על יעקב שגיא המלחין והיוצר - כתב גיל דגן

יענקלה פותח את ועידת מפ"ם בשנות השבעים

י מארחת עבודה שעשה גיל דגן במסגרת לימודיו באוניברסיטה על יעקב שגיא ז"ל (המלחין ואיש התרבות שלנו ) – תודה לגיל




1. המלחין בקיבוץ
רבים מהמלחינים בישראל בשנות ה-50 וה-60 היו חברי קיבוצים, כך נחום היימן מבית-אלפא, דוד זהבי מנען, מרדכי שלם מרמת יוחנן ונוספים. גם בדור הביניים של יוצרי המוסיקה הישראלית ישנם בני קיבוצים רבים – מתי כספי, שלום חנוך, מאיר אריאל, חנן יובל ועוד. 
נשאלת השאלה מה גורם לשכבת אוכלוסייה אשר חלקה היחסי בכלל האוכלוסייה בארץ קטן מאוד "להוליד" יוצרים רבים כל כך בתחום המוסיקה? לשאלה זו תשובות רבות ולא חד-משמעיות. יש הטוענים, כי בעצם החברות בקיבוץ הובטחה פרנסתו של החבר, כך שלא היו לחבר הקיבוץ יותר מדי דאגות, ובנוסף דפוסי החיים בקיבוץ השאירו שעות פנאי רבות שאפשרו לאנשים להתרכז בתחביבים אישיים כמו יצירת מוסיקה.

היוצרים הירבו לכתוב על-פי הזמנה לצרכים פנימיים של הקיבוץ – בעיקר חגים ובפרט חגים הקשורים בחקלאות – חגי השבועות וקציר העומר. רבים מהשירים התבססו על טקסט תנ"כי, שנועד לקשר את החג העכשווי עם המסורת העברית הקדומה. השירים נתפסו כיוצרים תרבות ארץ ישראלית ייחודית, שכונתה "תרבות הכפר", שאחד ממאפייניה הוא השירים, העוסקים באדמה ובעבודת השדה.

מהי אותה "תרבות הכפר"? זוהי תרבות המעוגנת בנוף הארץ, יש בה נגיעה בעבר הרחוק של העם – מימי התנ"ך ועד ימינו. זוהי תרבות המושפעת מההווי הכפרי – שלווה, נוף פסטורלי, שמחה וריקודים מחד, אך גם שירי עצב וגעגועים מאידך. 

הייחוד של יצירותיהם של המלחינים בקיבוץ הוא בכך שהן יצירות "טבעיות" – בניגוד ליוצר העירוני שאת השראתו לכתיבה קיבל מסיפורים, מוסיקה ששמע או כל דבר אחר, בעודו יושב בפינת העבודה בביתו או בקפה "כסית", האמן הקיבוצי יצר בסביבה הטבעית האותנטית– שירי רועים הולחנו תוך כדי עבודה בצאן, 
שירים לאהבת האדמה והעבודה נכתבו תוך כדי סיקול אבנים בשדות וכו'. מכאן חשיבותה וייחודה של תרבות הכפר להוויה הישראלית.

יענקלה חולב עם יגאל וילפנד

2. הקדמה ורקע

יעקב שגיא (וויסמן) נולד ברומניה ב-2.11.1937, בילדותו חווה את מראות מלחמת העולם השנייה, בה נספה אביו וניתק הקשר מאימו, לאחר המלחמה מצא את אימו וביחד עם אחותו הגדולה ביקשו לעלות לארץ ב-1947 באניית המעפילים "תאודור הרצל" (שנקראה מאוחר יותר "מדינת היהודים"), אך האניה נתפסה על-ידי הבריטים והם גורשו לקפריסין. לאחר שנה במחנה מעצר בקפריסין הוקמה מדינת ישראל והם עלו לארץ באניה "עצמאות". 

ג'ק קריפין 1957

בגיל 11 הגיע כילד חוץ לקיבוץ עין השופט, בו אומץ ע"י נעימה וג'ק קרייפין, הוריו של חברו לכיתת "עופר" - רן. 

ג'ק קרייפין, שנמנה עם מייסדי הקיבוץ עלה מארצות-הברית בראשית שנות ה-30. משפחת קרייפין היתה משפחה מוסיקלית – נעימה היתה מורה למוסיקה בחברת הילדים וג'ק ניגן בחצוצרה. פעם אחת, נתן ג'ק ליענקל'ה לנסות לנגן בחצוצרה, ג'ק התפעל מכושר התפיסה והמוסיקליות של הילד והתחיל ללמד אותו את הבסיס לנגינה. בהמשך החליט ג'ק, שהיה מוסיקאי חובב "בלבד", שהילד צריך מורה מקצועי יותר והפנה אותו לחבר הקיבוץ יזהר ירון, שהיה חצוצרן ומלחין ידוע בארץ. 

יענקל'ה אהב את הקיבוץ, את האנשים שבו, את האווירה השקטה ואת התרבות הייחודית, שבאה לידי ביטוי בשיריו, העוסקים בטבע, חקלאות ואדמה. לא בכדי, יענקל'ה נחשב לאחד היוצרים החשובים ב"תרבות הכפר" הישראלית – האותנטיות, האמונה והאהבה לאותו סגנון חיים, היא שהפכה את שיריו למיוחדים, יענקל'ה סירב להלחין "שירי פופ" ושירים "מודרניים", למרות הפצרות ובקשות רבות מצד אנשי תרבות בארץ, הוא הקפיד לשמר את אורח החיים בו האמין, גם במעשה – העבודה בחקלאות ובצאן; וגם בחיי הרוח – ביצירותיו. בראיון לעיתונות, מבקר יענקל'ה את "מלחיני בתי הקפה התל-אביביים", שאינם מרבים לכתוב על הכפר וגם כאשר כותבים, ניכרת התחושה עד כמה התחום הזה רחוק מליבם.

יזהר ירון מלחין ויוצר

אחד הארועים הזכורים, אותו אירגן יענקל'ה  הוא "הקונצרט ביער" בט"ו בשבט – לאחר הטקס הרגיל של החג והנטיעות, נאספו החוגגים לפינה ביער לשמיעת קונצרט אנסמבל של כלי נשיפה ממתכת. ארוע זה הוא ביטוי מובהק להשקפת עולמו בדבר החיבור בין אדם, טבע ומוסיקה.
בשנים 1972-1975 יצא יענקל'ה עם משפחתו להשתלמות אצל אחד מאמני החצוצרה הידועים בעולם בשיקגו (אילינוי, ארצות-הברית). במקביל הוא ממלא שם תפקיד של שליח "השומר-הצעיר" בקן המקומי.

בשנים 1978-1980 יענקל'ה מרכז את מדור המוסיקה בקיבוץ הארצי, במסגרת תפקידו זה הוא מרבה לארגן ערבי שירה בקיבוצים ובמועדון "צוותא" בתל-אביב, הוא מעודד ומקדם יוצרים מקיבוצים, על-ידי מתן במה להשמעת יצירותיהם.
בסיום תפקידו בתנועה הקיבוצית, הוא נבחר לכהן כמזכיר הקיבוץ בעין-השופט, לאחר מספר חודשים בתפקיד זה, יוצא להשתלמות יוקרתית של מנצחי תזמורות סימפוניות בארצות-הברית, כאשר שב מארצות-הברית, ממשיך בתפקידו כמזכיר הקיבוץ עד יום מותו ב-29.9.1980 והוא בן 43.
בלחניו של יענקל'ה יש עירוב של 3 סגנונות עיקריים – סגנון קל ומהיר של מעין שירי נעורים ושובבות, כאופיו של יענקל'ה, בא למשל לידי ביטוי בשיר "טל ירד לאחו"; סגנון סלאווי – כנראה השפעה משירים רוסיים ששרו בתנועת הנוער, בא לעיקר לידי ביטוי בשיר "השיירה"; סגנון מזרחי – זה הסגנון הנפוץ בהלחנת השירים בארץ עד שנות ה-50, למשל בשיר "דבקה בנות הכפר".
יענקל'ה הלחין גם שירים לריקודי עם  - מדי כמה שנים, החל מ-1944 נערך בקיבוץ דליה כנס המחולות, אשר היווה את הבסיס לריקודי העם שנפוצו במהלך השנים בישראל. בכנס זה רקדו לצלילי יצירות של יוצרים קיבוציים. המוסיקה הנפוצה היתה שירי הורה ושירי דבקה שלצלילם רקדו ההמונים. התחושה היתה של יצירת מוסיקה עצמאית, ללא השפעות מהגולה. התנועה הקיבוצית אף הקימה ועדה שהפיקה חוברות ללימוד והפצת ריקודי העם.

טייסת הווטורים - על השרות בצה"ל

מוקדש באהבה לרמי הרפז ז"ל שהיה טייס מגניב בטיסת הווטורים ברמת דוד

טייסת הווטורים – מנקודת מבט של פקידה מבצעית 

(כתבה עופרה בריל)


בהתגייסנו לצבא בשנות החמישים והשישים במאה שעברה , אני הגרלתי את חיל האוויר (איזה כבוד כולם רצו..) . בטירונות 50 בנות באולם גדול , מיטה ליד מיטה .לפני שנרדמנו אסתר עופרים הייתה שרה לנו את השיר האסור – הו הסלע האדום, האדום ! בביצוע המכשף של אריק לביא. שיר שנאסר להשמעה ברדיו , בגלל מסעות צעירים לסלע האדום שנגמרו בטרגדיות. 
בסוף הטירונות כולנו נרגשות לקראת ההגרלה הגדולה איפה נשרת בשנתיים הקרובות. אני קבלתי את חיל האוויר. חיל שהיה באותם שנים האליטה שבאליטה.
 חיפה בשנות השישים – אני מגיעה לבסיס מודיעין ב'סטלה מאריס' של חייל האוויר. בסיס קטן  (באותם שנים סודי ביותר ..מקווה שהסודיות כבר לא תופסת בימינו) הבסיס מוקף כלבים הקשורים למלונתם והנביחות בלתי פוסקות. יש משהו מרתיע כשאתה יודע שכל המרחב שלך מוקף כלבים. בבסיס למדנו בעזרת מפה ענקית ודגמי מטוסים , מתי צריך להיות ערניים כשמטוס אויב חוצה את הקו לעבר ישראל שלנו. אני בת קיבוץ שלא למדה אף פעם למבחנים, צריכה לעשות מבחנים ומה לעשות ברגע המבחן הכול נשכח .
כך עפתי מהקורס והנה אני נוחתת  בבסיס רמת דוד. בסיס גדול מאוד בלי כלבים שומרים מסביב. בבסיס החלו לקלוט ווטורים מטוסים חדישים שהגיעו מצרפת. בטיסת הווטורים שרתו מיטב הנוער. פקידות הבסיס עשו הכול כדי למשוך תשומת לב של טייס, כל אחת ראתה בחלומה בית בשכונת הטיסים ובעל טייס  שעתידה אתו מובטח. 
בטיסת לכל טייס תא  פרטי בו הקסדה ומדי הטייס וכול יום שתי חפיסות שוקולד. אם לא פעם , טייס מצא רק חפיסה אחת ,יכול להיות שידי הייתה במעל – לא התאפקתי וסחבתי חבילה (עכשיו גיליתי  מי לקח...)

