צור בן שיית בונה לו בית- המצגת

צור בן שיית בונה לו בית- המצגת

צור בן שיית בונה לו בית- המצגת

צור בן שיית בונה לו בית - המצגת

צור בן שיית בונה לו בית- המצגת

צור בן שיית בונה לו בית- המצגת

צור בן שיית בונה לו בית- המצגת

צור בן שיית בונה לו בית- המצגת

צור בן שיית בונה לו בית- מצגת

צור בן שיית בונה לו בית - מצגת מארכיון גן שמואל

צשקה עם ילדי גן שמואל בשנות הארבעים

צור בן שיית בונה לו בית

הפעם אני מארחת אוצר מיוחד במינו מארכיון גן שמואל שתודתי נתונה להם על הסכמתם לפרסום 
יום אחד בפיזוזי ברחבי הפיסבוק נתקלתי במצגת ששבתה את לבי. העלה אותה לרשת נכדו של אריה שרון (האדריכל המפורסם) ארד שרון. ארד הפנה אותי לארכיון גן שמואל ומשם כבר קיבלתי את כול הסחורה ואיזו סחורה....
צור בן שיית בונה לו בית
המצגת המופלאה הזו נוצרה בגן שמואל בשנת 1954 .  באותה שנים למדה קבוצת "אלון " את נושא "הבניין " , בחינוך המשותף באותם זמנים  הייתה דרך למידה ששיקפה מחשבה חינוכית חברתית, אשר ראתה בחינוך ובהוראה תהליך אחד: למידה משולבת חווייתית לפיתוח אישיות הילד ויכולותיו, להקניית דעת, גירוי הסקרנות וחשיבה ומיומנות סביב נושא אחד. כך למדנו את נושא "הדבורה" את נושא "הפרח " ואת נושא "המשק שלנו " ועוד נושאים על פי החלטת מורינו שיותר מכול רצו לתת לנו השכלה רב תחומית.
את המצגת הזו הכינה צשקה על פי שיר מפולנית .
הנפשות הפועלות:
צשקה נולדה ב- 1902 בכפר פולני על יד העיר לודג' שבפולין. בשנת 1921 עלתה לארץ והצטרפה לחבריה שהיו בגן שמואל. הכירה את מרדכי גלר ונולדו להם יעל ואיציק. כעבור שנים נפרדו בני הזוג וצשקה נישאה לצשק רוזנטל. מנשואים אלה נולדו רותי ושאולי. במשך רוב חייה בקיבוץ עבדה צשקה בחינוך והוראה. הקימה את בית הספר, את משק הילדים ואת ספריית הילדים . ביימה והעלתה הצגות רבות. נפטרה בשיבה טובה ב1989 .
על קברה ספדו לה חניכיה הרבים :
איננו שוכחים לך את היותך קטנת קומה , רזה, ובו בזמן גם ענקית ומשמעותית בחיינו, חיי כל הילדים והמורים שנולדו וגדלו בגן- שמואל...לא נשכח לך את בניית חברת הילדים, את הקמת משק הילדים ובניית הספריה, לא נשכח אותך מנהלת את כל אלה ללא לאיות , עם המון יצירתיות ומרץ שלא נגמר אף פעם.את היית תמצית חייה והלב הפועם של חברת הילדים..
שלך "הילדים" ועובדי חברת הילדים

יוחנן סימון - אייר את המצגת (חי באותם שנים בגן שמואל )
יוחנן סימון, צייר ישראלי, נודע בפרסקאות שצייר; ממייסדי מכללת אורנים ומורה לאמנות במכללה. בשנות חייו בקיבוץ, נחשב כאמן המייצג והמוביל של התנועה הקיבוצית כשיצר בסגנון האמנותי של הריאליזם החברתי. ויקיפדיה

ציור של יוחנן סימון- נוער בקיבוץ 1954 (ויקופדיה)

אריה שרון - אריה שרון היה אדריכל ישראלי זוכה פרס רוקח ופרס ישראל לאדריכלות (ויקופדיה)

אריה שרון (ויקופדיה תמונות )

המצגת והצילום של צשקה- באדיבות ארכיון גן שמואל 

הורי קבוצת ערבה מספרים על ילדותם

קבוצת ערבה

ילדי ערבה נולדו בשנים 1974-5.שלא כמנהגי אני רוצה הפעם להביא סיפורי הורים של ילדי ערבה שנכתבו כשהילדים היו בכיתה ג.

נאוה
נאוה הייתה כלבת הטיפוחים של המשפחה. כלבת זאב יפיפייה, טובה, אצילה שלוותה בנאמנות את שנות ילדותי. עד היום אני מתרגש כאשר אני נזכר במבט עיניה הטובות.
אחד הדברים האהובים עלי ביותר היה לאחוז ברגלה השמאלית המושטת אלי לאות שלום וידידות.באותן שנים היוותה נאוה חלק בלתי נפרד מחיי- ובכל פעם שהייתי מגיע לחדר הייתי מחפש אותה, רץ, משחק, משתובב ושמח אתה מאוד.
נאוה הייתה אהובה מאוד גם על שאר ילדי הקבוץ. ואילו החברים המבוגרים נטו לה חסד מייחוד בזכות מה שאירע במלחמת השחרור . באותם ימים קנתה נאוה את עולמה, וכך היה המעשה:
קבוץ חצור הוקם על גבעה גבוהה, במרחק לא רב מן הדרך הראשית שבין אשקלון לתל אביב.בראשית המלחמה פלשו המצרים בכוח גדול מכיוון עזה, והתקדמו צפונה. 

