מלחמת הילדים

מ ל ח מ ת    ה י ל ד י ם

אמונה גפני עשתה דוקטורט על גורלם של ילדים יהודים שהוסתרו ל ידי נוצרים פולנים בשואה. בעבודתה, נחשפה לסיפורי גבורה והישרדות מופלאים של ילדים שנשארו בחיים כנגד כל הסיכויים, אך גם לסיפורם האנושי של הפולנים שהצילו אותם, מכל סיבה שהיא. כשהיא מדריכה כיום סיורים של מבוגרים וילדים בפולין, היא מנסה לנפץ מיתוסים רבים. כמו למשל, שכל הפולנים אנטישמיים.

עופרה בריל, "הדף הירוק" – 27.4.2000

לאחר הצבא למדה אמונה גפני מיקנעם אמנות בסמינר "אורנים" וטעמה לימודי פילוסופיה. זנחה את הצד היצירתי שבאמנות לטובת התמחות ב"הבנת האמנות". שנים עסקה בהוראה, התחתנה, ילדה את ילדיה ושוב חזרה ללימודים. הפעם הכיוון היה ספרות. באותה עת הצטרפה לאימא שלה לנסיעה לפולין. השהיה בפולין ריתקה אותה ועוררה בה שאלות רבות. התשובות שקיבלה מהמלווים לא סיפקו אותה. היא החליטה להוסיף לימודי היסטוריה, וכיום היא מלווה סיורים בפולין.

כשאת מדריכה בפולין, האם יש לך מגמה מסוימת אליה את חותרת?

גפני: "כן, יותר ממגמה אחת. ראשית, ליצור איזון בדגשים בין נושא השואה לבין החיים היהודיים בפולין במשך כמעט אלף שנים, כולל הסיבות להתהוות קהילה יהודית כה גדולה בחבל ארץ זה.
אני חושבת שיחסינו עם העם הפולני והמדינה הפולנית מאוד טעונים. ישנם הרבה סטריאוטיפים בשני הצדדים. 
צריך ללמוד על החיים היהודיים בפולין, מערכות יחסים שנוצרו, הסיבות, לבדוק מיתוסים".

תני דוגמא למיתוס שנוח לנו להאמין בו.

"למשל, שכל הפולנים שנאו יהודים, שמחו על מה שהגרמנים עשו וסייעו להם. האם באמת כולם?
הרי בתוכנו חיים אנשים שניצלו עד-ידי הפולנים. מי בחברה הפולנית סייע לגרמנים ומי סייע ליהודים?
מה כוחו של הרוב הדומם? האם הוא אדיש, פחדן או אמיץ?
אצל מי השנאה ליהודים קיבלה ממדים אקטיביים?
גם אם נגיע למסקנה שיש אמת במיתוס, ישנה חשיבות רבה להצגת השאלות ולימוד הנושא.
דווקא ההימצאות בשטח האירועים מאפשר העלאת השאלות ובדיקתן, שאלות שלא בטוח שהיו עולות בנסיבות אחרות. ברור לי שטינה ושנאה לא מביאים לשום מקום.
ודאי לא עם נוער וגם לא עם מבוגרים שהם מחנכיו של הנוער, באמירות בבית וברחוב. ברגע שרואים את התמונה בצורה יותר מורכבת, פחות בקוטביות של שחור-לבן, יש סיכוי לדון על הבעיות הכרוכות במסקנות. מה זה הומניזם?
האם זה עומד בקונפליקט ל"עם נבחר" ?
עד כמה מעשה, או אי מעשה, פוגע באחר ?
האם רק האנטישמיות בידלה את היהדות או שליהודים עצמם הייתה חשובה הבדלנות לצורך שימור ייחודם? הניסיון מראה שאנשים שבחיי היום-יום לא פנויים לעיסוק בשאלות אלה, מוכנים לדון בהן בזמן ביקור בפולין. הזמן והמקום מאפשרים זאת".

ילד בגיטו לודג' 1942 מבריח אוכל למשפחתו 

מהי טובת העם היהודי

במהלך הסיור בפולין אמונה מתבלת את הסיפור ההיסטורי והעובדות הקשות גם בסיפורים אנושיים.
סיפורים קטנים על אנשים החיים איתנו. חלקם היו באותה תקופה ילדים או נערים שהסתובבו בדרכים או חיו במשפחות פולניות.
נושא שהוא חלק מעבודת הדוקטורט שלה, הנכתבת באוניברסיטת בר-אילן, בהנחיית פרופ' דן מכמן.


