בעקבות שירי ארץ ישראל

אליהו הכהן

בעקבות שירי ארץ ישראל

בתכניתו "על הדשא" מצליח אליהו הכהן לרתק אל המסך הקטן את המוני בית-ישראל. בערב ראש-השנה הוא עשה זאת בקיבוץ מעברות, וכמעט ש"גנב" לעצמו את החג. דמותו הכובשת וידענותו הרבה מהווים בתכנית את התשתית להצלחה .

עופרה בריל
"חותם" שנות השבעים
תודה לנועה קריב לביא על ההדפסה

אליהו הכהן הוא דמות מוכרת וידועה לחובבי הזמר הישראלי. כשאתה נפגש עימו, מוקרנת אליך אהבה מיוחדת במינה לארץ-ישראל ומקורותיה, תרבותה ושירתה.
הידע הרב בתולדות ארץ-ישראל שצבר הכהן משאיר אותך קסום ומופתע.
בביתו אוסף הספרים הנדיר ביותר על "ארץ-ישראל". הוא רוכש ספרים מכל חלקי העולם, שבהם עדויות – ולו אף קצרות – של אנשים אשר ביקרו לפני מאות בשנים בארץ-ישראל.
אין כמעט שיר שנכתב בארץ הזו, שאליהו הכהן אינו מכירו, על מקורו ורקעו.

מספר אליהו הכהן:
"מדי שנה נכתבים בישראל כ-600 פזמונים ישראליים. אבל בנכסי אוצר הפזמון, העוברים לדורות הבאים נשארים  רק כשלושים-ארבעים מהם. כל היתר נעלם כמוץ הנידף ברוח.
חלק גדול מהפזמונים הוא פרי השעה. היה, אגב, מי שהציע לפרק את המלה פזמון לשניים: פי-הזמן, עבר זמנו-בטל קורבנו. אפשר לומר שהרבה שירים שהיו פעם פזמונים, נחשבים היום לשירים קלאסיים.
לו היה אלתרמן מוציא חוברת פזמונים של אותם הימים, והיה כולל בה את השיר "כלניות", ”אני מצפת" ועוד שירים רבים מפרי עטו, היינו קוראים לאותם פזמונים "שירים שליחם לא נס".
על ההבדל שבין שיר לפזמון אפשר לשבת ולשוחח שעה שלמה.

קורה אצלנו שמלחינים לוקחים שיר והופכים אותו לפזמון!

אליהו הכהן:
"שוב, אני חוזר על השאלה, למה אנו קוראים פזמון?
ישנם כאלה הטוענים שזהו הבית החוזר בשיר, וישנם הטוענים שפזמון מעיד על רמת השיר.
אם השיר רציני, הוא אינו יכול להיות פזמון, כי פזמון זהה עם משהו קליל, האומנם?
האם פזמון הוא רק פרי השעה?
הייתה מלחמה, וכתוצאה מהמלחמה נכתב שיר כמו "דודו".
השיר נכתב רק על רקע המלחמה, אבל אנו לא נוכל לומר כיום, ש"דודו" הוא פזמון. לעומתו שיר ששרנו "שארם א-שייך חזרנו אליך"... הוא כן פזמון, משום שהיה טוב לזמנו, ונכתב בעיקר למען לעודד את החיילים באותה תקופה, פזמון מגויס".

שירי קש

"מה שמשמיעים היום בשידורים במשך היום, זה לא בדיוק מה שיישאר גם להבא.
כל יום אנו שומעים ברשות השידור שבעים שעות מוזיקה, ואי אפשר למלא אותן רק בשירים של יפי נפש. מוכרח להיות קצת קש.
כשם שלפרה יש ארבע קיבות ואת כל המצרכים המזינים שלה אפשר לתת בשלוש גלולות – היא לא תשבע מזה. היא מוכרחה להעלות גירה וללעוס. 
כך גם ייתכן שיש בינינו אנשים הזקוקים ללעיסה ולטחינת שירים.
השירים יכולים לעלות ולרדת. יש כאלה שפעם היו שלאגרים והיום אין להם זכר, ויש שהזדנבו בשוליים ופתאום הם עולים וגדלים לנגד עינינו.
לפתע אנו מאזינים לשיר ומגלים בו רבדים עמוקים, ולאט-לאט הוא צומח ועולה.
מלחמת הקיום הקיימת בחי ובצומח קיימת גם בשירים. אנחנו עצמנו משילים את השירים שאינם לרוחנו. החוש העממי הטבעי בסופו של דבר עושה לו את הברירה הטבעית".

