פרשת נחלאות

פרשת נחלאות

הביאה לדפוס עופרה בריל

צילום בתיה רזניק

הפעם הלכתי בעקבות הרעיון לטעת פרדס חדש לקיבוץ באדמת נחלאות. רציתי לספר את סיפור "פרשת נחלאות", שעל פי כתבה שהתפרסמה ב'ידיעות אחרונות', נחשבה לשערורייה ציבורית שהיקפה היה מדהים, והיא הראשונה בתולדות הקמת המדינה.
במוסף הכלכלי של 'ידיעות אחרונות' מביא הכתב צבי לביא את הסיפור על "חוות נחלאות- השערורייה הציבורית הראשונה" (ידיעות אחרונות- 09.05.2008)
מתוך הרשימה אני מביאה פרקים נבחרים המספרים את הסיפור.

בשנה השישית לתולדות המדינה התחוללה הפרשה הראשונה והגדולה מכל שערוריות השחיתות הציבורית המאורגנת – בכירי הסוכנות ומשרד החקלאות הפקיעו לעצמם אלפי דונמים מאדמות הלאום, והקימו חוות פרטיות, שהיו עשויים להתעשר מהן. הרעיון לא יצא לפועל, אבל חלק מהם הספיקו למכור את האדמות.
שום תיק לא נפתח במשטרה ואף כותרת גדולה לא נכתבה בעיתונים.

עד לא מזמן האוטובוס מעפולה לחיפה היה חולף על פני תחנה מתפוררת, לא הרחק מתל מגידו. "נחלאות", היה כתוב על השלט.
זה היה שמה של חווה חקלאית שנמחקה מהמפה, אחרי שנולדה בחטא סמוך להקמת המדינה, ונשכחה מלב מחמת הבושה.
בנחלאות ייסדה מדינת היהודים את השחיתות השלטונית.
הפרשה הראשונה הזו מאפילה עד היום על כל פרשיות השחיתות הציבורית המאורגנת שהתגלו מאז, גם בסוכנות היהודית וגם בממשלה.

ניצול של הבכירים

בכירי מחלקת ההתיישבות ומשרד החקלאות ניצלו את שליטתם בהקמת מאות מושבים לעולים חדשים, כדי לעשות רווחים לביתם.
את העולים שלחו להיאחז בשממות הנגב ובאדמות הטרשים בגליל ולעצמם הפקיעו אלפי דונמים, ממיטב אדמות הלאום הפוריות בעמק יזרעאל.
בסיוע קופת הלאום הוקמה החווה, לא למגורים מידיים אלא קודם כל להגדלת הכנסתם החודשית, בעזרת פועלים שכירים, אף הם היו עולים חדשים. מצוות יישוב הארץ כחלטורה בשלט-רחוק.

האבות המייסדים של נחלאות תיכננו להקים על אדמת החווה 100 בתים לנופש או לפנסיה.
כל בית אמור היה לקום על חמישה דונם, מלבד 5.000 דונם של אדמות חקלאיות.
השקעתם הסתכמה ב-1.000 לירות סמליות (כשלוש משכורות חודשיות שלהם) ליחידת משק, בתשלומים של 10 לירות לחודש.
לו התגשם חלומם היו צאצאיהם יורשים היום נכס בשווי של מיליוני שקלים...

חוות השקמים

שרדה רק חוות השקמים

לימים התברר כי נחלאות לא הייתה יחידה בדורה, אלא חוליה אחת בשרשרת חוות לפקידי הסוכנות והממשלה ברחבי הארץ. מומחה של האו"ם מארגון המזון והחקלאות, הגה את המודל, כשהוזמן לסייע בהקמת מושבי העולים.
הוא טען כי "המשק המשפחתי מת ", והציע ליישב את העולים בעיירות, במקום במושבים, ולספק להם פרנסה כפועלים שכירים ב-600 חוות חקלאיות.

רענן וייץ התנגד לרעיון מתוך אמונה שהציונות החדשה צריכה "לקשור את העולים לקרקע".
לימים הזהיר את לוי אשכול (שהיה גם שר האוצר וגם ראש מחלקת ההתיישבות בסוכנות) כי "החוות יביאו לשחיתות ".