בהגיעם מאל מול חצור נעצרו. והחלו להפגיז את הקיבוץ. אנו הילדים הועברנו למקום אחר כדי להתרחק מן הסכנה ואילו החברים המבוגרים נשארו במקום, כדי לשמור ככל יכולתם על קיום הקבוץ- כולל השקיית גן הירק וטיפול בפרות, בכבשים ובכול שאר ענפי המשק. בסיום כל הפגזה היו החברים יוצאים בזריזות מן התעלות והמקלטים, רצים לרפת, לצאן וללול ומאכילים ומטפלים בבעלי החיים. 
ומי עזר להם לחזור למקלטים בזמן? 
לפני התחלת ההפגזה מהבאה? נאוה. 
לנאוה היה חוש שמיעה מפותח ביותר כמו לרוב הכלבים וכך למדה להבחין בשריקת הפגזים בהיותם עדין באוויר. במרחק רב מן הקיבוץ. לחברים היה סימן: ברגע שהיו רואים את נאוה רצה במהירות כשזנבה מושפל בין רגליה לעבר המקלט- היו יודעים שההפגזה מתחילה והיו רצים אף הם , מודיעים לכולם ונכנסים למקלטים בזמן. כך עזרה נאוה לחברי הקיבוץ בשעתם הקשה ביותר.
 והם לא שכחו זאת . ברבות הימים כאשר נסוגו המצרים ואנו הילדים חזרנו לקיבוץ,פגשה אותנו גם נאוה ושליטפתי את עורה והסתכלתי בעיניה הרגשתי שהיא רוצה לספר לי..בדרכה שלה על כל מה שאירע.

גבי רשף

מתחת למיטה
יום אחד אחרי הצהרים היה חם מאוד והתחשק לי לקרוא מתחת למיטה את הספר "טרזן "כי היה שם קריר .קראתי..וקראתי..ונרדמתי.
בינתיים ירד הערב וההורים התחילו לדאוג. חפשו אצל חברות, חפשו כבר בכול מקום אחר וכבר עמדו להזמין את המשטרה. כשלפתע הרים אבשלום (האח) את כיסוי מיטתי וראה אותי ישנה להנאתי עם הספר " טרזן " בידי.

יונה פלבס

בימי ילדותי אבא שלי עבד ברפת, אני זוכרת שבאותה תקופה חלבו את הפרות בידיים כשאבא שלי עבר עם דלי ושרפרף מפרה לפרה. חולב שתי פטמות ביחד וכשהדלי התמלא היה שופך את החלב לתוך כד שעמד על עגלה.
כך היו עוברים מפרה לפרה. את כדי החלב המלאים היו מכניסים לתוך מקרר גדול שהיו בו גושי קרח ומים קרים. כשהמקרר היה מלא כדים, בא אוטו ומעמיס אותם לתנובה.
את העטינים והפטמות היו מנקים בעזרת סמרטוט ודלי מים. ולא כמו היום בשפריצים וצינורות.
מאוד אהבתי ללכת עם אבא שלי לחליבה , לשבת לידו ולעזור לו לנקות וגם לחלוב.