אתה מאמין בחוש הטבעי של קהל המאזינים?

"אני מאמין, ואפילו מוכיח אותו. בהרצאותיי בקיבוצים אני מלביש עליו אפילו צורה של "חוק".
אני מביא שירים של פעם ומנסה לנתח לאט-לאט כיצד ניסיונות להחיות שיר מסוים נכשלו, וניסיונות להוריד שיר אחר נכשלו. 
כלומר, הכול תלוי באותו חוש עממי שלנו, שהוא חזק מכל דבר אחר.
בכל דור באו בטענות אל השירים שבאותה תקופה, וזה גם טיפוסי לשטחים אחרים (הטענות כלפי הנוער). מה קנה המידה שלנו לשפוט שאנחנו יותר טובים או יותר גרועים? או שהשירים של היום טובים יותר מהשירים של אז?"
         

שירים ארוטיים ביידיש

"יש דבר אחד גרוע בהשוואות שלנו, שאנחנו לוקחים את השירים שנשארו לנו מהעלייה הראשונה והשנייה ומתחילים להשוות אותם אל מלאי השירים שנכתבים היום.
בואי ניקח להשוואה שנים-עשר שירים שנכתבו היום לעומת שנים-עשר שנכתבו בתקופת העלייה הראשונה, ותראי שהשירים הנכתבים היום יפים פי כמה, במוזיקה ובמילים.
היום נכתבים בארץ-ישראל שירים, שבעוד ארבעים חמישים שנה יסתכלו עליהם בזכוכית מגדלת, ו"אנחנו אך, איזה זמר עברי יפה היה אז..."

כי כל השירים המושרים היום ירדו במסננת הזמן וייעלמו במשך השנים.
את חושבת שאותם שירים המוכרים לנו מתקופת העלייה הראשונה זה מה ששר הדור ההוא?
לנו יש היום מאות שירים ברפרטואר, גם להם היו מאות שירים, כל שירי השמאלץ ששרו אז נעלמו כלא היו. אידלסון בשנת 1915 בא בטענות ליהודים השרים רק שירים ארוטיים ביידיש, ולא את שירי ציון הדשנים והרעננים, שהיום אנחנו שרים כשירי העלייה הראשונה.
אם אני אשיר לך כמה מאותם שירים ארוטיים תסמיקי לשומעם...

יש לי שירון של "השומר הצעיר" הנקרא "לחג ולמועד" (אם זכרוני אינו מטעה אותי, הוצא על-ידי חתולי).
השירון יצא ב-1939 והיה מיועד לקיבוצים.

בהקדמה נכתב שהשירון הוצא כדי להיאבק נגד
הנגע , שבערבי-שבת מושמעים בקיבוצים פזמונים מתוך סרטים, ואיך קורה שזה חומר שאנחנו שרים היום, פעם היה זמר... כבר לפני ארבעים שנה דיברו על-כך שבקיבוצים שרים פזמונים ולא שירים עבריים.

לאמצעי הקומוניקאציה יש כללים משלהם. הם טוחנים הרבה ויכולים להשמיע אותו שיר מאות פעמים, ואז נוצר הגלגל החוזר. אנשי הרדיו טוענים שהם משמיעים את מה שקהל המאזינים רוצה לשמוע, אך בהשמעה מרובה כל-כך הם מכוונים את טעמו של הקהל.
כשהאוזן מתרגלת לנעימה מסוימת, נוח לנו לשמוע שוב ושוב אותה הנעימה, אבל אין בכך כדי להעיד על טיבה.
המעגל החוזר יוצר את הרושם שאלו השירים המייצגים. אך יש שירים שערכם לא בטל, ואפילו כשאנו שומעים את נעימתם מדי סיומו של יום, כמו "התקווה".

