הרופאה הקטנה מהעמק

חנה אדר כרופאת ילדים 1991עם התינוקת אלה הרפז מבית אלפא- צילום דוד יניב- באדיבות ארכיון יפעת

הרופאה הקטנה מהעמק

במשך עשרים שנה, כאשר עבדה כרופאת ילדים בצפון, ביקרה חנה אדר כל שבוע ב-44 קיבוצים ומושבים. היום, בגיל שמונים, עם זיכרון צלול וחד,היא עובדת בארכיון קיבוצה יפעת. "בבתי הספר בדקתי ילדים, שעד היום מספרים על החוויה שעברו כשבדקתי במקומות רגישים", היא מספרת."לא הפשטתי לגמרי, רק הצצתי. קרה שרק הופעתי בבית הספר – והבנים ברחו".

עופרה בריל, "הדף הירוק" – 1.1.1998


בגיל שמונים, עשו לחנה אדר מקיבוץ יפעת אירוע גדול של "אלה הם חייך", יחד עם ד"ר יבלונקה מעפולה. חנה, רופאת ילדים, עובדת היום בארכיון יפעת, וזוכרת לפרטי פרטים את עבודתה רבת השנים, קודם כמתמחה, ואחר כך כרופאה של ילדי העמק.

היא נולדה בצ'כיה. הוריה עסקו בהוראה, ואמה רצתה שתהיה מורה לשפות, אבל היא התלבטה בין ארכיטקטורה לרפואה. 
"כבר ב-1933, במפעל למתכת, ידעו לעשות מבחן פסיכומטרי לפועלים ולפקידים, ומי שעשה את המבחן היה מכר של ההורים. ההורים ביקשו שאלך למבחן". 
חנה ניגשה למבחן, ושם נאמר לה שיש לה תבונה טובה, ראייה ממדית, יכולת לשרטוטים, אבל אין לה מספיק דמיון, ולכן לארכיטקטורה לא תצלח. לעומת זאת, התבונה הטובה והיכולת הממדית חשובה מאוד לאנטומיה, ולכן מתאים לה להיות רופאה.

כך התחילה חנה את לימודי הרפואה בפראג בשנת 1933, כאשר מסריק שלט בצ'כיה והאווירה החברתית הייתה טובה. חנה הייתה תלמידה חרוצה ואמביציוזית והצליחה בלימודיה. בדיוק שמונה עשר יום לפני שהיטלר הגיע לפראג, קיבלה את הדיפלומה ומיד התחילה לחפש, יחד עם בעלה, דרך להימלט ממולדתה.

לאחר מסע של ארבעה חודשים בים, הגיעו השניים, ב-1939 לנמל תל-אביב. האנגלים רצו למנוע מהאוניה להגיע לחוף וירו בכיוונה, ושניים נהרגו. 300 נוסעים קפצו למים ושחו לחוף, שם המתינו מאות מתושבי תל-אביב, שהעלימו בתוכם את העולים. אלה שנשארו על הסיפון נלקחו לסרפנד וכעבור עשרה ימים שוחררו.

חנה: "הייתי עולה בלתי לגאלית ולא היה לי סיכוי לקבל עבודה, לכן קיבלתי מה שהציעו לי – שמירה בבית-חולים לחולי רוח, שהיה ברחוב טרומפלדור בתל-אביב.
בלילה אחד קיבלתי 40 גרוש , וזה היה הרבה כסף, אבל הוא לא הספיק לנו, כי שמרתי רק לילה אחד
בשבוע. 
נרשמתי להסתדרות הרופאים (אז כבר היו רשומים כמאתיים וחמישים רופאים ללא רישיון).

באותו זמן היו בארץ כ-660 אלף יהודים, ועל כל 300 נפש היה רופא. אחרי חצי שנה בארץ, הזמינו אותי מטעם קופת חולים לעבוד כאחות שכירה בקבוצת השרון (היום קיבוץ יפעת). כשהאחות החולה, שאותה החלפתי חזרה לעבוד, רצו להעביר אותי לקריית עמל.
זה לא מצא חן בעינינו והחלטנו לנסות להתקבל לחברות בקבוצת השרון. הודעתי שאני מוותרת על מקצועי כאחות ועובדת כמו כולם בבית ילדים ובמטבח, ורק פה ושם עשיתי מילוי מקום של רופאים באזור.


ב-1946 פניתי לקבוצה בבקשה לסייע לי לעשות סטאז'', כי פחדתי להתרחק מדי מהלימודים ומהמקצוע. בדיוק באותה שנה נפתח בית-חולים כרמל (היום כרמל לגריאטריה) ובו עבדתי בהדרכתו של ד"ר רוזנצוויג. הקיבוץ נתן לי 7 לירות לחודש וקופ"ח נתנה ארוחת צהרים. 

