יום שלישי, 16 במרץ 2021

 

חלק ב -

תחקיר המוקדש לאברהם גולדשלגר.

פורסם ב- 5.7.2001 – 64 שנים לעין השופט ע"י לני שובל, חתנו של ראובן שק.

יומני בעין השופט

מאת: אברהם גולדשלגר ז"ל

05.07.1937

עליה על הקרקע.

השתתפו מכמה קיבוצים. השיירה עשתה רושם טוב. השתתפו 80 איש. הספקנו להקים את הגדר החיצונית ולנקות במקצת את הבית. העבודה התנהלה בסדר. מה שהובטח לנו מצד בן-שמש לא קוים. הוא הבטיח להישאר אתנו במקום ולא נשאר אף יום אחד. פחדן גדול.

הערבים מתרגלים למצב. הבית מואר יפה והזרקור עובד, אמנם שאינו גדול דיו. נשארים ללון במקום 35 איש.

06.07.37

ממשיכים בכל מיני סידורים. תנאי הלינה וההזנה כמעט מסודרים. קיבלנו גם עיתונים. אנו מתקבלים ע"י איתות ברכות מכל הסביבה.  ביקרו במקום וייץ, מקלר ,אדק.
10.07.1937

בקרו כאן חברי משמר העמק, בתוכם גם רוזה ובני הבכור עוזי. ירדנו ל"באר הכפר" והבאנו מים.

23.07.1937

בערב מת זאב.

27.07.1937

קנינו טרקטור "אליס טשלמרס".

28.07.1937

ערבים הניחו בדרך הכניסה, ע"י הגורן, כמה גלים קטנים של אבנים.

לפי דברי ניסו חובש מכפר ברוך זהו סימן של "גום" (נקמת דם). הערבים אומרים שזה עשו ילדים.

29.07.1937

בקרו במקום וייץ ומשפחתו ואדק. וייץ שמע ביאורים על השטח בעניין מים ודרך. הבטיח מיד לשלוח מודדים לדרך  ג'וערה - רמת השניים. הוא מוסר כי עומדת להיגמר החלפת הקרקע עם ערביי אבו- שושא. הוא ישלח את פיקרד. בעניין הטלפון הוא מוכן לשלם  60 לירות כהשתתפות בסיסית. אם נרצה נוכל לקבל 2000 ד' מאדמת ריחנייה לעיבוד.

16.08.1937

היום שולם לערבים כסף והם עזבו את הכפר. הם הוציאו איתם את החלונות והדלתות מבתיהם. התחלנו לחרוש בטרקטור. 

20.08.1937

הזמנתי את שלומי ושמעון לבקר את האדמות. 

27.08.1937  
בקרו במקום חדשי ובניו. ישנם שטחים טובים לנטיעה. בשבוע הבא נקבע יחד עם הרשקוביץ סופית את השטח לנטיעה השנה.
03.09.1937

חורשים בגבול "כפרין" (ערבים מפריעים). עובדים בגידור ובסידור הבריכה.





04.11.1937

בקרו את הגבול ג'וערה - אבו שושא: פריד אפנדי, שופר, אני, אדק וערביי אבו-שושא. 

הערבים טוענים שלכל אורך הגבול, בערך 50 מטר בפנים, השטח המגודר שייך להם. הם אינם יודעים להראות בדיוק היכן הגבול. המוסדות עדיין לא סיימו איתם את המו"מ. הקצין מראה רצון טוב לגמור את העניין.  בינתיים הערבים מפריעים עד כמה שאפשר. הוציאו 5 עמודים. השטח שהם דורשים הוא בערך 30 ד'.

10.11.1937

הזריעה התחילה. זרעו חציר על גבול כפרין. 

24.12.1937

סודר הטלפון. ראשון המדברים בשיחת חוץ היו אוסישקין ווייץ.

26.12.1937

התחילו בנטיעת יער אורן.

27.12.1937

החיטה, 12 ד' על יד הדרך למשמר העמק, סבלה מיובש.

28.12.1937

ירד גשם, 9 מ"מ.


 

בזה מסתיים היומן -  תודה לארכיון קיבוץ משמר- העמק עבור ההעתק של היומן.

 



חלק א- תחקיר משובח - על ההתחלה של הקיבוץ בג'וערה

תחקיר המוקדש לאברהם גולדשלגר.

פורסם ב- 5.7.2001 – 64 שנים לעין השופט ע"י לני שובל, חתנו של ראובן שק.



אברהם גולדשלגר ז"ל

מאת: לובקה יבזורי ז"ל

 

אברהם גולדשלגר, חקלאי, אחד מאנשי המשק האחראים והמכובדים במשמר העמק.
הספקתי עוד לעבוד איתו בפלחה, כאשר חרשנו בסוסים ובפרדות את אדמותינו. אני זוכר שהיינו קמים עוד בחשכה, יוצאים לעבודה חמישה או שישה זוגות וחורשים בדיסקים את השדות לזריעת התירס. חוזרים כשהשמש הייתה שוקעת בהרי נצרת, וכל אחד היה משתדל להקדים ולעזור.

אני זוכר את ראשית צעדיה של הרפת ומקומו של אברהם בפיתוחה. בכלל, בכל עניני המשק קולו היה נשמע. הוא לא היה איש קל לויכוח ולהוכחה, אבל היה איש עבודה ומעשה.

בעיקר התגלתה אישיותו בפניי כשהגיעו הוריו ארצה ואמו הייתה רתוקה למיטתה. גרנו בצריף דו-חדרי, בצד אחד אנחנו, בצד שני הוריו של גולדשלגר. התרשמתי עמוקות מהטיפול שלוו באימו, כמה זמן היה מקדיש לה. 

צריך לזכור שהשיכונים שלנו אז היו בלי שירותים צמודים, השירותים היו רחוקים, והכניסה לא כניסה כל כך.

