קיבוץ נולד- על הקמתו של קיבוץ עין המפרץ

ציור של יוסף פרדו

קיבוץ עין המפרץ קרוב לליבי מבחינה משפחתית , באחד מביקורי אצל משפחתי המיוחדת במינה ,
נתקלתי בחוברת שמספרת את סיפור הקמת הקיבוץ . מעין יומן דרכים שהכול מתואר בשפה הכי פשוטה שאפשר - אלה תולדות..ולכול אלה שחושבים שהקיבוץ הטבול בדשאים -  כאילו ניתן לנו על מגש של כסף - קראו את הרשימה הזו ותבינו מה זה אומר להקים קיבוץ...

קיבוץ נולד

פרקים נבחרים מתולדות קיבוץ עין המפרץ על פי חוברת שיצאה -50 לעין המפרץ  ב1980 . 
קיבוץ עלייה ג של השומר הצעיר בגליציה נוסד ב-1928 – החברים עלו לארץ ב- 1930- והיתדות נתקעו ב"מחנה הקיבוצים" שבמבואות בת- גלים.
מחנה הקיבוצים היה מגרש קרח של דונם. שטח סגור , כמעט ללא נופים ומרחבים, חוץ מהר הכרמל הנשקף אליו וקורץ בנופו הירוק. על המגרש הקימו אוהלים. במרכז המגרש ניצב עץ אלון שגילו נאמד ב-200 שנה . בתום שלושה חודשים מנה הקיבוץ כ-40 איש. ימים ראשונים, צעירים בני  19-21 מלאי התלהבות נעורים, אבל חסרי ניסיון חיים. הוטל עלינו לעמוד בשני מבחנים : הסתגלות לעבודה המפרכת, להיות עובדי כפיים ולבנות מעמד פועלים עברי. המבחן השני :בניין תא חיים חדש, שיתופי, שוויוני, שישמש מסד לחברה חדשה בארץ ישראל , אבל איך בונים צורת חיים זו ? באיזה דרכים ?
התוכן העיקרי באותם ימים של החיים הוא כיבוש העבודה להגשים את הרעיון "בזיעת אפיך תאכל לחם ".להחזיק מעמד שמונה ועשר שעות בעבודה בקבלנות , בתחרות עם עובדים מנוסים יותר. ארוחת בוקר כוללת לחם תוצרת בית , קומץ זיתים עגבנייה וביצה קשה. צהרים : לחם וביצה בתוספת "פודינג" (מרק פירות מחבושים). הארוחה החמה היחידה היא בערב: מרקים, דייסות, ולפעמים גם בשר.



כול העבודות קשות – אנו מייבשים את ביצות נחל פוארה הנשפך את הקישון. לכול אורך הנחל פזורים עשרות רבות של פועלים מהעיר ומהקיבוצים העובדים בקבלנות. כל קבוצה וחלקה שלה. חופרים באתיים, מטעינים את הבוץ על מריצות ומובילים אותן על פני שביל צר של לוחות אל הדיונות.
החברות עובדות במשק בית אצל משפחות בהר הכרמל.עבודה של שעות רבות שלא אהודה על החברות , אבל הן מקבלות את הדין..

בראש וראשונה אנו מארגנים את החיים, בוחרים בעלי תפקידים, קובעים מסגרות ונהלים, אבל הכול מתחלף ומשתנה, הכול בתנועה. שיחות קיבוץ  נערכות לפי הצורך, פעמיים- שלוש בשבוע. האם נותר זמן לחיים פרטיים, לקריאת ספר ? בהחלט.
בולעים ספרים בתחומי החברה והמדיניות, על בעיות המהפכה העולמית, על סין וברית המועצות, על הציונות והמהפכה, על אהבה חופשית, חיי משפחה ועוד..קוראים ומתווכחים. הספרים ברובם בגרמנית, הוויכוחים בפולנית ושיחות הקיבוץ בעברית.ישנים ארבע חמש שעות בלבד.
מכת עזיבות- במשך השנה הגיעו כ199 עולים , אבל כמעט שלושים מהם נטשו אותנו. כוחם לא הספיק כדי לעמוד במשימה הבראשיתית של מעבר לחיי פועל, לעבודת כפיים מפרכת, והסתגלות לחיי קומונה בתנאים חלוציים קשים.