חביבה לבנה

נוח לינדהיים - עבודה של נטע שפירא בהדרכת אסתר חכים

אריה שרון אדריכל מנצח - צילום מהאינטרנט

נח לינדהיים

נח לינדהיים (1908- 1939) הוא בנם של רמה ונורווין לינדהיים.
נח נולד בארה"ב, אביו היה עו"ד ידוע שנפטר בגיל צעיר יחסית.
על אימו, אירמה 'רמה' לינדהיים ראו בעבודתי "ידיד אמריקאי".   
נח לינדהיים למד אדריכלות והשתלב בעבודה במשרדו של האדריכל הידוע אריה שרון. אריה שרון היה מי שהחל  בשנים אלו להיות אולי הדמות המובילה באדריכלות ובתכנון בישראל.
הוא תכנן יישובים רבים ומבנים רבים, ביניהם בי"ח "בילינסון" בפתח- תקווה ובי"ח "רמב"ם" בחיפה. כשקמה מדינת ישראל תכנן אריה שרון את תכנית האב היישובית הראשונה שלה וגם זכה במהרה בפרס ישראל על חלקו בתכנון ובניית הארץ.
נח הצעיר התבלט במשרד חשוב זה.
באותם הימים, כאשר ישוב עברי היה עולה לקרקע, היו המוסדות הציוניים (שלפני קום המדינה), מעמידים לרשותו קרקע, תכנית אב לישוב ומממנים/ תומכים בתחילת הקמתו.
התכניות היו נעשות ע"י מחלקה בסוכנות היהודית, לפי עקרונות מנחים, ולא לפי רצונותיהם של המתיישבים דווקא.
בשלב שני- משרדו של אריה שרון החל בשנות ה-30 לקבל מהסוכנות עבודות כמשרד פרטי. 
נח לינדהיים התקשר לקיבוץ "אמריקה- בניר", שישב בחדרה והמתין לקבלת קרקע עבור התיישבות קבע. בקיבוץ זה היו יוצאי פולין ואמריקה, הקיבוץ האמריקאי וגם הקיבוץ ה"מעורב" הראשון בארץ.
נח הכין עבורם תכנית ליישוב, לפי העקרונות שהנחו את משרדו של אריה שרון באותן השנים, ועל כך- ראה פירוט בהמשך. התכנית (היפהפייה!) לא יצאה לפועל במתכונתה המדוייקת, אך שמורה כיום (יוני 2008) בארכיון "עין השופט". 
בתוך זמן קצר, בעזרתה של רמה לינדהיים, של לואיס ד. ברנדייס- השופט העליון היהודי הראשון בארה"ב ומראשי הנהגת הציונות, ושל קבוצת המנהיגים אליהם היו קשורים ("קבוצת ברנדייס", וגם על כך ראו בעבודתי "ידיד אמריקאי") נמצאו עבור הקיבוץ קרקעות החווה החקלאית הערבית ג'וערה, הסמוכות למשמר העמק, ונרכשו ע"י המוסדות הציוניים.
במהרה הוחלט לשנות את שמו של הקיבוץ ולקרוא לו "עין השופט", ע"ש השופט ברנדייס, והוא עלה להתיישבות בג'וערה ב- 5.7.1937. לאחר מספר חדשים עבר הקיבוץ לגבעה הסמוכה, שהייתה פחות תלולה ונוחה יותר להתיישבות, ושם הוא שוכן עד היום.
בשנים אלו, בתוך זמן קצר, פוקדים את משפחת לינדהיים מספר אסונות- הלן, אשתו של נח, נהרגה בתאונת מטוס. לזוג לא היו ילדים.
נח, אלמן טרי וחולה במחלת כליות, נוסע לארה"ב, שם הוא מכין את הביתן הארץ ישראלי בתערוכה בינלאומית, ומתקשר שם לאשה חדשה.
נח לינדהיים נפטר בשנת 1939 ממחלת כליות והוא בן 31 בלבד, כשהוא טורח על הכנת הביתן  שבתערוכה הבינלאומית בניו- יורק.
אחיו דונאלד,  נהרג במלחמת העולם השנייה בחזית הגרמנית, ביום האחרון של המלחמה ב-  1945. הוא קבור כיום בהולנד.
אפרם של נח, הלן, רמה ונורווין טמון בבית הקברות של קיבוץ משמר העמק.  
על שמו של נח לינדהיים נקראה גבעת ג'וערה, שהפכה בינתיים לבסיס צבאי: גבעת נח. 

רמה לינדהיים עובדת במשתלת משמר העמק - שנות השלושים

 עקרונות לתכנון קיבוץ בעבודתו של נח לינדהיים ותצפית מג'וערה לעין השופט

כשמבקרים בקיבוצים הסמוכים משמר העמק ועין השופט, הקשורים שניהם בחייהם של בני משפחת לינדהיים, ניתן להתרשם מההבדלים התכנוניים ביניהם, ששרדו מאז הקמתם ועד ימינו (יוני 2008).
משמר העמק, הותיק שבין השניים, נוסד ב- 1922, ועלה על הקרקע במקומו הנוכחי ב- 1926,
בשנים אלו עדיין "קיבוץ" צורת חיים והתיישבות חדשה, ולא היה בנמצא ידע ונסיון בתכנון יישוב שכזה.
במשמר העמק, למשל, הכניסה לקיבוץ עד היום היא דרך אזור התעשייה (ה"מלאכה" בעבר) והרפת גם היא נמצאת בסמוך. לידם נמצא חדר האוכל והדשא המרכזי של הקיבוץ, שני מרכיבים שניתן למצוא בכל קיבוץ, כשהם סמוכים אחד לשני, אבל לא בהכרח לשער הכניסה, לרפת ולאזור המלאכה.
ותיקי עין השופט מספרים שקודם עלייתם הראשונה לקרקע, לג'וערה, התארחו חלקם במשמר העמק, וכשראו את ה"בלגאן" התכנוני, פנו לכל מי שיכלו שבעין השופט תהיה תכנית אב מסודרת.
עין השופט, לעומת זאת, עלה על הקרקע ב- 1937, ולמקומו הנוכחי בראשית 1938. עוד קודם לכך כבר הוכנו במשרדו של אריה שרון- שהוזכר קודם, ובהשתתפותו של נח לינדהיים, מספר תכניות אב לפי עקרונות מנחים דומים, שאחת מהן התקבלה לבסוף.
באותן 11 שנים שבין עליית שני הקיבוצים לקרקע כבר התפתחה תורה לתכנון קיבוצים, שהתבססה על הנסיון, על רעיונות שהוכיחו עצמם ועל רעיונות וסגנונות בינלאומיים שהיו מקובלים אז בעיקר במערב אירופה שם למדו חשובי האדריכלים שפעלו אז בארץ.
הכוונה בעיקר לסגנון ה"באוהאוס" שנקרא מחוץ לגרמניה "סגנון בינלאומי", ועיקריו: תכנון פונקציונאלי וצנוע, קווים זורמים וצורות גיאומטריות מאוזנות ו"נקיות", ובנוסף- לרעיונות כמו "ערי- הגנים" ועוד, שכאמור היו מקובלים אז בעולם האדריכלות.
ניתן למצוא בקיבוצים שתוכננו משנות ה- 30 ועד ימינו את המאפיינים הבאים:

1. תכנית שנראית יפה גם על הנייר- קווים רצופים וצורות הנדסיות שלמות.
2. הפרדת אזורים:
א. איזור מלאכה וחקלאות.
ב. איזור מגורים.
ג. במרכז הישוב- מגדל מים וחדר אוכל, וסמוך להם שירותים "אזרחיים":  שירותים ציבוריים ממש, מחסן בגדים ומכבסה, מקלחת משותפת... 
ד. איזור גן ציבורי שהפך במהרה ל"הדשא הגדול", שקצהו האחד מתחיל מחדר האוכל, ובסמוך נמצא בדרך כלל גם בניין המשמש כמועדון.
ה. בקצהו השני של הדשא הגדול נמצא בדרך כלל איזור מבני החינוך, שנבנו ככל שגדלו והתרבו הילדים ביישוב, כך שהדשא וחדר האוכל נגישים לילדים, מבלי להתרחק ממקומם ומבלי לחצות יותר מדי דרכים עם תחבורה. אכן תכנון יישובי מעולה!

החלוקה לאיזורים נשמרת גם כאשר היישוב גדל, היות שלכל אחד כיוון התפתחות משלו, וחדר האוכל והמוסדות הסמוכים לו נשארים במרכז.   
חשוב: כבר בתכנון המקורי יש דרך אחת לכניסה לאזור המחיה של הקיבוץ ודרך שנייה המקשרת את אזור המלאכה אל השדות.

קיבוץ עין השופט 1939

ועכשיו לתצפית קצרה מג'וערה לעין השופט:  

מג'וערה רואים את חלקו המזרחי של עין השופט, הלא היא חצר המשק של היישוב (איזור התעשייה, המלאכה והחקלאות) שלמרות שגדלה והתפתחה היא המשכה של חצר המשק מיומו הראשון של הקיבוץ.
חצר המשק תוכננה בחכמה רבה על המדרון המזרחי, כשהרוחות הבאות בעיקר ממערב מצננות את אזור המגורים, ואח"כ נושאות את הריחות שעולים מהרפת וכו' הרחק מהקיבוץ ולא לתוכו...
המגדל המרובע הנראה בראש היישוב הוא מגדל המים- הבניין הראשון שנבנה בשטח, וסמוך לו- חדר האוכל ואיזור השירותים.
שני המגדלים האחרים, העגול והמרובע, שבסיסם נמוך מעט משל מגדל המים, הם במקור מגדלי תבואה (אסמים לתוצרת חקלאית ולמזון לבהמות), שלמרות שכיום אינם משמשים יותר לכך- מסמנים את מרכז חצר המשק הישנה של הקיבוץ, שכאמור המשיכה והתפתחה מאז, על המדרון המזרחי של הגבעה- מצפון לדרום.

כתב : נטע שפירא
סייעה בהכנה: אסתר כרמל- חכים, רמת השופט

לחשוף עולם אחר - על הצלם טל גליק

כבר לפני כעשרים שנה כתבתי על טל גליק צלם מיוחד במינו במוסף על המשמר "חותם".עם השנים טל רק הולך ומשתבח כמו יין טוב

לחשוף עולם אחר

      כתבה:  עפרה בריל

אל טל גליק התוודעתי בערב של מסע קסום בנופי עולם, במופע אור-קולי, כאשר כל תמונה יפה מחברתה.
טל, בן קיבוץ גלעד, עשה זאת בגדול. בשתיים עשרה שנות נדודים ברחבי העולם, העמיס על גבו תרמיל ומצלמה וחשף מראות קסומים של כדור הארץ שלנו. העיתונות הגיאוגרפית המקצועית ביותר בעולם גילתה את טל, והיום הוא מוכר כאחד הצלמים הגאוגרפיים הטובים בעולם.

טל גליק

על המסעות ועל הצילום, שוחחתי עם טל:

"ילדות בחיק הטבע בקיבוץ השפיעה עליך?"
בלי ספק. לא הייתי אומר שמכיוון ההורים, אלא יותר מהמטפלות ומהמורות. בחינוך של אז, היה דגש חזק מאד על הטבע. היום לצערי, אני לא בטוח שזה הכיוון. גם היום, כשאני בא לבקר בגלעד, הרצון שלי לצאת לטיולים קצרים סביב המשק, עגון בזיכרונות מהילדות. לקראת חג החמישים לגלעד פנו אלי וקיבלתי על עצמי משימה שהיא מאוד משמעותית בשבילי, להכין תערוכת צילום מהנופים הזכורים לי מילדותי.

"יש שוני בין מה שאתה רואה היום למה שנחרט בזיכרונך?"