מחוץ לעבודה ותוך כדי העבודה, הקדיש גולדשלגר זמן נוסף לטיפול באימו, ששכבה חולה ומוגבלת. 
עלי, תופעות כאלו בחיים עשו רושם לא פחות מאשר הישגי עבודה ומסירות לחיי קיבוץ וכד'. 

כשעין השופט עלתה על הקרקע, חיבבנו מאוד את גרעיני עין השופט. משמר העמק היו צריכים לתת מדריך לקיבוץ,  ורצו לתת מדריך מהטוב ביותר שיש ברשותנו. גולדשלגר נקבע כמדריך ומוכתר של הקיבוץ הצעיר.

בחורף 1938 נתקפתי בכאבי גב קשים מאד ונשלחתי להתרחץ בטבריה. יחד איתי הייתה גם רוזה, אשתו של אברהם גולדשלגר.

הקיבוץ הארצי אירגן אז חידוש - שכרו דירה. מתרחצי הקיבוץ הארצי, מהקיבוצים השונים, גרו יחד והיה להם מטבח משותף. בדירה הייתה עוד חברה, במקרה מעין השופט. החיים היו מעניינים, מאורגנים, והכל התנהל כשורה.

היה זה באמצע מאורעות 39 - 1936. הארץ שקעה בהתנגשויות אין סוף. השלטונות לא יכלו להתגבר על המרד הערבי.  היה עוצר דרכים מהערב עד הבוקר ומקור הידיעות היחידי היה הרדיו "מונטיפורי" שלי. הסביבה שלנו לא הצטיינה בשקט מיוחד. קיבוץ  משמר העמק הותקף בלי סוף, וגם הקיבוץ הצעיר בג'וערה הותקף כבר לא פעם. כמובן שיחד עם זה החיים כאילו התנהלו כסדרם.

בהיותנו בטבריה, לפנות ערב הייתי בטיפול מיוחד בבית חולים "שוויצר" בטבריה עילית. פתאום ניגש אלי רופא אחד ואומר "אתה ממשמר העמק?"  "כן" עניתי. "הייתה עכשיו ידיעה ברדיו שמוכתר משמר העמק נרצח". נדהמתי. ידעתי מי מוכתר משמר העמק. אבל לא עלה על דעתי שזה אברהם גולדשלגר. כעבור שעה צריכות היו להישמע שוב חדשות. ביקשתי מהרופא להישאר ולחכות להודעת הרדיו. ואמנם בהודעה זאת נמסר גם השם - זה היה גולדשלגר.   

לא ידעתי מה לעשות. רוזה איתי, אולי היא כבר שמעה את הודעת הרדיו. לנסוע למשמר העמק אין אפשרות, יש עוצר בדרכים. לפחות עד הבוקר אין מה לעשות. שקלתי בדעתי מה עלי לעשות.

אז צצה במוחי תוכנית. קודם כל עברתי דרך הבית (בטבריה) להיווכח האם שם יודעים או לא, כי היה לנו רדיו.  שחזרתי, מצאתי כמעט את כל האנשים בבית, החיים מתנהלים כרגיל, איש לא מדבר על זה ואיש גם לא מתנהג כאילו שהוא יודע. הבנתי שהם לא יודעים. יצאתי לרחוב בטבריה. הלכתי למשרד מוניות וסידרתי איתם שבחמש בבוקר, עם גמר העוצר, ידפוק נהג על דלתנו, יעיר אותנו ויאמר שבמשרד הם קיבלו טלפון ממשמר העמק שעלינו לחזור הביתה. אחרי זה עוד הסתובבתי ברחובות, להירגע קצת, וחזרתי הביתה. לא ידעתי מה לעשות. הלא בשמונה בערב יהיו חדשות ואז כולם ישמעו. זאת הייתה השעה שסיימנו את ארוחת הערב, ישבנו לבלות כולם יחד, לשמוע רדיו – חששתי מאוד שהכל יתגלה, ולבלות לילה שלם בלי יכולת להושיע - הרי זה יהיה די אכזרי.

כאשר עמדנו לשבת לאכול, עלה בדעתי הרעיון לקלקל את הרדיו. לא היה לי שום כלי ביד, שום דבר. בטענה שהרדיו חורק ולא שומעים כל כך טוב, ניגשתי כאילו לכוון אותו. הרדיו  היה אז ממש קדוש, והאנשים אמרו לי: "אל תיגע, אל תיגע, אתה עלול עוד לקלקל!" אמרתי שיש לי ניסיון בדברים כאלו. התחלתי לשחק עם הרדיו. פתחתי את הצינור האחורי וקרעתי חוט, בידיי – בקושי, אבל קרעתי אותו. הרדיו נדם.

אין לתאר את מבול הקללות שהטיחו על ראשי. אבל את שלי עשיתי. החיים נמשכו כרגיל. שרו, שמחו ורוזה הציעה שהיא תעשה איזה מטעם מיוחד ונעשה מסיבה. רוזה התחילה לעשות כדורי שוקולד עם אבקת קוקוס עליהם. כולם נהנו מאוד והיא עשתה עוד ועוד. השמחה הייתה גדולה. רק אני, בכל כוחי, השתדלתי לא להראות מה בלבי.

בלילה, החדרים היו משותפים - מספר מיטות בכל חדר. במיטה סמוכה ישנה רוזה, היא ישנה טוב. כולם ישנו. רק אני לא ישנתי. בשעה היעודה נשמעה הדפיקה על הדלת והופיע הנהג. ארזנו את חפצנו ונסענו הביתה. 

לא היו אז מכשירי רדיו במכוניות ולא הייתה שום סכנה שמשהו ייוודע. נסעו סביב, דרך נצרת וג'למי.
לא נסענו מהר. המכוניות היו די משומשות. שהגענו לג'למי אחזה רוזה בידי ואמרה "אני יודעת מה שקרה, גולדשלגר נהרג". לא יכולתי לא להכחיש ולא לאשר. אמרתי שאני לא יודע. שהגענו לחצר, היא הייתה כבר מלאת מכוניות  משטרה וצבא. החצר לא הייתה אז מרוצפת. היה פברואר, האדמה הייתה רגבים גדולים מיובשים. ביציאתנו מהמכונית, רוזה נקעה רגל ולא יכלה לזוז - כעין סמל נוסף לכאבה הגדול. 