מה הייתה מורכבות נושא חיפוש הילדים לאחר השואה?

"עבודת הדוקטורט שלי עוסקת בנושא: 'הוצאת ילדים יהודים מבתי נוצרים בפולין בשנים הראשונות שלאחר השואה'. חלק מהחומר עוסק בבעיה של החיפוש אחריהם וכן בשאלה איך בכלל הגיעו ילדים יהודים לבתי הפולנים. מובן שאין דגם אחד. באופן עקרוני, בגלל המאסיביות שבהשמדה, יכול היה להיות מצב שאף אחד מההורים לא שרד ואז לא היה מי שידע את סוד מסירת הילד, את מקום הימצאו, ומדוע שיחפשו?

החיפוש אחר ילדים אלה באופן מאורגן החל רק בסוף 1945 על-ידי גופים שונים.
איזור מזרח פולין שוחרר באמצע 1944 ומערב פולין בתחילת 1945. בגלל מחלוקות ודעות שונות ביהדות, קמו גופים שונים בהשקפת לגבי תפיסת עתידו של הילד היהודי, חינוכו, היעד אליו יגיע.
היו גם כאלה שחשבו שאם טוב לילד בבית משפחתו הפולנית החדשה, אין חשיבות להיותו יהודי – ומדוע לנתקו שוב? 
אבל הרוב חשב שצריך להוציא את הילדים לטובת העם היהודי.

מובן שעלתה השאלה מהי טובת העם היהודי. ובנקודה זו נחלקו. קמו גופים שונים בהשקפתם והתחילה תחרות על הילדים. תחרות זו גרמה לעיתים להאמרת מחירם של הילדים, כשהפולנים הבינו את חשיבות האוצר שבידם, אף כי בעיני אין מחיר לסכנה שבהצלה.

אחת הבעיות שלי הייתה לנסות ולגלות מסמכים בני התקופה. גופים שעבדו באופן בלתי לגאלי, כמובן שלא תיעדו את מעשיהם. הם פעלו באינטנסיביות וחשבו על עשייה ולא על תיעוד. ברוב המקרים הוצאו הילדים במסגרת "הבריחה", במעבר בלתי חוקי של גבולות, ואם היו מסמכים כלשהם – הם לא נלקחו.

הסתבר לי שכמות המסמכים בנושא היא די מוגבלת. חלק מהחומר נמצא בארכיון לוחמי הגטאות, בעיקר לגבי גוף שהוקם על-ידי התנועות הציוניות ונקרא: 'הקואורדינציה לגאולת ילדים', חלק בארכיון הג'וינט בירושלים, בארכיון הציוני המרכזי ובארכיון הרב קוק – שניהם בירושלים.
חומר רב מצוי בארכיון היהודי בפולין.
לעיתים מצאתי על ילד מסוים מסמכים בכמה ארכיונים, היות וגופים רבים טיפלו במקרהו. כך הצלחתי ללמוד על דרכי החיפוש והאיתור".

ילדים עובדים בגיטו

מי זאת ז'ולה

במשך שני קיצים שהתה אמונה בפולין, למדה באוניברסיטה של ורשה ונפגשה עם משפחות פולניות שהצילו ילדים יהודים בתקופת המלחמה.
גפני: "למדתי את הבעיה כפי שנראית גם מהצד הפולני. לא פעם קרה שמשפחה פולנית מאוד נקשרה לילד היהודי שביתם וכשנודע להם שמחפשים אותו, עברו למקום מגורים חדש כדי להישמע בסביבה החדשה.

צריך לזכור, שאחרי המלחמה היה בפולין הרס כלכלי ורעב. הגרמנים השאירו חורבן כלכלי, מפעלים תעשייתיים פורקו והועברו לגרמניה. היו משפחות פולניות שאף כי התקשרו לילד, הסכימו להחזירו מתוך אמונה שבין יהודים יהיה לו טוב יותר וגם כדי לזכות בתמורה הכספית שיקבלו, שתסייע להם בימים הקשים".