בנופים לא מתחולל השוני, האתגר האישי שונה, תחושות לגבי המראות הן אותן תחושות, המשימה שונה לגמרי. אתה יכול להסתכל בנוף באופן תמים ונקי ממחשבות אחרות, אך מכיוון שאני עוסק בצילום, המשימה שלי לרשום דברים בדרך המקצועית ביותר מהווה גורם המפחית חלק מהחוויה. כאשר אני עסוק בצילום, מטרידה אותי המחשבה, איך מאותם מקומות ומראות, שכולם מכירים בגלעד, אפשר ליצור אימג' חדש, איך את ההר שממול והעץ הנטוע אפשר לצלם באור אחר, אור שיפתיע את כולם.

המצלמה הנודדת

"איך הגעת לצילום מקצועי?"
צילמתי כבר מגיל 11, אך הפסקתי מהר מאוד כי לא יכולתי להדפיס את הצילומים שלי והרגשתי שאני לא ממצה את עצמי. רק אחרי הצבא, בטיול בדרום-אמריקה התחלתי לצלם ברצינות, מתוך מגמה לרשום את החוויות שאני עובר.
במשך תקופת שהייתי הארוכה בחו"ל הייתי בדרום-אמריקה, אירופה, המזרח הרחוק וביפן. התמקדתי בעיקר בנופים. צילמתי לא מתוך אובססיה שקיימת אצל חלק מהצעירים הרצים לספר מה עשו או איפה היו, או שכל כוונתם לטעום את טעם הרכושנות על ציוד צילום יקר. צילמתי מתוך משיכה ועניין. כאשר דפדפתי בירחונים גיאוגרפיים לצילום, הגעתי להכרה, שרמת הצילום שלי לא נופלת ממה שמתפרסם. מכרים הפגישו אותי ביפן עם אנשי מקצוע בתחום הצילום הגיאוגרפי והם מאוד התפלאו שאני לא עוסק בצילום ברמה המקצועית. החומר שהגשתי להם היה ברמה של פרסום מיידי. המאמר הראשון שלי פורסם בירחון בינלאומי ונקרא "המצלמה הנודדת". בירחון זה, בכל גיליון בוחרים צלם אחר כדי להציג את דרך עבודתו. נבחרתי, למרות שעד אז לא פרסמתי דבר.
ללמוד להקשיב לשקט
ביפן התכוונתי להישאר שבוע ונשארתי שנתיים. הוקסמתי מהשוני, מהתרבות. זה היה בשבילי כמו נסיעה לירח, עולם בתוך עולם, פלנטה אחרת שלדעתי כל מי שטוען שהוא מכיר את התרבות הזו לעומקה, זו פיקציה.

איך ישראלי-קיבוצניק (במקור) מסתגל לתרבות היפנית?

הכינוי ישראלי-קיבוצניק מפריע לי. לא חושב שאני מייצג את דגם האופי הישראלי. אני לא נכנס ופורץ למקום זר, קודם כל מבצע נסיגה כדי לא להכביד, או לא לפגוע או לא לטעות (לא אופייני להרבה ישראלים), כך לדעתי רצוי לנהוג ביפן כדי להתקרב לאותם אנשים המעניינים אותי.
כשנותנים סממן ואומרים התנהגות ישראלית, אני לא משייך זאת לקבוצה חיובית, אלא יותר לפושריות וחוצפה.
יש שקוראים להתנהגות כזו תעוזה. אני לא מכיר את המושג הזה ביחסי אנוש, יש תעוזה, אבל מסוג אחר לגמרי.
מורגש על טל שהנושא מטריד אותו מאוד והוא ממשיך – היה טוב יותר לכולנו אם כל התרבות הנקראת ישראלית,
הייתה יותר נוחה ולא נוטה להתפרץ "כאילו הבנו את הפרינציפ...". הפרינציפ הרבה יותר מסובך ממה שרוב האנשים נוטים לחשוב, כמו שאדם מגיע לקיבוץ ואחרי שבוע הוא כבר יודע מה קורה בקיבוץ, זו גישה ישראלית, כי הוא באמת לא יודע.

אני לא חף משפיטת תרבויות, עשיתי טעויות מאות פעמים, אבל היום אני הרבה יותר מקשיב, מתייחס מאוד ברצינות למילה הנאמרת או הנכתבת, ממעט בדיבור. גם במופע האור-קולי שלי, החלק המילולי מצומצם, וזה נובע מהתחושה הפנימית שאפשר להעביר חוויות רגשיות לקהל בעזרת תמונה ולא רק בדרך של מניפולציה כאחד שהיה שם, בא, מספר, מלהיב, גורף, כביכול יודע יותר.

במשך התקופה הארוכה של שהייתך בחו"ל, היו לך מפגשים קצת יותר ייחודיים?

הרבה, אך אחד מהם זכור לי במיוחד. בתקופה שהייתי ביפן, תרגלתי (תרגלתי ולא למדתי) אוקבנה – סידור ושזירת פרחים. המפגש-לימוד הזה היווה בשבילי חוויה מיוחדת במינה. בכיתה היו רק נשים מבוגרות (מחמישים עד תשעים), כל השיעור עבר בכריעה על הרצפה בסגנון יפני.

איך קיבלו אותך הנשים?

