סיפורם של איסר וחנה לביא

איסר במרעה

תמיד חשבתי שסיפור אישי - מכתב- צילום - מסמך - הם העדות הטובה ביותר לחיי הורינו שבאו לאין ויצרו את היש.
לכן שמחתי לקבל את סיפורם של חנה ואיסר לביא שנכתב לנכדיהם- למען הדורות הבאים..

סיפור רועים- סיפר איסר לביא

ידוע לך נכד יקר , שעד לפני 13 שנה היה קיים בקיבוצנו עדר צאן גדול במשך 32 שנה.
העדר היה מהמשובחים ושמו יצא למרחקים עקב טיבו והצלחת העובדים בו. באחד הימים החליטו החברים הצעירים שעבדו בו לא להחזיק יותר בעדר ומוסדות מהקיבוץ החליטו למכרו.
לזיכרון הימים בהם עבדתי בעדר והייתי יוצא למרעה בימים חמים וקרים, בימי חמסין ומטרי מגשם לספר לך את אחת מחוויותיי שקרתה לי בימים ההם.

היה זה יום חורף גדול.הייתה הפסקה בגשמים ובשעות הבוקר יצאתי עם העדר למרעה באזור עין סוכר והגבעות הסמוכות בדרך למשמר העמק.
כל היום שרר מזג אויר חורפי אך בלי גשם.קר היה ולעיתים זרחה השמש.היה זה בחודש פברואר והצמחייה הייתה עשירה ויפה והעדר אכל לשובע.לפנות ערב אספתי את העדר והתחלתי לעלות על השביל מעין סוכר בכיוון הביתה.
כיום באותו תוואי של השביל הסלול למשמר העמק.
לפתע ראיתי מראש העדר בו צעדי שכבשה אחת מפגרת ועוצרת ע"י המזבלה שהיתה אז קימת בין גבעת ג'וערה וההר ממול.
חשבתי שהיא מצאה שיריים מהפסולת השפוכה.אך לפתע נשכבה הכבשה ולא המשיכה ללכת עם העדר.ניגשתי קרוב אליה והנה אני רואה שהיא מתאמצת להמליט כי אכן זו עונת ההמלטות ולעיתים קרובות הכבשים המליטו במרעה ואז היינו מכניסים את הטליה לתרמיל שעל הגב וכך היינו חוזרים הביתה לפעמים עם 3-2 טלאים.

איסר גוזז כבשה

לפתע התחיל לרדת גשם חזק מלווה ברד, רעמים וברקים.העדר שהיה בדרך הביתה התחיל לרוץ בבהלה.החלטתי להשאיר את הכבשה על יד הפסולת ולמהר להביא את העדר לדיר  ורק אחר כך לחזור בעגלה ולהביא אותה יחד עם הטלה  בעגלה.כך עשיתי, וכשהגעתי לדיר סיפרתי מיד לאלה שחיכו לחלוב את העדר את אשר קרה.אני ונוניק (נתן זמיר) רתמנו סוס לכרכרה ומיד ירדנו לוואדי איפה שהשארתי את הכבשה.
כבר החשיך והגשם לא פסק ואנו התקרבנו למקום.
במרחק הבחנתי כאילו שני טלאים כבר עומדים על יד הכבשה ויונקים יפה.היו לנו מקרים של המלטות תאומים ואלה היו נעמדים על רגליהם ומיד מתחילים ביניקה.אך כשהתקדמנו לכבשה הבחנו שאכן אחד היצורים הקטנים היה אמנם טלה , אך השני היה תן שכנראה רצה לחקות את הטלה והתחיל אף הוא לינוק , אך הופתענו שהוא גם פצע את עטין הכבשה.
מיד הרימונו נוניק ואני אבנים למען מלגרש את התן ואף זעקנו בקולות גבוהים להפחידו.
התן נבהל ומיד הרים רגליו וברח ואילו אנחנו הרימונו את הכבשה והטליה והכנסנו אותם לכרכרה לתוך מצע הקש שהכינונו וכיסנו אותם יפה.


מיד דהרנו הביתה כולנו רטובים עד עצמותינו למען להציל את הכבשה הפצועה.
בדיר היו לנו הרבה תרופות מתאימות והתחלנו לטפל בה. השקינו את הטלה בחלב חם מהבקבוק והוא התחיל להתאושש ולנסות לינוק מפטמות העטין.חזרתי הביתה שמח על אף כל מה שעבר עלי במרעה בתקווה שהכבשה עם הטליה יבריאו.
ולמחרת בבוקר כשבאתי לדיר ראיתי שהכבשה עומדת על רגליה והטליה יונקת בהנאה.
מיד הוצאנו בקבוק יין מהארון ושתינו לחיים ולכבשה נתנו את השם "ג'וערה" וטליה "בית ג'וערה" לשמחת כולנו.

איסר לביא

חנה קוטפת תפוזים 1936

חנה לביא מספרת:
אנו חוגגים השנה100 שנות התיישבות ואני חוגגת את 49 שנות ההתיישבות הפרטית שלי..
שנותיי הראשונות בארץ לא היו קלות- במבט ראות של תקופתנו כיום, אך בתקופה ההיא- כל האירועים נראו מובנים מאליהם והתקבלו ברוח טובה ונכונות נחושה לשאת את כול הקשיים כצווי שעה.
ברצוני לספר על שני אירועים בחיי בשנות י הראשונות בחדרה, ממבט תקופתנו כיום- נראות אידיאליסטיות כביכול וגם יעוררו תימהון עם טיפונת גיחוך על תמימותנו אז.שנותינו הראשונות בחדרה- חיינו כולנו בתור פועלים שכירים במושבה הן בפרדסים,בנין, צבעות,משק-בית ועוד..
לא מאסנו בשום עבודה קשה ולא נעימה.כל עבודה הייתה חשובה לנו.