האם אין ב"התקווה" משהו שהוא כבר מיושן לגבי מדינת ישראל של היום?

"המיוחד אצל אימבר, שהוא כתב שירה עברית בשנים שהעברית רק התחילה להתבסס בשפה המדוברת, ובשירתו יש סימנים של שירה ארצישראלית.
הנה, תארי לך, ישב בארץ בשנות השמונים משורר שכתב שירים, ועל כל מושבה בארץ נכתב שיר (אנחנו לא מכירים את השירים, אבל נכתב שיר על גדרה, מקווה-ישראל, משמר הירדן, ראשון לציון) ובשירים הרבה כשרון".

"התקווה" לא יכול להתיישן...

"באחד הערבים כשהרצאתי בפני קיבוץ מסויים, ניתחתי את "התקווה" כחצי שעה, והוכחתי עד כמה היא לא יכולה להתיישן, איך היא הצליחה להיאבק כל השנים מול כל האלטרנטיבות.
"להיות עם חופשי בארצנו"... זה מיושן?
על מה מוצא היום 75% מתקציב המדינה? האם לא כדי להיות עם חופשי בארצנו? מה זה בכלל מיושן?

"ירושלים של זהב" היה מיושן חודש אחרי שנכתב. כאשר נעמי שמר כתבה "איכה יבשו בורות המים..." ואחר הוסיפה "חזרנו אל בורות המים..." זה מפחית במשהו מערכו של השיר?

ובכלל, מי מדבר על המנונים מעודכנים? המנון הוא סמל, דגל. מישהו מאיתנו ניסה פעם להבין ולהשוות טקסטים של ההמנונים המושרים בארצות אחרות בעולם?

ההמנון הוא מסורת שסוחבת אחריה אסוציאציות. הוא מבטא בשבילנו שמונים שנות גורל יהודי. שרו אותו בגטאות ושרו אותו יהודים שעלו על הגרדום. אי-אפשר להוריד אותו בתהליך מלאכותי.
 ההמנון שלנו יפה לא פחות מכל ההמנון המושר בעולם.
הגדולה שלו שהוא צמח כזמר-עם (לא משנה מה היו הגלגולים הקודמים שלו). ל"התקווה" של היום אין דמיון רב לגלגולים הקודמים שלה. לגבי שירי-עם שונים אפשר להביא דוגמאות רבות לגניבות והשפעות זרות. "התקווה" התקדש במשך הזמן כהמנון, וכל הניסיונות להחליפו עלו בתוהו".

נעמי שמר יש רק אחת

נעמי שמר

"קשה להשוות שירים שנכתבו בדור הקודם עם השירים שנכתבים היום. יש לנו נעמי שמר אחת, הכותבת מילים ומנגינות ומכניסה לשירים את פרחי הארץ, נופה והאווירה המיוחדת של ארץ-ישראל. היה זעירא, שנחשב לאריה בשטח הפזמון, כל שיר שלו היה ביטוי לתקופה.
היום אנחנו יותר מדי צמודים לשירים ולתקופה שבה הם נכתבו. אולי במרחק של דור נבין את ערכם. שיר כמו
"ירושלים של זהב", לא נכתב כמותו בכל הדורות של תרבות העם היהודי. ונסי ללכת אחורה כמה שתוכלי.
המילים הן כמו פיוט, ובהרבה קהילות יהודיות כיום הן נכנסות למחזור התפילה. סידור התפילה הרי נבנה בהדרגה. את השיר "מעל פסגת הר הצופים" הכניסו לסידור לפני שנים מעטות, ותארי לך שכבר היום יש קהילות שהכניסו את "ירושלים של זהב" לתפילתן... אפילו במנגינה עצמה את יכולה לראות רמזים של פרקי חזנות, זהו בלי ספק שיר יפהפה".

מה תרם הקיבוץ לזמר הישראלי?