אני זוכר תמיד את הערב המטורף הזה עם כדורי השוקולד. מאז לא נגעתי בכדורי שוקולד אף פעם, גם במקרה שהייתי מזדמן והיו כאלה על השולחן. ניסיתי השנה, שנת 1979, בהיותנו בחופש בנתניה לאכול כדור שוקולד. אילצתי את עצמי לקחת כדור שוקולד והיה מאוד לא טעים. 

******

לובקה יבזורי ז"ל (1985-1908) היה חבר משמר-העמק ואיש "ההגנה". במהלך הקרב על משמר העמק הוא מילא תפקיד מרכזי בפיקוד על הקיבוץ.  

תודה לארכיון משמר-העמק עבור הרשימה הנ"ל, שנרשמה משיחה מוקלטת משנת 1979.

 

יום רביעי, 30 בדצמבר 2020

ריצה אל הפחד- עופרה בריל

תושב מאחד מהכפרים השכנים עושה עסקים עם הדיר של עין השופט

זו הייתה שבת חמימה, שבת כזו של חורף עם שמש שקרנית. , מהחדר של הורי
 נשמעו קולות צחוק ומאבק בין אחי, אבא שלי ניסה להרגיע.אני ישבתי בחוץ על מדרגות הבית, נושמת אוויר חופשי, בבית הוא היה חנוק קצת. קינאתי באחי היודעים איך למנף את האחווה המשפחתית וליהנות האחד מהשני.

אני כבר הייתי בוגרת בכיתה ו , זה כבר היה רגע לפני הפריצה הגדולה למוסד החינוכי, שם זו כבר חברה אחרת לגמרי וצריך ללמוד איך לשחות בה והכול מהתחלה.

 ישבתי על המדרגה בעיניים עצומות ולפתע צל של דמות חדרה אלי.  בשביל המוביל לבית שלנו התקרב חבר מהקבוצה , הכרתי את צעדיו, הכרתי את הנשימות שלו , גדלנו מתינוקות יחד באותה קבוצה. פקחתי את עיני ושמחתי לקראתו , יאיאה- קראנו לו ושמו היה יאיר."הי מה קורה ?" שאל יאיאה בעליזות. –"סתם יושבת בחוץ לנשום אוויר ושקט.." "רוצה לבוא לבית הילדים ? מתארגנים למשחק." שואל יאיאה . "אוקי ! , בוא נלך.."

אני פותחת את דלת החדר שלנו ומכריזה לכול היושבים בחדר , אני הולכת עם יאיאה ! " "אבא בקול רך "לכי בשלום וחזרי בשלום "..

הולכים בכיוון  בית הילדים , בית שהיה בשבילנו דרך החיים. שם ישנו , שם אכלנו , שם למדנו ושם התקלחנו ושם החלפנו חוויות ושם גם קראו לנו בשם- קבוצת אלומה.

אני ויאיאה מקפצים כול הדרך, כשמגיעים כבר נמצאת שם חבורה קטנה. "מה עושים?" שואל יאיאה. "בואו נלך לטייל " אני מציעה. "לאן? שואל דודו. "יש לי רעיון, "

נדלק עמי -  " בואו נלך לבקר את הערבי הזה שקונה אצלנו כול פעם טלאים וגדיות מהכפר השכן . נגיד שבנו לראות מה שלום הטלאים.."

" איזה רעיון מבריק" "אני בעד! "

"חברה אל תגזימו, הכפר רחוק ואנחנו לא מכירים את המקום ואולי נסתבך.." "טוב, אתה יכול להישאר בבית, אנחנו נלך.."אף אחד לא רצה להישאר מאחור , קמנו והתחלנו ללכת.

היה חם , השמש ממש צרבה את הפנים. דרך עפר סגורה בין השדות המעובדים הובילה לכפר כפריין. הכרנו את הדרך אבל תמיד היא נפסקה בשבילנו למול עץ תאנה ענקי שלידו זרם מעיין.

שם היינו תוך רגעים ספורים משתלטים על העץ וקוטפים תאנים עסיסיות ואוכלים, אוכלים עד שהבטן מתפוצצת. הפעם המשכנו במעלה הדרך , מתקרבים לכפר.

היחסים עם תושבי הכפר היו צוננים . פה ושם הגיעו אלינו תושבים לקבל עזרה רפואית . האוטובוס היחיד שהיה מגיע בסוף הדרך לחיפה , עשה עיקול גדול ונסע בדרכי העפר להעמיס נוסעים גם מהכפר.

ככל שהתקרבנו כך החששות עלו ואתם הפחדים. אנחנו לא מכירים את האיש הזה,  שבא כמעט כול שבוע לקנות טלאים, לא ידועים איך קוראים לו , אז מה נשאל? את מי נשאל ? חבורה של ילדים הולכת לכפר הערבי הקרוב לקיבוץ .

משום מה היחד שלנו עזר לנו לגבור על הפחד , הרגשנו שאנחנו באים לבקר שכנים , בדיוק כמו שאנחנו מבלים שעות עם ילדי השכנים שלנו ונכנסים לבתיהם בכול זמן ובכול אירוע.


הדרך מעין השופט לכיוון כפריין

הגענו לפאתי הכפר , לא ידענו לאן לפנות , הכפר גדול ומשתרע על כמה דונמים . הבתים דומים האחד לשני, אישה אחת לבושה בשמלה רקומה עמדה בחצר ביתה וכיבסה בגיגית. הריח של הכביסה הנקייה הזכיר לנו את הריחות המוכרים לנו מהמכבסה שלנו.