אחרי כל מסע הדרכה בפולין גפני נשארת שם לזמן-מה ומקדישה את זמנה לעבודה בארכיונים. לעבודת הדוקטורט ראיינה אנשים רבים בארץ והשמועה שהיא עוסקת בנושא עברה מפה לאוזן.
החלו להגיע אליה בקשות של אנשים, שהיו ילדים בזמן השואה ורצו מידע על עצמם או של מציליהם. אמונה לא שולטת בשפה הפולנית, ובדרך כלל החיפוש בתיקי המסמכים הרבים נעשה על-פי מלות מפתח.
את המסמכים היא מוסרת לתרגום. כל המסמכים שהביאה (מאות רבות) התבררו כרלוונטיים. שיטת החיפוש הוכיחה את עצמה גם במקרה של ילדה בשם ז'ולה.

אמונה: "במסגרת תכנית שהפיקה ורד ברמן מהערוץ הראשון בטלביזיה, חיפשו מידע על ילדה שכונתה ז'ולה. פנייה לאחר מעובדי הארכיון בוורשה לא העלתה דבר. כך גם פנייה לנספח ההיסטורי בשגרירות ישראל בפולין, שסייע רבות קודם לכן והיה נכון לסייע גם עתה, אבל לא עלה בידו. מאחר ועזרתי למפיקה במהלך  עבודתה בנושא, נתבקשתי לנצל את שהותי בפולין. ורד הפקידה בידי מספר מקרים לבירור וביניהם את השם ז'ולה.
חיפוש בארכיון מחייב להקדיש שעות רבות ואלה שעות שאתה כולך נתון למושא החיפוש שלך. מאחר ואינני שולטת בשפה, עברתי על מסמכים רבים כשאני מתעכבת על כל שם המתחיל באות Z גדולה. בסוף היום, כשהגעתי לאות W, נתקלתי במסמך שעסק בילדה בשם וויזיצקה אלזבייטה וליד השם היה כתוב בסוגריים – ז'ולה. מצאתי שני מסמכים ובכל אחד מהם מידע שונה: האחד – שנולדה בשנת 1939 ובשני – שנולדה ב-1940.
גם שאר המידע היה שונה: שמות ההורים, שמות המצילים. למסמכים היה צמוד דף ועליו תיאור הילדה והעובדה שאינה זוכרת דבר, שנכתב על-ידי מטפלת בבית הילדים הראשון אליו הובאה לאחר המלחמה.
למכתב הוצמד צילום של ז'ולה כילדה בת חמש. מן התמונה נשקפת ילדה יפהפייה; פנים עגולות ועיני תכלת יפות, שבלטו אף כי התמונה הודפסה בשחור-לבן. היה זה קצה חוט שבהמשכו הצליחה חניתה (שהייתה הילדה ז'ולה) בסיוע הטלביזיה,לגלות מידע רב על עצמה. כיום היא יודעת את מקום הולדתה, מי היו הוריה, מי היו מציליה והסתבר, שהיו יותר ממשפחת מצילים אחת".

ילדים משחקים ברחוב- צילום יהודה איזנשטרק-גנזך המדינה

פחדתי שיבחרו בי

עוד סיפור אמונה מספרת: על בחור ישראלי החי בחו"ל ושמו יוסי ארצי. בפולין קיבלה לידה תעודת לידה של ילד בשם חיים אברהם שטייביגל, תעודת לידה של אימו ופספורט שלה. המסמכים נתפרו בדופן תיק ש"שכחה" אמו בבית המשפחה הפולנית שם הוחבא הילד, בפעם האחרונה שבאה בזהות פולנית לבקרו. נראה שלאחר מכן נתפשה.
גפני: "הבחור הגיע ארצה. ישבנו על מרפסת ביתי בנוף של יקנעם. מולי יושב בחור מרשים, גבוה מאוד. הבחור ידע כל השנים שהשם יוסי ארצי הוא שם שהעניקו לו ואין לו דרך לגלות את שמו הקודם ומי היו הוריו. כאשר מסרתי לו את המידע, הפגישה בינינו הייתה מאוד מרגשת. בין צחוק לדמע. בלא שידעתי מראש, עזרתי לו לבנות תמונת חיים אישית, או כפי שהוא אמר: 'נעשית חלק מסיפור חיי'.