חיי שגרה בבסיס חיל אוויר של טייסים ומכונאים כאחד אינם קלים , באותם שנים מטוס הווטור נחשב למתקדם ביותר והטייס עם עוזרו הנווט היו צריכים לעלות למטוס מתוחזק למשעי. כול בורג חייב שיהיה במקומו והדלק עד מלא המיכל. ובתוך השגרה הזו היו טעויות והיו אסונות והיו טייסים ונווטים שטסו אל מותם. ואז הייתה תחושת חנק בבסיס. כולם הכירו את רבים מהטייסים וצוותיהם והייתה שתיקה של צער אין אונים מרחפת.
בבסיס חדר אוכל גדול מחולק למכונאים ולקבוצת הטייסים , ואולם להקרנות סרטים . היינו ישובים על כסאות עץ צמודים וחוזים בפלא הגדול שנקרא סרט בשחור לבן ואז הגיע גם הצבע. 
תפקידי בטייסת רישום שעות הטיסה של המטוס . המטוס נחת ואני עם עוד פקידות יוצאות לשטח האנגר מוציאות את ספר המטוס  ורושמות בדיוק מתי המטוס המריא ומתי הוא נחת , ואחר עושים סיכום וכשמגיעים ל10.00 שעות טיסה (או מרחקים) משביתים את המטוס לכמה ימים ועושים לו בדק בית. כול יום פוגשים מטוס אחר.. (היום בטח הכול נעשה בלחיצת כפתור...המחשב..)
כמשרתים בצבא גם אנחנו עשינו תורניות שמירה בלילות. וקיבלנו הנחייה ברורה שבמפגש הראשון שלנו עם מכונית זרה שבאה לשער הבסיס  צריך לתשאל את הנהג – מי אתה ? מה דרגתך ? ולאיזה  מטרה הגעת ?
באחד מאותם ימי שמירה שזכיתי להיות בשער הבסיס , היה תרגיל כללי של חיל אוויר . לפתע מגיחה מכונית בשער הכניסה ויושב בה עיזר ויצמן שהיה באותם שנים מפקד הבסיס. אני שלא מכירה את  האיש היפה והנמרץ הזה , עוצרת את המכונית ושואלת  - 
מי אתה ? מה דרגתך ?ולאיזה מטרה באת ? 
והצבר החינני הזה לא  נעלב , מוציא את הראש ואומר "מידלע..אני מפקד הבסיס שלך!!!!" 
טוב שהיה חושך ובת זוגי לשמירה לא ראתה את הסומק שעלה בלחיי. היא רק דפקה לי אגרוף בחזה "מה את לא רואה שזה עיזר ויצמן ??? "
למחרת בכול הבסיס דיברו על בחורה חצופה שהעזה לעצור את עיזר ויצמן בשער הבסיס.
בערבי שישי נחה על הבסיס רוח של שבת קודש . המטוסים טסו פחות – הוזעקו רק במקרי חירום ואנחנו הפקידים והפקידות המכונאים והטייסים נסענו לחופשת סוף שבוע בבית. 

קיבלנו כרטיס אפטר והיינו צריכים לחזור בדיוק על פי מה שנכתב בכרטיס ביום ראשון. בשבילי ביום שישי החל המסע לעין השופט להתגלגל. חלק מהדרך אפשר וצריך לעשות בטרמפים . אין שום בעיה  כל מכונית שנייה עוצרת. 
אחר בסיבוב יוקנעם צריך להתפלל מי יהיה הנהג שיבוא עם האוטובוס. בדרך כלל העינהשופטים "זכו "  כי היו לנו ארבעה חברי קיבוץ שהשתייכו לחברת אג"ד . 
כך זכינו לשים את הראש על הספסל ולהתעורר לקול צעקת הנהג- תחנה סופית - עין השופט !!!! ואם הנהג היה מדליה היינו צריכים להיות הרבה יותר ערניים , להיכנס לאליקים בדרך חתחתים עד אמצע המושב , אחר לעין העמק  אחר לעשות גיחה לרמות מנשה לרמת השופט ואחר עין השופט. וחשוב היה לשמור על ערנות כדי לא להמשיך לדליה ולגלעד.
הרבה אירועים היו בבסיס , נשפים ושמחות גיבושים לצוות הטייסת כולה ולא צריך היה לחפש הרבה כדי לכנס את החבר'ה לשמחה כללית. אני כקיבוצניקית שגדלו בה מטעי תפוחים הייתי על תקן שמביאה לשמחה כזו בטיסת - ארגז תפוחים להשביע רעבונם של החיילים . 
אני לא מתרפקת על העבר וחושבת שמה שקורה היום הרבה יותר רע או הרבה יותר טוב. אבל הארץ הייתה אחרת , הרבה יותר משימתית והרבה יותר תמימה והרבה יותר שמחה. כל כך חשוב לי ולכול אחד מאתנו לתת לנכדינו ולבניהם ארץ נקייה ויפה יותר . ארץ שאפשר לנשום בה אוויר צלול משחיתות ומי ייתן וכך באמת יהיה...

חבורת סוד מוחלט בהחלט - על הסליק שנמצא ב- עין השופט 2009

מעצב התמונה אמנון שוק 

חבורת סוד מוחלט בהחלט

(חלק מהחומר נלקח מתוך חוברת שיצאה לכבוד פתיחת הסליק, "אם תרצו - אין זו אגדה" ב- 2009)

- יום אחד מצאנו מודעה מוזרה ביותר על לוח המודעות של הקיבוץ – "נמצא הסליק המיתולוגי בחדר הכושר של הקיבוץ, חדר הכושר נסגר לכמה ימים".
כל אוהבי הכושר הסתכלו במודעה ולא האמינו, המקום שהוא כה חשוב להם נסגר בפניהם. שאר החברים לא האמינו לסיפור הגרנדיוזי של מציאת סליק ובו נשק מלפני 60 שנה. אך המציאות טפחה על פני אלה ואלה, נמצא הסליק וההתרגשות הייתה רבה.
חברנו, ברל קרן, שהוא יהודי חכם וצנוע, העובד במשך שנים במשרד המפעל, לא מחסיר יום עבודה אחד. שנים הוא שמר את סוד קיומו של הסליק עד שהרגיש שהזמן הולך ואוזל והחליט לשתף בסודו את אלישע שפירא, לא לפני שהשביע אותו שלא יגלה את דבר מיקומו. 
כך נצר גם אלישע את סוד הסליק זמן רב עד שיום אחד החליט שהגיע הזמן לפתוח את הסליק. כאשר נפתחו סליקים במספר ישובים אחרים, פנה אלישע לברל כדי לשקול האם לא ראוי שנפתח גם את הסליק שלנו. ברל נעתר. 
כדי לפתוח סליק נשק יש לבקש אישור מהמשטרה. למשטרה סיפר אלישע שיש בעין השופט אדם מבוגר שזוכר את מיקומו של הסליק ואולי הוא יהיה מוכן לגלות היכן הוא נמצא.
כדי למצוא את המקום המדויק של הסליק צריך היה לשתף את ישי, שהיה שנים רבות רכז בניין, ובנוסף היה בצבא קצין מודיעין חטיבתי בצנחנים ובשריון.
שותפי סוד נוספים לסליק היו עוד בשנות השלושים, כשהאנגלים שלטו בארץ, והקיבוץ עוד היה בחדרה. הבריטים חשבו לנכון לספק נשק הגנה לחלוצים הצעירים, שהתכוונו להקים קיבוץ צעיר, ונתנו להם כשלושים רובים. 
באותם זמנים אירגון "ההגנה" הבין שהמצב מחמיר ויש לרכוש עוד נשק. הנשק שנרכש היה בלתי לגאלי. היהודים מצאו דרכים מאוד מקוריות כדי להבריח לארץ נשק שנקנה בארצות שונות. הבריטים ידעו שמתחת לאפם זורם נשק לא חוקי ליהודים. לעיתים הם הצליחו לתפוס את הסחורה המוברחת ולעיתים לא. בקיבוצים רבים היו מחביאים את הנשק במקומות מסתור ומעט מאוד חברים ידעו היכן בדיוק. 
בעין השופט היו כעשרה יודעי סוד שהיו אנשי ביטחון או אנשים שעבדו במקומות שהחביאו בהם את הנשק.

