המלכה אבדוקיה

המלכה אבדוקיה    או: מיליון מטילי זהב לארץ הקודש

בשל סכסוך עם בעלה, גורשה הקיסרית אבדוקיה מארמון המלוה והתיישבה בירושלים.כאן, סייעה לשקם את חורבות ירושלים וחומותיה, בנתה כנסיות ובתי-תמחוי, בתי-חולים ומנזרים. עושרה הרב גרם לפריחה כלכלית קצרת- ימים, שירדה לטמיון עם מותה ב - 460, יחד עם שמה של הקיסרית שתרומתה לא זיכתה אותה בהיסטוריה של ארץ-ישראל.

עופרה בריל – "חותם", 28.11.1980

( תודה לנועה קריב לביא על ההדפסה ולניר אורטל עורך "עת מול" על הקישורים לצילומים)

1.מטבע הזהב של אבדוקיה שנטבע בקונסטנטינופול (אינסטנבול) בין השנים 425-429

2.דמותה מצויירת באבנים ששובצו בלוח שיש- מכנסייה ביזנטית באיסטנבול

3.סיפור קורות חייה

4. תמונת פסלון- ראש (אולי משקולת) מהמוזיאון הארכיאולוגי באיסטנבול

5. מטבעות באיכות גבוהה- שמה ותוארה (בקיצורים) "אליה אודוקיה האלוהית"

בתולדות ארץ-ישראל יש מקום של כבוד לנשים שיצרו היסטוריה בזכות מעשיהן.יש מהן שזכו ל"כותרות ראשיות" ומקומן בהיסטוריה הובטח, ויש שידוע עליהן מעט מאוד אף כי תרומתן להיסטוריה של ארץ-ישראל לא הייתה מבוטלת. 
אחת מאלה היא הקיסרית אבדוקיה.

התקופה היא מחצית המאה החמישית לספירה.
הכנסייה הנוצרית שולטת בארץ ביד רמה ועולם של שלטונות רומא קשה ביותר. חוקים, שכל מטרתם להקטין את מספר היהודים בארץ ולמנוע את התפשטותה של הדת היהודית מוטלים יום-יום.
מנהיגי הכנסייה רוצים את ארץ-ישראל כמדינה "נוצרית" טהורה. 
החוק מתיר פרעות ביהודים והרס בתי-כנסת.

בשנת 408 לספירת הנוצרים, עולה לשלטון ברומא הקיסר תיאודוסיוס השני.
כדי "להקל" קצת על סבלם של היהודים, נאסרים עליהם במקומות שונים מעשי שעשועים המקובלים בחג הפורים, בכלל זה הצגת המחזה של תליית המן ושריפתו.
איסור זה בא בהשפעת הכנסייה, למען ביטחונם של היהודים, אך ההתפרצויות האנטישמיות חוזרות ונישנות.

אבדוקיה הייתה אשתו השנייה של הקיסר תיאודוסיוס ונקראה בשמה הראשון אתנאיס.
 היא גדלה כהלנית בבית אביה, וקיבלה השכלתה אצל מורה הלני שלימד באוניברסיטה של אתונה.
רק לאחר שבחר בה תיאודוסיוס, בשנת 421 להיות לו לאישה ולקיסרית, קיבלה את הדת הנוצרית.
אך התרבות ההלניסטית נשארה נטועה עמוק בליבה. היא עסקה בספרות, חיברה שירים ונאומים בנוסח הספרות היוונית.
כנוצרייה אדוקה, ביקרה אבדוקיה בארץ לראשונה בשנת 438-439.
באותה תקופה גדלה חשיבותה של הארץ בעיני הנוצרים בהיות האחד המקורות הראשיים להספקת עצמות של קדושים, שהביקוש להן הלך וגדל בעולם הנוצרי.
אחד ממפעליה של אבדוקיה קשור בגילוי עצמותיו של סטפנוס הקדוש.