בזמן הראשון- יצא לי לעבוד במטבח הקבוץ, שהיה בנוי מפחים.הבישול היה על  פרימוסים,רחיצה בקערות וכו'.
רוב החברים עבדו בפרדסים, הבנות גם במשק בית כולל כביסות-יד באמבטיות בחוץ ועוד..
ציפיתי בכיליון עיניים לרגע זה.והנה הופיע סדרן העבודה (נדמה לי שזה היה שדל) והציע לי ללכת ולעשות ניקיון בבית אחד לקראת פסח.הסכמתי ברצון.יצאתי עם מגמה להצליח, אפילו שזה יהיה קשה .
ניקיתי את החלונות , סחבתי מים, שפשפתי כהוגן ולאחר עמל של מעל מ8-9 שעות עבודה מאומצת עמדתי לסיים את הדירה והנה אני שומעת בחוץ, אישה אחת ניגשת לבעלת- הבית שלי ושואלת : "נו איך עובדת הבחורה הזו? האם ניקתה טוב וכדאי להזמין אותה.ובעלת הבית עונה לה:" היא בחורה מסורה, מנקה ומשפשפת טוב".

ניגשה השכנה אלי ואמרה :"אני מזמינה אותך לבוא מחר אלי לנקות את הבית לחג הפסח, אני אעזור לך."
קיבלתי ברצון את פנייתה ולמחרת הופעתי לבית החדש.
וכך הוזמנתי ערב ערב לניקויים.במשך שבועיים ימים ניקיתי רחוב שלם (הרחובות בחדרה לא היו גדולים, כפי שהיום.)
עייפה ורצוצה חזרתי ערב ערב מאוחר מהעבודה, אך לא התאוננתי.

כשהגיע חג הפסח שלנו, הוקרא פיליטון שמח על ההווי שלנו ועל האירועים שונים שקרו במשך השנה.
ואז הוקדש לי שיר האינטרנציונאל במילים: הלוך נלך למשק בית, הלוך נלך לנקות בתים, עד שיושלם ניקיון של  רחוב שלם !

עובדים בפרדס 1936

ועוד אירוע  מהתקופה ההיא:
סוף סוף הובטח לי לסדר אותי בקטיף תפוזים בפרדס.
יצאתי בשמחה בשעות המוקדמות ב-5 בבוקר לפרדס- הליכה מעל שעה בחולות חדרה של אז, ובערב עם השקיעה הייתי חוזרת עייפה אך מרוצה, כי אני עובדת בפרדס.
חיינו בתקופה של "כיבוש עבודה עברית".כפי שידוע לכם, הפרדסנים והאיכרים היהודים העדיפו להעסיק ערבים כי היה זה כוח אדם יותר זול.
זה היה מאבק קשה בארץ והיו גם הפגנות ושביתות על יד בתי האיכרים בדרישה להעסיק יהודים.
והנה ערב אחד הופיע סדרן-העבודה שחזר מהלשכה במושבה ובישר בשמחה, שבפרדס אחד, שכף רגל יהודית טרם חדרה (פרט למנהל העבודה והמשגיח) הוא מוכן להעסיק בחורה אחת לניסיון.
הפור נפל עלי.קיבלתי בהבנה ובהסכמה , אם כי קצת בחרדה.
הבחורים חששו לשלוח אותי לבד לפרדס בליווי קבוצת ערבים וערביות (בדויים) בדרך הארוכה לשם.
הוחלט שהבחורים ילוו אותי בדרך ויחכו לי בשובי בחזרה בגמר העבודה.(הם עבדו בפרדסים בקרבת מקום).
הייתי בחורה צעירה בהירה עם שתי צמות ומאוד התלבטתי בחברת הבדויות.החלטתי להתלבש בבגדים כהים עם מטפחת על הראש- על מנת לכסות את ראשי ופני עד כמה שאפשר.
רציתי לא להבליט את עצמי.
בימים הראשונים הייתי המומה מהצעקות שלהן ומהידיים השחורות שהופנו אלי קרוב לצוואר ולפנים ובאמרם:"הינטי שלבי"- את יפה!
לא יכולתי לדבר, הייתי זזה קצת אחורנית והן הבדויות היו דוחפות את ידיהן אלי לפנים ומסתכלות עלי בתימהון.
אחרי כמה ימים הביאו לי מתנות- מחרוזות שונות, שרוכים משונים ועוד..
לא היה לי נעים.ציפיתי בכיליון עיניים לסיום העבודה.
מנהל העבודה היהודי ראה את כל זה וצילם בסתר תמונות שהעניק לי בתור שי כמה מהן בסיום עבודתי בפרדס.
הכי קשה הייתה ההליכה בצוותא במיוחד בסיום העבודה, צפיתי בקוצר רוח לבואם של הבחורים שלנו שיוציאו אותי מהחבורה הבדואית.
ככה זה נמשך מספר חודשים, עד שנמאס לבחורים לחכות לי לסיום עבודתי ואמרו לסדרן- עבודה שאינם מוכנים ללכת יום- יום הביתה בליווי צעקות של הבדואים-מספיק עם כיבוש העבודה!!!
וכך סיימתי את עבודתי בפרדס.וכשסיימתי את עבודתי בפרדס הזה- סודרתי לנהל משק- בית במלון הגדול בחדרה וזהו כבר סיפור אחר.

קבוצה של עובדי פרדס יהודים וערבים 1935