בתחילה כעוף זר ומוזר. לשמחתי הייתי תלמיד טוב יותר ממה שהן ציפו מגבר צעיר הזר לתרבותן, שבא ללמוד בכיתה שלהן. הניסיון לשבת בכיתה עם נשים מבוגרות, שאין שום אפשרות לתקשר איתן, וכל מה שעושים במשך השיעור זו עבודה שיש בה קומפוזיציה ומיומנות ואתה כל הזמן עומד למבחן, לא בקול, אלא בתשדורות באוויר, זו חוויה, שאם אתה מסוגל להקשיב לה, היא מאוד מעשירה.
רוב האנשים לא מסוגלים להקשיב לשקט, לכן כיתה כזו לא תהיה נוחה להם. החוויה מבחינה תרבותית קטנה, נשמעת מאוד מינורית, אך לדעתי היא מאוד משמעותית בתפיסה שלך וביכולת שלך לקלוט תרבויות אחרות.
מבחינה נפשית היו לי התמודדויות ברמות שונות לגמרי. במשך שנים טיילתי לבד עם מצלמה ביד ומבחינה פיזית היה לי מאוד קשה. לא הייתי באף אחת מהפסגות החשובות בעולם, המטרה לא הייתה לכבוש פסגות. כן ביליתי בהרים גבוהים מאוד במסע מפרך בין תרבויות בטיבט, הודו ונפאל.

שילוב של אכסניית נוער וקיבוץ

מה משך אותך כל הזמן עם המצלמה ביד?

הסקרנות שיש בי. סקרנות לדעת, שהיא לא יכולה לבוא לידי ביטוי בלמידה פרונטלית. הכושר שלי לשבת על כיסא, לקרוא ספר, או לשמוע הרצאה אספי לעומת היכולת הפיזית שלי לצאת למרחבים, לקחת תרמיל על הגב ולנסות לגעת באנשים הנמצאים שם.

היית במצבים של סיכון אישי?

דברים שבמבט לאחור אני חושב שהיו ברמת סיכון מסוימת כמו: טיפוס על הר בגואטמלה בקצב מהיר בצורה לא סבירה, תוך החלטה מוזרה שעד שאני לא עולה למרומי ההר וחוזר למטה, אני לא שותה מים. רציתי לבחון את כושר הסיבולת שלי ובאמת לא שתיתי. הגעתי לפסגת ההר אחרי טיפוס מאוד קשה, צפיתי בהתפרצות געשית, צילמתי וחזרתי בריצה למטה לכפר, בלי לשתות. לאחר מכן הסתבר לי שפשוט התייבשתי. במשך שלושה ימים שכבתי במיטה רועד מקור, במקום שכוח-אל, בלי עזרה רפואית.
עצם העובדה שביליתי הרבה זמן לבד, במקומות די קשים ברחבי העולם, הרים את רף הסיכון שלקחתי על עצמי, אך לא היה לי עניין בהסתכנות לשמה. אני מכיר טוב את מיתוס ההסתכנות והגבורה המעוגנת אצל חלק מהמטיילים הישראלים. בעיני האפיון הרלוונטי למטייל הוא קודם כל היותו אדם סקרן שעושה פחות או יותר טוב את הטיול שלו, בין זה לגבורה אין שום דבר.
כדי לממן שהייה וטיול כה ממושכים בחו"ל צריך כסף. ממה התפרנסת?

עבודות שונות. בארצות הברית צבעתי בתים, באירופה מכרתי פוסטרים, ביפן לימדתי אנגלית. אני טיפוס שמסתפק במועט. אפשר להסתדר, אך כולי תקווה שדרך הטיול שלי לא יהווה מודל לחיקוי לאחרים. הייתה תקופה מסוימת שבמשך שמונה חודשים הייתי על סף רעב. ישנתי במקומות עלובים שהתשלום עליהם לא עלה על דולר ועשרים ללילה. במשך שלושה חודשים (עודד חברי ואני) אכלנו ארוחה ביום שכללה דייסת קווקר ותה. היינו מעבירים את היום בדיבורים על האוכל שלא היינו אוכלים.
בהגיעי לטוקיו הצלחתי ליישם ערכים שאני מאמין בהם עם תושיית ההישרדות.
ביום הראשון לנחיתתי שם, ידידה שלי הביאה אותי לצריף רעוע שהיו בו כעשרים אנשים. הצריף שימש קבוצה של אנשים מערביים לעישון סמים.
בעלי הבית רצו להיפטר מהם והטילו עלי את האחריות על הצריף. הסבתי אותו למעין שילוב של אכסניית נוער וקיבוץ, משהו מאוד יוצא דופן בגוף המנוכר שמטיילים פוגשים בחו"ל. אירחתי שם רק מטיילים ישראלים. כל מצרכי המזון הבסיסיים כמו: סוכר, מלח, קמח חולקו חינם. את הציוד הבסיסי בחדרים הבאתי מהזבל היפני (ושם נזרקים דברים נהדרים לזבל), הקמתי מעבדת צילום עם חדר חושך וזה היה המקום המבוקש והזול ביותר למטיילים בטוקיו.

בריחה מהתעמתות עם נושאים קשים

בצילומים שלך רואים מעט מאוד חיות, אתה לא מתייחס לבעלי חיים בטבע?

