אגדות פקיעין

מתוך גלריה תמונות- ציור של הכניסה לפקיעין

מאגדות פקיעין

שתילת עצי החרוב המצויים בפקיעין מיוחסת על-ידי חלק מהתושבים הערביים של הכפר לר' שמעון בר-יוחאי.
חלק מתושביו מייחסים זאת גם לבני יעקב, ולכן הם נקראים: "החרובים של בני יעקב".
שנה אחת, בהגיע תורה של נערה פלונית מבנות פקיעין, באה משלחת גובי- המס לביתה, שהיה סמוך לחרובים.
הצעירה חמקה וברחה דרך החלון, והסתתרה בין עצי החרוב הסבוכים.
חברי משלחת המס רדפו אחריה כדי ללכדה. כאשר ראתה הצעירה את הרודפים מתקרבים אליה, הרימה קולה בתפילה לאלוהים, למען יציל אותה מפני זדים אלה, וביקשה שעצי החרוב יגנו עליה.
תפילתה נענתה, ומתוככי החרובים של בני יעקב יצאו לשונות אש, ששרפו את כל המנסים להתקרב אליה.
לשונות הלהבה אף רדפו אחרי שאר חברי המשלחת, ליחכו את בגדיהם ושרפו אותם. כל חברי המשלחת
הונסו הרחק אל מעבר לאדמות פקיעין. מאותו יום בטל מס זה, בזכות עצי החרוב של בני יעקב.

(נרשם על ידי מנעם חאדד מפי זקני פקיעין, 

אגדה ארץ-ישראלית-ערבית-נוצרית)

עפרה בריל, "חותם" 20.4.1979 ( תודה לנועה קריב לביא על ההדפסה )

בפקיעין זו תחוש את נשמת ההיסטוריה, כך באגדה וכך גם במציאות. בתיה השוקעים בצלע ההר, שריגי הגפן המבצבצים ועוטרים כל גג במטריה של ענבים, האנשים הזקנים היושבים בצידי דרכים ומעלים קטורת של זיכרונות, הם העדות לכך.
בהדרכתו של מנעם חאדד פגשתי את פקיעין הקסומה, שיש בה עדיין סיפורי אגדה ויש בה פולקלור יפהפה.
מנעם חאדד, המשמש כמורה בבית-הספר בפקיעין, הוא בוגר מדעי הרוח ביהדות ואת עבודת הדוקטורט שלו החליט לעשות על הפולקלור שבכפר הולדתו פקיעין.
הוא מספר: "נולדתי בפקיעין, בית-ספר יסודי למדתי כאן, בית-ספר תיכון למדתי בכפר רמה (בשנת 1954-1955), נשבר לי מהר מאוד, כי היינו צריכים ללכת ברגל מפקיעין לרמה, ובאותה תקופה בתי-ספר תיכוניים ערביים היו בלתי נסבלים, בלי ספרי לימוד, בלי כיתות מתאימות.
במקרה באותה תקופה ביקר בפקיעין פרופ' דב נוי, שהיה אז העורך הספרותי של עיתון "האומר". התקשרתי איתו, והוא, יחד עם מנהל בית-הספר ברמה עודדו אותי ללכת ללמוד בבית-ספר תיכון עברי.
גמרתי תיכון בנהריה, והוצעה לי משרת מורה בכפר. באותה עת להיות מורה זה היה מכובד מאוד. נתפתיתי והתחלתי לעסוק בהוראה.
לימדתי שנה אחת בחורפיש, ומשם עברתי ללמד בפקיעין.


חלמתי על לימוד גבוה באוניברסיטה, אבל אז זה היה בלתי אפשרי, כי הייתה לנו משרה מלאה של שלושים שעות הוראה, לכן הסתפקתי בכתיבה של סיפורים קצרים שפורסמו בעיתונות הערבית.
רק ב-1972 הגשמתי את חלומי והגעתי לאוניברסיטה. עשיתי קורס של שנתיים בספרות עברית וערבית, גמרתי בהצטיינות את ה-ב.א. והמשכתי בספרות עברית.