נשק שנמצא בסליק

לא רק נשק הוחבא בקיבוצנו. מתחת לאפם של הבריטים הוקם בקיבוץ מפעל לייצור נפצים. הצריף (שנקרא 'צריף רובינשטיין') היה מוסווה במטע כמחסן לשימור מוצרים שונים, והותקנו בו סידורי סליק מיוחדים ומידיים. 
ברל קרן, מספר: "הטיפול החשאי בסליק הוטל עלי ועל טוביה לישנסקי. בחורשה ממזרח לשער הדיר נחפר בור באדמה ולתוכו הוכנס ארגז ברזל גדול (מטר על מטר), בתוכו הסתרנו את הנפצים המוכנים. תפקידנו היה גם להוציאם כשנדרש ולהעבירם ל"הגנה". המפעל ליצור נשק חוסל לאחר שיום אחד קרה פיצוץ בזמן העבודה, ולאחד העובדים נקטעה אצבע".
סליקים רבים נבנו בקיבוץ ובג'וערה. אחד היה בבית הקומתיים, בסככה שהפכה אחר כך לקומונה, ברפת א' ובעוד מקומות...
יום אחד הסליק שהיה במערה, בדרום מזרח גבעת ג'וערה, נשדד. בגבעה הזו היה גם בית הקברות של הכפריים שחיו בג'וערה. אחד הזקנים שבא לבקר בבית הקברות, הבחין במשהו חשוד שקורה במערה, גילה לאנשי הכנופיות וכול הנשק מהמערה נעלם. מאז הפסיקו להטמין נשק מחוץ לקיבוץ.
ברל מספר על אמצע שנות ה-40: "החלטנו לבנות סליק גדול ומסודר. חיפשנו מקום מתאים. הרבה מבנים נפסלו. בסוף בחרנו במתבן של דיר העגלות. המקום היה צדדי ומרוחק, לא הייתה בו בעיה של פירוק יסודות והוא התאים לבנייה ולהסוואה (לפנות חבילות קש ולהחזירן). המתבן היה סגור מכל עבריו, כאשר משני הצדדים דיר העגלות ומצפון שער. הייתה לו רצפת אבן, שעליה הכינו את התערובת לעגלות. התוכנית הייתה לפתוח את הרצפה ולחפור בור בעומק. לבניית הסליק החלטנו על צוות שכלל את המא"ז, אנשי הבניין, החשמלאים והמסגרים - תשעה יודעי סוד, מין חבורה שכזו. כל עבודות החפירה והבנייה נעשו בלילות. למען הסודיות נבחרו חמישה שומרים קבועים למשך שבועיים. לשומרים הודיעו שנעשית פעילות חשאית. אסור היה להם להתקרב והיה עליהם  להשגיח שגם אחרים לא יתקרבו. אנשים לא שאלו שאלות. 
את עבודת החפירה ביצענו בידיים - במכושים ובטוריות. להפתעתנו לא היו סלעים והחפירה התקדמה מהר. להסוואה הנחנו מעל החפירה שני משטחי פח גדולים ועליהם פיזרנו קש. את אדמת החפירה היינו מובילים למדרון שממזרח לרפת ושופכים מעבר לערימת הזבל. בבקרים לא נשאר כל סימן לעבודה שהתבצעה בלילות. תוך שני לילות השלמנו את החפירה. 
אנשי הבניין הכינו תבניות עץ ליציקת הרצפה והקירות. את תערובת הבטון הכנו בידיים על משטחי הפח. שכבת הבטון הראשונה הייתה בעובי של 10 ס"מ. לאחר היציקה חיממנו זפת ומרחנו על הקירות והרצפה. בשלב הבא בנינו שכבת בטון שנייה בעובי של 20 ס"מ. הקירות הפנימיים היו קצת נמוכים מהחיצוניים ועליהם בנינו את התקרה, גם היא מבטון מזופת. מבפנים, מעל הסליק בנינו פיר בגובה של כ-80 ס"מ, דרכו נכנסנו פנימה בעזרת סולם.

חפירת הסליק

כשהמבנה הושלם, התלבטנו על אופן האורור. בסוף העברנו צינור של שלושה צול בתקרה, הוצאנו אותו החוצה ולשם הסוואה חיברנו אותו לאחד מעמודי המתבן, כך שלא יבחינו בו. 
הייתה בסליק הטעייה נוספת. בתוך פיר הכניסה סידרנו מעין קופסה גדולה, למעלה מכסה ברזל, 
וכ-60 ס"מ מתחתיו הנחנו לוח עץ עבה. הסידור הזה הקשה על גילוי חללים ברצפה. בנוסף על כך, החלל הקטן שנוצר בין לוח הברזל ללוח העץ שימש כתא הסוואה לאחסון נשק. שמנו בו כמה אקדחים ופגזים, כך שאם יחפשו במקום - יחשבו שזהו הסליק ולא יגיעו אל הסליק הגדול שמתחת. עם השנים דיר העגלות עבר לדרום הקיבוץ ובמקומו הוחלט לבנות מדגרה לאפרוחים. חבורת סוד מוחלט בהחלט, לא סיפרה על הימצאו של הסליק לחופרי המדגרה, אבל המתח סביב החפירה היה גדול. חבורת הסוד פחדו שבמקרה יעלו החופרים על הסליק. שומר מיוחד הועמד כדי לעקוב אחר הבנייה. הסתבר שהמזל שיחק להם והסליק יצא במקרה בחלק המרכזי של הבנייה, כאשר כל החפירה נעשתה סביבו". 
ברבות השנים גם המדגרה שבקה חיים והוחלט להסב את המקום לחדר כושר, לכל אוכלוסיית הקיבוץ. אף אחד מהמתאמנים הרבים שפקדו את המקום, לא העלה בדעתו שהוא רוכב על אופני כושר ומתחת לרצפת האולם מסתתר סליק גדול ממלחמת השחרור. 
כל תשעת שותפי סוד הסליק הלכו לעולמם בשיבה טובה. ברל קרן היה היחיד שנותר בחיים ושמר את הסוד בנחישות רבה. לאחר מותו של שמעון אבידן, מפקד גבעתי הנערץ, הרגיש ברל שהוא חייב לשתף עוד חבר בסוד הסליק וסיפר לאלישע שפירא. אלישע נשבע לברל שהוא לא מגלה לאף אחד, וכך נשמר הסוד שתיים עשרה שנה.
מדי כמה שנים היה אלישע מנסה לדלות מברל הסכמה לפתוח את הסליק - "אפשר לפתוח? הרי הבריטים מזמן עזבו!!". ברל אפילו לא צחק - "סוד הוא סוד, עוד לא הגיע הזמן... תפתחו אחרי שאלך לעולמי." 
השנים עברו וכאשר פנינה, אשתו האהובה של ברל, הלכה לעולמה, הוא החליט שהגיע הזמן. 
בידי ישי הוברמן הייתה תוכנית הבנייה של המדגרה. בעזרת המפה, בצמצום ריבוע אחר ריבוע, ובעזרת החוש של ברל נמצא פתח הסליק. ההתרגשות שאחזה את חברי הקיבוץ לא ידעה גבול. כולם רצו לחדר כושר לראות את פלא הסליק שבו. באמצע הרצפה של חדר הכושר, נפער בור גדול ומים רבים כיסו את החביות שצצו מתוך הבור. בתחילה נשאבו המים, אחר כך בעזרת חבלני המשטרה הוצאו החביות. החבלנים פירקו בזהירות את הנשק שנמצא בתוך החביות. ברל הובא בכבוד רב, כדי להציץ בסליק הריק וברובים הרבים שנמצאו בחביות. דבר אחד הדאיג אותו - איך חדרו מים לסליק?

ברל קרן מקבל הסבר על הנשק שנמצא

קרום בחלב - סיפור ילדות - עופרה בריל

צילום מויקופדיה תמונות

קרום בחלב – 2018 - עופרה בריל

אנחנו ארבעה ילדים בחדר , מכונסים תחת השמיכות העבות וגומרים את שנת הלילה עם קולה הצורמני של המטפלת שלנו – בוקר טוב ילדים.. בבקשה לקום . לצחצח שיניים ולהתלבש. עוד חצי שעה התעמלות בוקר. 
יהודית המטפלת עוברת בין ארבעת החדרים ומכל חדר אתה יכול לשמוע את אנחת האי רצון לקום, לצאת מהחום המפנק של השמיכה. 
המטפלת שלנו ממהרת , לוקחת פח וקנקן לחלב ודוהרת למטבח בית הילדים . 
אנחנו בינתיים מסודרים ומצוחצחים לקראת יום חדש. לכול אחד ואחת מאתנו יש תא המחולק לשניים – בצד אחד מסודרים בצורה ממושמעת בגדי השבת ובצד השני מפוזרים כיד כישרון הילד בפיזור או בסידור, בגדי העבודה . 
לארוחת הבוקר  מצטרף המורה שיקה , בשמונה בבוקר ארוחת בוקר. 

קבוצת אלומה עם ברכה לבנה

הכול מוכן על השולחן . קערת פלסטיק עם לחם , כמה עגבניות ומלפפונים , קערית עם גבינה לבנה , וצפיחית ריבה מתוקה לכול אחד מאתנו. 
- בתאבון! - נשמעת הקריאה היום יומית - תודה ! אנחנו עונים.
ארוחת הבוקר מאוד עניינית , השיחה בין הסועדים קולחת .זה מספר על מפגש שהיה לו מאמש עם חתול מיוחד וזה מספר על המלטה שראה ברפת . המטפלת לא יושבת לרגע, טורחת בין הילדים ושואלת כל אחד כמה פעמים , אם הוא רוצה תוספת . את ההפתעה היא שומרת לסוף הארוחה .
באותם ימים לא היו תוספי מזון , או ויטמינים שאפשר להוסיף למזון הרגיל ולתת לילדים שקצת יבריאו יותר. 
מפה לשם נאמר בחוג המטפלות שקרום של חלב זה מאוד בריא לילדים. המטפלת החרוצה שלנו ניגשה לסיר הגדול שממנו לוקחות המטפלות את החלב לבתי הילדים ואספה בכישרון רב את כול הקרום שהיה בסיר. 
ולאט לאט עברה בין כולנו ומזגה את החלב והוסיפה עם כפית את הקרום. 

