זייפן בין החומות

(תודה לנועה קריב לביא על ההדפסה)

"פרשת שפירא" התחילה בין חומות ירושלים לפני מאה שנה, שיאה בסכום של מיליון לירות שטרלינג מאוצר המלכה ויקטוריה והמוזיאון הבריטי, וסופה בכדור אקדח במלון קטן ברוטרדם.

עופרה בריל, "חותם" – שנות השמונים
(הרשימה הזו נכתבה כמה שנים לפני הוצאת ספרה של שלומית לפיד (כחרס השבור) .
(הצילומים מתוך חוברת שהוציא מוזיאון ישראל- ירושלים בשנת 2000  בעקבות תערוכה -זיוף אמיתי- חייו וזמנו של זייפן העתיקות מוזס וילהלם שפירא -את התערוכה אצרה עירית שלמון)

בראשית המאה התשע-עשרה התחילה התעניינות

מוזס וילהלם שפירא- אוסף שולמית לפיד תל אביב

כלל עולמית בירושלים. אפשר לומר שזו ראשית תקומתה של העיר. 
האוכלוסייה היהודית, שבראשית המאה הגיעה לאלפיים נפש, גדלה עד סוף  שנות ה-60 ל-11 אלף. 
את הגידול הרב אפשר להסביר בסובלנותו הגדולה יותר של
השלטון.
בשנים 1831-1840 היה בירושלים שלטון מצרי,שהיה פתוח לשינויים הרבה יותר מהשלטון התורכי שקדם
לו, ואף היה מושפע ממעצמות אירופה. 
הדבר התבטא בהקלות למיעוטים, 
שאפשרו להם התפתחות וחופש יחסי.
השלטון המצרי היה חזק הרבה מקודמו ואכף משטר וסדר.
הבדואים רוסנו, השוד בדרכים פסק והביטחון הכללי גבר.
כתוצאה מכך גדל מספר המבקרים והנוסעים המערביים שהגיעו לירושלים, וכן התעצמה העלייה היהודית לעיר הקודש. האווירה בירושלים התחילה להיות הרבה יותר
מתקדמת ומודרנית.

צליינים מכל העדות הנוצריות באו לבקר במקומות הקדושים לנצרות. הם הגיעו לרוב באוניות מפרש ליפו ומשם לירושלים על גבי בהמות. יעדם העיקרי: ביקור בכנסיית הקבר. מועד ביקורם היה לרוב בחג-הפסחא, עת נערכו בכנסיה טקסים חגיגיים. העיר התפתחה ויכלה לספק את השירותים הדרושים לתיירים הרבים שפקדו אותה. עד אותה תקופה, מגיפות שפרצו מדי כמה שנים, בגלל חוסר תנאים סניטריים וצפיפות הדיור, גרמו לכך שרק מעטים באו לבקר בעיר הקודש וירושלים נשארה עיר קטנה, מנוונת ובלתי חשובה.
בתיאורי הנוסעים המערביים שבאו לבקר בירושלים אפשר למצוא את האכזבה הנוראה, במוצאם עיר נחשלת ועלובה, עיר של חורבן והרס. רק המעמיקים יותר הבחינו כי אין זה אלא מראה חיצוני, וכי מתחת למעטה החיצוני מצויה עיר היסטורית-תרבותית אפופת הוד עבר.

במאה התשע-עשרה הייתה התפתחות של הארכיאולוגיה הכלל-עולמית. ארכיאולוגים התחילו לחפור ולחקור בשרידי העבר בכל רחבי העולם וגם ירושלים זכתה לתשומת לב. הגיעו אליה חוקרים אנגלים רבים, מדדו אותה, ציירו אותה, עשו מחקרים, וכתבו מדריכי תיירים. המנזרים של הפראנציסקנים והדומיניקאנים – כל אותם מרכזים דתיים שעד אז עסקו במחקר טהור של ספרות נוצרית ודברי פילוסופיה דתית – התחילו לעסוק בדברים יותר פרוזאיים: מחקרים מקראיים ארצישראליים, טבע, נוף ארצישראלי; היו שאספו פוחלצים של חיות האופייניות לארץ; ההתעניינות חבקה עולם – גיאולוגיה, היסטוריה, ארכיאולוגיה וגיאוגרפיה. הישוב היהודי בירושלים היה מעוניין לעודד תיירות יהודית למקומות הקדושים ליהדות, והתחיל מסחר לסיפוק תשמישי קדושה מסורתיים.