פולקלור ערבי-ישראלי

פגישה מחודשת עם פרופ' נוי הניבה פירות בתחום הפולקלור. יצרתי קשר עם בית הגפן, והתחלנו לארגן פעולות פולקלור שונות, והקמנו ארכיון לפולקלור ערבי-ישראלי.
החלטתי לעשות את עבודת הדוקטורט שלי בפולקלור, משתי סיבות: א. קשה היה להשיג עבודה כמרצה באוניברסיטה (עד היום אני מלמד בפקיעין בבית-ספר עממי) וחשוב היה לי מאוד להמשיך ולהתקדם בלימודים; ב. הפולקלור הערבי-ישראלי מיוחד במינו, וכמעט ולא נחקר.
רק בראשית המאה שלנו התארגנה קבוצה של מלומדים ערבים ויהודים שעשו עבודה מעניינת בחקר הפולקלור, ואחר הוציאה כתב-עת המוקדש לפולקלור של הארץ.

נוף פקיעין

את עבודת הדוקטורט שלו מדריך פרופ' דב נוי ושמה "פקיעין וסביבתה באספקלריה של פולקלור".
"עבודתי כוללת איסוף, רישום, תיאור הפולקלור השמיעתי, הפולקלור החשיבתי והפולקלור החזותי של היהודים והערבים החיים בפקיעין וסביבתה; בדיקת מקורות היניקה של הפולקלור של פקיעין וסביבתה, וזיקותיו אל הפולקלור הערבי הקלאסי, ואל הפולקלור היהודי הארץ-ישראלי הקלאסי.
בדיקת התמורות והשינויים שחלו בפולקלור של פקיעין וסביבתה בשנים האחרונות כתוצאה מן המהפכה החברתית-תרבותית-כלכלית שעברה על הכפר, וכתוצאה מן המפגש עם החברה היהודית.
למה דווקא פקיעין?
לדעתי פקיעין מייצגת את כל הארץ. זהו כפר הולדתי, אני מכיר טוב את המקום ועבודת השדה נוחה לי. בפקיעין יש יהודים הטוענים על חזקה במקום מתקופת בית-שני, ויש גם תושבים ערבים-נוצרים הטוענים לאותה חזקה. בפקיעין ישנן ארבע עדות. יש שילוב בין ישן לחדש.
פקיעין רוויה היסטוריה, רוויה אגדה, אין לך כמעט מקום בכפר שאין עליו סיפור.
הייתי רוצה להציב יד-זיכרון (עם כל הצניעות) להוויה מסוימת, לחיים שהיו, למנהגים שהיו, להתנהגות החברתית.
הרבה מנהגים שהיו, אינם עוד, ויש בזה משהו עצוב.
זו לא בדיוק נוסטאלגיה, אני לא כל-כך זקן כדי להתרפק על נוסטאלגיה, אבל אני מרגיש שהדור הולך ופוחת. פגשנו את התרבות המערבית (ולא רק בפקיעין), לא יכולנו לקלוט את הדברים החיוביים, אז קלטנו את הקליפות, את הדברים השליליים.
קלטנו את ההליכה לרחיצה בים, ההליכה לקולנוע, או איך להתלבש, אבל יותר מזה – לא. באופן החשיבה, בהתפתחות הרוחנית כמעט ולא קלטנו דבר.
מאידך, התחלנו להתבייש בכל הערכים שהיו לנו, לפסול אותם. ראינו בהם פיגור, פרימיטיביות, למרות שזה לא נכון, למרות שמנהגים רבים הם טובים, ומאוד אנושיים.
כמעט כל המנהגים נכחדו במשך השנים.
קחי למשל חתונות ושאר אירועי שמחות. פעם כל הכפר היה נוטל חלק בשמחה של כל איש ואיש. לא ההשתתפות בחתונה כשלעצמה היא הגורם החשוב כאן, אלא ההימצאות יחד, הישיבה בחברותא.
ישיבה כזו הייתה מסלקת כל איבה, כל עוינות ומשרה אווירה של אחווה וידידות. להבדיל, בהלוויות, בכפר ערבי קלאסי כשמישהו נפטר, חלק גדול מתושבי הכפר באו לנחם את האבלים במשך יומיים-שלושה. בחברה המודרנית נעזרים בעובדת סוציאלית או בפסיכולוג. אצל הערבים, עצם המגע עם הקהל שלא מרפה מהסובל, היה מקל מאוד.
הייתה עזרה הדדית בין אדם לרעהו, וגם בעבודות חקלאיות למיניהן. אדם לא הרגיש את עצמו בודד כל-כך, אלא כחלק מחברה, מישות מסוימת, בהוויה מסוימת, בבחינת כל ישראל ערבים זה לזה. היום זה מתפורר, היום האינדיבידואליזם שולט בכיפה. נראה לי שהחברה הערבית לא הבינה נכון את המושג דמוקרטיה. אצלנו, כל מה שעולה בדעתי לעשות, הוא מותר, וזו כבר אנרכיה ולא דמוקרטיה.