יהודית קוצר (המטפלת שלנו ) עם ליבוש קוצר ( בעלה ) בשנות השישים (צילום מנחם וקסלר)

אני ראיתי את הקרום ומיד קיבלתי בחילה – איך שותים את הדבר הזה ?
- אף אחד לא קם עד שהוא גומר את כול החלב מהכוס שלו! – נשמעת ההוראה מיהודית.
כולם - כמעט כולם , עושים מאמץ וגומרים לשתות את החלב יחד עם הקרום. 
אני לא מסוגלת , יושבת בוהה בכוס החלב ומתפללת שיבוא איזה גמד ויעזור לי לשתות . 
נשארתי לבד בשולחן – ' את לא קמה עד שאת לא גומרת! '– אני שומעת את קולה של יהודית מעלי. 
מתחילות לי דמעות בעיניים. אני לא יכולה...לשתות את זה... 
מעבר לכתף אני רואה את גדעון חברי לכיתה קורץ לי בעיניו – כאילו אומר אני אעזור לך. גדעון ניגש לדלת ומכניס לחדר האוכל שלנו את ויקי כלבלבון מתוק שקיבלנו במתנה מאחד החברים בקיבוץ. יהודית לא רואה את הכלבון והוא מיד רץ מתחת לשולחן ומתחיל ללקק את הרצפה מכול השאריות של ארוחת הבוקר שנפלו למטה . 
אני בזריזות מוציאה בעזרת הכף את הקרום מהחלב וביד אחת מושיטה לויקי את היד עם הקרום. ויקי משתולל משמחה ומלקק לי את היד ומנסה למצוץ את האצבעות. אני מאושרת מחייכת אליו ומנקה את היד במכנסים. 
עכשיו זו כבר לא בעיה , בסתימת אף ולוקחים שלוק והחלב נגמר. תודה לויקי שעזר לי לגמור את הקרום שבחלב -  ואם תרצו הודאה מעומק הלב , גם היום אני לא יכולה להסתכל ולהריח קרומים בחלב. 

רינה ברקת עם ויקי 

גנן גדול גדל בגן - שיחה עם אבידן איילשטיין

ילדי סחלב שנות התשעים

פורסם בעיתון הקיבוץ בשנת 2014

גנן גדול גדל בגן... / עפרה בריל משוחחת עם אבידן איילשטיין

כבר מספר שנים מוביל אבידן ילדים רכים במדרכות הקיבוץ, עוצר ליד הפרחים והעצים ומספר להם עליהם, מפגיש את הילדים עם סבים ואנשים שחיים בקהילה ומחבר בינם לבין הקהילה הקיבוצית. 
אבידן הוא גנן העושה את עבודתו עם כל הנשמה. לא פלא שהכרה זו ביכולותיו הביאה לבחירתו כשותף בקבוצה קטנה של גננות מהאזור, שאירחו גננות מגרמניה בחילופי ידע והתרשמות וביקרו שם.
פגשתי באבידן כדי לשמוע על עבודתו עם הגיל הרך ועל התרשמותו מהגן בגרמניה.

אבידן נולד בצרפת, בעיר שטרסבורג, למשפחה דתית. כאשר היה בן חודשיים עלתה המשפחה לארץ וגרה ברמת גן. לאחר מכן עברה המשפחה לכוכב יאיר - שם היא מתגוררת עד היום. אבידן התחנך כבן למשפחה דתית אדוקה: קבלת שבת, בית כנסת, שמירה על כשרות, תפילות ולמידה בישיבה.
לצבא הוא מתגייס לשירות מלא. במכינה לצבא הוא נמצא בגוש קטיף.

אבידן: 
"מי שאומר לך שהוא ראה את חוף הים היפה בארץ, סימן שהוא לא היה בחוף של גוש קטיף. חוויתי את המקום במלוא העוצמות שלו, מדהים, הדיונות של החול שיורדות למים... כתלמידי מכינה דתית, במקום ללכת לטבול במקווה - היינו הולכים לטבול בים. הסתובבנו באזור בלי פחד. סדר היום בישיבה היה אינטנסיבי מאוד. קמים בבוקר לתפילת שחרית -ומסיימים את היום לקראת חצות. חלק גדול מהלימודים היה מוקדש לשילוב עם הצבא. איך, כנער דתי, אתה מתגייס לצבא ושומר על אורח חיים דתי המייצג את החברה הדתית. מאוד נהניתי מתקופת הלימודים במכינה".
אבידן מתגייס ליחידה קרבית דוכיפת, הולך לקורס קצינים ושם מוריד את הכיפה וחוזר בשאלה.

"אורח החיים הדתי כבר לא מתאים לי, חוץ מלחלל שבת כבר לא הקפדתי על כלום. התהליך לא היה מהיום למחר, אלא תהליך ממושך של שאלות, תהיות והתלבטויות. 
המשפחה קיבלה את ההחלטה בצורה מאוד קשה. אימא,  שהיא אידישע מאימא, קיבלה את ההחלטה שלי 
בלי בעיות, אבל אבא עבר משבר רציני. 
אבא הוא אדם מאוד מאמין, מקפיד בכל הלכות התורה, מתפלל שלוש פעמים ביום וכן הלאה... אבל היום - כל זה כבר מאחורינו. אנחנו ביחסים טובים, אני נוסע אליהם בשבתות. בביתי הפרטי אני שומר על כשרות ועושה קידוש בשבת. אצל ההורים אני שומר שבת - קלה כחמורה. 
הגענו להבנה, אני עם ההורים ואני עם אלוהים... הוא לא מציק לי יותר מדי ואני משתדל לכבד אותו כמה 
שאני יכול".

ילדי סחלב שנות התשעים

האהבה לילדים החלה אצל אבידן כבר מגיל צעיר. הוא זוכר את עצמו עושה בייבי-סיטר ושרות כאופר כבר מגיל חמש עשרה. ההורים טסים לחו"ל ואבידן, כנער, מכין לחמישה ילדים ארוחות ולוקח אותם לבית הספר. 
בסיום הצבא הוא עושה תואר ראשון בחינוך מיוחד לגיל הרך באורנים.
למה דווקא חינוך מיוחד?
"כי אני עצמי ילד של החינוך המיוחד והיה לי ברור שאם ללמוד חינוך - אז אני מכוון לחינוך המיוחד".
אחרי הלימודים טס אבידן לארצות הברית - ללמוד רכיבה טיפולית. בחזרה לארץ אבידן משלב עבודה כגנן בגן ילדים במושב שרונה ואחר הצהרים עובד עם ילדים ברכיבה טיפולית.

ההיכרות עם לילך מביאה את השניים לחיות בקיבוץ.
"החיים בקיבוץ מתאימים לי מאוד. מיד התחלתי לעבוד עם הגיל הרך. יש בי אהבה גדולה לבעלי חיים, אני מאוד נמשך לטבע ולירוק. כאשר אנו יוצאים לטיול עם הילדים, אני מביא איתי מגדיר צמחים וזכוכית מגדלת, עוצר ליד כל פרח שהילדים לא מכירים, פותח את המגדיר - ועושה היכרות בין הילדים לפרחים.

אני גם מאוד מחובר לשירי הילדים של פעם. האתר 'זמרשת' הוא פשוט נפלא. יש שם תימלולים לכול השירים ששרנו בילדותנו והרבה לפני, והמילים כל כך נוגעות גם בילדים של היום. 
היום יש בשוק שירי הילדים שקשה לי איתם. לשירים יש תפקיד ייעודי - זה לניקיון וזה לאהבת המשפחה וזה... 
נחמד - אבל דומה להאכלת ילדים במסרים בכפית.
השירים של לוין קיפניס, לאה גולדברג, ביאליק, יש בהם עדינות בלתי רגילה ויופי מיוחד, לא תמיד הם קלים להבנה - אז במקרים כאלה אני מתווך. חשוב לי לחשוף את הילדים למדרג לשוני גבוה. גם לילדים בוגרים יותר אני מקריא פסוקים מהתנ"ך כדי לחשוף אותם לעברית התנ"כית".
איך החיבור שלך עם ההורים?
בעקבות ההכשרה שלי בחינוך המיוחד - זו נקודת החוזק שלי, אני יודע לדבר עם ההורים, אני יודע להרגיע ולשוחח על הבעיות של הילדים בצורה רגישה. ההורים נחשפים בפני ונעזרים בי, יש תקשורת טובה.
אני מרגיש שבכלל, אנחנו כצוות חינוכי עושים עבודה משותפת לעזרת המשפחה - שבשלב כזה זקוקים לנו. 
לידה שמתקרבת, ילד שצריך לעבור חדר, השכבות קשות ועוד שלל בעיות שהורים לילדים בגיל הרך נתקלים בהן. בעבודה חינוכית חשובה מאוד עבודת צוות, ואנו כצוות - מגובשים מאוד. מדי שבוע אנו עושים פגישה ומתכננים את הפעילות יחד.

כשאתה בטיול עם הילדים, יש לך אפשרות לספר קצת מההיסטוריה של הקיבוץ?
בגילאים הצעירים כל נושא תפיסת הזמן קשה לילדים. לכן, אני מתרכז יותר בחיבור לקהילה. מול הגנון עשינו גינה ונעזרנו באמנון חזקיהו. יחד איתו עדרנו ושתלנו. היום כשאמנון עובר במדרכה הילדים צועקים "הנה אמנון שלנו"! אנחנו מזמינים את עמוס כרמל שינגן לילדים בחליל בקבלת שבת, צור קרמר מוזמן לנגן בגיטרה, רבקה מנגנת לנו בכינור, 
גם סבא נחום ירון מנגן בחליל. כך שההיכרות מלווה בחוויה והילדים זוכרים ומכירים. לפני שנה הלכנו לקבלת חג הפסח באלתם, הלכנו לארכיון, הולכים לאידה לראות את אוסף החנוכיות שבביתה - זהו חיבור לקהילה. החיבור לקהילה הוא משהו מאוד מרכזי בחינוך הקיבוצי, הילדים הולכים בקיבוץ ומרגישים בבית. 
בגיל מאוחר יותר עושים תורנויות ותשבוצים, וזה חלק מהקהילתיות, אבל בונים את התחושה הזו בגיל צעיר."

לא מזמן היית חלק ממשלחת חילופי גננות מטעם המועצה שלנו ונסעת לגרמניה. ספר על החוויה הזו.

