מספרי זכרונותיו של איתן בן אור (משמר העמק) - חצץ שחור ומפל נעורים

עמנאל לין מכבה שריפה ביער משמר העמק 1936

הצילומים באדיבות ארכיון משמר העמק

משמר העמק

אחד מזיכרונותיי הראשונים מאבו שושה הוא מראה הגורן השרופה. היה זה מגרש גדול בו רבצה שכבת אפר שחור ושני טלפיים חרוכים של חמור שנשרף במרכז השדה. אבא אמר לי שהערבים הם אלה ששרפו את הגורן.

איזו גורן?אלו ערבים? מי? איפה? לשאלות מציקות אלו קיבלתי מענה רק לאחר שנים רבות. היה מוסכם על הורינו כי אין מספרים לילדים על אותו אירוע, בו נטשו החברים את הנקודה (באישור ההגנה) וחזרו להקימה מחדש לאחר מספר ימים, בעוד הערבים שורפים כל שיכולים באותם ימי נטישה עצובים.

מימין: איתן בזנר אמנון לין אורי שפיר מיכה לין יוסף גור - ברקע צריף החומה  1934

 שומר לילה! שומר לילה!"

כאשר היינו במשמר העמק, גרנו בצריף ארוך וגדול ממדים. הצריף נקרא "צריף החומה". באותם ימים לא היו בכלל בנייני בטון בקיבוץ, ומחשש פן יתקפו הערבים ביריות, הקיפו צריף זה בחומת אבים מסותתות הצמודות זו אל זו בחגורת בטון. בצריף זה סיפרה לי אמי בהתרגשות על אירוע מבהיל שאירע לה ביום הקודם: החברים נסעו במשאית למושב נהלל לחזות בהצגה. חלפו על מושב כפר ברוך בדרך השדות, וכאשר ניסתה המכונית לחצות את מסילת הברזל של "רכבת העמק", כבה לפתע מנוע המכונית. 

משאית הקיבוץ 1929

מרחוק כבר ראו את הרכבת המתקרבת ושמעו את צפירות הקטר. ניתנה הוראה לכולם למלט את נפשם ולקפוץ מהמכונית הסרבנית. אימא, ששמלתה נלכדה במסמר, ניסתה לקום, אך לא הצליחה במשימה. דודייה משך אותה בחוזקה, שמלתה נקרעה ובקפיצה הגיעה בשלום לקרקע. 

הרכבת מתקרבת והבחורים מצליחים ברגע האחרון לדחוף את המשאית מן המסילה, וכך נסתיים העניין בשלום.

סיפור זה שימש לי חומר לחלום בלהות במשך תקופה ארוכה, כי נבהלתי מאוד, ועד היום אני זוכר אותו. הייתי רואה את הקטר המתקרב, קטר גדול ממדים, ואימא תקועה ואין אפשרות לנתקה ממקומה, ואז הייתי מתעורר בבהלה ובוכה:

"שומר לילה! שומר לילה!".

 

 

מתוך ספרי זכרונותיו של איתן בן אור (משמר העמק) - חצץ שחור ומפל הנעורים

 
   

אברהם גולדשלגר חצי שעה לפני הרצחו - ג'וערה 1938

רצח אברהם גולדשלגר

בדרום, מעבר ליער, שכן הכפר כפריין, שהיה נחשב לכפר עוין במיוחד, משם יצאו מציתי היער, רוצחי אברהם גולדשלגר, ולשם נמלטו הכנופיות של אבו דורה לאחר שהיו יורים על הקיבוץ במאורעות 1936-1937.
רצח אברהם גולדשלגר זעזע אותנו במיוחד! אברהם נבחר להדריך את חברי ג'וערה (עין השופט) בכל הקשור למשק ולהגנה וזאת, בשל ידיעותיו הרבות בחקלאות ובשל אומץ לבו ואופיו החזק. 
אבא שלי סיפר לי על אברהם כי היה ידוע כאמיץ במיוחד. הייתה עמדה בפרדס שמעבר לכביש, שם ישבו בלילות שני שומרים חמושים, לאחר שהערבים גדעו לילה אחד את מרבית עצי הפרדס. אבא שלי ציין, כי אברהם הלך לשמור שם לבדו.
"אין צורך בשני אנשים!" אמר. כזה היה האיש.

