ענף יפה במיוחד

ברכה וליפק לבנה בחממת הציפורן

 החממה

רות בלוך עם חברה בחממת הסיפנים

את ענף החממה לגידול פרחים יזם משה שפירא .ענף זה בא לרשת את מקומו של גן הירק.
ב- 1965 מוגשת הצעה להקמת חממה לגידול ציפורן. ההצעה מתקבלת.
הוחל בהקמת החממה והתקבלו שתילי ציפורן מאנגליה ונשתלו בשטח.
החממה כוסתה בגג פלסטיק ומשתרעת על שטח של דונם וחצי והיא מעסיקה ארבע בנות וחבר נוסף.שווקו 25 אלף פרחים והוחל יצוא ניסיוני לשיווק בחו"ל.
ב- 1968 זוכה הציפורן העינהשופטית בכמה פרסים.
בשנת 1976 – על אף המוניטין של הענף חוסר כוח אדם מקצועי מחליטים לחסל את הענף.

שתילה של ציפורן בחממה

שוד העדר הגדול

העדר יוצא למרעה 

ענף הצאן

ענף הצאן היה למעשה – הענף החקלאי הראשון בג'וערה.תחילתו כבר בחודש דצמבר 1937.קורות ענף הצאן (כבשים ועזים)שזורים בתולדות הקבוץ במשך 32 שנות קיומו ועד חיסולו ב-1969.
ביומנו של איבי גולן כתוב:

טווית צמר בדיר

1937 – בערב הודיעו משריד- באמצעות האיתות- כי נקנה הצאן (60 ראש) ומחר יש לצאת לפגוש אותו בדרך משמר העמק.
- ב2.30 מופיע העדר מלווה ע"י יוסף אייזן ואיסקה ליפשיץ על סוסות ובראשו יחזקאל שביט.העדר משוכן באחת החושות שהיתה משמשת כאורווה ומעתה תהיה דיר צאן.בערב מסיבת שירה בציבור בהדרכתו של ממתיהו שלם שבא מבית אלפא- המנחה אותנו בשירת רועים
- יום מראשון של רעית העדר באדמות ג'וערה
1938 – העדר כבר משתכן בסככה בתי המלאכה בעין השופט.איסר לביא מצטרף לצוות העובדים.
1939- העדר מונה 290 ראש.החלה ההמלטה ותעשיית הברינזה במחלבה הסמוכה לדיר.
1940-7 – שבע שנים של ביסוס שני עדרים: עדר כבשים המונה 250 ראש ועדר עיזים 140 ראש.

ענפים שהיו ואינם

גן הירק

שרנקה וכסלר ליד גן הירק

גן הירק התחיל בפיסת קרקע צרה לרגלי ג'וערה וסמוך לבוסתן  הגדול.בבוסתן הגדול היה מעין קטן-עין סוס שהוא היווה את התקווה להספקת מים להשקאת הגן.

ביומניו של איבי גולן יש תיעוד לתחילתו של הגן:
1937- אפרים טיקטין ושושנה יציב בלווית אברהם גולדשלגר מסיירים וקובעים את שטח גן הירק העתיד לקום.
מסקלים, חורשים ומסדרים את המשאבה לצורך מדידת המים במעין עין- סוס.
החלה עבודת זיבול השטח
הפלא קם והממטרות מסתובבות בשטח הגן.

עד כאן ימיו הראשונים של הגן, נזרעו גזר, סלק,כרובית, כרוב ותרד.תפוחי אדמה, מלפפונים עגבניות, צנוניות.
בהמשך הזמן קמה לגן הירק שלנו תחרות מצד השכנים והוחלט להתחיל בגידול זרעים, עובדה זו נתנה לקיבוץ יתרון על שאר קיבוצי האזור.
בנוסף לגידול הזרעים החלו בענף גידול סיפנים.
ב1966 מסיים הענף בגירעון וחוסל.

ענפים שהיו ואינם

אריה אלנר עובד בענף הארנבים/ות

ארנבייה

הארנבייה החלה עוד בחדרה, נרכשו 10 נקבות וזכר אחד מגזע משובח מקבות מעברות..הייתה הנחה שהענף יגדל מריבוי טבעי עד 70 ראש.המטרה לספק בשר לצרכי המקום.
ב- 1940 מדווחים למרכז החקלאי שהיקפו של הענף 350 ראש והכוונה להגיע ל650.הבעיה היא הספקת ירק את מקווים לפתרון.   