אני מקדיש תשומת לב רבה לבעלי חיים, אך צילום בעלי-חיים זהו תחום בפני עצמו. כדי להגיע לצילום ברמה שאני מצלם, זה מחייב אותי להתייחס לנושא של בעלי חיים בנפרד. לצלם מקצועי אין אפשרות לערב בין התחומים. יש צלמים מעטים שעושים את שני הדברים. בארץ מוכרים יותר צילומי טבע ולא כל-כך צילום גיאוגרפי (ההבדל ביניהם גדול). חסרים בנוסף לכך גם ירחונים שהיו יכולים לפרסם צילום גיאוגרפי. יש את "מסע אחר", שהוא רק בן שבע שנים, עכשיו נולד הירחון "טבע הדברים" (לא בדיוק ירחון גיאוגרפי).
שאלה קשה שאני מרשה לעצמי לשאול, כי גם אני נגועה בה בכתיבתי העיתונאית. מתגנבת בראיית הצילומים שלך תחושה של בריחה מהתעמתות עם נושאים קשים, הנושאים שאתה מביא לצופים, יפים מדי...
ללא ספק הצילום שלי הוא אפוליטי. אני לא בא לתקן עולם. הצילום הוא לא כלי ביטוי למחשבות, זו שפה בה אני מביע בצורה ויזואלית רעיונות או זיכרונות מתוך מסעות. אני מכיר בעובדה שעם הבעיות הכואבות של העולם, אין באפשרותי להתמודד.
לא תראי אצלי סידרה של אנשים הנוברים בהררי אשפה ליד מקסיקו-סיטי, על אף שהייתי שם וראיתי. מבחינה מקצועית אני יכול לצלם תמונות שיגרמו לצופה שוק נפשי, אבל אינני מתלהב מצילום שכל כוונתו להאיר את הצד האפל של החיים. גם במקומות הבעייתיים ביותר בעולם, אני מחפש צילום נוף חזק ויפה לעין. את אומרת חיובי, לא נוגע בבעיה, אך כצלם אני מרגיש שהמטרה שלי להעביר תחושה של יופי בחוזק הנוף ולא באימת מעשי האדם, שמי כמונו יודעים עד כמה אכזריים הם יכולים להיות. האמיני לי, אחרי שנים כה רבות שטיילתי בעולם וראיתי את כדור הארץ שלנו, הראייה שלי נעשתה הרבה יותר פסימית, למרות הצילום החיובי שלי.
מחסום בגרמניה
נופי הארץ מדברים אליך יותר מבחינה נפשית, מאשר נופים שראית בכל העולם?
בלי שום ספק. לפני כשנתיים חזרתי לארץ ומאז אני מרבה לנסוע למופעים ברחבי הארץ. החזרה הביתה היא גם חזרה לנופים שלא התמודדתי אתם בצילום והאתגר הוא גדול.
אני עכשיו מנסה להתמודד עם נופים של האזור בו את מתגוררת, אזור קיבוצי גלעד – רוצה להוכיח שגם באזור הזה יש לי מה לומר.
בשנה האחרונה הפקתי כמה כתבות צילום גדולות בנושאים ישראליים – ים המלח, תרבות בתל-אביב. רוב הכתבות שלי בשנים האחרונות פורסמו בעיתונות הגרמנית.

גרת בגרמניה?
כן.
וצילמת נופים?
לא, אף פעם לא צילמתי נופים בגרמניה, הייתי חסום מבחינה רגשית, אפילו כשראיתי את הנופים הנפלאים ביותר, ויש מה לראות שם... רק פעם אחת עשיתי כתבה על כבישי האוטוסטראדות המדהימים שיש שם, אבל זה היה מאוד טכני, יותר מזה לא יכולתי.
אם נחזור לשאלה הקודמת שלך, ההתמודדות עם נופי הארץ, זו אינה התמודדות רגשית, אלא יותר מקצועית. אני יכול לעמוד באזור גלעד מזריחת השמש ועד שקיעתה כדי לתפוס את אותם רגעים – מצב העננות, האור, מזג האוויר – שיתנו לי צילום חזק, כי צילום טוב זה לא עניין של מזל, ואני חייב להוכיח לעצמי ולאחרים שגם בנופי ילדותי אני יכול לצלם אחרת.
מה שמפריע לי בארץ, ישראל נחשבת לארץ חירות, אבל אם יש משהו קטסטרופלי, אלה סטוק הצילומים המקדמים חירות בארץ. אם רק היה ניתן לי, הייתי יכול, תוך חצי שנה להביא את סטוק הצילומים הזה למצב שיתמודד עם הטובים בעולם.
בטוח שאוכל לתרום המון בשטח הצילום הגיאוגרפי בארץ ואולי אפילו להפוך את הקערה על פיה. אני נוסע ועובר בארץ והמום ממגוון הנופים. כוחי בעין המצלמת וכולי תקווה שתינתן לי הזדמנות להוכיח את עצמי גם בארצי שלי.

