 |
| תושב מאחד מהכפרים השכנים עושה עסקים עם הדיר של עין השופט |
זו הייתה שבת חמימה, שבת כזו של חורף עם שמש שקרנית. , מהחדר של הורי נשמעו קולות צחוק ומאבק בין אחי, אבא שלי ניסה
להרגיע.אני ישבתי בחוץ על מדרגות הבית, נושמת אוויר חופשי, בבית הוא היה חנוק קצת.
קינאתי באחי היודעים איך למנף את האחווה המשפחתית וליהנות האחד מהשני.
אני כבר הייתי בוגרת בכיתה ו , זה כבר היה רגע לפני הפריצה הגדולה
למוסד החינוכי, שם זו כבר חברה אחרת לגמרי וצריך ללמוד איך לשחות בה והכול מהתחלה.
ישבתי על המדרגה בעיניים
עצומות ולפתע צל של דמות חדרה אלי. בשביל
המוביל לבית שלנו התקרב חבר מהקבוצה , הכרתי את צעדיו, הכרתי את הנשימות שלו ,
גדלנו מתינוקות יחד באותה קבוצה. פקחתי את עיני ושמחתי לקראתו , יאיאה- קראנו לו
ושמו היה יאיר."הי מה קורה ?" שאל יאיאה בעליזות. –"סתם יושבת בחוץ
לנשום אוויר ושקט.." "רוצה לבוא לבית הילדים ? מתארגנים למשחק."
שואל יאיאה . "אוקי ! , בוא נלך.."
אני פותחת את דלת החדר שלנו ומכריזה לכול היושבים בחדר , אני הולכת עם
יאיאה ! " "אבא בקול רך "לכי בשלום וחזרי בשלום "..
הולכים בכיוון בית הילדים ,
בית שהיה בשבילנו דרך החיים. שם ישנו , שם אכלנו , שם למדנו ושם התקלחנו ושם
החלפנו חוויות ושם גם קראו לנו בשם- קבוצת אלומה.
אני ויאיאה מקפצים כול הדרך, כשמגיעים כבר נמצאת שם חבורה קטנה.
"מה עושים?" שואל יאיאה. "בואו נלך לטייל " אני מציעה.
"לאן? שואל דודו. "יש לי רעיון, "
נדלק עמי - " בואו נלך
לבקר את הערבי הזה שקונה אצלנו כול פעם טלאים וגדיות מהכפר השכן . נגיד שבנו לראות
מה שלום הטלאים.."
" איזה רעיון מבריק" "אני בעד! "
"חברה אל תגזימו, הכפר רחוק ואנחנו לא מכירים את המקום ואולי
נסתבך.." "טוב, אתה יכול להישאר בבית, אנחנו נלך.."אף אחד לא רצה להישאר
מאחור , קמנו והתחלנו ללכת.
היה חם , השמש ממש צרבה את הפנים. דרך עפר סגורה בין השדות המעובדים
הובילה לכפר כפריין. הכרנו את הדרך אבל תמיד היא נפסקה בשבילנו למול עץ תאנה ענקי
שלידו זרם מעיין.
שם היינו תוך רגעים ספורים משתלטים על העץ וקוטפים תאנים עסיסיות ואוכלים,
אוכלים עד שהבטן מתפוצצת. הפעם המשכנו במעלה הדרך , מתקרבים לכפר.
היחסים עם תושבי הכפר היו צוננים . פה ושם הגיעו אלינו תושבים לקבל
עזרה רפואית . האוטובוס היחיד שהיה מגיע בסוף הדרך לחיפה , עשה עיקול גדול ונסע
בדרכי העפר להעמיס נוסעים גם מהכפר.
ככל שהתקרבנו כך החששות עלו ואתם הפחדים. אנחנו לא מכירים את האיש הזה,
שבא כמעט כול שבוע לקנות טלאים, לא ידועים
איך קוראים לו , אז מה נשאל? את מי נשאל ? חבורה של ילדים הולכת לכפר הערבי הקרוב
לקיבוץ .
משום מה היחד שלנו עזר לנו לגבור על הפחד , הרגשנו שאנחנו באים לבקר
שכנים , בדיוק כמו שאנחנו מבלים שעות עם ילדי השכנים שלנו ונכנסים לבתיהם בכול זמן
ובכול אירוע.
 |
| הדרך מעין השופט לכיוון כפריין |
הגענו לפאתי הכפר , לא ידענו לאן לפנות , הכפר גדול ומשתרע על כמה
דונמים . הבתים דומים האחד לשני, אישה אחת לבושה בשמלה רקומה עמדה בחצר ביתה
וכיבסה בגיגית. הריח של הכביסה הנקייה הזכיר לנו את הריחות המוכרים לנו מהמכבסה
שלנו.
