נישואים נוסח גרוזיה

צילומים של חתונה גרוזינית מסורתית

נישואין נוסח גרוזיה

הגרוזינים נוהגים לרשום את מתנות הנישואים שקיבלו, כדי שיוכלו להחזיר בחתונה הבאה מתנות שוות-ערך...

עופרה בריל,  4.5.1982

תודה לנועה קריב לביא על ההדפסה
הצילומים -רקדנים גרוזינים בחולון - איציק בירן ואייל לנדסמן

כאשר רוצים לחקור מנהגים והווי חיים של חברה מסוימת, מתמקדים בעיקר באותם טקסים שהם המעברים החריפים ביותר בחייו של האדם: גיל המצוות, הנישואין, הלידה, המוות.
המעבר לחיי נישואין מלווה בטקסים שונים בכל חברה בעולם. טקסים שיש בהם ביטוי להווי החיים והמנטאליות בהם חיים שני בני הזוג.

מאיה גבע, אנתרופולוגית צעירה, עוסקת זה כשלוש שנים במחקר מורשת יהדות גרוזיה.
במסגרת עבודתה, הוזמנה מאיה לטקסי נישואין רבים של זוגות צעירים מקרב העדה הגרוזינית.
 הגרוזינים הם עדיין עדה מלוכדת, חלק גדול ממורשתם השתמר, אך קשה לעצור בעד תהליכים המפוררים את המסורת בעטיים של החיים בסביבה מודרנית.

הנה כך נעלמים מן העולם אט-אט רבים מן הטקסים שהיו נהוגים בחתונה הגרוזינית המסורתית.
מאיה אוהבת את הגרוזינים ומתקוממת בכל מאודה כאשר משמיצים אותם דרך הכללה.
צריך לבוא אליהם, היא אומרת, להתקרב, להקשיב, לנסות להבין את המנטאליות.
אם מתקרבים אליהם, אפשר לחוש בחמימות הרבה שיש בהם. שיחזור טקס הנישואין שמביאה בפני מאיה, הוא זה שנהגו יהודי גרוזיה לחוג בארץ מושבם ושנים אחדות לאחר עלייתם ארצה.

היום, ,בזכות" ההשפעה של החברה "המודרנית" שלנו, נעלם הרבה מהטקס המסורתי. 
"העדה הגרוזינית נוצרה ממגוון של קהילות עירוניות וכפריות" מספרת מאיה. "יש שוני בין קהילה לקהילה של פרטים קטנים בטקסים הנהוגים בכל קהילה – אך אין הבדל במהות העיקרית.
בעדה הגרוזינית, הבת מתחתנת בגיל צעיר מאוד, חמש-עשרה, שש-עשרה.
אחד המשברים הקשים שעברו על הגרוזינים בקליטתם בארץ נבע מחרדתם לבנותיהם הצעירות, שמא יידרדרו הללו לתרבות רעה. לכן עשו הכול כדי להערים על חוק הרבנות, והשיאו את הבנות הצעירות בגילן מהמותר על-פי חוקי הרבנות בארץ (.."עתה מעירה מאיה בחיוך, שמעתי שהרבנות נכנעה ומביאה הצעת חוק המפחיתה בשנה את גיל הנישואים"). 
את שואלת על משברים בחיי הנישואין? יש משברים, אבל קשה לדעת עליהם, כי בדרך כלל הם נפתרים בתוך הקהילה, אם על-ידי הרב, אם על-ידי החכם, שהוא מנהיג פנים קהילתי. לרוב, בני העדה הגרוזינית מעדיפים להתחתן עם בני עדתם (היום כבר אפשר למצוא הרבה זוגות מעורבים), אך הפתגם "...טוב לבשל את השעועית במים שהישקו והצמיחו אותה" – עדיין תופס אצלם".
טקס הנישואין מחולק לשלושה שלבים:
א. החופה, בבית הורי הכלה.
ב. התהלוכה מבית הורי הכלה לבית הורי החתן.
ג. החגיגה בבית הורי החתן.