ויליאם משה שפירא, שהשתייך לכת העבריים המשיחיים שליד המיסיון, היה סוחר העתיקות הגדול ביותר בירושלים בסוף המאה התשע-עשרה. על שלט חנותו התנוססה הכתובת "קורספונדנט של המוזיאון הבריטי". לשפירא היה קסם מיוחד, בתו, מרים הרי, בספרה "בת ירושלים" מתארת את הכוח המושך שהיה לו לגבי תיירות:
"ברצון מיוחד התווכחו איתו ארוכות על פסוקי כתבי הקודש, וכאשר רשם לפניהן פסוק באותיות עבריות או ערביות על לוחית עץ זית, התקרבו להתבונן במשיכת הקולמוס. אם היו יפות, הזמינן לשבת על הדיוואן, כיבדן בקפה, והזה עליהן מי ורד".

כד חרס עם כתובות- בית הספר הצרפתי למקרא ולארכיאולוגיה ירושלים

אך ברחוב היהודי נרתעו מחברתו של שפירא והוא נקרא "המשומד".

הביקוש לממצאים ארכיאולוגיים היה כה רב, עד כי בית-המסחר של שפירא לא הצליח לעמוד בו, וכדי לספק את דרישות הקונים הוא החל "לייצר" ממצאים ארכיאולוגיים. באותה תקופה המוזיאונים בכל העולם, בלנינגרד, בגרמניה, באירופה, הבריטיש מוזיאון, הלובר שבפאריס, התמלאו כולם בחפצים עתיקים. המוזיאונים לא נרתעו משום רכישה, כולם חיפשו תגליות מרעישות, והיו מוכנים לשלם סכומי-עתק לכל תגלית, והתחרות ביניהם הייתה גדולה.
שפירא הצליח לזייף כמעט את כל הסוגים של ממצאים ארכיאולוגיים – מגילות, פסלים ומטבעות עם כתובות עתיקות ועוד. (יעקב משורר, האחראי על אגף העתיקות במוזיאון ישראל  מספר, שבמוזיאון יש אוסף גדול למדי של זיופי שפירא, הכולל פסלונים ומטבעות, שההבדל בינם לבין המקור כה רב, עד שקשה להאמין שמישהו אי-פעם טעה בעניין... במוזיאון נאספו החפצים כקוריוז מן התקופה).

הכתב העברי הקדום

"מצבת מישע" התגלתה בשנת 1873 בעבר הירדן.המצבה הייתה כתובה במואבית, כתב זהה לכתב העברי הקדום ולכתב הפניקי.
את הכתב העתיק מזכיר הקונסול הצרפתי שבא לירושלים, וגילה עניין בכתובות שמיות ובחפירות ארכיאולוגיות.
הכתובת עוררה התעניינות רבה ברחבי העולם וגם הסוחר הירושלמי למד להכירה.
והנה הוא מזהה את אותו הכתב על פסלונים וחרסים שהגיעו מארץ מואב לחנותו שברחוב הנוצרים. מתחיל מאבק בין המוזיאונים על רכישת החרסים. יום אחד, מספרת בתו של שפירא, הביא אביה מאמר סטירי מאת מרל-וננו, מזכיר הקונסול הצרפתי. במאמר מערער מרל-וננו על אמיתותם של אלילי-מואב, שהיו נמכרים בחנותו של שפירא. בסוף מאמרו הוא עושה צחוק מבולמוס הארכיאולוגיה שתקף את תושבי ירושלים, שכל אחד רואה לעצמו חובה נוצרית להתעסק בחפירה ביבלית. עוזר הקונסול שאב את ידיעתו מבדואי ששפירא העסיק בתעשיית ייצור האלילים.

