 |
רכסי הרי הפונטוס בתורכיה
|
המסע להרי הפונטוס
עפרה בריל
צילומים : ויקפדיה תמונות
פורסם בשנות התשעים במוסף 'חותם - על המשמר'
ינון שבטיאל (חוקר במלח"מ – מרכז לחקר מערות) ומנחם מרכוס (הסוקר הראשי של שמורות הטבע) החליטו לצאת למסע הרפתקאות בצפון טורקיה. מסע לאזורים לא מטוילים ולא מוכרים לקהל הרחב. הליכה בנוף אלפיני של שלגים וקרחונים ומפגש עם אוכלוסייה הכי פרימיטיבית הקיימת באגן הים התיכון. על המסע המרתק הזה מספר ינון שבטיאל.
מנחם הציע לי לצאת איתו למסע בטורקיה, אבל לא לטורקיה הקלאסית אלא לאלפים הטורקיים שהם חלק משרשרת הרי האלפים העוברים את חצי כדור הארץ לאורך 15 אלף קילומטר. בנינו מסלול לצפון-מזרח טורקיה משברי אינפורמציה, כאשר בשלושת הימים של המסלול לא היה ברור לנו לחלוטין לאן אנחנו הולכים. המטרה הכללית הייתה לנוע מצפון-מזרח עד לים השחור, בדרך החוצה את ההרים האלפים. האזור כולו נקרא רכס הרי הפונטוס.
את המסע התחלנו בעיר אנטליה, משם נסענו באוטובוס 28 שעות רצוף, כשהנהגים מתחלפים בדרך. מטרת הנסיעה – להגיע לעיירה מאוד נידחת בשם ארזורום. כ-80 קילומטר לפני ארזורום, עצר אותו מחסום טורקי ועשו לכל הנוסעים בדיקות ביטחוניות. אנחנו עם הדרכונים הישראליים התחלנו קצת להזריע, אבל לבסוף הורידו שני טורקים אחרים... האוטובוס המשיך בדרכו ואחרי עשרה קילומטר שוב מחסום ובדיקות. עד שהגענו לעיירה עברנו כארבע בדיקות. פתאום צץ מאי-שם קומנדקר עם חיילים חמושים במקלע, שליווה את האוטובוס עד לתחנה הסופית. כשבוע אחרי, הבנו שנחתנו בדיוק במקום שהייתה התקרית עם הפ.ק.פ. (המחתרת הטורקית שרצחה כמה גרמנים).
הצטיידנו באוכל קל – תאנים וצימוקים (כמו מטיילי סיני המפורסמים) ותפסנו אוטובוס עד למסעף כבישים שבו נמצא כפר נידח בשם בבאג'י (במאמר מוסגר אני חייב לומר ששירותי התחבורה והכבישים ממש מעולים בטורקיה.) בכפר הקטן (כל כפרון בן ארבעה-חמישה בתים מכונה בטורקיה 'יילה') בבאג'י ירדנו מהאוטובוס כמו שני משוגעים היורדים באמצע הדרך המובילה לשום מקום... ירדנו לכפר שבעצם לא רואים אותו, וכאן התחילה ההרפתקה שלנו.
התחלנו לעלות בעלייה קטלנית, עם תרמילים עמוסים ומזג אוויר חמים. הגענו לראש רכב המאסקיט (3,100 מטר), השקפנו על הנופים הבלתי ברורים ולא מוכרים של האזור כולו ובעזרת משפחות (של 350,000 שאינן ראויות לניווט) והחוש הבלתי רגיל של מנחם, הבנו שאנחנו צריכים להמשיך בכיוון צפון. בדרכנו הנוף היה עוצר נשימה, יפהפה, כפרים ציוריים כמו בתמונות משוויצריה, מים זורמים מכל עבר, צמחייה נהדרת. בתום שלושה ימי הליכה הגענו לעיירה שהיוותה לנו נקודת מוצא. שוב תרמילים על הכתף ואנחנו מתחילים לטפס לגובה של 3,000 מטר.
 |
נופי הקצ'קר
|
נשים משחקות כדורגל
עולים במעלה ההר ובדרך אין שבילים, אין סימני דרך, אין אנשים, אין כפרים. הגענו לגובה שמזג האוויר החל לתעתע בנו. מצאנו עצמנו למרגלותיו של אגם חצי קפוא. סופה אדירה של גשם מטלטלת את האוהל ומאיימת לקורעו לגזרים ואנחנו בתוכו מתפללים שיחזיק מעמד ולא יודעים בדיוק איפה אנחנו נמצאים, מה המרחק לכפר השכן ובעצם לאן ממשיכים בבוקר.
