צריף רובינשטיין

בימים של טרם קום המדינה הוקם בעין השופט מפעל מסתורי שכונה על שם "רובינשטיין".לחברי הקיבוץ נאמר שמייצרים שם צלחות ושלא ישאלו יותר מדי שאלות, התמימים לא שאלו והמבינים שתקו, עד שיום אחד נשמע פיצוץ אשר זעזע את אמות הסיפים של הקיבוץ.
אחד החברים נפצע והובהל לבית החולים...הצריף המשיך עוד תקופת מה להתקיים, עד אשר פונה והועבר. הצריף עמד מתחת לעמדת הדיר.

עין השופט 1939

ברל קרן כתב על "צריף רובינשטיין":

תעשיית הנשק ב"הגנה" ובעיקר ניצול התחמושת, הגיעה לשלב גבוה בהשוואה לעבר ולייצור הפרימיטיבי של האויב.משקנו נקבע כאחד המקומות לייצור.לשם כך הוקם  מבנה מיוחד, מסווה כצריף- מחסן, בתוך המטע, בקרבת המשק.זה היה "צריף רובינשטיין" הידוע.הובאה מערכת מכונות משוכללת, בחלקן מוסוות כמכונות ליצור גלולות, ובחלקן מוכנות לסילוק עם סידורי סליק מיוחדים ומידיים במקום.

המהנדס הראשי ס. היה מבקר לעיתים קרובות. דאג לכל פרט ופרט עד להרצה המוצלחת, עם הצוות המקצועי היה כימאי, מנהל עבודה ובעל מקצוע.

כעובדים נקבעו כמה מחברינו : יהודית דיין , גאולה לישנסקי , צלה בורנשטיין , צפורה גולן, אלקה ריטר, צבי הוכמן ועוד...
נוסף לסודיות המוחלטת, הייתה זו עבודה שרב בה הסיכון, גם מבחינה ביטחונית וגם מבחינה פיזית.הסכנה הייתה בעיקר בשלב מילוי הכספית הרועמת לתוך "הדטים".ואכן , למרות כל אמצעי הזהירות שננקטו הייתה תאונה.היה זה לאחר הוראות המבקר המקצועי להתקין מחיצות מגן מבדילות בין עובד למשנהו.

המחיצות הותקנו וכשעתיים לפני ביקור המהנדס, אירעה התאונה דווקא לאחד מאנשי הצוות המקצועי שעבר על חוקי הזהירות.התחוללה התפוצצות שהבהילה את כול חברי המשק.רק הודות למחיצות המגן לא נפגעו יתר העובדים.

לעובד שנפגע נקטעו שתי אצבעות והייתה בעיה בהגשת העזרה הרפואית.אסור היה למסור את האמת, אף לרופא בקופת חולים, ורופא המקום באותם ימים לא הסכים לנסוע איתו מחשש חקירה, ממש בכוח אילצו המנהל להסיעו לעפולה.

בשנות השבעים העובדים במפעל העלו זיכרונות בעיתון הקיבוץ. את הראיונות כתב דוב ורדי.

סיפרה גאולה:
אני זוכרת שיחת קיבוץ בה הוצע לנו לאכסן את המפעל.פנו אלינו מטעם 'ההגנה'.
החברים התלבטו מאוד.הייתה סכנה גדולה בדבר.והיו עוד נימוקים שונים שהניאו אותם והכבידו על החששות.
ואולם אני הייתי בעד.עם כול זה שקשה לי לקום ולהופיע בפני שיחת הקיבוץ, הערתי שלמעשה זו לא בקשה או פנייה מטעם ההגנה – זו הוראה. אין לנו שום אפשרות להשתמט.
אם לא נקבל את הדברים בפעם הראשונה – ישובו ויפנו שנית ואז זו תהיה פקודה.
ברוב עצום , דחה הקיבוץ את הצעתה של 'ההגנה'.ואז לאחר מכן, כמצופה, חזרו וחידשו את הפנייה. הפעם, לא היה מקום לערעור.המפעל הוקם והלכתי לעבוד שם.

העבודה הייתה מסוכנת.הרכבנו מרעומים לרימונים.
החומר שהשתמשנו בו, היה מסוכן מאוד: זו הייתה "כספית רועמת". בעזרת נוצה קטנה, היינו מכניסים אותה לאיזה גליל מתכת- "מטריציה" בלשוננו.כיוון שהחומר היה רעיל מאוד, היינו מצווים לשתות הרבה חלב ולאכול גם דברי חלב. אפילו צלה, שהתחלחלה למראה חלב, נאלצה למלא אחרי הוראה זו.