"אני משערת שהזדהותי עם סיפורי הילדים קשורה באמהות שלי, בתפיסתי לגבי האופן שאנו נוגעים בילדים, מכבדים את סיפורם האישי, את השוני, את הייחודי. מכך גם נובעת תפיסתי שבאה לביטוי במחקר. אני לא קובעת באופן מוחלט שהנימוק הלאומי חייב הוצאת ילדים מידי מציליהם. אינני שופטת. האם באותם זמנים נשאלה השאלה מהי טובת הילד? האם במציאות בה חי היה בשל או כשר להחליט? מי שעסק אז בנושא האמין בכל מעודו שהוא יודע טוב יותר מה נכון לילד. אולי יש בזה מהאמת.
האם תיתכן אובייקטיביות של כל אחד מהצדדים? אני משתדלת להציג את הבעיה מנקודת ראותו של כל אחת מהצדדים באופן הרחב ביותר, והנושא מורכב מאוד.

סיפרה לי אישה שלאחר המלחמה הובאה עם יתומים אחרים ארצה. לבית היתומים בו שהתה הגיעו לפעמים הורים של ילדים והייתה שמחה בלתי רגילה כאשר הורים מצאו את ילדם. בנוסף הגיעו גם לבית היתומים אנשים שרצו להקל על ילדים אלה ולאמצם. היא זוכרת שכילדה מאוד רצתה להיות נחמדה כדי שמישהו יבחר בה. מצד שני פחדה שיבחרו בה, כי אם בסוף תגיע אימה, היא כבר תהיה ילדה של מישהו אחר, ואיך אימה תמצא אותה?"

התינוקת בכתה מרעב

גפני: "רחל אינגפלד-וסרמן נולדה בעיירה במרכז פולין. נישאה בוורשה, ובהיותה בהריון בגטו, נהרג בעלה. בדרך-לא-דרך הצליחה להתגנב אל מחוץ לגטו ובתעודות מזויפות יצאה לכיוון העיירה, כדי להגיע לבני משפחתה. ב-1941 נולדה בתה. בשנת 1942 החלו המשלוחים ומשפחתה נלקחה. רחל הצליחה לברוח עם התינוקת ליער, שם התקבצה קבוצה קטנה של אנשים ורחל ביניהם. את הילדה הניקה. אוכל השיגה מדי פעם. עם הזמן הרגישה שהחלב פוחת, ימי החורף התקרבו והקור גדל. התינוקת בכתה מרעב. הבכי סיכן את כולם. לאחר התייעצות עם חבריה, ברגשות מעורבים, הוחלט להניח את הילדה בפתחו של בית אחד האיכרים והילדה רק בת 18 חודשים. הקבוצה לא התרחקה מהמקום ועקבה אחר קורות הילדה שנמסרה לאחד מעשירי הכפר.

כשנגמרה המלחמה, התחילה מלחמתה הפרטית של האם להחזיר את בתה. כשהגיעה לבית האיכר עם חבריה מהיער, הכחיש שקיבל את הילדה וטען שזו ילדתו. כשחזרו שוב, איים לפגוע בהם. האם לא ויתרה ופנתה לרשויות האזוריות. היא סיפרה שטרם הניחה את ילדתה, חרטה בה סימן. בבדיקה שנערכה לא נמצא סימן על גוף הילדה (ייתכן והצלקת הגלידה). כמה עמוק יכולה אם לחרוט בגוף בתה?

רחל נישאה לחייט וסרמן שאיבד את משפחתו והיה עמה ביער עד לאירוע. כשלא נשאו מאמציה לקבל את ילדתה בחזרה, עברו למחנה עקורים בגרמניה ושם עירבו כל גורם אפשרי שיפעל להחזרת הילדה. מכתבים רבים הועברו לפולין, למוסדות יהודיים, לרשויות משפט, אך הפולני בשלו. בביקורת שעשו שירותי הרווחה בביתו, נמצא שהילדה מטופלת בצורה טובה ואין עילה להוציאה.

ב-1947 יצאה משפחת וסרמן לקנדה במסגרת מתן אישורי כניסה לחייטים (עבודה מועדפת). מאבקה של האם ממשיך מעבר לים. כתבה שהתפרסמה בעיתון קנדי ובו תיאור מאבקה של האם להחזרת בתה, הסתיימה בבקשה לכל האמהות שיקראו ויזדהו עם המאבק, לפנות בכתב ל-אלינור רוזבלט כדי שתפנה לקרדינל שיפעל אצל האפיפיור, וזאת לאחר שפניית האם לאפיפיור לא נענתה.