- יום אחד קיבלתי טלפון מרותי גרשוני, האחראית על הגיל הרך במועצה, והיא שאלה אותי אם אני רוצה להצטרף לפרויקט של חילופי גננות מגרמניה.
נתתי את הסכמתי. קיבלתי לשבוע גננת גרמנייה בשם אווה, שבאה לצפות בחיי היום-יום החינוכי שלנו. לאחר מכן נסעתי לגרמניה, כדי לחוות את היום-יום בגן שאווה עבדה בו. הפרויקט נועד לראות גישה חינוכית שונה וללמוד האחד מהשני. אווה הגננת הצטרפה אלינו מהבוקר עד שעת צהרים, השתתפה במכלול הפעילויות שאנחנו עושים בגנון. היא התרשמה ממספר דברים: הפעילות במשק חי עם פלור - והחצר גרוטאות. החיבור של הילדים לחיות הרשים אותה מאוד, והחופש למשחק הקיים בחצר הגרוטאות.
חצר גרוטאות זוהי תופעה הקיימת רק בקיבוצים, אין דבר כזה בעולם.

היית רואה בעיני רוחך הקמת חצר גרוטאות בגן בגרמניה?
אני לא חושב שזה מתאים לאופי הגרמני המוקפד והמאורגן מאוד. שם הכול כל כך מסודר ומתוקתק - שאין דבר כזה כמו גיבוב של חפצים... ועוד לילדים. אווה, הגננת מגרמניה, התרשמה מאוד מהטיולים שאנו עושים עם הילדים ומהחופש שניתן להם. הם יכולים לרוץ, להתעכב, לחקור, ללמוד, הם לא צריכים להחזיק ידיים וללכת בזוגות.. בחורף יוצאים לטיול עם מגפיים, טיולי בוץ,  קופצים ומשתוללים בכל שלולית שנקרית בדרך - חוזרים לגן רטובים מכף רגל ועד ראש - ומחליפים הכול בגן.
אחרי מספר שבועות טסתי עם קבוצה של גננות מהאזור לגרמניה. התארחתי בגן של אווה, במטרה לצפות, לראות וללמוד, להיחשף למשהו חדש. בגן יש עשרים ואחת ילדים, אך מנעד הגילאים גדול מאוד, מגיל שנתיים ועד גיל שש. שיטת העבודה בגן היא שילוב של הגישה האנתרופוסופית עם שיטת הגן הזורם. 
אין סדר יום מובנה, הילדים באים בבוקר ואין שום שיחה עם ההורים - רק במקרים חריגים במיוחד. יש ריחוק גדול בין הצוות להורים. הילד שמגיע לגן אחראי על עצמו ועל סדר היום שלו לאורך כול היום. 
מגיל שנתיים הילד מחליט מתי הוא אוכל. אין ארוחת בוקר בה עוצרים את כול פעילות הגן. 
למדתי שצריך לתת לילד הרבה יותר אחריות, לא לגונן כל הזמן. 
בישראל אנחנו עסוקים כל הזמן בלגונן, ולמעשה קיצצנו את הכנפיים של הילדים, הם כבר עושים מעט מאוד דברים לבד. יש אצלנו ילדים בגן שבקושי מצליחים להתלבש לבד. בגרמניה, כבר מגיל שנתיים עושים זאת בלי קושי מיוחד. צחצוח שיניים - יש ילדים שפשוט לא יודעים לעשות זאת, ההורים עושים את הדבר מתוך 
אחריות לבריאותם. בגרמניה אין דבר כזה, הילד מצחצח שיניים לבד מגיל צעיר ביותר - ואף מבוגר לא ניגש לבדוק אותו. לא צריך כל הזמן לזנק ולעזור, אפשר לתת לילדים להתמודד לבד.
בגן הגרמני שביקרת הילדים יוצאים לטיול?
מעט מאוד. הסביבה היא כפרית אבל דומה מאוד לעיר אצלנו. יש מכוניות ואוטובוסים. בשביל לטייל צריך לחצות פסי רכבת. הם יוצאים לטיול לעיתים רחוקות, הולכים בזוגות ומחזיקים ידיים. אין דבר כזה לרוץ חופשי. לובשים בגדים מיוחדים לטיול כדי לא ללכלך את הבגדים של הגן. גם כשהם יוצאים לשחק בחצר, יש להם בגדים מיוחדים לבוץ, כמו מעין מעילי סערה. בטיול של הקטנטנים הם יושבים בעגלול מאוד רחב, 
שיש בו כסאות וחגורות בטיחות. הילדים יושבים בעגלול חגורים - וכך מטיילים. מדהים לראות את זה...
הילדים מאושרים בגן?
ודאי, ילד הוא ילד. יש שם המון שמחת חיים וצחוק ויחד עם זה הם יודעים לשבת ולהקשיב יפה. יש שם דרישה מאוד גדולה לאיפוק הקשר עם הגננת, אך הם מקבלים אותה בשמחה. הילדים אוהבים לבוא לגן, הם מאושרים שם, אבל זה מאוד שונה מהסביבה החינוכית שלנו.
בסופו של יום אני שמח שגדלתי כילד ישראלי 
המגדל את ילדיו כישראלי.

סמל בוגרים

יוסי בריל מקבל סמל בוגרים -ארכיון הצילומים עין השופט

סמל בוגרים

בשנות החמישים אנחנו היינו בין בוגרי מוסד הרי אפרים. בית ספר תיכון  שהוקם ב1950 לשלושת הקיבוצים רמת השופט עין השופט ודליה. חיים תוססים של נעורים. 
גולת הכותרת בחינוך שלנו הייתה השתתפות בתנועת הנוער השומר הצעיר . שם ספגנו צופיות אהבת הארץ ודיבור משכנע עד כמה חשוב להשלים את הקיבוץ שלנו. פעולות התנועה היו תמיד כמבצעים צבאיים, חשאיות, ידיעת השטח, הכנת אוכל בשטח, והכרות עם החי והצומח הסובב אותנו. 
שנה לפני סיום תקופת הלימודים שלנו התכנסנו באחת הכיתות  והמדריכים הצעירים דיברו אתנו על השנה האחרונה שהיא שנה מכרעת לקבלת סמל בוגרים. ומה המשמעות של שנה מכרעת ? 
מה היה צריך להכריע את הכף כדי שנקבל או לא נקבל את סמל הבוגרים ? 
שיחות אישיות. כול אחד מאתנו היה חייב להתייצב בפני הקבוצה, לשמוע מה יש לחברי הקבוצה להגיד עליו, ולהצהיר שהוא מתכוון לחזור לקיבוץ אחרי הצבא. קבוצת ילדים בוגרים מעמידה למשפט את חבריה ואחר היא זו שמחליטה מה יהיה פסק הדין-האם נקבל את הסמל או לא ?

בערב קיץ של סוף ספטמבר הגיע תורי לעמוד במבחן הבגרות. לקראת הפעולה כולם לובשים את החולצות הכחולות עם העניבות השחורות . 
עומדים בשורה ומתפקדים. שני המדריכים הבוגרים קצת יותר מאתנו מובילים את השיירה ליער שבו כבר מוכנה המדורה. חושך מפחיד קצת אבל אנחנו קבוצה גדולה ומתגברים. 
מגיעים לשטח המדורה וכולם מתפזרים סביבה האחד מתרפק על השני וכולם מנסים לספוג קצת את חום המדורה. שני המדריכים מביאים שירון של כמה שירים וכולנו פוצחים בשיר. 

אני יושבת מכונסת בעצמי , מפוחדת, אף פעם לא חשפתי את מחשבותיי ותקוותי לפני חברי לקבוצה. הייתה לי חברה אחת טובה שלה לפעמים ספרתי על עצמי והרגשתי , אבל עכשיו הפורום הגדול שישמע וישפוט מאוד מפחיד אותי. המדריכה מפסיקה את השירה ואומרת בקול ברור–היום אנחנו דנים באילנית. האם לאילנית מגיע סמל בוגרים או לא ? אילנית מה את יכולה לספר על עצמך?
אני מתחילה לדבר כאילו מתוך חלום – כאילו שאני יוצאת מהגוף שלי ומספרת על מישהי אחרת - אני בדרך כלל עושה מה שכולם עושים. לומדת ברצינות ועושה שיעורי בית . אף פעם לא ויתרתי על פעולה . אני תמיד עובדת בכול מקום שסידור עבודה מסדר אותי. לא הייתי אומרת שאני תלמידה הכי טובה  , אבל אני מאוד משתדלת. לא חושבת שאהיה אחרי הצבא לא אחזור לקיבוץ – כמעט בטוח שאחזור . וזהו מה שיש לי לספר. השתתקתי. והשתיקה הייתה מסביבי אף אחד לא דיבר. עכשיו חשבתי הם יתחילו לצלוף בי ואיפה אני יכולה להסתתר ?
לאט לאט החלו טיפות של מילים להיזרק באוויר .- אני חושבת שאילנית היא באמת בסדר עם כולם. – כן- אבל יום אחד ראיתי אותה צובעת את השפתיים! – אז מה . היא ניסתה פעם אחת זה לא אומר שהיא גנדרנית. אני פעם ראיתי שהיא לא הספיקה את שיעורי הבית אז היא העתיקה מיעל את התשובות . זה קורה ללא מעט ילדים היא לא המקרה היחיד. כפי שאני רואה את אילנית היא בטוח תגשים בקיבוץ ואין סיבה לא לתת לה סמל בוגרים .