נוף הרחוב בפקיעין

מהפכה פולקלוריסטית
התחלתי לטפל בשישים השנים הראשונות של מאה העשרים. שנים אלה היוו מהפכה בכפר הערבי מבחינה פולקלוריסטית. כניסת פלאי הטכניקה גרמה לשינוי בפולקלור העממי. כדי להציל דבר יש לחפש את המקור, והמקור הוא אותם זקנים שחיו מראשית המאה, ומסוגלים לזכור סיפורים, אגדות ומנהגים שהיו.

הסיפורים ששמעתי מפי זקני פקיעין, ודאי נמסרו בעל-פה מאב לבן, ואפשר להטביע עליהם חותמת קדומה. ייתכן, והדברים אירעו לפני אלפי שנים, אבל הדמיון העממי מצייר אותם כאילו אירעו לפני שנים מעטות בלבד. תמיד בסיפור העממי מנסים להדגיש את האקטואליזציה של הסיפור, כאילו גם אני הייתי שם, גם אני שמעתי.

ישנם סיפורים שרשמתי מפי נכדים של אותם אנשים הטוענים שלהם קרו הדברים.
הנכדים, כיום בני ארבעים, והם מספרים את סיפורי הסב. יכול להיות שאותו סיפור סופר לפני הרבה שנים, והם מספרים נוסח אחר, או גלגול אחר לאותו סיפור. קיימת גם אפשרות שהסיפור הוא בין-לאומי ושהנוסחה שלו הותאמה לפקיעין.
בסיפור העממי-הבינלאומי ישנה מערכת שלמה של סיפורים, הנקראים סיפורי דת. המערכת הזו כוללת סיפורים של צידוק הדין, או של שכר ועונש. סיפורים אלה בדרך כלל מתייחסים למקומות קדושים. קודש זה משהו שהוא מעל להבנתנו, דבר שאסור לגעת בו. ברגע שאדם נוגע בו הוא חייב להיענש, לתת את הדין. על כל פגיעה בקודש חייבת לבוא תגובה עונשית, והעונש חומר. כשאחד האנשים פגע בקודש, מת בנו הבכור, ובנו הצעיר החל לגסוס, עד שהאב פנה במישרין לקדוש, התנצל, חזר בתשובה, התחרט על מעשיו, ואז התרצה הקדוש והבן החלים.
בדומה לסיפורי המקרא: דוד שנגע בארון-הקודש היה צריך להתפלל תקופה ארוכה כדי שאלוהים יסלח לו. הקודש הוא טאבו, ויש טאבו שהוא אסור בנגיעה, ויש שאסור בראייה (אשת לוט שהפנתה את מבטה והפכה לנציב מלח).
גם הסיפור על החלב שהיה לדם, שייך לעונשו של האדם, בפגעו בקודש.
הסיפור מספר את סיפורה של אישה החולבת את עיזיה, והנה, במקום חלב יוצא דם. האישה נבהלת מאוד כי אינה יודעת על מה ולמה נענשה. ואז האב, בכוח הזרוע, מוציא מבנו את האמת: בשעות הצהריים כאשר עייף הנער, עלו עיזיו ורבצו בצל עציו של קבר הצדיק. רק כאשר המשפחה כרעה ברך, התפללה ונדרה נדר שלעולם לא יחזרו על שגיאתם, היה חלב העיזים מדם לחלב טוב וטעים.

האם יש הקבלה של סיפור יהודי לסיפור הזה?
ישנן אגדות המופיעות בספרו של שאר-ישוב על רועה הפוגע בעצים קדושים ועיזיו מתחילות לתת דם במקום חלב, או סיפור על רועה אחד שידו משתתקת. דמיון בין הסיפורים אפשר למצוא בהרבה מקרים כאשר הסיפורים מתייחסים לפגיעה בקדושת מקום, והענשת הפוגע.