ב-1949 בולט השינוי בפולין. מוסדות יהודיים התקשו לפעול, ארגונים ציוניים יצאו מפולין, אך מכתבי התחנונים של האם ממשיכים להגיע. ישנם ברשותי מכתבים שנשלחו בספטמבר 1949 ובהם תחנונים מחד וייאוש מחלחל מאידך,ייאוש שאפשר שלא תזכה יותר לראות את בתה.
אלה המכתבים האחרונים שנמצאו. אינני יודעת את סופו של הסיפור. האם הילדה היא אישה בוגרת החיה בפולין או שמאבק האם נשא פרי מאוחר יותר...כל-כך הרבה מסמכים התקבצו אצלי בנושא הילדה איטה אינגפלד-וסרמן, אך במקום שהם נגמרים שם מסתיים הסיפור.

סיפורה של רחל מציג באופן החריף ביותר את השאלה: למי שייך הילד הזה? כאם אני מבינה את תחושת האובדן, הכאב, חוסר היכולת להתחיל חיים חדשים בידיעה שהאם יודעת היכן בתה. מצד שני, בספטמבר 49' הילדה כבר בת שמונה וחצי ומגדליה הם הוריה".
האויב: ילדים
נושא הילדים מחריף את הבעייתיות של השואה לגבולות בלתי נסבלים. במהלך ההיסטוריה הארוכה, בפרעות ובפגיעות ביהודים, הייתה אופציה להינצל. המלחמה הייתה כנגד היהדות והתאפשרה המרת דת, גם אם לתקופת-מה כמסווה. המלחמה הזו הייתה שונה בכך שנלחמה בפרטים היהודיים ודווקא לילדים לא היה שום סיכוי. 
במי נלחמו הגרמנים – בתינוק שנולד? בילד בן שנתיים-שלוש?

החרדה לילדים הייתה כה ארוכה והמציאות כל-כך טוטאלית. במובן זה הייתה זו מלחמה כנגד הילדים וזה הצד החריף והקיצוני ביותר במלחמת העולם השנייה ובשואה.

למעשה, אצל רוב הילדים הייתה זו ילדות אבודה.
גפני: "אין ספק. קראתי עכשיו את הספר 'סיפור חיים' של אהרון אפלפלד. הוא היה ילד בן שבע כשפרצה המלחמה. אפלפלד מתאר את הקיץ האחרון עם אימא, סבא וסבתא בכפר ואבא שבא לבקר ואומר: רוחות מלחמה מתקרבות. אמו נרצחה עוד בתחילת המלחמה ואילו הוא ואביו נעקרו והובלו בדרך ארוכה, עם יהודים רבים. אביו מת באחד המחנות ואילו הוא הצליח לברוח ליער. כילד בן תשע הסתתר ביער.
בספרו הוא כותב שתקופת השואה היא לגביו כמו מנהרה שחורה. הכול מחוק בזיכרון, רק זיכרון פיזי קיים, תחושות.
השמש בחופי הים התיכון לאחר המלחמה ליטפה, חיממה ועזרה להשכיח.

סיפורה של מירה יכול להעיד על אותה ילדות אבודה. מירה נולדה בספטמבר 1935.
ב-1943 הייתה בת שבע וחצי. את אביה לקחו למחנה במיאדנק. אמה עבדה במחנה עבודה. הילדה הקטנה נשארה אצל משפחת איכרים בכפר והייתה הולכת כל יום ברגל לבקר את אמה במחנה העבודה.
האם הרשתה לה מדי פעם להישאר ללון אצלה ולמחרת הבריחה אותה לכפר.
יום אחד הגיעה הילדה לאמה, שמחבקת כמו תמיד ולבסוף אומרת: 'את צריכה ללכת מירק'ה, ומירק'ה הקטנה אומרת: 'אמא, אני רוצה להישאר לישון אצלך'. אך האם אומרת: 'לא, היום אי אפשר'. האם יודעת שהלילה מתכננים בריחה.
הגרמנים גילו את התוכנית וכשהילדה הייתה בדרך חזרה לכפר היא שומעת יריות.
בדרך פגשה איכרים שאמרו לה: הרגו את האנשים שעבדו במחנה העבודה. את רוצה לבוא לראות?
הילדה לא רוצה ומתיישבת בתעלה לצד הדרך.
האיכר שטיפל בה נסע למחנה העבודה והביא לילדה את המגפיים של אמה. המשפחה שהחזיקה אותה מפחדת שיגלו שהילדה יהודיה ושולחת אותה לכפר אחר, שם אומרים - תפני לכומר (הכומר שייך למחתרת).
הילדה מחכה לכומר בכיכר השוק. כשהוא מגיע היא פונה אליו: 'אדוני הכומר'. הכומר לוקח אותה הצידה ולוחש לה: 'לעולם אל תפני כך לכומר, כי מיד ידעו שאת יהודיה. בפולנית אומרים 'כבוד הכומר'.
הילדה עוברת לעיר חלם, שם משפחה מוכנה לאמץ אותה.
המשפחה בחלם רוצה לבקש רישיון לאזרחות גרמנית וצריכה לעבור תחקיר במשרד של הגרמנים.
המשפחה לא יודעת שהילדה יהודיה, אבל כדי להבטיח את עצמה אומרת לה שאם היה יהודיה, כדאי שתגיד, כי במשרד עושים בדיקה באוזן, לוקחים דם מאוזן ואפשר לדעת בקלות לפי הדם אם היא יהודיה או לא.
מירה מתיישבת מול המשרד. איש אחד שיושב לידה אומר לה: אם תלכי מולי אוכל לומר לך אם את יהודיה, כי ליהודים יש דרך הליכה מסויימת. היא קמה והולכת והאיש לא מזהה שהיא יהודיה.