המלכה אבדוקיה

"היטיבה ברצונך"

בשל סכסוך עם בעלה, גורשה הקיסרית מהארמון, ואז ביקשה רשות לחזור לארץ-ישראל ולהתיישב בירושלים. בטורי הרכילות של הימים ההם סופר על הרקע לגירוש הקיסרית ברוח הסיפור העממי (למוטיב הסיפורי יש מקבילות רבות, מהמיתולוגיה היוונית ועד לפרשת "אותלו"). הקיסר נתן לקיסרית תפוח יפה כאות הוקרה. הגברת לא העריכה במידה מספקת את ערכה של המתנה ונתנה את התפוח לאחד משרי צבאו של הקיסר (על טעם וריח אין...). השר בתמימותו הרבה (או בערמומיותו, מי יודע נבכי ליבו של גבר) החזיר את התפוח לקיסר. הקיסר הזמין את אשתו הבוגדנית ושאל איפה התפוח, והיא בתמימותה ענתה "אכלתי אותו!". אבדוקיה גורשה מהארמון אך לא נושלה מנכסיה הרבים.

אבדוקיה מחזיקה באמונה המונופיזיטית, פלג מסוים בנצרות. באותה תקופה החל ויכוח על היחס בין היסודות האלוהיים והאנושיים בישו עצמו. מזיגה זו של האלוהות והאנושות הוסיפה כוח לנצרות במאות הראשונות, אך הפכה אחר-כך למקור של חילוקי-דעות חריפים. הדביקות בדת הביאה את אבדוקיה לבניית חומות ירושלים, בה ראתה שליחות של קדושה משמיים. 
בתהילים פרק נ"א פסוק י"ח כתוב: "היטיבה ברצונך את ציון תבנה חומות ירושלים".
בתרגום השבעים ליוונית המילים "היטיבה ברצונך" תרגומן "אבדוקיה".
לכן אמרה המלכה, על אודותיי נאמר הפסוק הזה, וראתה את יעודה בבניית החומות. היא הרחיבה את החומות וכללה בהן גם את בריכת השילוח (החומות מחזיקות מעמד עד סוף המאה הי"א, 1099 – כאשר הצלבנים צרים על ירושלים).  

מיליון מטילי זהב

בשנת 425 התחוללה רעידת אדמה קשה מאוד בארץ-ישראל. הרבה לא נאמר המקורות על התוצאות ההרסניות של הרעש, אך ידוע שהקיסרית אבדוקיה, בזכות עושרה הרב, הייתה אחת מאלו שעזרו לשקם את חורבות ירושלים, ולספק עבודה לתושבים. היא הביאה לארץ מיליון מטילי זהב, ובזמן שהותה בירושלים הוציאה אותם לבניית כנסיות, בתי תמחוי, בתי-חולים ומנזרים (משתי חתיכות זהב יכול היה אדם להתקיים במשך שנה שלמה, בלי לשבות בשביל תוספת שכר...). בין היתר בנתה אבדוקיה בית ששימש כמושב-זקנים ברובע המוסלמי.
הבית נהרס אחר כך, וכאשר בנו התורכים את חומת ירושלים וחיפשו אבנים לבניין, הם השתמשו באבני הבית ההרוס. כך אנו מוצאים כיום כתובת משובצת (במהופך) מעל שער-הפרחים, משמאל לפתח השער, וכתוב בה "מושב זקנים עניים, נוסד בהשתדלות הקדוש תיאוטוקוס מביזנטיון".
אבדוקיה בנתה כנסיות רבות ואחת מהן, לזכרו של ג'ורג' הקדוש.
שרידיה מצויים היום מתחת למבנים של משרדי הממשלה בקריית-רם. גם בעיר עזה נמצאה כנסיה מפוארת שבנתה אבדוקיה. בעזה הייתה כנסיה ושמה "מתאום". עובדי האלילים, שהתנגדו בחריפות לנצרות, הרסו אותה, ןאבדוקיה בנתה אותה מחדש. 

במרומי הר הזיתים התנשא צלב עץ שהקימו הנוצרים. יום אחד הועלה הצלב באש.
אבדוקיה החליטה להקים במקומו צלב מברונזה שהכיל 6000 ליברות של ברונזה.
כאשר הח'ליף עומר הגיע לירושלים, אחד ממבצעיו הראשונים היה להפיל את הצלב.