שיפוצים - עופרה בריל

דוב ושמחה ורדי בצריף המשפחתי 

שיפוצים

גדלנו יחד , היינו קבוצה מגובשת. תינוקות היושבים בשורה על הסירים , יוצאים למשחקי החול, ישנים תחת קורת גג משותפת .
 גדלנו יחד עם הקיבוץ הקטן שלנו שהלך ותפח הלך ותפח. גם חיינו עברו טלטולים, איבדנו חברים, איבדנו הורים ,ובמשך הזמן,  איבדנו את הליכוד שבקבוצתיות.  בנעורים שלנו היה משהו קסום, משהו שהתגאינו בו . חולצה כחולה ושרוך לבן- השומר הצעיר. 
שמנו יד עם שלוש אצבעות ונשבענו- חזק ואמץ ! סיכום מפקד הפתיחה של הפעולה .
פעולה שומרית סביב מדורה ושירה עברית עם לחנים רוסיים. 
לא העזנו לרקוד ריקודים סלונים , לא העזנו להופיע בציבור עם חצאית, לא עשינו בחינות בלימודים, אבל למדנו הרבה מהחיים.
 הגענו לגיל צבא עם המון מוטיבציה, עם רצון לעלות בדרגה ולא להישאר בבסיס של נותני השרות .
 כשבאנו לקיבוץ עם המדים ראינו עיניים מצטעפות באושר  'הנה הבנים שלנו..אחד אחד מוצלחים'. 
הצבא נתן לנו זריקה של בגרות, פתאום הבנו מהי ארץ ישראל , פתאום נפגשנו עם נציגיה.
 אחר חזרנו כולנו לקיבוץ , היו כאלה שלא - מעטים . 
בקיבוץ תנאי המגורים לא קלים. שלושה בצריף , השירותים רחוקים ובכול זאת יוצרים חברותא מיוחדת. ילדים החלו להיוולד , בחדר קטן לפתע צצו שלושה או שניים או אחד. השמחה הייתה רבה – ילדים זה שמחה- כך שר לנו הזמר העברי והסכמנו אתו. 
כולנו חיינו על אותו בסיס נתונים , אף אחד לא חשב שהוא צריך יותר ממה שניתן. הבתים היו זהים, הגגות באותו גודל, הדשא תמיד ירוק וגם זה של השכן. אהבנו את ההתמסרות של המטפלות לחינוך הילדים, הן העבירו להם ערכים של השיטה הקיבוצית. חופש להתגלגל בדשא הגדול, לצאת ביום חם עם תחתונים וגופייה , להיזרק לבריכה בהשגחה צמודה של מטפלת, ולהכין להורים מסיבות סיום ארוכות ולא פעם מעייפות.
הילדים של כולנו ישנו בבית הילדים, ליווינו אותם, חיפשנו ספר בגן כדי לספר במיטה , ונפרדנו כאשר המטפלת באה לסיים את היום בסיפור משלה.
הילדים בגרו ואתם גם אנחנו. הבית הקטן כבר לא הספיק כדי לאכלס את כולם -. לאט לאט ,  על פי היכולת הכספית של הקיבוץ,  בנו שכונות עם בתים גדולים יותר ולמי שהיו יותר ילדים הוקדם בתור כדי שקצת יתרווח..

מראה הקיבוץ בשנות השישים

נחש זה לא צחוק - סיפרה שושנה שפירא (מתוך החוברת- לחיות עם חיות)

נחש זה לא צחוק 

סיפרה שושנה שפירא

באחת השבתות חזרנו מקיבוץ דליה בטיול משפחתי. הלכנו דרך מגדל הדבורים. לפתע ראינו על הדרך נחש.
 לפני שהספקתי לצעוק "זהירות"!!! 
היה הנחש לפות היטב בידיו של עידן. ואיזה נחש - גדול, חזק, מבריק ומתפתל במרץ.