פנינו אליה, ושאלנו בעברית "אולי את מכירה איש אחד שקונה כבשים
בקיבוץ ? " יואל שהיה המקובל על כולנו, תמיד עם בת צחוק ממזרית, ירק את השאלה בהתרגשות. האישה הביטה בנו בחיוך ,
הרימה כתף וסימנה לנו שהיא לא מבינה מה אנחנו רוצים.
עשינו חישוב מחודש, היא לא מבינה עברית ואנחנו לא מבינים ערבית , איך
נסביר לה. התחלנו לפעות כמו כבשים –מה, מה ,מה , וסימנו בידיים אוזניים על הראש.
האישה מיד הבינה וכיוונה אותנו לעבר בית מסוים שחצר גדולה מחוברת אליו
ועדר כבשים ועיזים רובץ בו בנחת .רצנו לעבר הבית בהתרגשות. מצאנו את רועה הכבשים
שלנו.נכנסו לחצר הבית והאיש מלובש בשמלה ארוכה ולבנה וכפייה על ראשו , הביט בנו
בהתפעמות ," ילדים , מה אתם עושים פה ?"
אני, שאימא שלי הייתה אחת מעובדות הדיר בקיבוץ , פתאום נזכרתי בשמו של
האיש שהיה בא מדי שבוע לעשות עסקים של רכישת טלאים וגדיים – חוסין..
"בואו תכנסו .." האיש ידע עברית קצת רצוצה אבל ידע..
כולנו כמקהלה אמרנו- " חוסין באנו לראות מה שלום הגדיים והטלאים
שלנו.. "
" בואו כנסו ונתן לכם קודם כול לשתות תה ואחר כך תוכלו לראות את
הגדיים והטלאים"
משולהבים מהדרך , נכנסו לביתו , כריות גדולות היו פזורות לאורך הקירות
ושטיח ענק כיסה את הרצפה. עמדנו פעורי פה, לא ידענו שאפשר לגור בבית כזה גדול. הבית
היה כמו חצי מבית הילדים שלנו ואנחנו היינו כעשרים וכמה ילדים באותו בית.
אשתו הביאה מגש ועליה כוסות
תה . התיישבנו וכול אחד מאתנו קיבל כוס תה. היה חם, אבל לאחר כמה נשיפות קירור,
הצלחנו לגמוע מהתה המתוק. האישה צחקה אלינו , ושאלה אם רוצים עוד. אמרנו כולנו
ביחד- תודה וקמנו מהכריות המפנקות.
חוסין הזמין אותנו במחוות יד רחבה לראות מה שלום הטלאים והגדיים.
נשמנו את אוויר הכפר שהיה מעורב עם ריח הכבשים בריח עשן הבישול שיצא מכול בית .
בגדר אחת היו כלואים הגדיים והטלאים . כול אחד מאתנו הכיר את הגדי שאימץ וקפצנו
בשמחה לעבר בני טיפוחנו. אחרי שנרגענו קצת מההתרגשות נפרדנו לשלום מהמארחים שלנו.
הרגשנו שעשינו מעשה שכולו טוב , גם דאגנו ולטלאים שלנו וגם נתנו לרועה
הצאן כבוד על טיפולו הטוב בטלאים ובגדיים שרכש.
התחלנו לצעוד בצעדים מהירים בכיוון הבית , בדרך העפר. כול כמה מטרים
הרגשנו את הצורך להגביר מהירות, הרגלים כאילו מעליהם החלו לאותת לנו שצריך למהר,
אולי אפילו לרוץ . מישהו התחיל לרוץ ואנחנו רק חיכינו לראשון וכולנו התחלנו לרוץ .
רצנו והזענו, הפחד חנק אותנו.
עכשיו בטוח שרודפים אחרינו. הרי ביקרנו בכפר הערבי ..זה שאנחנו נלחמים
כול הזמן נגדו ונגד יושביו. מה יעשו לנו ?? כשהגענו לגדר ולשער הקיבוץ כבר היינו
באפיסת כוחות. זהו נכנסו לקיבוץ , השער נסגר והתחלנו להסדיר את הנשימה – לאט
לאט...
עד היום אנחנו נושמים
את הנשימה הארוכה הזו, עד היום אנחנו רצים ופוחדים , פוחדים מהשכנים, פוחדים
מהתרבות, מהשפה , מהערביות , מהאחר. וכל כך למה ? עד מתי נמשיך לפחד ?