כשפרצה מלחמת השחרור עבדתי כמרדימה בחדר הניתוח בבית חולים עפולה, אבל המשק לחץ עלי לחזור, כי חסרה מטפלת בבית התינוקות. בשלב זה התחלתי להסביר לציבור את העובדה שאני רוצה לעבוד כרופאה, ואכן, ב-1950 אושר באסיפה שאהיה רופאה".

לא רק ילדים תימנים

במשך שלוש שנים למדה חנה בבית חולים עפולה רפואת ילדים. בסיום לימודיה הגישה עבודת מחקר על שימוש בסולפה ובעיה תורשתית שהתגלתה באחת המשפחות. ב-1953 התמנתה לפיקוח על בתי הילדים.   

בשנים האלה מדובר על פרשת ילדי תימן. את זוכרת משהו הקשור בעניין הזה?

חנה: "אני זוכרת שבמחלקת הילדים מתו ילדים שהובאו מהמעברות, בעיקר ממעברת פרדס חנה. הילדים שהגיעו מהמעברה היו ברובם במצב קשה. האחיות הביאו אותם ולפעמים האימא. את האבות לא ראינו, הם אף פעם לא ליוו את הילדים.
בכלל, אצל יוצאי עדות המזרח רווחה אז האמונה, שמי שהולך לבית חולים, הולך למות. לכן, הם גם לא מיהרו להעביר את הילדים לבית חולים".

מאיזה מחלות הילדים נפטרו?

"בעיקר מתת תזונה ושלשולים מאוד קשים. היו ילדים  שלאחר שהצלחנו להצילם, נשארו בבית החולים ואיש לא בא לבקש אותם.
פרופ' נאסאו, שהיה הרופא הראשי, פתח בצריף סמוך למחלקה בית הבראה, ואחרי כמה חודשי הבראה, הועברו מספר לא מבוטל של ילדים לאומנה שבחיפה ומשם נלקחו לאימוץ.
אני יודעת את העובדות, אבל אל הייתי מעורבת בצד האדמיניסטרטיבי. 
ד"ר נאסאו טיפל בכל הדברים האלה. אני מוכרחה לציין, שלא רק ילדים תימנים הלכו לאימוץ, היו גם עיראקים ומרוקאים".

למה לדעתך זה נדבק דווקא לתימנים?

"כי רישום שמות המשפחה של התימנים היה מבולבל. שמות המשפחה כל כך דומים, זה בן יחיא וזה בן יוסף, וכשרצו לחפש ילדים על פי שמות המשפחה – היה קשה לאתר".

עבדת עם משפחות כאלה, הדרכת אותן?

"כשהגעתי למעברה פגשתי במשפחות העולים, אבל לא הייתי מעורבת בהדרכה ממשית, שאותה ביצעו האחיות.
אחת האחיות סיפרה לי פעם, שבערב שבת הלכה לבקר את אחת המשפחות והאימא הייתה עסוקה בהכנות לשבת. האחות, כדבר מובן מאליו, עזרה לאימא בהכנות.

כשגמרה אמרה שבת שלום והאימא שאלה: מתי תבואי לעבוד שוב אצלי?
התנאים במעברה היו קשים. הרבה ילדים והרבה עזובה. אבל היו משפחות שהסתדרו מהר מאוד במקומות אחרים, והיו כאלה שנשארו, ואפילו נלחמו שלא לצאת משם".

מגיפת הפוליו

בשנות החמישים השתוללה בארץ מגיפה של שיתוק שפגעה בילדים רבים.
חנה: "זה היה נורא.
אני זוכרת מקרה של תינוק שהביאו ממושב בלפוריה, בדקתי ובדקתי ולא מצאתי סימנים למחלה (הוא היה קצת עצוב). לא השארתי אותו במחלקה, כי היה מלא.
בערב טלפנו שהמצב החמיר והילד נפטר. הווירוס תקף בבת אחת את כל מערכת העצבים".

בקיבוצים התחלואה הייתה כמו במקומות אחרים?

"אותו דבר. ידענו אז, שאם מאה ילדים מקבלים שפעת, תשעים מהם יבריאו, תשעה יקבלו שיתוק, קל או קשה, ואחד עלול למות מהמחלה.
הבן שלי, יורם, היה אז בן שש. יומיים התקשה לבלוע והיה לו חום גבוה ואז זה נעלם.
אני בטוחה שהוא קיבל שיתוק חולף. אם היינו בודקים את הדם של הילדים, שהיו במגע עם ילדים שחלו בשיתוק ילדים, היינו מוצאים נוגדנים בדם שלהם כעבור שבועיים שלושה.
היו ילדים שעברו בצורה סמויה את המחלה. עוד דבר הוכח במחקר: שילדים שהוצאו להם השקדים לפני שפרצה המגיפה, נפגעו קשה יותר מהמחלה.
ברגע שהוצאו השקדים, לא הייתה מספיק הגנה נגד הווירוס. המצב היה מאוד קשה. באיזשהו שלב הרמנו ידיים – מה אפשר היה לעשות? שיטת הטיפול הייתה חבישת תחבושות חמות על הרגלים המשותקות".