עידן הודיע לי שזהו חנק והוא לא מסוכן.

כשהגענו הביתה, על אף מחאותיי, הכניסו חובבי הנחשים שלי את הנחש הניצוד הביתה, בתוך צנצנת גבוהה חסרת מכסה.

בערב באו אלינו אורחים ומישהו העביר את הצנצנת לאחת מפינות החדר, שם היא נשארה ונשכחה.

חלפו יומיים וגדעון ראה את הצנצנת ריקה. הוא היה בטוח שאחד הילדים שיחרר את הנחש.

חלף עוד יום. בצהריים, כשחזרתי מהעבודה, פתאום שמעתי בום חזק מחדר השינה. קפצתי לראות מה קרה, ולעיני נתגלה מחזה מוזר -כוננית הספרים עומדת על מקומה אך אחד ממדפיה ריק לחלוטין, והספרים כולם זרוקים ומפוזרים על הרצפה...

הרמתי מבטי ולפתע הבחנתי בנחש החנק זוחל לו בנחת על אחד המדפים...
זינקתי החוצה בבהלה, קפצתי על האופניים וטסתי ישר למזכירות, שם ישב גדעון בישיבת מזכירות חשובה רבת משתתפים.

פתחתי את דלת חדר המזכירות, התפרצתי פנימה ובלי לראות איש מלבד גדעון צעקתי - גדעון! אתה בא עכשיו להוציא את הנחש שלך מהחדר!!

כל הנוכחים התפרצו בצחוק אדיר.
גדעון הסמיק וחייך חיוך נבוך, אך מאושר. הוא, כמובן, יצא ובזאת תמה הישיבה.

גיבורים לצחוק! 
נראה אותם צוחקים כשנחש חנק גדול מטייל בחדר השינה שלהם!

הדוכיפת - סיפרה לאה שדמי ( מהחוברת - לחיות עם חיות )

הדוכיפת
סיפרה לאה שדמי

הדוכיפת

"גן עופר" של היום הוא כבר בית זקן.
 כשאני הייתי ילדה בגן הוא היה בית חדש לגמרי. 
עוד לא הייתה חצר גרוטאות כל כך גדולה, עוד לא שתלו צמחים יפים סביבו ועצי החורשה היו עדיין צעירים וקטנים.

אך לא השאירו אותנו לגדול בשממה. בחצר הגן, בין העצים הצעירים, היה לנו ארגז חול ולידו כלוב גדול מרשת שבו גידלנו חיות שונות.
 הכלוב היה כל- כך גדול, שגם הילדים והוריהם יכלו להיכנס לתוכו כדי להאכיל את החיות.

פעם גידלנו ארנבות, פעם תרנגולות ולעיתים חזירי-ים.
 היו תקופות שהכלוב נשאר ריק והמתין לחיה שנקבל ממשק הילדים של חברת הילדים או לאפרוחים מהמדגרה של בלומה.

באחד הימים כשהכלוב עמד ריק, הסתובבה לה בחצר הגן שלנו ציפור דוכיפת שהייתה בשנים ההן ציפור מאוד נדירה.
 הילדים היו כל- כך שקועים במשחק שלא שמו לב לדוכיפת המסתובבת ביניהם ללא פחד.

אני שיחקתי בפינה מרוחקת ולפתע תוך כדי משחק, גיליתי את הדוכיפת- כזאת יפה, עם ציצית כמו כתר!
 ראיתי איך הציפור בחיפושיה אחרי אוכל, נכנסת לכלוב שהשער שלו נשאר פתוח, ומתחילה לנקר בשאריות האוכל.

חשבתי - "אם אסגור את שער הכלוב ואכלא את הדוכיפת, היא תהיה שלנו!"
קפצתי במהירות ממקומי, סגרתי את השער והציפור נלכדה בפנים.