"החתן מגיע לבית הורי הכלה לפני החופה, בלווית תהלוכה של כליזמרים; לפני היכנסו לבית, נערך טקס קצר הקשור בנעילת הדלת.
ילד ממשפחת הכלה נועל את הדלת, החתן דופק בדלת עד שהילד מקבל ממנו כסף ונותן לו להיכנס.
יש בטקס הזה מההומור וההיתול (התפרקות מהמתח הרב שהיה כרוך בכל התהליך של המשא ומתן לפני החתונה). אם הכלה ממתינה לחתן עם צלוחית בצק. בבצק נעוצים נרות דולקים.
האם מסובבת את החתן סיבוב אחד והוא נועץ את אצבעות ידיו בבצק.
אחר-כך היא מסובבת אותו שוב. החתן נותן לכלה את בגדי החתונה, בגדים שקנתה משפחתו.
הכלה נותנת לחתן את בגדיו, שקנתה משפחתה שלה.
נשים ממשפחת החתן עוזרות לכלה להתלבש. הלבוש אינו מיוחד, שמלת כלה לבנה והינומה המכסה את הפנים. כאשר הכלה מוכנה כבר, כותבים את הכתובה עם הרב (בחתונה גרוזינית מנהלים את החתונה יחדיו, רב מהרבנות הראשית וחכם מהגרוזינים).


החופה נערכת על כריות מוגבהות; החתן, הכלה, השושבין והשושבינה ניצבים מעל הקהל.
החופה היא טלית ששני אנשים פורשים אותה מעל ראשי המחותנים.
השושבין מחזיק בידו נר מעשה ידי אם החתן. הנר עשוי דבש – סגולה למתיקות בחיים. גובה הנר כגובה החתן עצמו, אך מקפלים אותו לשלושה חלקים. השושבין מחזיק את הנר דולק מעל החופה.
רק בזמן הקראת הכתובה הוא מרכין את הנר, כדי להרבות אור בזמן הקריאה. נאמר לי שמנהג הרכנת הנר נשאר עוד מהתקופה שלא היה אור בבתים בגרוזיה, והנר שימש למאור לקריאת הכתובה.
אותו נר הדלוק מלווה את החתן והכלה אחרי החופה, בתהלוכה לבית החתן; הנר נשמר אצל הזוג הצעיר, ולא ידליקוהו שוב, אלא בברית-המילה של בניהם".


טקס החופה הוא נורמטיבי, על-פי כל כללי המסורת היהודית. יש וריאציות דתיות קלות ביותר. החתן מטיח בחוזקה את הכוס לרצפה (סגולה בטוחה שהכוס אכן תתנפץ). אחרי החופה יש טקס של מסירת מתנות חשובות שמשפחות שני הצדדים מעניקות לזוג הצעיר. הכלה מקבלת תכשיטים רבים ממשפחת החתן (חלק מהם עליה למסור לנשים המתחתנות אחריה, ממשפחת החתן).
הגרוזינים נוהגים לרשום בזמן קבלת המתנות מיהו שנתן ומה, כדי שידעו להחזיר בחתונה הבאה מתנה שוות ערך לזו שקיבלו הם.
כמנהג המסורת היהודית, גם הזוג הגרוזיני צם עד לחופה "תענית חתן וכלה".
אחרי החופה עורכים להם שולחן קטן עם אוכל. עם הנגיסה הראשונה בעוגת החתונה או בבשר, מברכים כל הקהל ב"מזל טוב!" אחרי שהזוג טעם את הטעימה הראשונה, מוזמן הקהל לסעוד, הכליזמרים מנגנים, והחכם נושא דרשות. לקראת תום טקס החופה, רוקדת אם הכלה את ריקוד "הקבלורי" (לשם אין משמעות מיוחדת – אך החוקרים מפרשים ריקוד זה כריקוד ההנקה).
אם הכלה מחזיקה בידה עוגה שנראית כחלה עגולה שנעוצים בה נרות.    (יש קהילות גרוזיניות שבהן לא האם רוקדת, אלא בת צעירה ממשפחת הכלה, שלא התחתנה עדיין. כאשר האם רוקדת, מצטרף אליה החתן, ובעת הריקוד הוא מניח כסף על העוגה. כסף זה הוא התמורה שהחתן חייב לאם כלתו, על שהיניקה וגידלה את כלתו. הנרות על העוגה – סגולה לריבוי ילדים).