בכניסה לפקיעין

שלושה משברים

עבדתי על הנושא בשני מעגלים. מעגל ראשון: מחזור עונות השנה ומעגל שני: חיי אדם. בחיי אדם ישנם שלושה משברים עיקריים: לידה, נישואין ומוות. סביב משברים אלה מתרכזים כמעט כל הטכסים בחיי אדם.
יש משהו מפחיד במעבר משלב לשלב, בהליכה לקראת הבלתי נודע. בחלק מהטכסים שלנו נשארו שרידים מהתקופה הפאגאנית, כאשר ניסו לבלום את הכוחות המטילים אימה על-ידי כל מיני טכסים. ישנו עימות בין האדם לבין הכוחות שהוא ירא מהם. לעימות שלושה סוגים: עימות שהוא פנים מול פנים (כמו יעקב שסרה עם המלאך);
עימות של תרמית (מתן שני שמות לילוד הרך, ועל-ידי כך מרמים את האויב);
והסוג השלישי מתן קורבן. פעם זה היה קורבן אדם או חיה, היום חלק מגוף האדם (בברית-המילה ישנם שרידים מנוהג זה).
עד היום כשהאיכר בפקיעין מודד את התבואה, הוא לא נוקב במספרים הרגילים 1-2-3, אלא ישנה טרמינולוגיה מיוחדת המבוססת על כינויי שבח לאלוהים. במקום המספר אחד, הוא אומר אללה (אלוהים אחד), שניים – אלוהים אין שני לו. אסור להזכיר סתם מספר, מפני החשש שזה יעורר את תאוותם של כוחות החושך.
אחד הנוהגים ששרידים ממנו נותרו בחברה הערבית, הוא מנהג הלילה הראשון, שתחילתו בתקופת ימי הביניים. הנוהג היה שכל אישה שצריכה להינשא, חייבת לבלות את הלילה הראשון עם ההגמון. דוגמה לכך אנו מוצאים בסיפורו של ברדיצ'בסקי על בת-מתתיהו. בת-מתתיהו, יהודית, שתארסה לבן-דודה, וההוראה של היוונים הייתה, שכל בת-ישראל המתחתנת תבלה את הלילה הראשון במיטת ההגמון. הזוג החליט על יום החתונה, והנה מגיע שליחו של ההגמון, כדי לקחת את הנערה להגמון. קרעה יהודית את בגדיה ועמדה חשופה למול אביה, אחיה וכל גדולי ישראל.
שלפו אחיה את החרבות על מנת להורגה, בשל חילול כבודה. אמרה להם: מה פתאום נזעקתם? למה הזדעזעתם? אני עומדת כאן לפני אחי ואבי, האם זה מבייש אתכם? איך לא תבושו למסור אותי להגמון? קריאת האישה קוממה אותם, והם פנו לבית ההגמון והרגוהו.
בתקופת ימי הביניים, הפיאודלים הנהיגו מנהג זה כלפי האריסים שלהם. יש לנו סיפורים מלפני מאה שנה על מנהגים כאלה שנהגו באזור סחנין, צלמון, עראבה, שם היו מביאים את הכלה לשליט או לשייך שהטיל מוראו על התושבים.

מפעל הסבון של סבתא ג'מילה

המנהג עצמו נעלם, אבל שרידים ממנו עדיין קיימים בחברה הערבית. כאשר מביאים כלה מכפר אחד לכפר אחר, היא חייבת ללון את הלילה הראשון בבית מוכתר הכפר כאורחת שלו. ביום החתונה היא מוכרחה לעבור לבית אחר. בשלב מסוים בחתונה היא חייבת לרקוד ריקוד שרק לכלה מותר לרקוד אותו, ולא לאף אחת אחרת. הריקוד הזה נקרא "אינג'ילי", בערבית אין למילה הזו משמעות ברורה, אבל בעברית זה דומה למלה לגלות, גילוי (לגלות את פני האישה). ריקוד זה קשור למנהג זכות הלילה הראשון.
האם חלה תפנית ביחס המשפחה לחילול כבודה?
כן. היום כבר לא עושים מכל דבר עניין גדול. ברוב המקרים מעדיפים לעשות סולחה ולגמור את הסכסוך בטוב. שלטון החוק והפחד מהסתבכות בפלילים מרתיע אנשים, ואולי הם מבינים שקידמה פירושה קצת יותר מתירנות. היום גם מוסד הנישואין נעשה יותר טוב. אין נישואי כפייה, לא משיאים בת 15 לבן 60, יש יותר מגע בין שני המינים, הבנות לומדות, וזה עוזר להן להתפתח.