ג'וערה בימים הראשונים לעלייה 1937

היה זה ערב סגרירי כאשר נשמעו יריות מכיוון הוואדי – עבדנו עם אדש במשק המוסד. אדש הלך לברר מה קרה. בשובו סיפר לנו על המארב שטמנו ערבים מכפריין לגולדשלגר – הם ידעו את מסלול הליכתו לאורך הוואדי. 
במטח הכדורים הראשון נפל גולדשלגר. ג'ו מעין השופט הספיק לסגת לג'וערה ולהזעיק עזרה.
למחרת, בעזרת כלבי גישוש, מצאו השוטרים את העקבות אשר הובילו אל הרוצח, אבו עלק מהכפר כופריין.
כאשר חזרנו מהלוויה, נקלעה למולנו שיירה של שוטרים וחיילים בריטיים, מעליהם חג מטוס פייפר לצורכי קשר וביניהם, קשור ידיים, הובל הרוצח המנוול! בזיכרוני נשארו פניו הכהים והנפוחים (כנראה שקיבל טיפול מחוקריו) כמחרידים! שנים רבות בשומעי על רוצח כלשהו, דמותו המבחילה של אבו עלק צצה בדמיוני.
לימים ביקרתי בעין חרוד בבית חיים שטורמן: על הקיר תלויים תעודות ומכתבים, ובאחד המכתבים כותב חיים שטורמן לאשתו:
"אני נשאר בבירות לכמה ימים נוספים, להשלמת 'עסקת הפרות'. חבר משמר העמק שעבד עמי כבר חזר אל קיבוצו".
עוזי פז, בנו של גולדשלגר, מאשר כי אימא רוזה סיפרה לו על אותה עבודה משותפת, בה העבירו פרות מבירות לקיבוצים בארץ.

עיתון דבר 1938

רוזה גולדשלגר אלמנתו של אברהם חותמת על מגילת היסוד של בית הילדים הראשון בעין השופט

מספרי זכרונותיו של איתן בן אור (משמר העמק) - חצץ שחור- מפל הנעורים

הצילומים באדיבות ארכיון משמר העמק

היינו הילדים הגדולים של הקיבוץ

(מתוך ספרו של איתן בן אור- חצץ שחור – )
היינו הילדים הגדולים של הקיבוץ והיה בזה משהו ייחודי. לא היו דורות של ילדים מבוגרים מאיתנו, שיכולנו ללמוד מהם משהו, לחקות אותם, להתחרות בהם, להידמות להם או לקחת מהם דוגמה.
להורים לא היו הורים בארץ אלא בחו"ל. לנו, הילדים, לא היו סבים. 
זה היה מקרה נדיר כשפתאום התחילו לבוא סבים מחו"ל לביקור. אני קראתי להוריי "אבא" ו"אמא", ונדמה לי שחצי מבני הקיבוץ הראשונים עשו זאת. חלק מהם קראו להוריהם בשמותיהם הפרטיים.
פעם הלבישו אותי ביום שישי בבגדים יפים מאוד. זה היה בחורף והייתי שובב גדול. 
קפצתי מיד לשלולית בוץ ואימא שלי "התחממה" עליי והפליקה לי כמה "קלפסים" עם היד. במקרה עבר לידינו בן עמי גורדון ואמר:
"ברטה, זה לא יעבור לך בשלום! אני אקרא לך לבירור בשיחה ואספר שאת מכה ילד של הקיבוץ".
אימא סיפרה לי את זה בצחוק גדול, כי באמת אותנו לא היכו, היינו החבובצ'יקים של כולם. 

בן עמי עם חברים

לרוב האנשים עוד לא היו ילדים, כך שאנחנו היינו נחשבים לבני התפנוקים של הקיבוץ. גרנו, כמובן, בבית הילדים, והיינו הולכים אל ההורים ב"שעות הילדים". אהבנו מאוד את השעות האלה. אמנם, חסרו הרבה דברי תפנוקים שקיימים היום. החדרים היו דלים מאוד, לא בישלו בדירה ולא היה קומקום חשמלי לעשות תה. בהתחלה גם לא היה חשמל. הייתה מיטה, היה ארגז בתור ארון, כמעט ולא היו צעצועים. 

אני זוכר את זוג האופניים הראשון שהגיע, נדמה לי, לאמירה, והיינו רוכבים עליו בתורים, כל פעם ילד אחר. לעומת זאת, רכבנו על סוסים הרבה מאוד. 
הוותיקים לימדו אותנו ועזרו לנו. תמיד הייתה איזו סוסה שקטה, כמו אצילה, שלא הייתה מפילה אף ילד. היו רוכבים לאט ובזהירות, וכשהתבגרנו למדנו להניח לבד את האוכף על גב הסוס ולהכניס לפיו את הרסן, לעלות ולרכב. היינו שובבים גדולים והיינו רגילים מאוד לסוסים. 