"אני שואלת אותה" מירה, מאיפה היה לך האומץ כילדה בת שמונה לא להסגיר את עצמך, לא לגלות שאת יהודיה?
בתשובתה היא אומרת: אני לא בטחתי באף אחד, אימא שלי אמרה לי לא לגלות אף פעם שאני יהודיה. ההוראה של אימא הייתה ברורה לי יותר ממה שהם אמרו לי. ידעתי שמא שלי כבר לא בחיים והיא כבר לא תוכל להגן עלי. האנשים האלה יוכלו להגן עלי. מירה נכנסה בסופו של דבר לחקירה. בדיקה באוזן לא עשו לה והמשפחה קיבלה אישור שהם מתאימים להיות גרמנים.
מירה אומרת: הניצחון שלי היה כפול. לא רק שאני מתאימה להיות גרמניה, הצלחתי לרמות אותם. הם לא גילו שאני יהודיה.

הסיפור עוד לא נגמר. כשהרוסים התקרבו, המשפחה העבירה אותה לבית יתומים. באחת הפעמים, כשהיתומים הועברו במשאית והמשאית עצרה במקום מסויים, משפחה שעברה במקום ראתה את הילדה היפה ולקחה אותה אליהם. יום אחד הם ישבו ליד השולחן ומישהו מהמשפחה אמר שהוא ראה בכיכר משפחה יהודית שהם מכירים, סימן שהם ניצלו.
ומירה שואלת: 'מה, נגמרה המלחמה ויש יהודים?' 'כן' ענו לה. ואז היא אומרת להם: 'אתם יודעים, גם אני יהודיה'. נשתררה דומיה בשולחן.

למחרת מסרו את מירה למשפחה היהודית ומירה הגיעה לבית הילדים היהודי בקרקוב. את שומעת סיפור כזה וזה מצמרר. איזו יכולת הישרדות: מותר לשקר, מותר הכול כדי להישאר בחיים.

אני יהודיה ישראלית

איך הגעת לכתובות של משפחות פולניות שהחביאו ילדים?
"חלק דרך ילדים ניצולים והשאר דרך מסמכים שגיליתי בארכיון היהודי בוורשה. פולנים שמסרו ילדים התבקשו לכתוב דו"ח על הילד שנמצא ברשותם וכל מה שידוע להם עליו ועל משפחתו. ישנם גם מסמכים של בתי משפט בפולין באותם מקרים שההתדיינות על הילד הגיעה לדיון משפטי. נפגשתי בפולין עם אנשים שהיו ילדים בשואה ונשארו אצל המשפחה בביתה הוחבאו, וגם מהם קיבלתי מידע".

המשפחות הפולניות שמרו על קשר עם הילדים?
"ברוב המקרים זה לא התאפשר. הם לא ידעו לאן נלקחו הילדים. גם הגופים שהוציאו את הילדים לא היו מעוניינים בקשר כזה, שרק הקשה על הילדים את ההתנתקות. אלה שבכל זאת שמרו על קשר נאלצו להפסיקו בשנת 1967, כשנותקו היחסים בין ישראל לפולין. כיום יש בידי פניות רבות של פולנים המבקשים שאעזור להם למצוא את הילדים שהיו בביתם".