פנינו אליה, ושאלנו בעברית "אולי את מכירה איש אחד שקונה כבשים בקיבוץ ? " יואל שהיה המקובל על כולנו, תמיד עם בת צחוק ממזרית,  ירק את השאלה בהתרגשות. האישה הביטה בנו בחיוך , הרימה כתף וסימנה לנו שהיא לא מבינה מה אנחנו רוצים.

עשינו חישוב מחודש, היא לא מבינה עברית ואנחנו לא מבינים ערבית , איך נסביר לה. התחלנו לפעות כמו כבשים –מה, מה ,מה , וסימנו בידיים אוזניים על הראש.

האישה מיד הבינה וכיוונה אותנו לעבר בית מסוים שחצר גדולה מחוברת אליו ועדר כבשים ועיזים רובץ בו בנחת .רצנו לעבר הבית בהתרגשות. מצאנו את רועה הכבשים שלנו.נכנסו לחצר הבית והאיש מלובש בשמלה ארוכה ולבנה וכפייה על ראשו , הביט בנו בהתפעמות ," ילדים , מה אתם עושים פה ?"

אני, שאימא שלי הייתה אחת מעובדות הדיר בקיבוץ , פתאום נזכרתי בשמו של האיש שהיה בא מדי שבוע לעשות עסקים של רכישת טלאים וגדיים – חוסין..

"בואו תכנסו .." האיש ידע עברית קצת רצוצה אבל ידע..

כולנו כמקהלה אמרנו- " חוסין באנו לראות מה שלום הגדיים והטלאים שלנו.. "

" בואו כנסו ונתן לכם קודם כול לשתות תה ואחר כך תוכלו לראות את הגדיים והטלאים"

משולהבים מהדרך , נכנסו לביתו , כריות גדולות היו פזורות לאורך הקירות ושטיח ענק כיסה את הרצפה. עמדנו פעורי פה, לא ידענו שאפשר לגור בבית כזה גדול. הבית היה כמו חצי מבית הילדים שלנו ואנחנו היינו כעשרים וכמה ילדים באותו בית.

 אשתו הביאה מגש ועליה כוסות תה . התיישבנו וכול אחד מאתנו קיבל כוס תה. היה חם, אבל לאחר כמה נשיפות קירור, הצלחנו לגמוע מהתה המתוק. האישה צחקה אלינו , ושאלה אם רוצים עוד. אמרנו כולנו ביחד- תודה וקמנו מהכריות המפנקות.

חוסין הזמין אותנו במחוות יד רחבה לראות מה שלום הטלאים והגדיים. נשמנו את אוויר הכפר שהיה מעורב עם ריח הכבשים בריח עשן הבישול שיצא מכול בית . בגדר אחת היו כלואים הגדיים והטלאים . כול אחד מאתנו הכיר את הגדי שאימץ וקפצנו בשמחה לעבר בני טיפוחנו. אחרי שנרגענו קצת מההתרגשות נפרדנו לשלום מהמארחים שלנו.

הרגשנו שעשינו מעשה שכולו טוב , גם דאגנו ולטלאים שלנו וגם נתנו לרועה הצאן כבוד על טיפולו הטוב בטלאים ובגדיים שרכש.

התחלנו לצעוד בצעדים מהירים בכיוון הבית , בדרך העפר. כול כמה מטרים הרגשנו את הצורך להגביר מהירות, הרגלים כאילו מעליהם החלו לאותת לנו שצריך למהר, אולי אפילו לרוץ . מישהו התחיל לרוץ ואנחנו רק חיכינו לראשון וכולנו התחלנו לרוץ . רצנו והזענו, הפחד חנק אותנו.

עכשיו בטוח שרודפים אחרינו. הרי ביקרנו בכפר הערבי ..זה שאנחנו נלחמים כול הזמן נגדו ונגד יושביו. מה יעשו לנו ?? כשהגענו לגדר ולשער הקיבוץ כבר היינו באפיסת כוחות. זהו נכנסו לקיבוץ , השער נסגר והתחלנו להסדיר את הנשימה – לאט לאט...

עד היום אנחנו נושמים את הנשימה הארוכה הזו, עד היום אנחנו רצים ופוחדים , פוחדים מהשכנים, פוחדים מהתרבות, מהשפה , מהערביות , מהאחר. וכל כך למה ? עד מתי נמשיך לפחד ?

 

יום ראשון, 5 ביולי 2020

לאן הולכות הנעלים ?(עיבוד עדנה קרמר) בימוי גליה שגיא בהשתתפות חברי וילדי הקיבוץ



צילום :בתיה רזניק


נחשון אוהב לישון

(לאחר קריאות השכמה)
יוחאי: כל בוקר כשמעירים את נחשון/ הוא ממשיך לישון.
            אני מדליק את הרדיו עד השמיים – נחשון אוטם את האוזניים!
אבא: אני פותח את התריסים.
יוחאי: הוא שוב מהדק את הריסים!
אמא: נוריד את השמיכה אחת ושתיים!
יוחאי: הוא מחבק את הברכיים.
אבא: אז מה עושים עם ילד ששונא לקום?
אמא: אין עצה, ולא עוזר מאוּם.

יוחאי: תראו מי באו לבקר - / סבא שאול וסבתא אסתר!
אבא: שבת שלום!
אמא: איזו הפתעה.
סבא: תראו איזו שבת נפלאה. מה דעתכם על טיול של שבת?
אבא: טיול של שבת? כולנו בעד!
יוחאי: אבל נחשון ישן. / איזה אח מעצבן!
סבתא: תירגע, יוחאי.
יוחאי: נצא בלעדיו – ודי!

אבא: הקשיבו, יש לי רעיון. / עכשיו אגש למיטה של נחשון/ אמתח ידיים ואודיע - / היכונו! המנוף הגיע! תראו איזו חבילה/ מחכה להובלה./ המנוף תופס את החבילה/ ומניף אותה בתנופה גדולה.
יוחאי: החבילה בורחת מהידיים, / הוא שוב מתכסה ועוצם עיניים.