אוריאל לין על הסוסה אפורה

משחקים של ממש כמעט לא היו בנמצא, לכן המצאנו משחקים, למשל: כשבאנו למשמר העמק בנו את אסם התבואות באמצעות חביות ענק גדולות. חבית אחת נשארה בצד. היינו נכנסים לתוכה ויכולנו לעמוד בתוכה. גלגלנו אותה, תוך כדי הליכה על הדופן שלה, והיא התגלגלה כל פעם יותר מהר. המשחק הזה היה מסוכן, כי היו ילדים שנפלו על הרצפה והתגלגלו. החבית הייתה נעצרת כשנתקלה בצריף או בעגלה. זה היה עושה "בומס" גדול וההורים מאוד מאוד לא אהבו את המשחק הזה.
היינו קופצים על הכברות, אותן חביות ענק שבתוכן שמרו את הגרעינים משיני המכרסמים, משתוללים שם וקופצים, ויותר מאוחר היינו עולים על הסולם של הבריכה הגולשת ומלמעלה היו לנו משחקים נחמדים מאוד: משחק במשקפת, שבו היינו מתבוננים לראות איזה זוגות הולכים לעשות רומנטיקה, זה עניין אותנו מאוד. מהתצפית הזו ראינו מי הולך עם מי ולאן הולכים. היה שמח, לגלות ולספר...

אחסון תבואה בכוורות 1929

פעם השחקן מישה אשרוב הופיע אצלנו בהצגה למבוגרים בלבד. עלינו, הילדים, נאסרה הכניסה לחדר האוכל (הישן), בו נערכה ההופעה. נצמדנו לחלונות מחוץ לאולם ונעזרנו בארגזים וסולמות כדי לחזות ולהאזין טוב יותר.
מישה נעמד בקדמת הבמה ושאג את המשפט הראשון של הטקסט:
"היי...אתם שם בחוץ ! " ואז כל ילדי הקיבוץ נתלשו בבהלה מהחלונות כשהם נסים על נפשם.

מתוך ספרי הזכרונות של איתן בן אור (משמר העמק) -חצץ שחור - מפל הנעורים

 

איתן כילד בן שלוש

הצילומים באדיבות ארכיון משמר העמק

ל מ ה   "ק ב ץ"?

בהיותי בן חמש נולד אחי ראובן. הוא נולד בעין חרוד, כי לשם היו מובילים אז את היולדות. (בית החולים עפולה שנבנה על ידי חברי הקיבוץ, היה אז בתהליך בנייה). מספרים לי כי קינאתי מאוד-מאוד באח הקטן.
לאחי ראובן קראו בחיבה "רורו", מכאן בא הכינוי "כרוב", ובתרגום "קבץ" שדבק בו עד היום הזה. היה זה יעקב ביסטריצקי, בנו של נתן ביסטריצקי, שבילה בחופשים עמנו והוא ידע לתרגם כרוב ל"קבץ".
במאורעות 1929 היינו בעפולה, כאשר לילה אחד העירונו והובילו אותנו בבהלה לעפולה ה"עיר". זוכר אני את הנהג, קימל, אשר לקח אותנו במונית שלו לבניין פיינגולד, שם ריכזו אותנו מחשש התקפת הפורעים הערבים. את אחי, ראובן, הושיבו באיזו אמבטיה ואני נתבקשתי לשמור עליו. זוכר אני את מכול ודודייה שהיו חמושים באקדחים. הם אמרו כי תפקידם לסייר לאורך מסילת הברזל. אנו היינו נרגשים מאוד באותו לילה...
המעבר לאבו שושה
ידענו שיש באבו שושה פלוגת אנשים שמכינים את "המחנה". דיברו על זה הרבה. אני זוכר יום חורף אחד, הייתי חולה, גשם ירד ואבא שלי הושיב על שולחן בבית הילדים והבטנו לכיוון דרום-מערב. הסלעים מכיוון אבו שושה נצצו מהגשם ואבא אמר:
"אתה רואה, תוכי (הוא קרא  לי תוכי. שאר החברים קראו לי בשם חיבה איתי), אתה רואה את הסלעים הנוצצים? לשם יעבור הקיבוץ. זה המקום שנקרא אבו שושה ואליו יעבור הקיבוץ בקרוב".
יום אחד העמיסו כמה צריפים על המשאית של הקיבוץ. המשאית יצאה לדרך, ובדרכה לאבו שושה התהפכה! כמה חברים נפצעו, ביניהם גם אבא. אימא שלי סיפרה על האירוע לכמה חברות אשר התגוררו ליד השובך. היא הייתה נרגשת וחיוורת. אני בכיתי והיה קשה להרגיעני.
לאחר כמה ימים הודיעו לנו שכל הקיבוץ עובר למקום החדש. שמחתי שאנו, הילדים, ניסע ברכבת ולא במשאית.

