקרי גירושין אצל הבדואים. אם לא מתחתנים מאהבה, מתרגלים זה אל זה עם הזמן. לגבר מותר "להתפרפר" מחוץ למסגרת הנישואין, העיקר שהאישה והמשפחה לא ידעו.
בערבים יוצאים רק הגברים לבלות, האישה מקומה בבית.
הגבר לא צריך למסור דין-וחשבון לאישה לאן יצא ומה עשה. מותר לו לצאת מביתו ולחזור מתי שרק ירצה. וברגע שהוא חוזר, האישה עומדת לרשותו.
"מעניינת", אומרת הגר, "התפיסה של הגבר הבדואי. יום אחד מופיע אצלי חאסן עם אחת מה"פצצות המרוקניות", ואני מכירה טוב את אשתו של חאסן, צעירה חמודה עם שני ילדים נהדרים. אני שואלת את חאסן, תגיד, למה לך צרות?
והוא: ...ככה... לא יכול בלי זה... אחרי יומיים הוא בא אלי בלי הבחורה. מה קרה?
שאלתי – וולה, הוא עונה, זרקתי אותה, מה היא חושבת, שהיא יכולה לשחק איתי, לצאת איתי ועם עוד בחורים? ראיתי אותה עם גבר אחר...".

הדוור של הכפר

"חלוקת הדואר בכפר הוא סיפור בפני עצמו. "סובחי הוא הדוור של הכפר. פעמיים בשבוע הוא נוסע לבית-לחם הגלילית ומביא את הדואר.
לפני שהוא נערך לחלוקת המכתבים לתושבים, הוא מוודא בדיוק ממי המכתב, קצת מציץ לראות מה נאמר, כי חשוב להיות מעודכן. אחר עובר מבית לבית ומחלק את המכתבים. כאשר הוא בא למשפחה, אין שואלים אותו אם הביא מכתב.
בתחילה שותים את הקפה המר, אחר את הקפה המתוק, אחרי שיחה של שעה שעתיים, כבדרך אגב, מוסרים את המכתב לבעליו. כך סובחי עובר מבית לבית וגומר את החלוקה בסוף היום, או למחרת. בעצם, מה בוער, אם אקבל את המכתב היום או בעוד יומיים..."

מודעות לבית-קברות

אחד הנוהגים, שגם המודרניזציה לא יכלה להם, היא העמידה על המקח. בדואי תמיד יעמוד על המקח, בכל קניה שיעשה.
כאשר עקרת בית באה לקנות, היא קודם כל שואלת לשלומו של המוכר, ולשלום משפחתו, האם הוא מרוויח טוב, אפילו אם איננה מכירה אותו.
אחרי כל מילות הנימוס מתמקחים על המחיר, גם אם מדובר בקילו עגבניות. זה שייך לפולחן שמסביב לקנייה.

הסביבה היהודית השפיעה על התייחסות הבדואים לבתי הקברות שלהם. שנים רבות לא הייתה להם מודעות, קוברים את המת וזהו.
היום בתי הקברות נקיים מקוצים ועצים שתולים בהם. "אך לצערי" אומרת הגר, "מנהגי האבלות שלהם לא השתנו. כשנפטר אדם, יושבים שבעה. אחרי ארבעים יום מותר לגבר שהתאלמן להתחתן שוב. אם הגבר לא מוצא אישה ויש לו בת בבית, הבת לא תתחתן עד שאבא ימצא לו אישה, לא משאירים אבא לבד".

בית הקברות הבדואי בבאר שבע

לבסוף אומרת הגר: "חשוב לנו להכיר את השכנים שלנו, ולצערי אנחנו פשוט לא מכירים אותם. החברים היהודים שלי לא נעשו חסידים מושבעים של הבדואים, אבל לפחות, בזכותי, הם מכירים אותם.
ואת?" היא פונה אלי בשאלה, "את מכירה אותם? התארחת פעם אצלם? מכירה את המנהגים שלהם? ראית איך הם מחזיקים את הבית? נכון שסביב לבית מלוכלך, אבל זה קיים גם אצלנו בשכונות מסוימות, אז למה קיים היחס הזה אליהם, יחס מתנשא שכזה, איך אפשר לשפוט בלי להכיר?".