רוח פרו-יהודית

מתוך דבקותה בדת הנוצרית, ניסתה אבדוקיה להעביר את עצמותיו של יוסף בן-יעקב, שהיה קבור בשכם, אך בשל מרידות השומרונים לא הצליחה. מרד השומרונים התחולל בימיו של יוסטיניאנוס.
השומרונים התמרמרו  על קיפוח זכויותיהם, וכתואנה למרד שימש להם מנהגם של הנערים הנוצריים, ליידות אבנים בבתי-הכנסיות של השומרונים.
ההתקוממות פרצה ב-528 בהנהגתו של יוליאנוס, שהשומרונים בחרו בו למלך. במהלך המרד נהרגו נוצרים רבים וכנסיות נוצריות נשרפו. ההתקוממות דוכאה רק לאחר ש-20 אלף שומרונים נפלו במלחמה.
אך לא רק השומרונים דוכאו ביד קשה, גם היהודים היו קורבן למסעות-צלב של נזירים קנאים.
במיוחד היה ידוע שימצה נזיר קנאי שחי בעיר נציבין (היום בדרום-מזרח תורכיה) ונקרא בר-צומא.
הוא היה נוצרי אדוק שעלה לעיתים קרובות לירושלים ובנה בה מנזרים וכנסיות והשתדל לפגוע ביהודים רבים, הרס בתי- כנסת רבים ברמת-מואב ובעבר-הירדן.

בר-צומא מעיד בכתובים, איך בא לירושלים בזמן ביקורה של הקיסרית אבדוקיה ומצא המון גדול של עולי-רגל יהודים (הוא נותן מספר דמיוני, של מאה אלף איש). עולי הרגל התאספו בפינת הר-הבית ונכנסו לתגרה עם תלמידיו של הנזיר בר-צומא. תלמידיו נתפסו והואשמו כמפרי חוק, וקיבלו את עונשם.
המשפט עורר התנגדות רבה בקרב התושבים הנוצרים בירושלים.
בר-צומא התלונן שאבדוקיה אחראית לשינוי הרוח הנוצרית בעיר, שהפכה להיות פרו-יהודית. אך האמת היא שעוד לפני זמנה של אבדוקיה החלו גישושים להחזיר ליהודים את זכותם לבניית בית-המקדש, לאחר תקופת שלטונו הקשה של הקיסר אדריאנוס, שאסר על היהודים לעלות לירושלים ולהתיישב בה, קרא לארץ יהודה –פלשתין, ולירושלים – אליה קפיטולינה, חלה הקלה מסוימת, ומשפחות של עולי-רגל הורשו לעלות לירושלים ב-9 באב ולקיים תפילות במקום שחרב בית המקדש, אך להתיישב בעיר נאסר עליהם.
היהודים לא ויתרו על זכותם להתיישב בירושלים, ובתקופת שלטונו של יוליאנוס "הכופר" נפתח הפתח הראשון. יוליאנוס ראה בנצרות מחלה המערערת את יסודות השלטון של המדינה ושאף להחיות את האלילות.
הוא הכריז על סובלנות כללית, שממנה נהנו לא רק עובדי האלילים, אלא גם בני כיתות נוצריות שנרדפו, וגם יהודים.
הוא הגה את הרעיון הנועז לקומם מחדש את ירושלים ולהרשות ליהודים לבנות מחדש את בית-המקדש, ואף החל בבניינו, אך הדבר נמנע מחמת אירועים שמחוץ לגדר הטבע, כגון: אש שפרצה מיסודות הבניין, או רעידת אדמה.

האיגרת הסורית

כאמור, הרוח הפרו-יהודית נשבה בירושלים, והנה אנו שומעים על איגרת שנשלחה מטעם הקיסרית אבדוקיה אל מנהיגי היהודים. האיגרת נשמרה בלשון הסורית (דיאלקט ארמי שדובר בארץ). יש טוענים שהיא נכתבה על ידי אותו נזיר קנאי, בר-צומא, (שהפך לאחד מחסידי הקיסרית, כדי להיות קרוב לשולחנה המשופע כל טוב) ותרגומה:
"אל עם היהודים הגדול והעצום מאת הכוהנים וראשי העדה בגליל, שלום! דעו לכם שזמן גלות עמנו כבר עבר והגיע יום קבוץ שבטינו, כי מלכי הרומאים ציוו שעירנו ירושלים תושב לנו, מהרו לעלות ירושלימה לחג-הסוכות, כי קום תקום מלכותנו בירושלים".