מצבת מישע(העתק) רשות העתיקות

המאמר עשה רושם חזק באירופה, מוזיאונים שרכשו את האוספים משפירא שלחו חוקרים לחקור את העניין על בוריו.
שפירא הוכיח אותם: "הייתכן לייצר בעיר קטנה כירושלים כמות כה גדולה של כלי חרס, בלי שהדבר ייוודע לכל תושביה?" שפירא רצה להוכיח את חפותו וארגן משלחת לעבר-הירדן, אך רק עברו את יריחו, התנפלו עליהם שודדים ושדדום והם נאלצו לחזור לירושלים כלעומת שבאו. 
פרשת "אלילי מואב" נרגעה כאשר המזכיר הצרפתי הועבר לאסיה הקטנה והתקפותיו חדלו.

כלי הקודש מבית-המקדש

הפרשה השפיעה קשה על שפירא, אך בית המסחר המשיך לשגשג, ושפירא המשיך במלאכת הזיופים. לשיא המצאתו הגיע בסוף המאה התשע-עשרה, כאשר נפוצה שמועה בכל רחבי העולם, שכלי בית-המקדש התגלו בחפירות בירושלים; כי הכלים מיועדים למכירה, וכל המרבה במחיר יזכה בהם. נוצרה התחרות סמויה בין המוזיאונים, כל אחד מהם שלח את נציגו לנסות ולרכוש את חפצי בית-המקדש. הדברים נעשו בסודי סודות והכול סבב סביב שפירא ובית-מסחרו הנודע. יום אחד התברר שהחפצים נמכרו, וכל "המסכנים", שלא הצליחו לזכות ברכישה חזרו בבושת-פנים לאירופה.
נוצרה חרושת של שמועות להיכן הגיעו הכלים, ידיעה סתרה את חברתה, ולא נמצא מי שיאמת את הדבר. 
האמת התבררה מאוחר יותר: שפירא, שחש בהתעניינות הגדולה שיש בעולם לגבי כלי בית-המקדש, ייצר בעצמו. הוא המציא כל מיני צורות פנטאסטיות, על-פי רשימת הכלים שמצויה בתנ"ך, ציפה את הכלים בכסף ובזהב, הוסיף אותיות עבריות שהעתיק אותן מ"מצבת מישע", והצליח לשטות בקונים. הזוכים בקנייה היו נזירים ממנזר סנט-אנה שבשער האריות. במנזר ישבו כמה נזירים חוקרים, שפרסמו הרבה מחקרים ארכיאולוגיים. הם שמחו לקנות את האוצרות האלה, אבל במהרה גילו את הזיוף והתביישו להודות שהסוחר הממולח הפילם בפח והם החביאו את את כל שקנו ממנו.

מגילת קלף כקמע

שפירא התחיל לקצור את פירות הבאושים של חייו בסוף ימיו, כאשר מצא וקנה מגילת קלף "אמיתית" (עד היום אין יודעים אם הייתה אמיתית). היו לו קשרים טובים עם נכבדים מוסלמים. באחת ממסיבות השייחים סיפר אחד האורחים על חבורת בדואים שברחה מהשלטונות התורכיים, ומצאה מסתור במערה בצוק שבמעלה נחל ארנון. באחת הפינות גילו כד חרס חתום בחמר. הבורחים חשבו שהם נפלו על מטמון והתאכזבו, כאשר מצאו אותו מלא בסמרטוטים מעופשים, העוטפים כמה פיסות עור כהות. על רצועות העור היה כתב משונה, ואחד הבורחים טמן את רצועת העור בכיסו כקמיע.
ואכן, אללה האיר פניו לנרדף והוא חזר בשלום לעדריו – זה היה הסיפור.

רישום מעשה ידי קלמרון-גאנו, המסביר את אופן זיוף מגילת  'ספר דברים'

שפירא גילה עניין בקמעות האלה והצליח לרכוש במחיר זול מאוד חמש-עשרה רצועות קלף מקופלות. כאשר גילה ופענח את הכתוב היה נפעם מהתרגשות.
בתו מספרת שבקושי הצליח לחנוק את התרגשותו: "התדעי את אשר גיליתי היום הזה? הסתכלי נא בגווילים האלה, זה כמה שבועות שאני מנקה אותם מזוהמתם, ואם תוכח אמיתות מקורם, התוכלי לשער ערכם?... אם תתאשר אמיתות הגווילים, ואני סבור כי כן – הרי יהא זה כתב-היד העתיק בעולם; ספר הדברים של משה רבנו..."