בהתרגשות גדולה קראתי לילדים - " ילדים בואו מהר! תראו! יש לנו ציפור  דוכיפת בכלוב! נוכל לגדל אותה!".

הילדים הרימו ראשיהם ובאו בריצה נרגשת לכלוב,. כולם בבת אחת התפרצו פנימה, כדי לראות את הדוכיפת מקרוב.

הדוכיפת שנבהלה מאוד מקבלת הפנים הנלהבת, החלה להתעופף מצד לצד, נחבטת ברשת שוב ושוב, עד שלפתע מצאה את שער הכלוב שלא היה סגור היטב והצליחה להתעופף החוצה, לחופש.

איזו אכזבה נוראה. הילדים כל- כך הצטערו. רק עכשיו הם הבינו שאסור היה להיכנס לכלוב בסערה כזאת. בעיקר הצטערו שלא תהיה לנו דוכיפת לגדל. אני הצטערתי הכי מכולם. הרי אני גיליתי אותה והצלחתי לתפוס אותה בכלוב ואפילו חשבתי איך לגדל אותה. כל כך הצטערתי.

ימים רבים חשבתי על הדוכיפת ותכננתי איך לתפוס אותה שוב.
 הייתי יושבת שעות ליד הכלוב, מפזרת פירורי לחם טבולים במים, משאירה  את השער פתוח ומקווה שאולי תיזכר הציפור באוכל הטעים שהיה לה אצלנו, תחזור לכלוב, ואז שוב אזנק, אסגור את השער ואתפוס אותה!
אבל כנראה שהדוכיפת הייתה חכמה וזכרה יותר טוב את הבהלה הגדולה שהבהלנו אותה.

יותר לא ראינו את הדוכיפת בסביבות הגן שלנו.

לאה שדמי כילדה

צח הגשש המוצלח - סיפרה תמר שפירא (מתוך החוברת לחיות עם חיות)

צח עם נטע שפירא 1979

צח, הגשש המוצלח
סיפרה תמר שפירא

בימים שכל הילדים ישנו עוד בלינה המשותפת, אחד הכ'יפים הכי גדולים היה לשמור בלילה יחד עם אימא - לבקר בבתי- הילדים, לעזור לכסות את 
הקטנים, להגיש כוס מים, להחליף סדין ואפילו סתם לראות איך כולם ישנים,  כל ילד בצורה אחרת, זה מקופל, זה פרוש על הגב, זה רגלו תלויה וזה ממלמל מתוך שינה....

אבל הכיף הכי גדול היה להישאר ער עד אחרי חצות ולאכול צ'יפס עם חבורת השומרים.

הגיע תור השמירה שלי. הגיע ליל- שבת, האחרון בשבוע השמירה, לילה שנטע חיכה לו בכיליון עיניים. הלילה הוא מצטרף אלי לשמירה וכמובן שמצטרף אלינו גם צח כלבנו הלבן והנאמן.

לאחר שביקרנו בכל בתי הילדים, אנחנו הולכים למטבח. השומרים כבר גמרו לחתוך את תפוחי האדמה, השמן רותח, והצ'יפס הופך לאט לאט צהבהב וטעים. נטע דואג לספק לצח את כל שאריות הבשר. אחרי ארוחה דשנה, אנחנו יוצאים לסיבוב נוסף בין בתי הילדים - מכסים את כולם ושוב חוזרים לחדר השמירה.
 הזמן חולף. נטע מפהק והעיניים שלו ממצמצות אבל הוא בשום אופן לא רוצה לישון! הוא מחכה לבוקר, רוצה לראות את השמש בזריחתה.

אנחנו מבשלים קפה שחור ושותים. אולי זה יעזור לנו להישאר בעיניים פקוחות.