אמא: אל תדאגו, גם לי יש רעיון/ גם אני אתקרב למיטה של נחשון/ פנו דרך! תנו לגשת!/ הדייגת פורשת רשת/ תפסתי לוויתן ענק!/ עכשיו נמשוך ברשת חזק.
יוחאי: אוף, הלוויתן הישנן נחשון/ קופץ מהרשת וחוזר לישון.

סבתא: סבתא אסתר לא מוותרת/ שמעתם פעם איך סבתא צופרת?/ פפם! פפ! הגיע גרר/ לגרור אוטו מפונצ'ר... (נחשון מתחמק)
יוחאי: אפילו סבתא גרר לא מצליחה/ לגרור את המפונצ'ר מתחת לשמיכה.




סבא: עכשיו תורי. אתקרב לגינה/ יש פה גזר שקוע בשינה./ אני סבא שאול-אליעזר/ באתי לשלוף את נחשון הגזר./ נמשוך ונשלוף אותו מכאן/ נמשוך ונמשוך... איזה גזר עקשן.
יוחאי: רוצה? שיישאר שָתול!
אמא: אז מה עושים? ומה יהיה עם הטיול?
יוחאי: עכשיו תורי. הזהר./ אם תמשיך להתחפר/ אני אדאג שתתעורר!
אבא: מישהו בשמיכה מסתתר.
סבתא: מתקפל, מתכרבל, מתכדרר...
סבא: נדמה לי שהכדורון צוחק...
יוחאי: כדור נהדר, כף לשחק!/ אלוף הכדורגל מזנק.../ כדור שינה, היכון לבעיטה!/ (ממשיך כמו בדיווח של קריין ספורט) הכדור קופץ מהמיטה/ רץ ופורץ קדימה/ בין סבא לסבתא/ בין אבא לאמא/ חולף בדלת ומבקיע גול!
נחשון: גול!!!
כולם: אתה גדול!
נחשון: כולנו ביחד יוצאים לטיול של שבת: אבא ואמא, וסבא וסבתא...
יוחאי: והאלוף (מצביע על עצמו) רודף אחרי הכדור/ שמתגלגל בראש הטור.

לאן הולכות הנעלים - (המחזה עדנה קרמר) בימוי גליה שגיא השתתפות חברי וילדי עין השופט



עכברון הביתה שב 
(חלק 5)

עכברון קטן אפור
הוציא ראשו מתוך החור –
ראה עולם ירוק, רחב,
כחול מעל, האור כה רב,
חשב: אצא לי לשחק
רק פה, קרוב, לא אתרחק . . .

הוא התגלגל על העלים,
קפץ ורץ בין גבעולים
ושם – גבעה של קש זהוב!
לגלוש ממנה כמה טוב . . .

לקח קנה-קש, סובב, הניף,
כמו במשקף דרכו השקיף,
אי-שם רחוק
יש עץ ירוק!

חיש רץ ובא אל עץ אלון,
מצא שם בלוטים – המון!
בחר בלוט גדול, כתום,
בדק, דפק, ניסה לטעום,
"בלוט כזה ממש אוצר,
אשמור בכיס בשביל מחר."

ושוב השקיף בקנה הקש,
אולי יראה דבר-מה חדש?

שם נחל מים מתפתל
הוא כמו נחש כחול זוחל.

העכברון נשא רגליו
חיש אץ ורץ ובא אליו.




ליד המים הצלולים
חלוקי-נחל עגולים!
חלוק נחמד לקח ביד
חלק, מבריק ומיוחד,
החליק שפם, החליק זנב
הכניס לכיס . . .
ומה עכשיו?

ראה הרחק שדה לבן.
"אולי נפל לשם ענן?"
וכמו פרשׁ
על קנה הקש
דהר וחש
כולו נרגש

"אולי זה שלג? או גבינה?"
אבל היה זה . . . שדה כותנה!
כמו קצפת שם צמח
צמר-גפן צח ורך.

עכברון אסף, קטף
צמח-גפן מלוא הכף,
וכדור לו למשחק:
הוא זרק תפס זרק
עד שרוח חצופה
את הכדורון חטפה . . .

אץ ורץ העכברון,
עף ועף הכדורון,
כמו נוצה קלה הוא טס
ופתאום בקוץ נתפס!





עכברון נושם, נושף,
הוא מזיע ועייף,
הכדור תלוי מעל
מתנדנד לו רך וקל . . .

עכברון עם קש ביד
התמתח ו-חבט!
הכדור נפל, צנח,
עכברוני כה שמח.

ולאן עכשיו ירוץ?
"אוי-לי, כבר מחשיך בחוץ!"
עכברון צמא, רעב
והלילה מתקרב. . . .

עכברוני מבולבל
איפה הוא נמצא בכלל?
איך יֵדע לחזור עכשיו
אל ביתו ואל הוריו?
הוא רחוק והוא לבד,
קצת רעד וקצת פחד,
כך ישב לו נעצב
ולפתע הוא חשב:
"הכדור משדה כותנה!"
עכברון לשם פנה
במרחק שדה אפור
עוד מעט אליו יחזור . . .
"החלוק מנחל מים!"
עכברון נשא רגלים
שם הנחל מתפתל
כמו נחש אפור זוחל . . .

"הבלוט מעץ אלון!"
אץ ורץ העכברון
עץ אפור שם לפניו
עכברוני רץ אליו . . .

"הקנה מהר של קש!"
עכברוני רץ וחש
ערמה שם, אפורה,
זאת הדרך חזרה . . .

ופה החור! הנה הוריו!
עכברון הביתה שב.