לוי אשכול

אשכול לא קיבל את עמדתו והחליט להקים 20 חוות ניסיוניות.
12 חוות יימסרו לניהולם של יזמים פרטיים. שמונה חוות יימסרו לקבוצות של לא ישראליים ולא חקלאיים, שיכינו את עצמם להתיישבות בגיל הפנסיה. בינתיים ישקיעו בחוות את חסכונותיהם ויעסיקו פועלים שכירים.

רוב החוות התפרקו. היזמים מהארץ ומחו"ל התקשו לשלם את השכר המקומי הגבוה. החווה היחידה ששרדה היא חוות השקמים של אריק שרון.
היא עברה אליו ערב חיסולה מידידו המליונר היהודי אמריקאי משולם ריקליס. הוא רכש אותה מיזמים אוסטרלים, שהפסידו הון רב בניסיון לגדל שם עדרי צאן.

העיתונות שפוצצה את הפרשה

נחלאות הייתה החווה הראשונה שעמדה לקום מקבוצת השמונה.
ראשי מפעל ההתיישבות בארץ החליטו שאין מעומדים טבעיים יותר לפרויקט הזה מאשר הם, כאשר על מכרזים טרם חלמו בארץ. קבוצת נחלאות החלה להתארגן ב-1952 בראשות מנהל חבל הצפון במשרד החקלאות, יוסף גבעולי.
עוד ארבע קבוצות נוספות קמו עד ש"הסקנדל הגדול" התפוצץ להם בפנים ב-1955.
פרשת נחלאות דלפה לכתב "הארץ" בצפון יעקב אביאל, אחד המקופחים שלא נכללו בחגיגת המיוחסים. אביאל גילה כי אף פקיד לא נדרש להתיישב בחווה, אלא רק להפקיד 10 לירות בחודש על חשבון מניית יסוד, במשך 8 שנים. בתקופה זו התחייבה הסוכנות להשקעה שוות ערך למיליון דולר (הון עתק באותם זמנים). 
הממשלה הסכימה לתרום חצי מיליון לירות מתקציב הפיתוח.

ניהול חוות נחלאות לקה מתחילה בדרך של ניצול. פקידי נחלאות שלטו בכל, החל בחלוקת האדמות ובכספים וכלה במשאבים החקלאיים. הם סגרו כל עניין בינם לבין עצמם.
כעבור שנתיים כבר ניהלו אלפי דונם פלחה, מטעי פרי ומרעה טבעי וגם מחלבה אזורית ומשתלה. בשנה השלישית רשמו הכנסה של 150 אלף לירות.
העיתונאי אביאל שאל את אחד המייסדים אם העסק לא מסריח בעיניו. מנהל מחלקת התיישבות בצפון-יהודה אראלי נלחץ והודה כי איננו שלם מאחר שהעסק מתפתח לעשיית הון.
באותם שנים הפרשה הגיעה לביקורת המדינה והמבקר אמר: "הופרו כאן העקרונות שצריכים לחול על עובדי המדינה. המעשים פסולים לפי כל אמת מידה של טוהר מידות עובדי ציבור".
הדו"ח התייחס ל-4 חוות של 225 עובדי מדינה וסוכנות, שקיבלו עד לפיצוץ הפרשה, 385 אלף לירות שוות ערך לדולר.
החוות התאיידו. נחלאות התפרקה ראשונה ומהר, בעקבות הרעש הציבורי שחולל פרסום "הסקנדל הגדול". אדמותיה חולקו בין הקיבוצים השכנים.
מחוות השחיתות נותרו רק השם על תחנת האוטובוסים, שגם היא נעלמה בינתיים, והפצע הציבורי שאינו פוסק לדמם

גיורא ינאי מתראיין על פרשת נחלאות, 29.9.2008

אהרון בן חורין גיורא ינאי יהודה ברעם

סיימתי את לימודי ריכוז המשק ברחובות ב-1968, ובאפריל נכנסתי לתפקיד רכז משק. החלפתי את ברוך רקובסקי.