היו עוד בעיות רפואיות שקשה היה להתמודד איתן?


"צריך לזכור שרמת הידע על תרופות הייתה עדיין נמוכה.
היו ילדים שמתו מסטרפטקוקים. היום יש אנטיביוטיקה וזו נחשבת למחלה קלה.
אחת המחלות המעניינות שחקרנו באותה תקופה, נגרמה מחוסר סבילות לקמח. לילדים שחלו במחלה הייתה בטן נפוחה ורגלים רזות.
בזמן מלחמת העולם השנייה היה מחסור חמור בקמח ורופא ילדים הולנדי גילה, שברגע שהפסיקו להאכיל את הילדים בקמח ונתנו להם תפוחי אדמה, הם התאוששו.
כשחזרו ונתנו להם קמח, הופיעו שוב סימני המחלה. הרופא גילה שהבעיה נעוצה בחומר מסוים בקמח, הגורם לנזק ברירית המעיים, שמתנוונת ולא סופגת את המזון.
באחד המקרים הביאו אלינו ילדה חולה מאוד ממשפחה אמידה שבביתה לא היה חסר כלום. דיברנו איתם על דיאטה של תפוחי אדמה והם היו מאוד לא מרוצים. לבסוף הוכחנו שהילדה הבריאה. גם היום המחלה קיימת, אך יודעים לאבחן אותה במהירות ולתת  טיפול נכון".

"אחת התופעות הקשות הייתה נזקי קור לתינוקות.
בחודש חודשיים הראשונים של החיים, כשהטמפרטורה בסביבתם יורדת וההורים לא מספיק מודעים לצורך בחימום הסביבה, התינוק נכנס לתרדמת.
התינוקות נראים יפה, ויש להם לחיים אדומות, אבל הם לא רוצים לאכול, הם שקטים יותר מדי, וכעבור זמן קצר מתברר שלקו בדלקת ריאות.
באחד המקרים ביקרתי בכפר-יהושע, בבית מאוד אמיד. החלון שם היה כל הזמן פתוח, מתוך מחשבה, שטוב להכניס הביתה אויר טרי. התינוק שכב אומנם מכוסה במיטה סטרילית, אבל האימא לא לקחה אותו על הידיים לחיבוק מחמם. תינוק שלא מקבל חיבוק מחמם מאימא לא מסוגל לחמם בעצמו את השמיכות. הילד הגיע עם נזק קור קשה, ולמזלנו הצלחנו להצילו. אני לא זוכרת הרבה מקרים של נזק מקור בקיבוצים.

בשנות ה-70 נעשה מחקר בנושא על-פי נתונים מכל בתי החולים בארץ. אחת המסקנות היתה, שילדים המגיעים לבתי חולים עם טמפרטורה של 34-35 מעלות ברקטום, כבר אי אפשר להציל. גם היום קורה ובחוץ נורא חם וילד בן חודש שוכב במיטה, ובלילה הטמפרטורה יורדת ל-15 מעלות. אם התינוק חזק ומפותח, זה לא ישפיע עליו, אבל אם יש לו חולשה קלה והוא לא מכוסה מספיק, בגלל שהמבוגר לא מרגיש בקור, עלולה להיווצר בעיה".

כשעבדה במגדל-העמק, הייתה לחנה מרפאה והאימהות היו באות עם התינוקות, יושבות במסדרון ומחכות לתורן. המסדרון הפך למועדון חברתי. הן פטפטו וסיפרו אחת לשנייה על גידול הילדים. חנה ניצלה את ההזדמנות, יצאה אליהן ונתנה הרצאה ,בעברית קלה" על דרכים נכונות לטיפול בתינוק.

הן היו מוכנות להקשיב?
"בהחלט. אבל במקרה שהילד הגיע עם אביו, וזה היה די נדיר, האבא לא היה מסוגל לחכות בתור. פתאום, כמו בלול תרנגולות, התרנגול צועק אני ראשון. תמיד נמצאה לו סיבה והנשים בסובלנות ויתרו לו".

אפילו את הגרביים

עשרים שנה עבדה בעמקים, ובמשך כל שבוע ביקרה ב-44 קיבוצים ומושבים. נאמר עליה, שהאבחנות הרפואיות שלה היו בלתי רגילות.