     
בתהלוכה לבית החתן, מוביל את העוגה ילד ממשפחת הכלה או החתן, יחד עם תרנגולת צלויה. עם פרידת הכלה מבית הוריה, נערך טקס נוסף הקשור לאור ונרות.
הכלה נוטלת שני נרות ומדביקה את תחתיתם למשקוף הדלת בצאתה את הבית. אין מכבים את הנרות האלה ומניחים להם לכלות מעצמם, אורם מכוון להאיר את דרכה החדשה של הנערה הנישאת.
בהזדמנות זו, הנשים מרשות לעצמן להזיל שמעה. "כשראיתי את החיזיון הזה" אומרת מאיה, "חשבתי על נר נשמה, כאילו נשמת הנערה נפרדת מהם ועוברת לעולם חדש וזר ".
האמת היא, שלגבי הנערה הגרוזינית המעבר הוא חריף וחד, פיזית ונפשית; נחתכת תקופת הילדות שלה. אחרי החתונה, במשך כחודש ימים, אסור לנערה לבקר בבית הוריה (הם רשאים לבקרה בביתה החדש).

לטקס הנרות יש גרסה נוספת: הסבתא לוקחת שני נרות, נותנת אחד ביד החתן ואחד ביד הכלה, אוחזת בידיהם ומחברת את השלהבות לבעירה אחת.
חיבור השלהבות הוא האות לבכי המשפחתי. אחר-כך, לוקחת הסבתא את שני הנרות ושמה אותם בפמוטים.

השלב השני בטקס הנישואין הגרוזיני, כאמור, הוא התהלוכה לבית הורי החתן. התהלוכה חשובה מאוד.
קורה ובתי המשפחות המחותנות קרובים מאוד; או אז מאריכים את הדרך ומקיפים את הבית כדי שהתהלוכה תעבור ברחובות רבים ככל היותר, ותישמע ברבים מצהלת הכליזמרים – קול חתן וקול כלה.
כשמגיעה התהלוכה לבית החתן, מקבלת אימו את פני הכלה כשבידה האחת מראה ובידה השנייה צלחת בצק וזירעונים (הבצק והזירעונים ברכה לפריון הכלה). כששאלתי למשמעות המראה, מחייכת מאיה, קיבלתי הסבר מעניין.
הכלה המסתכלת במראה בהיכנסה לבית שעדיין זר לה, רואה את עצמה כאילו מבפנים, וכך היא כבר שייכת לבית, חלק מהמשפחה.