יום חמישי, 2 ביולי 2020

לאן הולכות הנעלים -עדנה קרמר (חלק 4)

לאן הולכות הנעלים (עדנה קרמר ) חלק 4



אמיר: לאן הולכים עכשיו?
אבא: תיזכר איפה היית.
אמיר: הייתי... הייתי... בשכונה החדשה.
אבא: אהה! אולי הנעליים עומדות שם בתור לשיכון חדש?
אמיר: אבא, הרי אנחנו בתור לשיכון החדש. 
נעל א': לא כדאי לנו לחכות בתור, אנחנו לוחצות, אבל זה לא יעזור, 
נעל ב': כי עד שהשיכון החדש יגמֵר, אמיר יקבל כבר זוג אחר.
 נעל א': ובכלל נעליים/ הן שיכון של הרגליים. (צוחקות)
אבא: אמיר, תחשוב, איפה עוד היית? 
אמיר: על יד "גרדרובה".
אבא: מממ... ליד חנות הבגדים? אולי הנעליים נכנסו לקנות גרביים.
אמיר: אבא, הרי הבטחת לי לקנות גרביים.
נעל א': למה לנו לקנות גרביים? 
נעל ב': אצל אמיר תוך שעתיים
             הן מתמלאות חורים וחול.
נעל א': ואנחנו צריכות לאכול הכל. 
אבא: תחשוב, היית בעוד מקומות?
אמיר: די, אבא, אין לי כוח.
אבא: אין ברירה, אמיר. אתה יודע שלא מפקירים דברים.
נעל א': נעליים הן לא הפקר, חפש מהר. 
נעל ב': לפני שתדרוך על קוץ או מסמר! 
נעל א': אמיר צריך בדחיפות/ לקבל זריקת אחריות.
אמיר: (נאנח) אם נלך כל כך רחוק איך נמצא את הדרך חזרה?
נעל ב': חסר לו גם ויטמין של מאמין.
נעל א': וכדי לחפש דרך/ תוֹסַף-מזון של "ערך".

אבא: (לנעליים) די, תעמדו רגע בשקט.
נעליים: דרוך במקום! (דורכות)/ עמוד דום! (עומדות)
אבא: בוא ואספר לך על מישהו שאהב לחפש ולגלות, לחפש ולגלות עד שהלך לאיבוד. 
          הוא היה קטן וסקרן...



לאן הולכות הנעלים -עדנה קרמר (חלק 3)









לאן הולכות הנעלים - עדנה קרמר
-3-

שיר החיפוש

נעליים חדשות לי
חלקות ומבריקות
הרגליים מקפצות לי
מרקדות וצוחקות.

אך פתאום הנעליים 
נעלמו לי וחסל...
יחפות לי הרגליים
לא רוצות לזוז בכלל.

פזמון:
מחפשים ומחפשים בכל מקום
אך תמיד מוצאים דברים בִּמְקוֹם:
     ליד הגן/ כדור ישן
     ובאורווה/ דובון פרווה
     לצד הכביש/ ידית פטיש
     בין העצים/ שני עציצים
     ועל הגג/ עומד שלדג
ואין אין אין פה נעליים
איפה, איפה הן, לאן הלכו?
ואין אין אין פה נעליים
איפה, איפה הן, לאן ברחו?

אוף, האבנים דוקרות לי
שוב נתקע ברגל קוץ
הרגליים עייפות לי
לא רוצות לרוץ, לקפוץ.

בוא נצעק בכל הכוח:
צאו מיד מן המחבוא!
נעליים, די לברוח,
תחזרו מהר לפה!
פזמון...

מחפשים כבר שעתיים
אך בסוף נמצא אותן
ואכניס את הרגליים
'חת ושתיים אל בֵּיתן.

אז ארוץ אִתן קדימה
אבא לא ייתן לי יד
מאחור אשאיר את אמא
אפלס דרכי לבד. 

פזמון...

יום רביעי, 1 ביולי 2020

לאן הולכות הנעלים ?? (2)






-2-


סיפור מסגרת – פתיחה

(אבא בבית בוחר נעליים)

אבא: אז מה נועלים היום? נעלי גינה או נעלי בישול? נעלי חג או נעלי טיול...

נעל א': קח אותנו, קח אותנו.

נעל ב': מי צריך לטייל/ אם אפשר לבשל! (רבות: לטייל... לבשל...)                    

(אמיר נכנס יחף)

אמיר: אבא, מה אתה מתכוון לבשל?

אבא: איך אתה יודע מה אני מתכוון לעשות?

אמיר: לפי הנעליים.

אבא: (מדבר אל הנעליים) נו נו נו, נעליים. יש לכן פה גדול, אתן מגלות הכל! (פונה לאמיר)

ואיפה הנעליים שלך?

אמיר: (מסתכל על הרגליים) אוי, איפה הנעליים שלי?

נעליים א' ו- ב': לאבד את הראש זה לא נורא. לאבד נעליים – צרה צרורה!

אבא: איפה הן באמת?

אמיר: אני לא יודע. הייתי בהמון מקומות.

אבא: לך מיד לחפש אותן. 

אמיר: אין לי כוח, אני עייף.

אבא: אחרי שתמצא אותן ותנעל, נצא לטיול.

אמיר: אני לא יכול לחפש לבד. תעזור לי.

אבא: נשאל את פי הנעליים (פונה לנעליים) אמיר מספיק גדול כדי לחפש לבד?

נעל א': נחוצות לו נעליים מתאימות

נעל ב':  לעמוד לבד במשימות! 

אמיר: הנעליים שלי מתאימות לי!

אבא: אז בוא נחפש אותן, כדי שתוכל להבא להיות עצמאי וללכת לבד. 