השיחה קלחה באמירות של זיכוי ואהדה . כבר התחלתי להרגיש נינוחה ואמרתי לעצמי שאת החלק הקשה עברתי. הזיעה הקרה שפשטה בי בהתחלה החלה להתנדף ונעשה לי קר. רציתי כבר לקום ולחזור לבית ולמיטה החמה .המדריכים הרימו ידיים והשתיקו את כולם 
- חברים! אנחנו מסיימים את השיחה על אילנית. ועושים הצבעה מי בעד לתת לאילנית סמל בוגרים – חמש עשרה ידיים הורמו.- ומי נגד ? עשרה הרימו נגד. הסתכלתי בריכוז רב מי היה נגד. לא האמנתי שגם חברתי הטובה הצביעה נגד. הסמקתי והחוורתי כאחד – איך היא יכולה לעשות לי דבר כזה? 
קבלתי את הסמל במפקד ל"ג בעומר של אותה שנה . הסמל היה בשבילי ציון דרך בחיי . ידעתי  שלאורו של הסמל אהיה חזקה יותר ואדע לעמוד על שלי. לחברתי לא יכולתי לסלוח וניתקתי אתה  קשר . 
היו  כמה חברים שבאותן שיחות קשות ביער סביב מדורה אמרו אמת פנימית שלהם .שלא בטוח אם יישארו בקיבוץ אחרי הצבא והם אלה שלא זכו בסמל הנכסף. את הפצע הזה הם סוחבים עד היום. 
אני וויתרתי על חברות וקבלתי סמל – עם השנים התחלתי לחשוב שזו לא הייתה עסקת חבילה טובה. אבל הערכים של הסמל נטמעו בי לכול חיי – השומר הוא איש אמת !

עינב בריל 1971-2011

פנינים מחגיגות ה-70 לקיבוץ עמיר

פנינים מחגיגות השבעים לקיבוץ עמיר

קיבוץ עמיר עלה על הקרקע ב- 1939 ומייסדיו הם מ'השומר הצעיר ' בליטא ופולין. קיבוץ עמיר עלה לאדמות חיאם אל-ואליד מערבית לקיבוץ להבות הבשן. את האדמות קנתה הקרן הקיימת לארץ ישראל מידי האמיר פאע'ור- שייח' - מהשייח'ים של שבטי ערב אל-פאד'ל, ערביי הסביבה סברו שהשם עמיר לקיבוץ הוא לכבודו של האמיר. משמעות השם היא אלומת שיבולים. עמיר הוא הישוב האחרון לישובי חומה ומגדל. ב- 1942 עבר הקיבוץ לאדמות דווארה. בשנת העלייה מנה הקיבוץ 158 חברים ו- 13 ילדים. בשנים האחרונות עבר הקיבוץ מהלך של הפרטה והחברים מקבלים משכורות.
(פורסם לפני כעשור ב"מה נשמע" עלון הארכיונאים של התנועה הקיבוצית והמושבים)
תודה לארכיון עמיר על הצילומים

קיבוץ עמיר חוגג שבעים

במסגרת חגיגת השבעים לקיבוץ עמיר הועלה מופע יפיפה שמשקף את תולדות הקיבוץ על פי מכתבים שכביכול נכתבו על ידי חברים שחיו בכל מיני זמנים. את המכתבים כתב שחר שפירא על פי עדויות מהארכיון.
להנאתכם חלק מאותם מכתבים:

י"א כסלו תש"א
לובה ואפריים היקרים, שלומות

אוי לוביצ'קה, לו רק ידעתם היכן הכנו שורש, כיצד נקרא בדרכינו המקום השומם והנפלא הזה...
'חיאם אל וואליד' הוא שמה של קבוצתנו הקטנה, ובדמיוני, לו רק ייהפך לישוב קבע, יהיה נאה כעמיר שיבולים. היום אנו מונים קבוצה של 40 חברים וחבירות כולם כבר עובדיי כפיים מנוסים ויגעים. היבלות על הידיים מהעבודה הקשה מזכירות לי בכל יום שלא לשווא באתי לארץ ישראל. בגולה לא יכולנו לדמיין את גודל המעשה... לבוא וליישב כאן את הביצות הטובעניות האלו, ואילו עכשיו כל מכאוב הופך אנדרטה מהלכת לתקומת יינו. הציונות היא לנו הסוסים, והעוז למחרשה.
אני ניצבת בערבים למול המגדל מוקף הגדרות שבנינו בין לילה ומשתוממת מיופיו... ובליבי עדיין שואלת, האם כל זה היה כדאי?
עכשיו כבר לילה, הבחורים מכינים מדורה גדולה ותכף נתכנס לריקודי הורה ופינג'אן. אברשה נכווה אמש מהפרימוס, הוא מתקשה להיות זהיר בימים אלו, רק עכשיו התגבר בקושי על הקדחת הארורה והחום עדיין משפיע עליו. הרופא מגיע אלינו אחת לשבועיים על סוסו וגם אז אין בידו את המדיצינה שתקל בסבלם של החולים. הוא כמובן הרופא היחידי באזורינו ובכל פעם שפוגש חולה במצב רע, הוא מביט בו בחומרה ואומר "אתה מוכרח לראות רופא"... האנופלס באים למקורות המים בהמוניהם, העבודה עם הקילות לא תמיד עוזרת והחולים חלשים מאוד. ועם זאת אנחנו רוקדים בערבים, מנגנים באקורדיון החלוד שהבאנו מביאליסטוק ונהנים ככל שמסתייע בעדינו.

לאחרונה יצאו בחורינו לשטחים הפתוחים של חיאם, ושם על פי השמועה התפתחה קטטה בין בולק ויולק לפלאחים המקומיים. הם טענו, בשפתם, כי האדמות שלהם וכי אפשר לפתור את הפרובלמה באמצעות המוכתר המקומי. ואילו בולק שאינו בקי בשפה הערבית פירש את מילותיהם ככוונת זדון והטיח לעברם 'דוס אינטרסאנטר מיר אזוי וישניי פיר א גאנגנר יור'. לקח לו זמן מה להתגבר על עלבון המכות שחטף מהפלאחים. הוא מסתובב כבר יומיים בראש מורכן ומתכנן אופנסיבה כנקמה.

בינתיים מתארגנת הקבוצה שנותרה בחדרה עם הילדים ויתכן שבקרוב יצטרפו אלינו (נוך אביסעלה). כולי תקווה שהפרו גרמה הזו לא תזמן אתה צרות נוספות, ויחד עם זאת הגעגועים ליקירינו גדולים ואי הידיעה מכרסמת בליבותינו. האמונה בצדקת הדרך היא שמחזיקה אותנו ותנחה את דרכינו על פי תורתו של אבינו מארקס וערכיה של אימא רוסיה.

עוד ברצוני לספר לכם כי בהמלטה האחרונה נולד פר עברי חדש, ובאסיפת הקבוצה הוחלט ברוב קולות לקרוא את שמו 'גליל', אם כי מרבית החבירים כבר קוראים לו 'חיאמ'ל', כאות חיבה ליישובינו הדל.
היבולים השנה היו נמוכים מאוד ובכלל, אנו מתקשים לגדל כל ירק בסביבת הביצה.
בערב יוצאים השומרים הרכובים ומגינים על אדמותינו ועל שדותינו, הם למדו במהרה מן המקומיים כיצד לנהוג בסוסים והופכים אחד אחד לנוטרים מן השורה, שזופים, גאים ויפים. לצערי טרם הגיע הזמן לכתת חרבותינו לאיתים, כנראה שעוד נכונו לנו מאבקים ארוכים עם שלטון המנדט הבריטי ועם הערבים המקיפים אותנו מכל עבר, אבל העשייה עוד מפעמת בקרבינו ורוחינו איתן.

לעיתים אני מתעוררת בלילה חם ומסתובבת לי לאיטי בשבילי העפר ובחושך מצריים. בתוך קולות הצרצרים וחיות הלילה אני רואה ברוחי מן אילוזיה... כשכל זה יגמר, אני חושבת לתומי, כשהמנדט יסתלק מן הארץ ונלמד לחיות עם שכניניו הערבים בשלום, כשנבנה את בית הקבע שלנו פה, איך ייראה??? ומתוך החושך עולה לה תמונה בראשי... ובתמונה ישוב פורח, שדות מקצה לקצה, ילדים ובתי ילדים, חדר אוכל גדול במרכז הישוב, דשא רחב ידיים ובו תמרים מניבים, ובצילם מועדון חברים, מקום לאספות הישוב...
וביטחון ויבול יפה ושגשוג, ורופא שבא לפחות פעם ביומיים, ומנוחה ליגע ומרגוע לעמל בסוף יום עבודתו...
אבל מה אני חולמת עכשיו? המלאכה עוד רבה ובין כך נראה החלום כמרחק מזרח ממערב מחיי היום יום שלנו.

יקיריי, עליי לגשת לתורנות עוד כמה רגעים ולהאכיל את בנות הכנף המקרקרות שלנו, מיד אחר כך אגש לריקודי ההורה הסוערת. אך קודם דורשת אני בשלומכם... מה עם הילדים האינגל'ה שלי? ומה עם דודה זושה? מייסרו דרישת שלום חמה למכרינו בניכר. הישמרו נא מן הצוררים הגויים, אל תיתנו להם סיבות להכאיב לכם. לכאן מגיעות שמועות על המלחמה הנוראה המתחוללת על אדמת אירופה, ואנו מצפים לכם בכיליון עיניים שתבואו ליישב כאן את ארץ אבותינו ולהיות עימנו. שלוחה לכם מכאן דרישת שלום חמה, חיזקו ואימצו, עוד נכונו לנו ימים טובים יחד. 'זיין געזונט'.