החגיגה היא השלב השלישי בחתונה הגרוזינית.
החגיגה נערכת בחוץ, בחצרות הבתים, או תחת אוהל ענק. רבים שותפים לשמחה.
במרכז מוצב שולחן, לידו מסובים בני הזוג, המשפחות הקרובות ונשות הקהילה שהגיעו לפרקן ובהזדמנות זו הן מוצגות לראווה, כדי שהגברים הפנויים יציצו וייפגעו... בדרך כלל, בקהילה הגרוזינית נהוג להפריד בין גברים לנשים; אין גברים ונשים מסובים יחד, אלא אם כן הם נשואים.
הכליזמרים מנעימים בנגינתם, האוכל נערם מנה אחרי מנה (המגישים הם רק גברים) והקהל סועד את ליבו ורוקד חליפות. הריקוד אינו המוני. לכל ריקוד וריקוד זוג סולן משלו, לכל ריקוד זוג אחר.
בזמן הריקוד, משחיל הגבר שטר של כסף בין אצבעות זוגתו והיא מעבירה את הכסף לתזמורת, שכן זהו שכר המנגנים. 
בחגיגה עליזה זו יש עוד טקס, הקשור בשתיית יין. את טקס השתייה מנהל, בדרך-כלל, השושבין, הנקרא "התמדה". התמדה הוא הראשון לברך את הזוג.
הברכה היא על שלוש כוסות: כוס ראשונה לשכינה, כוס שנייה לחתן וכוס שלישית לכלה.
בגומרו לברך, מניח התמדה את הכוסות על המגש ומעביר את זכות הברכה לשכנו לשולחן; כך עובר המגש בין כל המשתתפים, וכל אחד מוזג לשלוש הכוסות יין ומברך על שלושתן. מלבד זאת, כל מברך שם סכום כסף על המגש. גם סכום זה נועד לשכר התזמורת.
התרשמתי מאוד מהעזרה ההדדית שבין נשות הגרוזינים. להכין חתונה כזאת זוהי משימה לא קלה למשפחה אחת או שתיים, ועל כן העזרה ההדדית מקובלת מאוד ביניהם. נשים עוזרות זו לזו בהכנת התבשילים בלי שום חשבון.


אחרי החגיגה הגדולה, ממשיך הזוג הצעיר לחגוג במשך שבוע שלם בבית הורי החתן.
כל יום נערכת סעודה חגיגית וניתנת הזדמנות לאורחים שלא הספיקו להגיע לחגיגה הגדולה לברך ולהשתתף בשמחת הזוג הצעיר.

בסיום התיאור הססגוני של החתונה הגרוזינית, מנסה מאיה להאיר בכמה משפטים את הסמלים המקובלים בטקסי החתונה:
"לפי תיאוריית טקסי המעבר של ון-גנפ, מחולק כל משבר נישואין לשלושה שלבים:
השלב הראשון – הפרדת האדם מן הקטגוריה שהוא עוזב – ביתו, משפחתו הקרובה לו ביותר.
השלב השני הוא שלב הביניים – הלימבו – המצב המסוכן, כשהאדם לא שייך לא לפה ולא לשם. זו תקופת הסף ובטקס היא מסומלת בהינומה שהכלה מכסה בה את פניה; בכך היא מפגינה חוסר זהות וחוסר השתייכות.
השלב השלישי הוא הסיפוח, המינוי החדש שמקבל האדם, מינוי של אחריות, כשבעקבות הנישואין תבוא ההורות הפוטנציאלית. מכאן, שיש לנרות ולאש תפקיד נכבד בטקס.
לנרות יש סימבוליקה; הם אמצעי למלחמה פנים מול פנים בכוחות החושך, נשק נגד הכוחות הדמוניים, שצריך להתגונן מפניהם דווקא בטקס הנישואין, שהוא אחד המעברים הקשים בחייו של האדם. 
בחברות מסוימות האש מסמלת פריון והיא גם מעשה האהבה עצמו; כולנו מכירים את הביטוי "יוצא עשן", כביטוי למעשה האהבה.
האש מכלה ושורפת; יש בה סמל למוות מצד אחד, ומצד שני סמל לחיים (אין זה סוד שכדי לשבח שדה, מוטב לשרפו מדי פעם בפעם).
האש מצויה בטקסים שיש בהם מעבר מקודש לחול.
אנו מדליקים נרות בערב שבת, כדי לסמל את כליון החולין לעומת בוא הקודש והחג, המוות והלידה מחדש. מאותה סיבה גם נר החתן בחתונה הגרוזינית קלוע כמו נר הבדלה; החתן עובר מחיים ללא אחריות לחיים של אחריות מלאה.