צח מלווה אותנו בסיור של סגירת התריסים. ליד כל בית הוא נעמד ומחכה לנו בכניסה בצייתנות. התריסים כבר סגורים בכל בתי הילדים והלילה מתקרב  לקיצו. ציוצים ראשונים של ציפורים נשמעים בין העצים, המזרח מתחיל להתבהר, השמש מתכוננת לזריחה מחודשת .

צריך לצאת לסיבוב אחרון אצל הקטנים - לחמם את בקבוקי הדייסה לבוקר ולסגור את דלתות חדרי השינה. בסיבוב האחרון נטע לא מלווה אותי, הוא הולך לראות איך השמש עולה.

אני מסיימת את הסיבוב וחוזרת לחדר השמירה. השמש כבר זרחה, הציפורים מצייצות, אבל נטע לא חזר. אולי התעייף והלך לישון במיטתו בבית הילדים?
אני ממהרת לבית הילדים- לא, המיטה ריקה.

אולי הוא מחכה לי בבית?
לא, גם בבית איננו.
איפה נטע?
הדאגה שלי גוברת. מה קרה לו? לאן נעלם? לאן הלך לראות את השמש הזורחת?

נשמעים קולות מכיוון המטבח. אלה הם חברים שהשכימו לסדר את חדר האוכל אחרי מסיבת ליל שבת. אני הולכת לבקש את עזרתם בחיפושי אחרי נטע. יואש (צור) מתייצב מיד לעזרתי.
 הוא יודע לאן נוהגות המורות לקחת את הילדים לצפות בזריחה  -  "זה שם, בין המשנקים לבין 'הבוטיק' של איציק טרש שבדיר הישן " הוא מסביר.

אנחנו הולכים יחד לחפש את נטע, אך הילד איננו. אני כבר מודאגת מאוד וכועסת על עצמי שלא קבעתי איתו מראש לאן ילך.

אולי קרה לו משהו?

יואש מציע להזעיק חברים נוספים לעזור בחיפושים.

לפתע מופיע צח ובביטחון רב מפלס לו דרך בין העשבים הגבוהים במורד שמתחת לדיר הישן. מיד ידעתי שצח יוביל אותי אל נטע.
 אני ממהרת בעקבותיו בין שיחים וקוצים וקוראת בקול -  "נטע! נטע!". צח מתקדם במרץ ואני מנסה להדביק אותו....הנה הוא נעצר, ומה אני רואה?

על משטח עץ קטן, שוכב לו נטע מקופל ושקוע בשינה עמוקה.
הילד צפה בזריחה ונרדם מיד אחרי עלות השמש.

צח הנאמן והמסור מצא אותו.

קבוצת נרקיס עם צביה חגי ועדנה עירון

הצבי - מספר גדעון שפירא (מתוך החוברת 'לחיות עם חיות')

הצבי
סיפר גדעון שפירא

לפני שנים, כשהייתי עוד בחברת הילדים, תפסו הפלחים בשדה צבי צעיר והביאו אותו למשק הילדים. הצבי המבוהל הוכנס לכלוב המוקף סביב בגדר גבוהה ומיד התפשטה הבשורה ברחבי הקיבוץ.

הגעתי בריצה, בין הראשונים. ראיתי איך הצבי שקרניו רק החלו לצמוח, מתרוצץ מפוחד בכלוב ובכל פעם שמישהו מתקרב לגדר, הוא מתחיל להשתולל ולהטיח את קרניו הרכות ברשת הברזל.

דב המורה אמר לנו להתרחק מהכלוב כדי שהצבי יירגע, אך גם כשצפינו בו ממרחק, הוא המשיך בריצתו הלוך ושוב, ללא מנוחה.
נזכרתי בלהקת הצבאים שראיתי לא מזמן בשטח גן הירק. כל כך גאים ויפים, מדלגים דילוגים מלכותיים במרחב הפתוח.

הסתכלתי בצבי ואמרתי לילדים: "תראו כמה הוא סובל. תראו איך הוא נוגח ברשת ופוצע את עצמו".
דב הרגיע אותי ואמר שזהו צבי צעיר, וחיות צעירות מתרגלות במשך הזמן לתנאים חדשים. "ניתן לו ירק וחציר והוא ירגיש  יותר טוב", אמר.