ב-1941 סוקר ראובן שק את בעיית הענף ומוגש לועדת משק תוכנית לפיתוח נרחבת נוכח המחירים הטובים בשוק הבשר.

חילים אוסטרלים עם ארנבות בשנות ה-40

אך ב-1942 חל מפנה ומוסדות המשק מודיעים לארגון מגדלי ארנבות בית על חיסולו של הענף ומבקש עזרתו לכך...
כך אחרי שלוש שנות קיום הענף הקטן הסתיימו תולדותיו והחזון על אספקת בשר לבית לא התממש.

יוסי בריל ליד כלוב הארנבות

ענפים שהיו בקיבוץ

מעניין לעקוב אחרי הניסיונות של חברי הקיבוץ לפתח ענפים חקלאיים שלא פעם הכזיבו אחרי שנים של השקעה רבה.
בחוברת לכבוד חג ה-40  (1937- 1977 ) נמנים כול הענפים שהיו ואינם .החוברת הוצאה מטעם ארכיון הקיבוץ.
הנתונים בקצרה נלקחים מהחוברת:
13 ענפים ראשיים ונלווים שהיו ואינם- האורווה-ענף היער-המספוא (שלחין)הברווזייה-הארנבייה- המכוורת- הפיטום(גידול חזירים) המשתלה- ענף הצאן-גן ירק- החממה- לול הטלה ומדגרה- ענפי המטע....





סיפורה של האורווה

מישה רימון היה זקן העגלונים בג'וערה ובעין השופט.ברשותו היו אז זוג הסוסים וויל וצפ.נוסף לאלה נרכשו זוג פרידות "זמירה" ו"עליזה"- לאחר זמן נוסף הזוג בוצק וחבוב.
הפרידה עליזה נפצעה בזמן ההתקפה בה נהרגו מהמארב:אפרים טיקטין ואליעזר קרונגולד וניצלו מישה רימון וברוך יציב בשובם מעבודות חוץ במטעי"נטר" ברמת השנים.


הפרדות והסוסים היו אמצעי היצור שבלעדיהם לא ניתן לבצע כל עבודה. הם הועסקו :בחריש,ובזריעה, בקציר ובהובלת היבול, באספקת מים ובהובלתם בחביות, בעבודות סיקול ובבנין, באספקת אבן לכביש שנסלל בכיוון יקנעם ועוד שירותים שונים לענפים.
עם העברה לנקודה הקבועה עיקר עבודת הבהמות הייתה – הובלת אבן מיוחדת להקמת הביצורים מסביב לצריפים וחדר האוכל וכמובן סלילת מדרכות ברחבי המחנה.
האורווה התקיימה בג'וערה באחת החושות והכילה מחוץ לפרדות העבודה גם סוסות שמירה בטיפולו של איסקה ליפשיץ.עם העברה לנקודה בעין השופט שוכנה האורווה באחת התאים של הסככה (הקמונה של היום) וסמוך לדיר הצאן.
ואלה שמות: פרדות:ערמון עליזה חביב  חומה בובה זמירה- יפה שחורה זריזה.סוסות: עדינה דיצה- אפורה נץ, חרוצה נשר, כוכבת.

להיות מטפלת

חג הביכורים- ילדי קבוצת עופר

תמיד היו אומרים לנו בימי בחרותנו - אין עבודה שלא מכבדת את בעליה..הפנמנו את האמירה הזו .לימים נתקלתי ברשימתו של ליבוש קוצר המספר את חוויותיו כמטפל /ת בגן. זה היה מאוד ייחודי באותם שנים – אבל אנשים עשו את העבודה שהוטלה עליהם בלי שום  וויכוח ונטירת איבה

ילדי קבוצת אילה בגן - שנות הארבעים

נוהגים בדרכים ובונים אסמים

מרדכי טיכנר נוהג במשאית ההובלה

תחבורה

בשנות ה – 40 פעל ארגון תחבורה ארצי של כל הקיבוצים. תקופה מסוימת, כשנתיים, החלפתי את לוי בניהול הארגון. לעין השופט היו אז 8 משאיות. "תחבורה" היתה מקבלת את הזמנות העבודה, מחלקת את ההובלות לקיבוצים ומשלמת עבור העבודה. היו לארגון שני משרדים: בתל-אביב ובחיפה. הובילו בעיקר צינורות לנגב וחומרים לבנייה: מלט, חול, זיפזיף, חצץ ועוד. תחבורה גם רכשה את המשאיות עבור הקיבוצים ועבור הסוכנות (טנדרים לנוטרים).