לאן הולכות הנעלים ?? -1-




-1-

עדנה קרמר משוררת הילדים האהובה - כתבה לכבוד שבעים שנה לקיבוצנו  מחזה המבוסס על ספרי השירים שכתבה לילדים במשך שנים רבות . ההצגה התקיימה באולם עם תפאורה מדהימה שתכנן אמנון שוק ושבתה את הלב , השתתפו בו כמאה איש מהקיבוץ . לכבוד גדול בשבילי לפרסם את הטקסט של ההצגה שעדנה ערכה וכתבה:

לאן הלכו הנעליים

שיר הפתיחה
אלפי דרכים יש בעולם
גם נעליים יש לרוב
כל איש בוחר את נעליו
ומקווה לטוב.
     יש חזקות ומובילות
     יש מועדות ונכשלות
     ישנן כבדות וגם קלות
     וגם דורכות על יבלות.
                כל איש בוחר את נעליו
                שלא יהיו גדולות עליו
                שלא יהיו קטנות עליו
                יוצא לדרך ומקווה לטוב.

ולעתים הן מִתבלות
ומכבידות על ההולכים
ולפעמים מתבלבלות 
בפרשת דרכים.
      ויש לוחצות ומציקות
      יש עדינות ומפנקות
      יש נגררות ונשרכות
      יש נעימות בהליכות
               כל איש בוחר את נעליו
               שלא יהיו גדולות עליו
               שלא יהיו קטנות עליו
               יוצא לדרך ומקווה לטוב. 

כך מילדוּת ועד זקנה
מודד אדם, מחליף, בוחר,
בכל תקופה בכל עונה
מתאים לו זוג אחר.
        יש בעלות מידות טובות
        יש בועטות ומכאיבות
        יש רכוסות, ממושמעות
        ישר בתלם הן פוסעות
              כל איש בוחר את נעליו
              שלא יהיו גדולות עליו
              שלא יהיו קטנות עליו
              יוצא לדרך ומקווה לטוב.     


יום רביעי, 6 במאי 2020

משפט על המשפחה בקיבוץ שהתקיים בחדרה 1936




מסמך מרתק מ- 1936 - חדרה- גרעין עין השופט עורך משפט על המשפחה בקיבוץ המתהווה




משפט על משפחה בקיבוץ – בחדרה – בקיבוץ "אמריקה-בניר"

ביום 18 לספטמבר 1936, משתתף הקיבוץ
התביעה: אחיה, משה ש. [שפירא]
הסנגוריה: חנה ג. [גרינוולד-ינאי], משה ב. [בלומשטיין]
בית הדין העליון: אריה וייצמן, יונה [ינאי], רחל ב.
מזכיר: יעקב ברנשטיין. [יעקב ברעם]
ב"כ העיתונות: יוסף ו. [וילפנד]
יונה: הננו מתכוונים לברר את הצלחת המשפחה בקיבוץ. הננו רוצים לברר מכל הצדדים. שום התנצחות לא תהיה, נשתדל להיות אובייקטיביים במסירת עובדות.
היו"ר יונה מקריא את כתב האשמה.
היו"ר: האם בדרך כלל הנאשמים מסכימים להאשמה.
הסנגוריה: לא.
יו"ר: רשות הדיבור לקטגוריה.
משה ש: לפרוצדורה למשפט, כשמופיע הקטגוריה באשמה, יש לה פרוצדורה רגילה מאוד. עליה להוכיח האם המעשים שנעשו נכונים לפי הצגת הקטגוריה. 
דעת הקהל יש לה דברים מסוימים. יש דברים שנותנים יסוד בתיקים לשלילה ולחיוב. הקטגוריה רוצה רק להוכיח את אמיתות הדברים.
הפרוצדורה המשפטית שלנו יש לה צורה אחרת. אין לנו צורת חוקים למען נתפסים עליהם. אנו קודם כל לא רוצים להוכיח על אמיתות העובדות, אפילו אם הן לא נכונות. אנו צריכים לברר, להוכיח ולהוציא את המסקנה. הב"ד תמך להוציא את המשפט ולקבוע על [מה] יתבסס המבט שלנו על המשפחה בקיבוץ. 
אנו בעדות שלנו נוכיח את ביסוס כתב האשמה שלנו.

אנו נברר את השאלה באופן כללי, נעמוד על כמה עובדות. יש לבאר מה זה משפחה, את מי אנו מאשימים. אני מגדיר את המשפחה בתור כזאת. 
היצר המיני אצל האדם הוא טבעי. אני לא רוצה להיכנס לניתוח היצר הזה, מה ערכו ועוד ועוד. זה לא מענייני. עד כמה שאנו יכולים לגשש אחר העקבות שנצטברו אצלנו בחומר רב ענפים בשאלות טעם. 
חשוב מאוד להגיד שהתנאים שבהם באה ההזדווגות, "אמצעי זהירות" משתמשים רק בזמן האחרון. עד הלום הייתה תוצאה מההזדווגות. אני רוצה לעמוד על המשפחה וההתפתחות: לכל גילוייה.