"היה לי מורה מצוין, פרופ' נאסאו. אני תמיד אמרתי לאחיות, כשמסתכלים על ילד מפעילים את כל החושים – ראייה, שמיעה, ריח ובעיקר מישוש. הריח חשוב, למשל, לאיתור גוף זר באף (זה נרקב), ולקביעה אם השלשול טרי או לא ואם השתן חמוץ. אם ילד נמצא במצב של החמצה הוא הפסיד הרבה נוזלים והמלחים בדם מרוכזים מדי, ואז נוצר ריח חמוץ בפה. בזמן בדיקה, כאמור, חשוב להפעיל את כל החושים ועוד יותר חשוב לבדוק את הילד עירום. תמיד להפשיט לגמרי ילד שיש לו חום. כשעבדתי בבית חולים עפולה קראו לי לביקור בית לילד עם חום מאוד גבוה. היה חורף קר במיוחד. הפשטתי את הילד ובגלל הקור השארתי לו רק את הגרביים. בדקתי ולא מצאתי סיבה לחום הגבוה. בסוף הורדתי לו גם את הגרביים, וגיליתי שם שושנה. אם לא הייתי עושה זאת, לא הייתי מוצאת את הסיבה לחום הגבוה".

איך את מצליחה להגיע לשיתוף פעולה עם ילדים?

"ילדים בגילאים מסוימים משתפים פעולה  בלי בעיות ויש גיל שכבר יותר קשה לבדוק. בבית הספר בדקתי ילדים בני 12 עד 18. עד היום הם מספרים על החוויה שעברו כשבדקתי במקומות הרגישים. לא הפשטתי לגמרי, רק הצצתי. ובכל זאת, יש כאלה שעד היום כועסים עלי. קרה שרק הופעתי בבית הספר – והבנים ברחו. ניסיתי להסביר שזה חלק חשוב ושמוכרחים לדעת אם הכול תקין, אבל לא כולם הסכימו להיבדק.
באחד המקרים בדקתי ילדה בת שלוש עשרה. כשראיתי אותה בפרופיל הייתה לה בטן נפוחה. דבר ראשון שעלה לי בראש היה הריון. אך כשבדקתי אותה יותר לעומק מצאתי צינור כליה סתום ובלון של שתן בפנים. שלחתי אותה מיד לבית חולים".

היו באותן שנים הריונות של ילדות או שזה היה משהו מאוד חריג?

"היו, אבל לא יותר ממה שיש היום. בדרך כלל האחיות טיפלו בזה, ושמרנו שזה לא יגיע למרפאה. בכמה מושבים ידענו שיש בעיות בתוך המשפחה, והעובדות הסוציאליות פיזרו את הבנות למוסדות".

בחינוך המשותף בימים ההם, דבר ראשון בודדו את הילד החולה. זה באמת חשוב?
"באותו זמן לא היו כמעט חיסונים למחלות והבידוד היה אמצעי יעיל ביותר למנוע הידבקות. גם הידע הקיים היום, שלתינוק יש מנגנון חיסון ולכן רצוי שיחלה במחלה ויחסן את עצמו, לא היה ידוע".

בלינה המשותפת היו יותר בעיות בריאות מאשר בלינה המשפחתית?

"היו מחלות הילדות שעברו מילד לילד, אבל אלה מחלות ילדות ולא בעיות בריאות. היו ילדים שבכו בלילה ובקבוצות גדולות בקהילה קיבוצית כולם ידעו על כולם, מי בוכה ומי רץ בלילה הביתה והייתה סטיגמה שהילדים בוכים יותר בלינה המשותפת. אני עשיתי השוואה בין קיבוץ יפעת למושב נהלל. כשעשיתי ביקורי מרפאה בנהלל כל אימא שנייה הייתה באה בטענה שהילד בוכה בלילה. מספרית, נדמה לי שהילדים בקיבוץ בכו פחות.

אצל כל אימא גידול הילד נתפס אחרת. יש אמהות החרדות מאוד לבריאות ילדן ומגדלות אותו דרך המרפאה. כל שבוע תראי אותן עם בעיה אחרת, והן לא סתם באות, יש בעיה שמציקה להן, אבל זה גורם לילד שלהן לגדול בצורה לא מאוזנת. אימא כזו צריכה להיות מודעת לבעיה שלה ולעבוד על עצמה".

קרה שלא ישנת בלילה בגלל ילד זה או אחר?

"לא. זה לא קרה. כשהייתה לי הרגשה שצריך לדאוג יותר, הרמתי טלפון לאחות או להורים, ואם היה צורך, נסעתי לביקור נוסף. כאשר היו בעיות, לא עזבתי אותן עד שמצאתי את הפתרון הטוב ביותר האפשרי. אחר כך ישנתי טוב, כי הייתה לי הרגשה שעשיתי כל מה שאני יכולה לעשות".

בתור לרופא - מרפאת עין השופט