דב לקח מלוא זרועותיו חציר והתקרב לכלוב. מיד חידש הצבי את קפיצותיו הפראיות מול הרשת. כל כך ריחמתי עליו. הוא קיבל מכות חזקות שסיכנו את חייו. דב דחף בזריזות מעט מהחציר דרך חורי הרשת וחזר אלינו.

"זהו ילדים, אמר, עכשיו נלך וניתן לו להירגע".

הילדים התפזרו וגם אני התרחקתי, אך נשארתי בקרבת מקום וחיכיתי בסבלנות עד שכולם נעלמו. הייתה כבר שעת דמדומים. החלטתי לשחרר את הצבי ויהי מה!
התחלתי להתקרב לכלוב לאט לאט ובזהירות.
 בכל פעם שהיה נדמה לי שהצבי מתכונן לקפוץ, נעצרתי וחייכתי בשקט. כך הגעתי עד שער הכלוב. ראיתי שמצחו של הצבי פצוע וקרן אחת שבורה. העיניים שלו היו מפוחדות ועצובות. פתחתי את השער.

הצבי נבהל ונרתע לאחור. ידעתי שלא טוב לשחרר אותו בחצר הקיבוץ, כי הוא עלול להתרוצץ בין הבתים מוכה בהלה ומישהו שוב יתפוס אותו ויחזירו לכלוב.

ישבתי בתוך הכלוב וחייכתי בשקט. נתתי לצבי שהות להתרגל לנוכחותי כדי שייווכח שאיני מתכוון להרע לו. אחר כך התחלתי ל"שוחח" איתו בשפת החיות שהייתה מוכרת רק לי ולאלון גלילי. רק שנינו היינו מאומנים בשפה הזאת, המורכבת מקולות הרגעה דומים לפעיות עדינות.
 אנשים תמיד היו מתעצבנים לשמע הקולות המשונים האלה, אבל החיות היו נרגעות.
תאמינו או לא, זה עזר. הצבי נרגע! 
הוא עמד בשקט במקום ונתן לי להתקרב אליו צעד אחר צעד. התקדמתי בהליכה שפופה כשהידים על הקרקע, ובצעדים קטנים שכמעט אינם מורגשים. תוך כדי התקדמות, המשכתי לדבר אל הצבי בצלילים מרגיעים.

הגעתי עד למרחק של מגע יד. הושטתי את ידי בזהירות והתחלתי ללטף בעדינות את צוואר הצבי. הוא עמד בשקט ונתן לי ללטף אותו כשהוא מביט בעיני באימון. לאט לאט הרחבתי את הליטופים עד שחיבקתי את גופו.

הרגשתי את פרוותו החמה והלחה מזעה ומפחד. הרמתי אותו בזרועותיי והוא נח בחיקי כבד ותשוש. הסתכלתי סביב, כבר התחיל להחשיך ואיש לא נראה בקרבת מקום.
 כשהצבי בזרועותיי יצאתי מהכלוב, ממשק הילדים, מהשער הדרומי והלכתי לשדה, כדי להוציאו לחופשי. בלב השדה הורדתי אותו.

הצבי כאילו לא האמין למה שקורה. הוא התנודד על רגליו ופסע לאט כשיכור. רק אחרי שהתרחק מרחק די ניכר, התאושש ופתח בריצה משוחררת אל החופש...

את סוד שחרור הצבי שמרתי בליבי הרבה שנים. באותו ערב שקרה הדבר, בישרו לי הילדים בצער רב שהצבי הצליח לברוח.
 התאפקתי ולא גילתי לאף אחד את האמת. חששתי שיכעסו עלי ולא יבינו. בתוכי הייתי כל כך מאושר שהצבי מדלג חופש במרחבי השדות.