"אני חושב שהמלחינים הראשונים שלנו ספגו הרבה מאוד מהשראתם מהיישוב הקיבוצי, בכך תרם הקיבוץ הרבה מאוד לזמר העברי, לא תמיד במודע, ולא כולם מודים בכך, אך כשרק מתחילים לנתח את התופעה הזו מסתבר למשל, שזעירא את ימיו הראשונים בארץ עשה בקיבוץ (אפיקים). אפילו שמו של השיר "חולצה כחולה" נלקח מתוך שם של הצגה שקבוצת המייסדים של אפיקים (שהיו עוד בחדרה) הציגו באותם ימים. מתתיהו שלם מזוהה היום עם תרבות קיבוצית. מאחורי נעמי שמר ילדות עשירה בחוויות מהקיבוץ.

היו הרבה מלחינים כמו נרדי, שהיה סוחב איתו את הפסנתר מישוב לישוב, והיה מעביר שירה וקולט, קולט את האווירה המיוחדת של ארץ-ישראל. והשירים אולי נולדו כתוצאה מחזרה בעמק, כשהיו יושבים באחד הבתים וכותבים שיר.

אילו לא הייתה ההתיישבות, ולא הייתה החלוציות, והעמק והעבודה העברית, והמלחינים היו יושבים בערים וכותבים שיר, הייתה יוצאת שירה שונה לגמרי. אידלסון היה בן-כרך, שישב בירושלים וסגנונו מאוד מוגדר, אי אפשר להשוותו לאותם מלחינים שקיבלו הקרנה גם מההתיישבות העובדת".

מה מושך אותך לחקר הזמר העברי?

"למעשה התחלתי באוסף תמים של מחברת שירים המושרים בישוב. ניסיתי למיינם, ופתאום ראיתי, שיש כמות עצומה של שירים (אומרים שיש עשרים אלף שירים עבריים, לא כולם מוכרים. טוענים, שכל חמש שנים הזמר העברי מכפיל את עצמו. היום זו תעשיה). 
כשרוצים לחקור את השירים, איך הם נולדו, איך צמחו, ומה היו ההשפעות שלהם, בהכרח מגיעים לספרות של אותה תקופה.
נפגשתי הרבה עם האנשים ששרו אותם, אותם ישישים זקנים, שאת רואה היום כזקני הישוב, היו לא לפני הרבה שנים צעירים כמוני וכמוך.
הטלביזיה מטעה קצת. אנשים לא חושבים שגם הם ייראו כך בעוד כמה עשרות שנים, וכאשר יראיינו אותם, נימת דיבורם תהיה רועדת ומרעידה. כל הווה נהפך פעם לעבר, והדבר הזה נעשה תחת עינינו.

חיפשתי את הדיוקן שלהם כאנשים צעירים באותה תקופה, ולא כמו שהם מספרים היום את הזיכרונות שלהם, שהם זיכרונות סלקטיביים, אלא כפי שהיו באמת במכתבים שלהם, בעדויות שלהם, בעיתונים שיצאו אז, בכתבי-העת (אלה הנחשפים כל הזמן), וכך הגעתי לציור של תקופה, של אווירה, של הווי מוזיקאלי.
מההווי המוזיקאלי אפשר להגיע ליתר הדברים.
מוזיקה היא רק חלק מהפולקלור שנתהווה פה. היה הלבוש הטיפוסי, אורח-החיים הטיפוסי, חיי חברה, קהילות ראשונות שקמו, והמעניין ביותר – הזיקה שבין הקהילות היהודיות לסובב אותן, הערבים שחיו פה. יש סביב הנושאים האלה הרבה אגדות".

השיחה עם אליהו הכהן נמשכה שעה ארוכה, וקצר המצע מהכיל את שפע החומר המעניין שהמטיר עלי. 
רק בסוף השיחה שאלתי – "למה אינך מעלה בכתובים את כל השפע הזה"? והוא מרים ידיים: "זמן. אין זמן לכל מה שרוצים".

אליהו הכהן מספר בתוכנית 'על הדשא' בעין השופט 1976