אך למרות הרוח הפרו-יהודית, לא הייתה ליהודים אפשרות להתיישב בירושלים בהמוניהם, אלא רק ניתן היתר לקהילה קטנה, ואולי היא ה"קהילא קדישא דבירושלים", הנזכרת בתלמוד. נמצאו בסביבות ירושלים מצבות קבורה של יהודים מימי השלטון  הביזאנטי.
המאפיין את ירושלים באותה תקופה הוא היותה עיר נוצרית מובהקת. בהר-הזיתים היה ריכוז של נזירים, שבאו מהמערב, מסוריה ומאסיה הקטנה ויוון. רוב המלאכות של התושבים היו תעשיות סבון וכלי קודש. בארץ שרר אז שגשוג כלכלי וחקלאי. יש יהודים המשמשים כמדריכי תיירות לאתרים הנוצריים, ועדות מופלאה של רשמים ממה שהתרחש בירושלים אנחנו מוצאים בתיאורי המבקרים הנוצריים, שבאו למקומות הקדושים. 
משנות 570-650, אנו מוצאים את העדות הזו: "מעיין השילוח נמצא כיום בין חומות העיר, מכיוון שהקיסרית אבדוקיה עצמה הוסיפה את החומות הללו לעיר, וכן בנתה את הבאזיליקה והקבר של סנט סטפנוס ואת קברה שלה ליד קברו. יש מרחק 6 צעדים בין שני הקברים. קבר סטפנוס נמצא כמטווחי קשת  משער העיר לצד הדרך".

כנסיית סנט סטפנוס

סטפנוס הקדוש היה המרטיר הנוצרי הראשון. יהודי יווני שעמד בראש שבעת האנשים שנהוג לראותם כדיאקונים הראשונים, שמונו על-ידי שליחי ישו לדאוג לכלכלת עניי הקהילה הנוצרית בירושלים. הוא היה פעיל בעשיית נפשות לאמונה החדשה, הטיף והתווכח בלהט בבתי-כנסת, דבר שעורר את זעם היהודים. הוא הובא למשפט לפני הסנהדרין באשמת בזיון בית-המקדש ופגיעה בחוקי התורה. דבריו הקשים על העם היהודי, שהוא עם קשה עורף, הרודף את נביאיו ומסגיר למוות את המשיח, עוררו את זעם ההמון עליו, והוא נסקל למוות ללא משפט.
סטפנוס הפך לאחד הקדושים החשובים בתקופה הביזאנטית, משום שהיה הנוצרי הראשון שמת על קדושת הנצרות. כנסיות על שמו פזורות בעולם כולו.

על פי המסורת החדשה, סטפנוס נרגם לא רחוק משער האריות. את האבנים שגרמו למותו של הקדוש היו מראים לעולי- הרגל בכנסיית הר-ציון.

בשנת 415 נתגלו שרידי גופו בכפר- גמלא. העצמות נתגלו, כמסופר, באופן מופלא: אחד הכוהנים חלם חלום ומצא את השלד, העלו את העצמות בתהלוכה גדולה לירושלים ושמרו אותן בכנסיית-ציון. הידיעה הזו עשתה רושם עצום בעולם הנוצרי, וכאשר הגיעה הקיסרית אבדוקיה לירושלים היא בנתה כנסייה מפוארת מחוץ לשער הצפוני של ירושלים, לאכסון עצמותיו של הקדוש סטפנוס.
בשנת 460, ב- 15 במאי, הועברו בטקס חגיגי עצמותיו של סטפנוס מכנסיית הר-ציון לכנסיית סנט. סטפנוס.
אחד הנזירים, שחי במדבר-יהודה אמר לאבדוקיה שתזדרז לגמור את הכנסייה, כי יום מותה קרב. הקיסרית הספיקה לחנוך את הכנסייה, והכינה לה קבר בתוך הכנסייה, ליד קברו של הקדוש האהוב עליה. בזמנו, היה זה המבנה הכנסייתי הגדול ביותר, שיכול להכיל אלף נזירים. המבנה נהרס בשנת 614 על ידי הפרסים.

הכנסייה מוכרת לנו היטב מהחפירות הנעשות היום. היום נמצאת שם כנסייה חדשה בשם סטפנוס, המקום בו התיישבו נזירים דומיניקאנים, ושם אחד המכונים הגדולים ביותר לחקר התנ"ך - "בית ספר לחקר המקרא והארכיאולוגיה הצרפתי" (סמוך ל"סימטת המוות", המושג שנוצר במלחמת ששת הימים עם כיבוש הצנחנים את העיר העתיקה).

אבדוקיה נפטרה בשנת 460 לספירה. הפריחה הכלכלית שבאה לירושלים בזכות עושרה הרב של המלכה ירדה לטמיון עם מותה.