מאיר טיכנר על המאן

היו אז שנים קשות בדרכים, ימי מאורעות ויריות.
כל נסיעה היתה כרוכה בסיכון. הבריטים היו סוגרים כבישים, עוצרים מכוניות, עורכים חיפושים. היה לי אז כרטיס חופשי לאגד שאפשר לי לנסוע ברחבי הארץ ומהבריטים קיבלתי כבעל תפקיד רשיון מיוחד למעבר חפשי בדרכים.

טוביה שילוני ואריה ויצמן במחסן החלפים 

ב 1947, ימי המאורעות שקדמו למלחמת השחרור, גברה הסכנה. הערבים היו יורים על רכב שעבר בכבישים וברחובות חיפה, בעיקר ביציאה על יד ואדי רושמיה. לפעמים לא ניתן היה לחזור מחיפה לקיבוץ. בתקופה זו פנינה נתקעה בחיפה עם יולדת ותינוקת. לא ניתן היה לצאת עד הערב והן נשארו בבית קפה בעיר התחתית.

עבודת שדה

עבדתי גם בחצרנות. בעבודה זו היינו מתקנים עגלות ורתמות. רצענות למדנו מאיציק טרש שידע את המקצוע מהבית. העבודה כללה את מחסן הכוסבות – סידור השקים עם הזרעים השונים והכנת תערובת לבהמות-  כוסבה,  סובין, חרובים קצוצים - ולערבב הכל באת. עדנה זוכרת שהילדים היו באים ללקט חתיכות חרובים מתוך התערובת, משום שחסרו אז ממתקים. היינו גם מובילים אוכל ומים לעובדים ביער,  וכדי חלב למטבח. יום העבודה נמשך מהבוקר עד הערב.    (ברל קרן)

החיפוש אחר פרנסה..

המחצבה

בסוף שנות השלושים קנינו מחצבה קטנה, עם מנוע של בוכנה אחת. המנוע היה מפעיל פטיש שניפץ את האבנים ודרך רשת עם חורים בגדלים שונים מוין החצץ לגדלים שונים. הפעלנו את המחצבה לראשונה בעין השופט ליד החשמליה.
היינו מביאים אבנים מהסיקול, וגורסים אותן לחצץ ששימש לבנייה הראשונה בקיבוץ. אחר כך עבדנו באזור נצרת וסיפקנו חצץ לקבלן ערבי. היינו שלושה מפעילים: אני, מולה ונדמה לי שחיים מהקבוצה הגרמנית.
כל בוקר נסע אחד מאתנו למחצבה.
הקבלן היה מספק את האבנים ולוקח את החצץ לשדה התעופה של רמת דוד, שנבנה  אז על ידי הבריטים. 
תקופה קצרה עבדה המחצבה בואדי מילק ומשה מחרוק היה רוכב אליה על סוס יום יום הלוך וחזור. באותה תקופה קרה המקרה שעדנה ואמנון, בני 4-5 , הלכו ברגל לחיפה, הרבה חברים התגייסו לחפש אותם בשדות, ומשה מחרוק שחזר עם סוסו מהמחצבה, מצא אותם באיזור הכפר ריחניה והחזיר אותם בשלום.  
מאוחר יותר העברנו את המחצבה לואדי ערה והפעיל אותה קבלן מחדרה – אנצילביץ'.
הובלנו אז את החצץ עם המשאיות שלנו לסלילת כביש הסרגל. אחר כך מכרנו את המחצבה לאנצילביץ'.
(על פי סיפורו של ברל קרן )

המחצבה- המפעל הראשון שרכש  קיבוץ עין השופט 1939

צריף רובינשטיין

בימים של טרם קום המדינה הוקם בעין השופט מפעל מסתורי שכונה על שם "רובינשטיין".לחברי הקיבוץ נאמר שמייצרים שם צלחות ושלא ישאלו יותר מדי שאלות, התמימים לא שאלו והמבינים שתקו, עד שיום אחד נשמע פיצוץ אשר זעזע את אמות הסיפים של הקיבוץ.
אחד החברים נפצע והובהל לבית החולים...הצריף המשיך עוד תקופת מה להתקיים, עד אשר פונה והועבר. הצריף עמד מתחת לעמדת הדיר.