טיול למצרים בשנות השמונים

רותי דקל מנצחת על מקהלת חברי עין השופט בפרמידה במצרים

הטיול למצריים

בשנות השמונים הקיבוץ בהמוניו נסע למצריים.
החוויה היתה כל כך מיוחדת שרבים מהחברים תיעדו את הטיול הזה לפרטי פרטים .
כותב משה שוק בעיתון הקיבוץ מ - 1983
לא אחדש אם אומר שטיול למצריים הוא חוויה שאסור להחמיץ אותה-
שנים רבות ציפינו לאפשרות לעבור את הדרך הקצרה יחסית
המפרידה בין ארצנו לבין אותם אוצרות עתיקים הממלאים את ארץ היאור.
והנה ניתנה לנו הזדמנות לעשות זאת- והיה כדאי !
חייב אדם לראות במו עיניו את מפעלי הבנייה האדירים
ושום תמונה או סיפור לא ימחישו את עוצמתם . 
לפניכם תיעוד שכתבה עופרה בריל מתוך יומן הנסיעה שלה למצריים :
יומן טיול למצריים (תאריך יציאה:30/3/1983 תאריך חזרה:6/4/1983)

30/3/1983
בוקר יום רביעי, השעה חמש בבוקר, מוכנים לתזוזה.
אמנון שמשי בבעיה, אין לו אישור לצאת מטעם הצבא, האם יישאר
 בבית ?
בבית דגון עוצרים לשפיכת מי אפסיים .
כמה בנות עם אומץ עושות בחוץ.
המציצנים שעוברים שם בדרך די מרוצים לראות טוסיק לבן על הבוקר.
עוצרים במחסום ארז - בדיקה של חבלן משטרתי, חפץ חשוד נמצא ברכב שהגיע מהרצועה .
מיה המדריכה מספרת לנו: דרך הים משמשת כ4000 שנה כדרך ראשית ממספוטמיה למצריים.
מעבר בין שתי תרבויות באזור זה מצאו עדויות כתובות .
במקדש מצרי מצאו ציור קיר שמתאר את דרך הים
כל 20 ק"מ היתה תחנה שנועדה לחניית ביניים, מקור למים ומקום לישון 
   8.30 -  הגענו למסוף הישראלי בכניסה למסוף מעכבים את האוטובוס
יש עודף אוטובוסים במעבר הישראלי
ב9:55 - נכנסים למסוף הישראלי
11.50 - מקבלים טפסים למסוף המצרי. המדריך המצרי עמאר
מחתימים דרכונים במסוף המצרי. 
  13.00 - ידיעה מרעישה-אמנון הגיע
14.15 - עולים לאוטובוס המצרי. מפואר בצורה בלתי רגילה
האוטובוס חדיש ביותר, ממוזג, עם בית שימוש צמוד.

14.25- נכנסנו למצריים. השנה ברוכת גשם והשדות מוריקים
17.00- הגענו לתעלת סואץ כשמטרתנו- המעבורת
איחרנו את המעבר במעבורת...
בניסיון נואש ניסה נהגנו מוחמד לעלות על המעבורת 
אך מכל עבר צפרו מכוניות אחרות והקדימו אותנו
נשארנו לחכות לנגלה הבאה .

שיט על תעלת סואץ

19.30 - המעבורת סופסוף הגיעה
נהג האוטובוס במצב הכן לפריצה למעבורת .
הקצין שהתלווה אלינו שומר בנאמנות על זכותנו לעבור ראשונים
במחיאות כפיים סוערות עלינו למעבורת .

22.45- לילה. הגענו לבית המלון "פיקדילי" שבקהיר
הלילה הראשון ב "פיקדילי " עבר בשינה עמוקה
  
31/3/1983
יום חמישי, יום שני לטיול .
 - אנחנו בדרך לממפיס ואחר לסאקרה- עיר המתים של ממפיס8.00 
שם נראה את פירמידת המדרגות - המלך רעמסס מוצג כתבליט ענק. 
המלך רעמסס חשוב לנו באופן ספציפי- בימיו הייתה יציאת מצריים
הפסל עומד בחזית הבניין צמוד לקיר , האורך המקורי: 13 מטר, חסרה לו חתיכה מהרגל . רגל שמאל הולכת קדימה .

10.00 - נוסעים לסאקרה- עיר המתים של ממפיס החומה: העתק של  החומה בממפיס- החומה הלבנה -עמודים שהם שחזור של עמודים שהיו בעיר בעבר העמודים הם איגוד של קני סוף שיוצקים אותם בבטון
כתב הרטי- קצרנות של הרוגליפים
סרדב- במבנה אבן עם חלונות זכוכית רואים פסל אבן קטן ומעניין
המצרים מאמינים שלכל אדם שנולד יש ישות רוחנית וכשהוא נפטר-
היישות באה אתו לעולם הבא.
הסרדב- מאפשר ליישות הרוחנית לצאת ולבוא אל הנסטר
(הסיבה לחלונות- שהמלך המת יוכל להינות מהחתיכות הישראליות) 
ארון המתים של אונס מלא ציורי קיר משגעים.
קבר של אחד השליטים הפרסיים נמצא בעומק של 70 מטר.
היירוגליפים- מילות הקדושים
הכתב לא השתנה. על הקירות כתבים יום-יומיים
יסוד ראשון בהיירוגליף: ציור הדבר שהנך רואה
היסוד השני: צירופי סימנים למילה,
כשהמלך מת מביאים אותו בסירה מפוארת בדרך הנילוס,
עושים טקס חניטה שאורך כ- 70 יום
לוקחים את המלך החנוט בשביל התהלוכות, קוברים בפירמידה
וסוגרים .