האם אצל אנשינו היו קיימים יחסים בלתי מסודרים, בלתי קבועים, ארעיים. בוויכוח הזה הגענו לידי מסקנות שאי יאפשר לבסס אותם במחקר כדי להשתמש בהם לביסוס רציני. 
היחסים בין גבר לאישה ידועים.  א. משפחה קבוצתית. היא הסתעפה בארצות שונות. 
אפשרי שכבר יבוא בן עשרים עם נשים רבות בקשר עם הנדוניה. אחר הסתכלות אפשר לקבוע שזה קובע ומדריך. יש חשיבות לכך לא רק מבחינה היסטורית  יש להראות שאין הצורה שאנו דנים עליה היא צורה סטטית. דבר שהתפתח מזמן לזמן ועלול עוד להשתנות. 
"קניית גבר" לא קיימת במשפחה הקבוצתית. להלן אני אתבסס על נימוק.
התנאים הכלכליים, התפתחות האדם, השתלטותו על הטבע, שינו את אופן חייו. 
שינו גם את המשפחה. באה צורת משפחה חדשה של גבר ואישה, מתוך סלקציה, מתוך הטבע של הרצון להתגבר ולחיות. נראה שהתקשרות מקרבת דם מחלישה את הדור.
 התקרבות בין שבטים שונים מוציאה דור יותר חזק ובריא. התקשרות זו עדיין לא צורת המונוגמיה הידועה לנו. הקשר בין הבעל והאישה הוכח על ידי הכרח ונמשך על ידי הרצון. הגבר היה צריך להוכיח שכוח לאישה [?} ואחר זאת בא הרצון. זו המשפחה שהייתה קיימת בקומוניזם הפרו היסטורי.
עם התפתחות הכלכלה, עם שינוי החיים, עם היווצר הרכוש הפרטי, נוצרה גם המשפחה המונוגמית. ישנה העובדה שהמשפחה המונוגמית לא באה מהתקשרות של אהבה, אלא באה כצורך כלכלי גרידא. 
המשפחה המונוגמית באה רק על יסוד צורת כלכלה. הקשרים באו כמעט תמיד נגד רצונם ולמורת רוחם.
הופעתה של האהבה הידועה לנו הופיעה בניגוד לחיים המשפחתיים. מתוך סקירה זאת הננו רואים תמונה בהירה עד כמה אפשרי והגדרות קצרות שהיחסים בין הגבר והאישה לא היו קבועים. לא צמחו מיחסים, מחיי האנשים אלא מכוחות חוץ.

ברכה וליפק לבנה


דרך עקלקלות הגיעה המשפחה המונוגמית עם צורות גילוייה, עם כל חולייה שלה – עד היום הזה. התנאים בהם התפתחה המשפחה היו שונים. אין צורך להיכנס לבסיס, יותר מדי נכתב על זה. יחסי אמצעי התוצרת הם הם שנותנים, שקובעים את היחסים בבני האדם. היחסים בין המעמדות. הם קבעו גם את ההבדלים שקיימים בחברה. המשפחה עברה התפתחות זו. העקרונות קיימים, חשוב כרגע לבוא לגילויים על המשפחה בזמן הנוכחי. מהם הקשרים של החברה הקפיטליסטית. הקשרים המונוגמיים עם ציוויים מלמעלה שייתן בהם שמץ של חיי משפחה. מה שגידל הכוח החיצוני, מה שמקשה הם התנאים האובייקטיבים על המשפחה. נראה את מי התכוון ועם כך התגברות הפרוסטואוציה.
המשפחה מהווה כיום גם כן את הקשר הכלכלי. כיום ישנו הקשר של מקח וממכר ביצור עמדות ועוד ועוד. ציטטה אופיינית מעיתון יומי. עיתון זה נותן בכל כמה ימים אמצעים של כניסה למשפחה. הציטטה הזאת מלמדת עד [כמה] פגומים קשרי המשפחה הללו.
הבאת ציטטה זאת כדי להוכיח את הדברים הנראים לנו באופן כה ברור.
מבחינה פורמלית יש להביא המון חומר על המשפחה והתפתחותה, על הפרוסטוציה.
 קמו תנועות וחוקרים אשר למדו את יסודות המשפחה ורצו להילחם בגילויה. בכדי שיהיה אפשרי לבצע את מסקנות המשפחה צריכים גם להיות תנאים אובייקטיביים לכך. 
כי החוקים והתנאים הכלכליים הוא שלא נתן להם להורידם מהדרך הנכונה. בפעם הראשונה נעשה לאפשרי של שינוי יחסים ברוסיה הסובייטית. 
זה נעשה לא מהערכה מוקדמת אלא משינוי התנאים.
מה הייתה גישתה של הממשלה הסובייטית? היא שברה את כל הנדרים למען קשר הדדי וחיים משפחתיים הוגנים. שבירת נדרים אלה נוצלה על ידי אנשים שחיו תחת השפעת התנאים שלפני המהפכה. היו נחוצים גם הגדרות, ידיעות וחוקים ידועים.
החופש שניתן ביחסים מיניים נשאר. התחילו בהסברה תמידית בביטויו של לנין אחר המהפכה: יחסים מיניים ארעיים בלתי קבועים בצורה גסה דומה לשלולית, מלכלך את המים שממנו שותה. אנלוגיה בס"ה – קובעת וקולעת למטרה. ברם, זה לא אומר שצריכים להיות קבועים וכלואים בחיים הרומנטיים. המלחמה הוכרעה נגד הגישה ולא עצם יסוד של חופש ביחסים. עם שינוי היסוד שהתהווה בחיים המשפחתיים המונוגמיה שינתה גם את הצורה של המשפחה הזאת. נתנה גם אפשרות לשינוי המשפחה וצורתה וזהו הקיבוץ.
חונכנו וגדלנו על ברכי חינוך זעיר בורגני. רוב זמננו ובגרותנו עברו בחוגים הזעיר בורגניים. ממנו רכשנו הרבה הרגלים וגילויים. התאבקנו ונלחמנו למען נשתחרר. 
הזעיר בורגנות היהודית ממנה אנו צמחנו טבעה חותם על חיינו בכלל וגם על המשפחה. המשפחה בקיבוץ לא שונה בהרבה מאותה צורה שממנו באים הימנה, אף כי היסוד לא קיים כבר.
נשמעו כמה האשמות נגד המשפחה בקיבוץ. בסיס האשמות ועם העובדות – יבססו העדים. התהוות התא, התרחקות מחיי החברה והכלל, יוצרים נוחיות. התופעות הקיימות, 
הרשות והיא אפשרות של יחסים סקסואליים מחוץ לגבולות המשפחה. כל זה יוכח ויבוסס על ידי העדים. המשפט צריך להוציא את פסק דינו על סמך אותן העדויות ולא מתוך מגמה של אשמה אלא מגמת מלחמה ושינוי צורת חיים זו. לא נילחם בגילויי משפחה. זאת הינה מגמת המשפט.
היו"ר [יונה] מקריא את רשימת העדים שהקטגוריה קוראת לעדות.