בדאגה ואהבה רבה
הניה ואברשה 

לעוף - כתבה עופרה בריל

הצילום מויקופדיה תמונות

נפתח חוג חדש בגילאור – כתיבה יוצרת – זו תרומתי לחוג

לעוף

המסע שלי התחיל בצהרים – כשהחלפנו ספרים בספריית הילדים שקרובה לבניין 'אלומה'. כולנו ידענו שבצהרים חייבים לקרוא ספרים ואהבנו מאוד את השעה הזו , שכולם שקטים ומרוכזים בקריאת האותיות הקטנות שבספר - המוביל כול אחד מאתנו למחוז אחר . אני הבאתי ספר של זול ורן שבו יש  הרפתקה של טיסה בכדור פורח . עפתי יחד עם גיבורי הספר לשמים , שכולם היו מכוסים ברחיפה של ציפורים שליוו את הכדור . חשתי את משב הרוח והתחושה שהעולם שלמטה נעשה קטן יותר ויותר. והיה עוד ספר שקירב אותי לשמים – אגדה שהיא כולה עשויה מכנפים , על עשרת אווזי הבר שכול לילה נפגשו עם אחותם שהייתה יצור אנוש . הם הפכו לאווזי בר בגלל כישוף. הסיכוי שלהם לחזור ולהיות בני אנוש הייתה תלויה באחותם שבמשך כול לילה תפרה כסות של כנפיים לכול אחד מהם , ואם לא הספיקה המשיך האח לעוף כאווז בר. בימים ובלילות שאחרי,  היו חלומות עם רצון להגשמה ברורה של טיסה בכדור הפורח. השנים עברו והחלום נשאר בגדר חלום. ראיתי מראות מרהיבים של כדורים שסנוורו את עיניי ביופיים. מקבץ של אוהבי הרחיפה בכדור בונים וצובעים כדורים בשלל צבעים וטסים כציפורים ענקיות ויפות כמו טווסים בשלל צבעיהם . תמיד חשתי קנאה , למה הם יכולים כך לחוש את השמים ואני עדין על הקרקע. בני גדל וכבר לא התאים לו טיסת הרפתקאות עם אימא , ואז נולדו הנכדים . וכול שנה חיכיתי שיגדלו עוד קצת ויטוסו אתי בכדור פורח. כל שנה הייתי צריכה לוותר על החלום בגלל שהם לא בדיוק התאימו לטיסה שכזו. ואז זה קרה –סימנתי בעיגול גדול את הרצון שלי לטוס בכדור פורח ואמרתי לשי – האיש שמלווה אותי בעדינות רבה ובהכלה , בעזרת הטבע שמסבבינו והטבע שלנו כבני אדם - בוא לטוס אתי !שי זרם והסכים . בשעת בוקר מוקדמת נסענו לשדה ליד עפולה חיכינו שמבער הכדור יפיח אש חמה וינפח את הכדור. עמדתי מוקסמת מול הפלא הזה, איך חום התבערה נותן נפח שגדל וגדל והופך להיות כדור ענק. לאחר אישור מהמדריך התחלנו לעלות על הסל שלקח אותנו יחד עם הכדור לשמים. השחר החל לבצבץ , והשמש החלה להאיר את  חושך הלילה. הכדור מתרומם לאט לאט והנשימות שלנו נעשות יותר ויותר עמוקות. המראות שמתחתינו עוצרות נשימה ביופיים. העיר הופכת לכוורת נמלים קטנה שמתרוצצים בה בני אדם ומכוניות שקשה להבדיל ביניהם. השדות הופכים למרובעים בצבעים שונים. השמש כבר מאירה את המראות של ההרים והקיבוצים והערים שאנחנו חולפים מעליהם. לאט לאט המדריך מפחית את חום הלהבה והכדור שוקע בכיוון הקרקע. הנחיתה קצת מקלקלת את החוויה. נוחתים על שדה רגבים קשים וזוחלים מארגז שהיינו בו במשך הטיסה .

אבל בכול מקרה , קשה לשכוח את המעוף הזה – מעוף של ציפור ענקית שבני אדם המציאו ונתנו לנו האנשים הפשוטים לחוות. 

טיסה מרגשת. הגשמתי חלום.

הצילום מויקופדיה תמונות

נומה עמק - קטע מספר של רות נצר

פסלו של אוגוסט רודן- נכבדי העיר קלה  (צילום מהויקופדיה)

כשערכתי את עלון הארכיונאים- מה נשמע- הגיע אלי קטע מספר שעדין היה בכתובים. קטע מופלא שכתבה רות נצר על ילדותה בקיבוץ של פעם. 

נומה עמק

רות נצר

(פרק מתוך ספר בכתובים על ילדות בקיבוץ בשנות החמישים).

                                        (פורסם ב'גג', כתב עת של אגוד הסופרים.)

מקום מגורי הילדים נקרא בית: 'בית ילדים', ומגורי ההורים נקרא 'חדר'. איזה היפוך יוצרות אירוני. אני זוכרת במעורפל שמגוריהם של הורי מועברים מחדר לחדר בשנים המוקדמות, והם אינם מוצאים מנוח, עד שהתמקמו בחדר בו מרוכזים עיקר זיכרונות הילדות המוקדמת שלי.
הרהוט בחדר ההורים היה מינימלי; מיטה, ארון, שולחן, כיסאות, שידה. אני זוכרת אהיל בד אדמדמם של מנורת קריאה, הבד הארגמני מכווץ, כמו חצאית בד, סביב מותן האהיל. במעומעם עולה בי גם זיכרון של וילאות בצבע קרם, עם הדפסים של פרחים חומים גדולים.
על הקיר הייתה תלויה תמונה אחת שאימא אהבה, תמונת פסל של הפָּסל הצרפתי רודן: פני אישה מהורהרת מכונסת בעצמה, ממש כמותה.  פסליו של רודן היו אחת מאהבותיו הגדולות של אבא. הוא אהב במיוחד את הפסל הגדול בו נראים נכבדי העיר קָלֶה כשהם מתווכחים ביניהם כשעליהם למסור את מפתח שַעַר עירם לכובש; הדרמה המאופקת, הלבטים המיוסרים, הדרת הכבוד של נכבדי העיר הגאים – כל אלה השתלבו עם דמותו של אבא. אולי פסליו של רודן היו האהבה המשותפת של אבא  ואימא.   
הם דיברו ביניהם גרמנית, מעל ראשינו; שפה שלא הבנו ולא רצו שנלמד אותה, כדי שהעברית לבדה תהיה לחם חוקנו. לגרמנית היו תמיד הדים אפלים, ולמעשה נידו בקיבוץ את הגרמנית וההורים השתמשו בה רק כדי לומר בנוכחותנו מה שלא רצו שנבין. לימים סלדתי מהשפה הגרמנית. אבל גרמנית הייתה שפת אמם ובשפה ההיא דברו עם הוריהם בילדותם והם גם המשיכו לדבר גרמנית עם הוריהם שבכל השנים של שהותם בארץ לא למדו את העברית. באיזשהו אופן הגרמנית שאבא ואימא דברו בה הייתה בעלת גוון מרוכך ולא הייתה בה הנוקשות הדוחה והמאיימת של הגרמנית שפגשתי בסרטים למשל.

מן הגולה הביאו הורי מעט מן המעט, תזכורת לעולם האלגנטי הבלתי מושג שהיה שם ואבד. 
הייתה להם מפת שלחן אחת, שהביאו מגרמניה, שהיו עליה הדפסי זהרורי זהב, אותם ניסיתי ללקט, אלא שלאט לאט דהו ונעלמו.
כשתמותו –  המפה תהיה שלי  –  אמרה הילדה שהייתי.
לא הבנתי מה אמרתי. 
אימא הביאה אתה כרכים של ספרי גיתה ושילר עטורים בקליגרפיה גוטית מוזהבת, שהעלתה בדמיון ניחוח אגדות, טירות וציידים ביערות רחוקים, שבילים, שועלים, ואחו נרחב.
והיו גם ספרי תמונות של הכשרה לחקלאים –  עם תמונות מרהיבות של פרות דשנות אדמדמות, סוסים אציליים, סייחים אדמדמים, גועים, צוהלים, בין תרנגולות צבעוניות מקרקרות מן הדפים. הכול בספרים האלה היה יפה ואמיתי יותר מהסוסים והתרנגולות והפרות שהיו בקיבוץ. 
חדרי ההורים היו בטור של ארבעה חדרי משפחות במבנה אחד נמוך ומאורך, שיש לו מרפסת משותפת. חברי הקיבוץ אימצו לעצמם את מנהג המקום, מנהג הערבים, ובנו את הבתים הראשונים האלה מלבני בוץ וקש, מחוּפים בטיח. בחדר ההורים הייתה תמיד ג'ארת מים, גם זה כמנהג הערבים, ג'ארה של חרס פשוט שהמים בה מים צוננים תמיד.

נוטר  שותה לרוויה מהג'ארה בעלייה של קיבוץ עין השופט  לג'וערה 1937 (ארכיון הצילומים עין השופט)

פרצתי את המצור -סיפורה של אסתר זקס לבנה ז"ל

אסתר עם מיכל בת הארבע

פרצתי את המצור
סיפורה של אסתר (זקס) לבנה ז"ל (שהייתה בין חלוצות  קיבוץ רוחמה )
ב-1911 רכשה קבוצת יהודים מרוסיה את אדמות ג'ממה, קיבוץ רוחמה של היום. הם הקימו במקום חווה חקלאית, אשר רבים מראשי תנועת הפועלים בארץ, שהיו לימים ממנהיגי היישוב היהודי כולו, עבדו בה ורקמו את חלומותיהם .הראשונים , שלושים אנשי  אגודת "שארית ישראל" מרוסיה, ביקשו להקים במקום אחוזת מטעים, במסגרת מפעל האחוזות שפעל בארץ ישראל לקראת מלחמת העולם הראשונה. קבוצת פועלים עיבדה את אדמות רוחמה והכינה את המטעים לחברי האגודה.