מצבו של קיבוץ עין השופט באותם ימים היה קשה ביותר. אם הייתי מודד זאת על פי מצבנו היום ונכנס למאזנים, הייתי יכול להראות כמה חמור היה תזרים המוזמנים, וגם הרווחים היו מאוד נמוכים. 

ענפי החקלאות העיקריים שלנו באותם ימים היו לול גדול, לול רבייה, עבדו בו כ-20 איש; רפת קטנה לפי מכסה; עדר צאן, בין הטובים בארץ; בקר לבשר; פלחה בעמק ובהר.

בתעשייה פעל מיברג. משנקים היה בשנתו הראשונה. ההפסדים שלו היו עצומים, והוא בעצם מכר על פי מחירי חומר הגלם. אסתר דן, הגזברית, הייתה אומרת לי – "אני לא יודעת תמחור ולא יודעת לחשב. אני רק יודעת שאני כל הזמן מזרימה כסף".

המהלכים הגדולים שעשינו היו מכירת הצאן, מאבק גדול על שטחי המרעה, למרות שהצאן היה טוב מהבקר.

כשהחלטנו לחסל את הצאן פרץ משבר רציני בקיבוץ, משום שעבדו בו שבעה מחברינו. אבל לצאן לא הייתה זכות קיום, בעיקר משום שלא העסקנו שכירים בחקלאות. 

ברל קרן אמר לי כל הזמן – תביא שכירים לחקלאות, אל תביא למיברג.

ראיתי את בעיית כוח האדם אצלנו. הצעירים לא רצו להצטרף לענפים האלה ואני עשיתי מהלכים מאוד קיצוניים. הייתי צריך להתמודד מול האנשים שריכזו את הצאן, ביניהם עמוס כרמל, בן כיתה שלי, ואיסר שלקח את הדברים קשה מאוד. 

אבל אם רוצים לארגן משק מחדש בעל תפיסה כלכלית אחרת – צריכים לעבוד.

חשבתי שיש לפתח את התעשייה ולמקד את המאמצים במקום שלא זקוק לכוח אדם כל כך גדול.

לכן מכרנו את הזכויות שלנו בביצי הרבייה לאיגוד מגדלי העופות.

במשך חמש שנים קיבלנו מהם פרמיה ויכולנו להקים את לולי הפיטום. המהלך הזה הצליח.

היה לנו גם פרדס גדול. אני זוכר שאבי לבנה חזר מהצבא ואמר לי שהוא הולך לעבוד בפרדס. אמרתי לו, מה אתה משוגע? לך לתעשייה – לך ללמוד הנדסה. איזה פרדס, על מה אתה מדבר?

על פי תפישתי,  צריך היה לפתח את מיברג, ולהעביר אליו אנשים טובים.

השאלה שהעסיקה אותי – מאיפה משיגים יותר פרנסה. בגידולי שדה היינו בינוניים. היבולים שצמחו בהר היו נמוכים. בעמק הייתה מעט קרקע.

ואז, לאחר התייעצות עם יהושע דיין, החלטנו לרכוש אלף דונם בנחלאות.

חיים גבתי, שר החקלאות, אמר לנו: אם תגמרו עם הפקידים את המשא ומתן לרכישת השטח, נאפשר לכם לצרף את השטח הזה למשבצת.

ש: ידעתם באותה תקופה על כל פרשת נחלאות?

ת. לא בפרטי פרטים, אבל את הדברים החשובים ידענו. ידענו שפקידי סוכנות לא התנהלו על פי ההתחייבות שלהם בשטח, ולכן הסוכנות רוצה לקחת את השטח הזה בחזרה. 

ידענו שאנחנו משק עם מכסת קרקע מאוד נמוכה ומגיע לנו יותר, כי עין השופט העבירו אדמות מהעמק למגידו ולגבעת עוז, על פי בקשת הקיבוץ הארצי. היינו אנשי תנועה טובים. הבטיחו לנו להכשיר אדמות בהר במקום זה, רק שכחו שבהר אין אדמות. 

ראיינה עפרה בריל

.