עין השופט 1939

המחלקה הגרמנית

מתכננים את המבצע הבא - עם יחזקאל שביט

נוסף לשמעון אבידן למחלקה הגרמנית גויס גם יחזקאל שביט שידע גרמנית על בוריה.הצילומים שברשימה זו הם מהאלבום של יחזקאל.

בעיתון 'הארץ שלנו' משנת 1973 מצאתי רשימה מרתקת על המחלקה הגרמנית ואני מביאה אותה כאן :

הפלמחניק קרא:הייל היטלר!

מאת רבקה מגן

אלברט הכה מגף במגף והצדיע למפקדו,הושיט יד וקרא בהתלהבות:"הייל היטלר".
מגפיו של אלברט הבריקו. גם בגדיו, בגדי החייל הגרמני-נאצי,מצוחצחים היו ללא דופי.מתחת לכובע נראה רק קצה שערו הבלונדיני, ועיניו הכחולות היו נעוצות הרחק לפנים.
לא,אין אנו בברלין של מלחמת העולם השנייה,גם לא באחת מארצות הכיבוש הגרמני באותה תקופה.אנו נמצאים בשנת 1942,כאן, בארץ-בפתחה של מערה אשר ביער משמר-העמק.המפקד התרחק,ואלברט נכנס למערה.המערה-מלאה הייתה בכרזות בגרמנית,כשדמותו של היטלר מציצה אל כל הנכנס.גם דגלי הצבא הגרמני מצויים היו במערה,וכל הנמצאים בה מחליפים דברים-בשפה הגרמנית.

מה היה בה,באותה מערה? מערה זו היוותה את לב הבסיס של המחלקה הגרמנית של הפלמ"ח.
בסיסם היה בעומקו של יער משמר העמק.הם הקימו לעצמם סוכות מגורים ואת לב הבסיס,היוותה מערת רועים לשעבר,שהייתה עוד מפויחת בפנים.
סידרו בה ספסלי אבן מסביב וקישטוה בציורים,סמלים וסיסמאות של הצבא הגרמני.המערה הייתה מלאה בספרים של הצבא הגרמני: על כלי   הנשק, על דרך סידור הבגדים של החייליים,על הארגון של הצבא הגרמני.
היו שם מילות השירים המושרים בצבא הגרמני.צילומים של מדי הצבא לחילותיו השונים.

נשים בפלמ"ח

אריה אלנר סילביה נדב שמואל כהן ודלילי

הימים טרום מלחמת העצמאות, החברים מתנדבים לשירות בפלמ"ח ולעזור בהגנת הישוב ובהגנה על המולדת שרק קמה...

סיפורה של סילביה שהתגייסה לפלמ"ח והתפרסם בספר היובל של עין השופט 1962.

באקדחים שלופים הלכנו. כגששים - המדריך ואני.
מאחורינו שלשה מניינים של חברות מן "הקורס למדריכות בנשק קל". הלילה- חשוך וסוער אחרי שבוע של גשם בלתי פוסק.

"הרי את מן הסביבה – ובטח מכירה את הדרך"- היה זה ההסבר היחידי שנתן המפקד בקראו אותי משורות מפקד- היציאה לתפוס מקומי עם המובילים את "הקורס".הלכנו אז ממאיר - שפיה למשמר- העמק.

במהרה נוכחתי כי "הסביבה" אין כלל להכירה- השיטפונות שיבשו את השביל, מהלילה הגביה כל הגבעות, ואין אופק ואין כוכב ואין נקודת- אחיזה.הוואדי המוכר כביכול,המתמשך ישר בכיוון המבוקש, נעלם- ובמקומו נהר זורם בחוזקה.