מי היה רובינשטיין?

הכול הלך תחת השם של אחד "רובינשטיין". זה היה כפי הנראה שם בדוי, לא ראינו את האיש. עמנו עבדו שניים מההגנה - אחד מהנדס ושני פועל תע"ש. כל אחד עבד בקטע מסוים של העבודה, ורק את זה הכיר.

את זוכרת איפה היה המקום?

פלוגת עזרה מגיעה למשמר העמק בזמן הקרבות

המקום היה בצריף מתחת לדיר.היה די קשה להגיע לשם.בגמר העבודה, כל יום היינו מפנים את הכול ומכניסים לסליקים.איפה היו הסליקים? אני עצמי לא יודעת.כשגמרנו להחביא היינו מעמידים מיטות.בתוך אולם- שיראה כצריף מגורים.

מה את זוכרת מיום הפיצוץ?

המטריצות היו ערוכות במגשים. בוקר לא נעים אחד, הגשתי את המגש לאותו פועל שבא אלינו מטעם ההגנה להמשך התהליך. וכפי הנראה , בגלל תנועה לא זהירה, חלה התפוצצות. למזלנו, רק בוהן שלו נקרעה. חששנו שישמעו את קול הפיצוץ למרחקים.
חטפתי מטפחת ראש משחורה, על מנת לעצור את הדם והבחור נלקח מיד לבית חולים.
את האנשים פיזרנו מחשש לחיפוש ואני נשארתי עם האחראי, כדי לסיים את התהליך. לא יכולנו להשאיר את הדברים כמו שהם.עבדנו במקום עשרה אנשים שהיו תמיד. במכבש, שטפתי את הדם שעל הרצפה- רצפת עץ. רעדנו כהוגן. היה זה קול רעם אדיר, למזלנו אף אחד לא הגיע...

מתכוננים להגנת הקיבוץ ב 1948

צלה בורנשטיין מוסיפה:
עבד אתנו אחד בשם דוב, שהועסק על ידי ההגנה. הוא היה כפי שאני זוכרת שוויצר גדול אך הממונה עליו היה "שלמה" מי שהיה בין מייסדי תע"ש. הוא היה בחור אחראי מאוד. הוא טען שאינו מעז לצאת מהצריף או לנסוע מעין השופט בגלל השוויצריות של שותפו.

איך קרה האסון?
כאמור, היינו ממלאים את התרמילים בחומר נפץ.לפעמים דפקנו את החומר במסמר. זה היה אסור.אבל היה רצון להספיק הרבה.יום אחד נודע שיבוא המהנדס.הרכבנו את קירות הביטחון. שלמה נסע באותו יום. דוב היה "חפשי", הוא פעל כפי הנראה עם המסמר ואז לפתע - בום! הבחור היה ביני ובין גאולה. מה שהציל אותנו היה קיר המגן.

הבחור צעק: "העין שלי!". הבאנו אותו למרפאה. שרה פוקס חבשה אותו בקור רוח ועמדנו לנסוע עמו לבית חולים, כשאני מלווה כאחות. הרופא שלנו באותם הימים, ראה את המצב והצטרכנו להמציא סיפור. הוא לא רצה לנסוע עמנו. הוא נבהל, אך היינו זקוקים לו, כי לא ידענו אם נגיע לבית חולים. שלמה היה הנהג והוא אמר לרופא "תיכנס  ואם לא, אכניס אותך בכוח!".הרופא החוויר ונכנס. נסענו לעפולה. אינני זוכרת את הדרך. שם התברר שהעין לא ניזוקה - רק האצבע.
שמרנו טוב טוב על הסוד - בשביל כול חברי הקיבוץ זה היה מפעל לכלי-בית, לקרמיקה.

צבי הוכמן מספר:
התעשייה הייתה מפוזרת וערוכה כך, שאפילו אם יבואו האנגלים , הם לא ידעו מה מתרחש.עבדתי יחד עם אברומצ'יק במכבש קטן מאוד, בו דחסנו את הכספית הרועמת בתוך התרמילים.תפקידנו היה  לעשות את מלאכת הדחיסה האחרונה.

עבדתי כמה חודשים. קיבלתי איזו מחלת עור – מין אקזמה- בגלל העבודה עם הכספית. מיד הפסקתי לעבוד בצריף.