סוף דבר:
סיפור הצבי ש"ברח" מסופר בינינו לאורך השנים והפך לחלק מהפולקלור המקומי. 
הנה פתאום לאחר עשרות שנים, יצא הסוד לאור- הצבי לא ברח אלא שוחרר על ידי גדעון!
כך התגלתה האמת הודות לחוברת הזאת כשגדעון התוודה לפנינו ואנחנו התחייבנו שלא יכעסו עליו.. 

משק הילדים בשנות הארבעים

ציד הדורבן (כתב דוב ורדי ) מתוך החוברת - לחיות עם חיות-

ציד הדורבן

כתב דב ורדי ליום הולדתו של גיורא ינאי (בן 4) - תש"א 
(דב היה אחד מעובדי גן הירק)

צרה בגן הירק,חיבלו בבולבוסים
סביב מפוזרים הם פגומים ונגוסים.
ומיהו החבלן שמתגנב בליל?
דורבן הוא הפושע, הבולבוסים זולל.

מה יישאר לילד? מה נשלח לעיר?
ברדיו שוב הודיעו כי יעלה המחיר..
בוא, נוח (פלד) איש היער, רד יונה (ינאי) חיש לגן!
עורו, צודו ציד, סלקו את הגזלן!

ירדו השניים יחד בלילה האפל
לא אור כוכב ממעל, הכול עטוף בצל.
גם כלב לא נבח, לא תן ילל אי- שם
ולפתע  "הס, שמעת? רשרוש בקצה הגן!.. "
הקול שקשק בלחש, רובה נטען מיד,
אך התרגשו לשווא, רק עשב שם רעד.
תעתועי דמיון הם, רשרוש ולא יותר,
והדורבן עדיין במחילתו נוחר..

אך כבר הוא מתמתח, פוקח את עיניו-
בטנו כה מקרקרת, הומה מרוב רעב.
"סלט גדול אכין לי ", החליט דבר ראשון
"עד להתפוצץ אזלול, ושוב אלך לישון."

החוצה אז זוחל הוא, ישר לגן יזחל
לאט אבל בטוח מתקרב אל השלל.
שוהה ומרחרח- לא אין כל סכנה,
עוקף את המלכודת וניגש אל המלאכה.

מה טעים לו התפוח שהוטמן באדמה
שתבכה הירקנית! שתשפוך את זעמה!
ציפורניו עובדות במרץ, הוא בולבוסים עוקר
וכך יכין לו סעודה, רק יש להיזהר!

שמעו זאת גיבורנו- ראוהו בבירור,
אחד צעק - "הנהו!" שני ירה כדור
ישר אל הפושע- קלק וקליק וקלק
אך לא ארע דבר, כי הכדור היה רק סרק!

"לעזאזל!" קילל הוא, "הרובה נדפק!"
"נרוץ נתפוש את הגזלן בטרם הוא ירחק!"
ביקשו אז גיבורינו להשליך עליו מעיל
אך הוא מחצית זיפיו ירה ואת שניהם הבהיל.

"איננו פה, איננו שם..הנה הוא כאן עבר!"
קולם הדהד, טיפס אל הקיבוץ בראש ההר,
ואז ידעו כולם שקרב למטה נערך
ואין לדעת אם הפעם הדורבן ינוצח.

בינתיים בעל העורמה למחילתו חמק
והוא נשאר האחרון אותו לילה, שצחק.
אך בליבו החליט שלא יחמוד כבר בולבוסים
כי מסוכן יותר מדי לסמוך על הניסים.

וכך נרדם לו הדורבן, ימים רבים ישן..
ועובדי הגן עם בוקר באו ומצאו סימן.
לנפלאות הקרב עליו סיפרו הגיבורים,
ערמת זיפי דורבן דוקרים ומזהירים!

אחר, ילדי הציידים את הזיפים אספו
הציגו את שללם הרב, בגאווה סיפרו
איך אבותם הגיבורים, בליל קרבות אפל
דורבן נורא הניסו, טרם את הגן חיסל.