עברנו את הלילה בשלום, האוהל החזיק מעמד וכשיצאנו החוצה התברר לנו שהגענו למקום כל כך גבוה שהעננים כבר מתחתינו. לא רואים שום דבר, ערפל כבד ממלא את כל האזור. התחלנו ללכת צעד אחר צעד, מגששים באפלה, מחפשים איפה לשים את הרגל. כעבור זמן מתחילים לרדת מפסגת ההר והנה נשמע צלצול פעמונים של עדר. כיוונו עצמנו לצלצול הפעמונים והלכנו עוד כשלוש שעות על פי השמיעה בלבד, מחפשים את מקור הצלצול בערפל הסמיך.
בעצם, מהו פעמון מצלצל של פרות? הפרות מסתובבות בשטח ולנו התברר שאנחנו הולכים סחור-סחור אחר העדר המצלצל. אחרי כמה שעות הליכה ראינו תמונה מאוד מוזרה. למולנו, מתוך הערפל הופיעו דמויות בלבן והדמויות רצות כמו בפאטה מורגנה... כשהתקרבנו לדמויות התברר שזו חבורה של נערות בנות כפר המשחקות כדורגל בתוך ערפל, בגובה של 3,000 מטר מעל פני הים!!
הבנות לא היו כל כך סימפטיות אלינו (אפשר להבין...). הן היו די מופתעות מהדמויות המוזרות שהופיעו לפתע מהערפל. ניסינו לשאול את שחקניות הכדורגל על כיוון מסוים שרצינו להגיע אליו, והן לא מבינות מילה באנגלית, מאשרות לנו שזה בסדר. עזבנו אותן להמשך משחקן וירדנו בדרך שנראתה לנו כשביל, והנה למולנו ממוקמת בקתה הבנויה בתוך סלע ושני נערים עומדים בפתחה.
הפרה שותפה לדירה
הנערים רואים אותנו רטובים לגמרי מהערפל והטל ומזמינים בתנועות ידיים: בואו! בואו! נכנסנו לבקתה. היו שם שני חדרים חצובים בתוך הסלע, חדר אחד טחוב עמוק בסלע ובו מצעים קרועים ומזרנים בלויים, אח קטנה ושולחן עשוי מבול עץ כבד. בחדר השני עמדו שתי פרות.
הנערים, בחביבות גדולה, חלצו לנו את הנעליים הרטובות, הדליקו את האח, בישלו לנו איזה משקה (דומה לדייסת סולת), ואנחנו הוצאנו את הכול שלנו והתחלקנו איתם. מנסים לתקשר איתם: "איפה פפה? איפה ממה?" הם לא מבינים מילה באנגלית. ביקשנו לאפשר לנו לישון בבקתה והם ברצון מפנים לנו את החדר מהמזרנים הקרועים, ישנים על השולחן הגס ולידם הפרות. בבוקר הם מעירים אותנו ולנגד עינינו סבתא מכווצת החולבת את הפרות בתוך החדר. הנערים מסבירים בתנועות ידיים שעליהם לצאת עם הפרות למרעה. נפרדים מהם ומשאירים בידם סכום "עתק" – 150,000 לירות טורקיות (כעשרה דולר). עיניהם נקרעו מסכום הכסף שקיבלו מהתיירים המוזרים, אבל הגיע להם. זה היה אחד האירוחים הנעימים בחיי, כי צריך לזכור שמדובר בשני ילדים (בני 14-13), החיים בראש הר אפוף קרח, בבקתה נוראית וקטנה וחולקים את חייהם עם שתי פרות וסבתא מכווצת.