החברים קבעו לעצמם תקנון ובו עקרונות הבאים: חובת עבודה עברית, הפרשת 10% מהאדמה לטובת הפועלים הוותיקים ובניית שיכונים למענם,. את החווה ניהל צבי הירשפלד, שהקפיד על עקרון העבודה העברית. בינו לבין הפועלים שררו יחסים מצוינים. בחווה נחפרה באר וניטעו בה שקדים, גפנים, זיתים, תאנים וחרובים, וכן קטניות למיניהן , תפוחי אדמה, סלק סוכר, חיטה ושעורה.
רוחמה הייתה הישוב היהודי הראשון בנגב הצפוני, מבודדת ורחוקה מן הישובים היהודיים הדרומיים יותר.
ב1913- ערב מלחמת העולם הראשונה, הותקפו הפועלים ברוחמה בידי שכניהם הערבים והיישוב נהרס במלחמת העולם הראשונה.
ב1920 עלתה למקום קבוצת פועלים חדשה, אבל בעקבות מאורעות 1929 נאלצה לעזוב. חברי הקבוצה שבו לעבד את אדמות החווה ב1932 – ונאלצו לעזוב פעם נוספת במאורעות 1939-1936 .בשנת 1943 כאשר המאבק נגד הספר הלבן של ממשלת המנדט הבריטי היה בעיצומו, עלתה ההתיישבות בנגב לראש סולם העדיפויות הלאומי והוחלט ליישב מחדש את רוחמה.
הקיבוץ הארצי של השומר הצעיר הטיל את המשימה על גרעין "עמל", שבמשך שבע שנים המתין בחולות קריית חיים לתורו להתיישבות. חברי הגרעין היו יוצאי תנועת השומר הצעיר מפולין, רומניה ומבולגריה, שהתאחדו למען המטרה המשותפת- הקמת קיבוץ במולדת- ובינתיים עבדו לקיומם בנמל חיפה בחורף ובעבודות מזדמנות בקיץ. ב19.3.1944 – ירד הגרעין עם שלושים ילדיו דרומה, ונטה את אוהליו באדמות רוחמה החרבות.
המתיישבים הצעירים נאבקו בבעיות סחף ומחסור בעוד הם בונים את משקם. באותה שנה נבחרה רוחמה לשמש בסיס אימונים ליחידיות  המגן של היישוב ( ה"הגנה" והפלמ"ח ). מרוחמה יצאו יחידות הפלמ"ח לעזרת ההתיישבות החדשה שקמה בנגב המערבי והדרומי.ב-1946- הטיל הצבא הבריטי מצור על הקיבוץ בחיפושיו אחר נשק המגן, ורוחמה התנסתה שוב בחוויית ההרס והחורבן, אך לזמן קצר בלבד: משהוסר המצור חודשה תנופת הבנייה. עם פלישת המצרים (15.5.1948 ) וניתוק הנגב מצפון הארץ הייתה רוחמה לבסיס מרכזי ל"חטיבת הנגב" וממנו התנהלה ההגנה על הנגב הנצור. ברוחמה רוכזו האספקה והנשק, שהגיעו בדרך האוויר בלילות (במבצע 'אבק' ) אלה סייעו לפריצת המצור ולהדיפת האויב המצרי מן הנגב כולו.
במהלך מלחמת העצמאות ואחריה גדל הקיבוץ , נקלטו גרעינים של חברי תנועות הנוער החלוציות מאירופה המערבית וכן משפחות וצעירים מהארץ, התחדשה בניית המשק.
הסיפור שלנו ראוי לו שיהיה לו קוו הרקיע הזה כי אסתר לבנה ז"ל וזלמן לבנה היו חברי הגרעין שהקימו את רוחמה .
אסתר מספרת : באוגוסט 1946 שמו אלפי צנחנים אנגלים מצור על רוחמה. "הכלניות" המפורסמות אז לשמצה בישוב. במשך 7 ימים צרו על הקיבוץ בחפשם אחרי נשק בלתי  לגאלי. אין יוצא ואין בא. מלאכת ההרס נעשתה בשיטתיות. חיפשו את הסליקים  של ההגנה, פתחו את קירות הצריפים, פתחו את הרצפות , גם של חדר האוכל, הפכו את חדרי המגורים, התעופפו נוצות באוויר, הרסו את מבני המשק, חיפשו על גוף החברים. חלק מהאוכלוסייה הוכנס למכלאות, אסור היה להסתובב במשק..

זלמן ואסתר לבנה ז"ל

ברוחמה התאמנו אז אנשי ההגנה ביניהם היה מוטה גור. בישוב המרכזי בארץ לא ידעו על מה שקורה אצלנו . חיפשנו דרך איך להודיע לישוב על מעשי ההתעללות וההרס של הצבא האנגלי. התנדבתי לצאת  החוצה, התחזיתי לאשה בהריון. היה לי מחזור ושכנעתי את הרופא הצבאי שאני בסכנה והוא הסכים שיובילו אותי באמבולנס צבאי לביה"ח הצבאי בסרפנד.
את המשחק שיחקתי טוב. בהתקרבנו לרחובות העיר, הודעתי למלווים הצבאיים שלי כי אסרב ללכת לבית-חולים צבאי. עקשנותי הביאה אותי לבית חולים פרטי ליולדות ברחובות.
מיד עם בואי ביקשתי את הרופא שעמד לבדוק אותי, כי עלי להיפגש דחוף עם עיתונאי. אני חושבת שהיה זה קפלן מ"על-המשמר", אשר שמע לראשונה  אשר קורה ברוחמה.
קפלן הבהיל עיתונאים ונציגי ציבור אחרים. נפגשתי אז גם עם גולדה מאיר. למחרת בכל העיתונות הופיעו כותרות ענק על ההרס שזורעים האנגלים ברוחמה.
הייתי בביה"ח 3 ימים וחזרתי באמבולנס פרטי לרוחמה, שעוד הייתה במצור. אני זוכרת שהבאתי איתי פלמים לצילום. כל אותם ימים סוערים כתובים בעיתונות ובתולדות הישוב.
מתוך העיתון באידיש "לעצטע נייעס" 8.8.1945 מאמרו של אבא באטוויניק מוקדש ל-10 שנות רוחמה:
"... באוגוסט 1946 שמו 1000 חיילים אנגלים מצור על רוחמה. במשך 7 ימים נמשכו החיפושים בקיבוץ. הם חיפשו נשק בלתי לגאלי ובהזדמנות זו החריבו את המשק. נשק, הם לא מצאו, אמנם נתגלה סליק, אולם הוא היה ריק. האם באמת לא היה נשק או שמגלי המתכת שלהם לא עבדו בסדר. זאת חידה עד היום. עם מגלי המתכת שלהם הם חפרו את כל בתי המגורים, גם את חדר האוכל הגדול. במשך 7 ימים אלה הקיבוץ היה מנותק מן הישוב עד שחברתם, אסתר זסק, אשר נמצאת כיום בקיבוץ עין השופט, הצליחה לשכנע את המפקד האנגלי שהיא בהריון והיא "מוכרחה" לנסוע לת"א. אמבולנס צבאי הסיע אותה לת"א. בבואה לת"א היא לא הסכימה שייקחו אותה לבית-חולים צבאי. לבסוף הם נכנעו והביאו אותה לבית-חולים פרטי. משם היא התקשרה לעיתונאים ולמחרת כל הישוב ידע מה קורה ברוחמה...".

בית ילדים מופגז בקיבוץ רוחמה  בשנות הארבעים- מאתר פיקוויקי

בספר "המשימה-רכש" מאת פנחס וזה, הוצאת "מערכות" עמוד-45 כתוב – "... בימי החיפושים נותקו כליל קשרינו עם החוץ. הרגשתנו הייתה, כי למרות שיגור שני הגדנע"ים, אין יודעים בישוב ולא כלום על המתרחש ברוחמה. שלשת ימי המצור הראשונים עברו עלינו כבר ואנו עודנו מנותקים מהישוב העברי. החלטנו להבקיע בכל מחיר את חומת המצור. לצורך זה אחזנו בכמה אמצעים. הודענו לבריטים כי האוכל ברוחמה אזל ולפיכך עלינו להצטייד במזון... הבריטים היו מוכנים לתת לנו ממזונם, או להביא לנו מזון מבחוץ. סירבנו בנימוק שלא נאכל לחם חסד ואנו נביא לעצמנו את מזוננו.
עד שהתנהל המו"מ בעניין ההספקה הפעלנו תוכנית אחרת. חברת ועדת הבריאות של הקיבוץ, הלא היא החובשת, התייצבה בפני המפקד הבריטי ובפיה הודעה שאחת החברות שלנו עלולה להפיל מרוב התרגשות והיא זקוקה על כן באורח דחוף לרופא נשים. מיד הובא אליה רופא הצנחנים הבריטי.  החברה "החולה" דחתה אותו בהודיעה כי תובעת היא להיבדק ע"י רופא נשים.
לאחר דין ודברים ומשא ומתן מייגע, הופיע אמבולנס צבאי בריטי אשר הוביל את חברתנו לבית החולים בסרפנד, היום צריפין, ששימש כבית-חולים צבאי בריטי. גם משהובאה לסרפנד לא הסכימה חברתנו שיטפלו בה הרופאים המקומיים. היא עמדה על דעתה ותבעה במפגיע להובילה מיד לרופא הנשים המטפל בה באופן קבוע ונמצא בביה"ח ליולדות ברחובות. "החולה" הזהירה את הרופאים הצבאיים הבריטים, כי אם לא ימלאו את בקשתה, הרי הם נוטלים על עצמם אחריות כבדה למדי. אזהרתה ועקשנותה עשו כנראה את שלהם ובסופו של דבר החליטו הרופאים להיעתר לבקשתה.
תחת שמירה צמודה הועברה לבית החולים ליולדות ברחובות. כאן ניתנה לה ההזדמנות להשלים את משימתה ולרמוז כי יש לקרוא אל מיטתה מיד מישהו מהעומדים בראש הישוב. כן רמזה על הצורך לחבר דו"ח מתאים על מחלתה. האנשים במקום תפסו מיד את כוונת התמרון והבינו במה מדובר. הנעשה ברוחמה נודע בציבור ".
בזמן המצור על רוחמה מיכל הייתה בת 4. הילדים היו בקיבוץ. זלמן היה בשליחות בפולין וחזר ארצה  ב-1947.
מלחמת השחרור, הצבא המצרי מתקדם לאורך החוף, יד-מרדכי עולה באש, פינוי ילדי רוחמה בלילה לראשון-לציון, האימהות יוצאות עם הילדים, זלמן נשאר עם הגברים וקומץ בחורות ברוחמה. הפצצת ראשון-לציון, הילדים היו אז בטיול במושבה והסתתרו בגן הציבורי. לאחר מכן הועברו הילדים לבית-ספר "שבח" בת"א. הנגב במצור, הכבישים חסומים, הקשר מתנהל על ידי אווירונים, בלילות הולכים דרך השדות לרוחמה וממנה. אחרי הסרת המצור חזרנו עם הילדים לרוחמה.