זיוף נועז ומחוכם

שפירא מבקש גושפנקא מדעית למטמון שבידו. הוא פונה לפרופ' שולטמן, אחד מגדולי המחקר הגרמניים, שבזמן פרשת "חרסי-מואב" האמין באמיתותם כמעט עד לסוף הפרשה. שולטמן, שנכווה כבר פעם בגלל שפירא, מבטל מיד את האפשרות שהממצא החדש הוא אותנטי, ומבלי לראותו הוא מגדירו כמזויף. שולטמן אוסר על שפירא לפרסם את ממצאיו. שפירא מקבל את הדין ושומר את תגליתו בסוד, אך לא לאורך ימים.
ב-1883 הוא כותב לפרופ' הרמן גוטה, ארכיאולוג גרמני שהכיר בארץ. גוטה התפרסם כמעתיקה של מפת הפסיפס הביזאנטית "מפת מידבא". ביוני 1883 מגיע שפירא ללייפציג ומבלה חמישה ימים עם פרופ' גוטה ועוד חוקרים. הם מתרגמים את כתב-היד לגרמנית ומשווים אותו עם המסורת. שפירא מעודד, מעמיד את כתב-היד לבדיקת חכמי הספרייה הממלכתית שבברלין. המלומדים הגרמנים קובעים שכתב-היד הוא זיוף נועז ומחוכם, אך מתוך נימוס שומרים בסוד את החלטתם, ולשפירא מודיעים שכתב-היד דורש שעות וימים של מחקר. שפירא, המאוכזב מהעובדה שתגליתו אינה נחטפת, מוותר על העסקה עם הגרמנים ונוסע ללונדון, שם הוא מציע את תגליתו לקרן הבריטית לחקירת ארץ-ישראל. בכוונתו למכור את התגלית בעד מיליון לירות שטרלינג. העיתונות האנגלית מגלה עניין רב בתגלית החדשה, והאגלים שמחים על הנכס החשוב שעתיד להעשיר את המוזיאון הבריטי. השמועות מספרות שגזבר המוזיאון כבר פנה לאוצר המלכותי כדי להבטיח את הסכום הנדרש, אך החוקרים הבריטיים עדיין חלוקים בדעותיהם.

ב-15 באוגוסט מופיע בלונדון אותו עוזר לקונסול הצרפתי, שבזמן פרשת "חרסי-מואב" ערער את אמינות הממצאים. שלוש סברות הונחו באשר לבואו: היו שאמרו שבא מצויד בייפוי-כוח מטעם ממשלת צרפת לרכוש את ממצאיו של שפירא במחיר גבוה עבור הלובר שבפאריס, היו שאמרו שהוזמן על-ידי אחד מהחוקרים הבריטיים כדי לצנן את התלהבותם של אנשי מחקר אחרים, והיו שאמרו כי הצרפתי הכיר את שפירא וחשד בו גם הפעם בזיוף הממצא.
הוא מבקש להצטרף לצוות החקירה שחקר את המגילות, והדבר לא ניתן לו. כל מה שהצליח לעשות היה הסתכלות שטחית על שתי רצועות, שהיו מוצגות בארגז זכוכית שבמוזיאון, בתנאי צפיפות ותאורה עלובה למדי. אך זה הספיק לו כדי לפרסם ב-21 באוגוסט מאמר ב"טיימס" האנגלי, כי הצצה מאחורי גבם של החוקרים, וכמה שעות ליד ארגז הזכוכית במוזיאון שייכנעו אותו שלפניו זיוף מחוצף. המאמר הכה גלים, והמוזיאון הבריטי נסוג מהחלטתו לרכוש את המימצאים.
שפירא הואשם על-ידי העיתונות ששילם פרוטות עבור כתב-יד מזויף, ואילו היה מצליח למוכרו למוזיאון, היה נעשה עשיר מופלג. 
שפירא נפגע קשות, עזב את אנגליה ויצא למסע חסר-תכלית באירופה. ב-9 במארס 1884 הגיע למלון קטן ברוטרדם, בלומדאל שמו, שפירושו עמק-הפרחים. לפי בקשת בעל המלון פרצה המשטרה את דלת החדר וגילתה ששפירא התאבד בירייה.
עקבות כתב-היד אבדו.