טובים השנים מהאחד - סיפורה של מרתה רקובסקי ז"ל - מתוך (החוברת תנו לחיות לחיות)

מרתה (ז"ל) עם לב

פנייה לבני המשפחה עזרו לי :איך קראו לכלב שבתמונה - לב? גורי? או בונדי ?


טובים השניים מהאחד
סיפרה מרתה רקובסקי

ידוע ברבים אהבתה הרבה של מרתה לבעלי- חיים הולכי על ארבע. כלבים וחתולים שונים ומשונים, מצאו אצלה מקלט חם ואימהי.
סיפורה של מרתה מתחיל בשמרטף.
זוכרים את ביסלי, כלבתם הלבנה והיפה של תלמה ויואב דיין?
יום אחד החליטו השניים לנסוע לחו"ל לטיול. כל הסידורים נעשו כבר, נותרה רק בעיה אחת קשה, למי להשאיר את ביסלי?

במוחה של תלמה צץ רעיון - מרתה ידועה באהבתה לכלבים, אולי היא תסכים להיות שמרטף זמני לביסלי?
 מרתה הסכימה ללא היסוס וביסלי הועברה בכבוד רב לבית הרקובסקים.

תוך זמן קצר נקשרו הלבבות, במיוחד אהבה את ביסלי חגית הקטנה.
 ביסלי הייתה כלבה נוחה וניתן היה לשחק עימה בלי חשש להתקפה רגזנית...

כשיואב ותלמה חזרו ממסעם, צריך היה להחזיר את ביסלי למשפחתה. הפרידה הייתה קשה, במיוחד לחגית.

באותה תקופה נכנסה הכלבה להריון וחגית לחצה על הוריה שלפחות ייקחו, בבוא העת, גור קטן. מרתה לא רצתה לקחת גור כלבים משום שעדיין חייתה בכאב את זיכרון גורי שלה. (זוכרים את גורי?)

באותם ימים הייתה מרתה מטפלת של קבוצת "קשת". כמו לפי הזמנה המליטה החתולה של קבוצת "קשת" ארבעה גורים חמודים.
גידי וייס נתן לכל הארבעה שמות של מטוסים. מרתה קיבלה את "כפיר", לשמחתה הגדולה של חגית.

מרתה עם לב

בינתיים גם ביסלי המליטה, אך קרה מקרה מעציב ושבועיים אחרי ההמלטה נפטרה. איש לא יודע ממה...

חגית באה לחדר בהתרגשות רבה והתחננה לפני הוריה שייקחו אחד מהגורים היתומים, כי ללא אימו אין לו סיכוי לחיות.

וכך הצטרף למשפחת רקובסקי בנוסף לכפיר החתול, גם גור קטן – בונדי.
כשכלבים שכנים ניסו להתנפל על כפיר החתול, היה בונדי מגן עליו בחירוק שיניים ולא נותן לתוקפים להתקרב אליו. השניים היו הולכים יחד לשדות ומשתובבים על הדשאים כצמד חמד, זוג יונים.

יום אחד כפיר נעלם, כי כך דרכם של חתולים זכרים. זמן רב לא שמעו ולא ראו אותו. לילה גשום אחד, כשבחוץ יללה הרוח וברקים התיזו אור למרחקים, נשמעו לפתע יללות ליד חדרם של מרתה וברוך.

בונדי, שגר בלינה משפחתית, זינק מיד לדלת וזקף את אוזניו בהשתוממות.
 בחושיו החדים חש שזהו כפיר והתחיל להשתולל משמחה. מרתה פתחה את הדלת והחתול הרטוב נכנס הביתה.

בונדי מרוב התרגשות לא ידע מה לעשות קודם. הוא קפץ על כפיר, ליקק אותו ופינה לו את מיטתו החמה.

מרתה נטלה מגבת, ייבשה את החתול הרטוב, הגישה לו חלב חם ושני הידידים נרדמו יחדיו מאושרים...