איתן בחג הביכורים 1930

מה שתפתיע הוא הסיפור על הכלב צידקוב, שישב בשיחת הקיבוץ, כך סיפרו החברים, זקף את אוזניו, הקשיב למה שדיברו ולמחרת נעלם. כשהחברים הראשונים הגיעו לאבו שושה קיבל את פניהם הכלב צידקוב בקפיצות שמחה ובכשכושי זנב.
לכלב יש, כמובן, אינסטינקטים. מדי פעם החברים היו נוסעים עם עגלות וסוסים או פרדות לאבו שושה, לביקור, והכלב למד את המסלול והגיע לפני כולם.
המסע ברכבת העמק היה עבורנו חוויה עליזה ומעניינת. הרכבת נסעה לאט וראו את השדות חולפים ואת עמודי הטלפון נעלמים מאחור. אפשר היה להספיק לרדת לקטוף כמה כלניות (אז לא היו איסורים כי החברה להגנת הטבע טרם נוסדה), ולהספיק בריצה קלה להשיג את הרכבת. יום אחד נעצרה הרכבת ללא כל תחנה. מסתבר כי חמור חסם את דרכה ולא זז מהמסילה. נהג הקטר צפר וצפר. חמור זה חמור והוא לא זז, עד אשר ירדו כמה בחורים ובכוח הזיזו אותו. רק אז המשיך המסע בדרכו.

רכבת העמק

גברת אחת שישבה מולנו ברכבת, נשאלה פעם על ידי מיכה מדוע לא ניגבה את פיה לאחר שאכלה תות אדום.
איש זקן נשאל בחן: "סבא, מתי תמות?"
לעיתים היינו משתוללים ורצים בין הקרונות, ואף ננעלים כמה ילדים בבית השימוש, כדי להערים על הקונדוקטור ולא לשלם.
הפעם לא התפרענו. הייתה הרגשה של רצינות וחשיבות הרגע. הרי אנו עוברים למקום חדש! הקיבוץ יבנה את ביתו באבו שושה.
שרנו שיר שעמנואל חיבר:
"בין הרי אפרים קר לי בידיים
נמהר נחושה, נבנה את אבו שושה".
לאחר שעלינו על הרכבת בעפולה, עצרנו לכמה דקות בתחנת כפר ברוך וראינו שהגננות צוחקות. מסתבר כי ממשלת המנדט הדפיסה על הכרטיסים "כפר ברוח".
הגענו לכפר יהושע, לתחנה קראו: "תל שמם". ירדנו מהרכבת ושמחנו לפגוש את המשאית שלנו אשר הספיקו לתקן אותה לאחר ההתהפכות.
נסענו במשאית, ישבנו על ארגזים, לא הרשו לנו לעמוד כי זה מסוכן. עברנו את "נהר הקישון". לא היו הרבה מים. בחורף המים גואים והקישון עולה על גדותיו.
בחורף הקודם, כך סיפר לי אבא, ניסו שני חברים לחצות את הקישון בשחייה. שמחה עבר בשלום ונוצק איבד שני מגפיים אשר נסחפו בזרם החזק.
המשאית הרימה ענני אבק וסוף-סוף הגענו למחנה באבו שושה. אבו שושה הוא שמו של הכפר הערבי הנמצא ממערב לנו. ליד הכפר עמד חאן עתיק ובו השתכנה, כאמור, קבוצת החלוץ אשר נשלחה להכין את "המחנה" עבור הקיבוץ כולו. שמחנו מאוד כאשר פגשנו את הורינו, התרגשנו והתנשקנו. אבא שלי כבר החלים מפצעיו, לאחר התאונה. הוא הראה לי את הצריפים אשר יצרו ריבוע. זו הייתה החצר המרכזית. מול הצריפים עמדו מבני המשק, לול קטן, אורווה ורפת.

משפט על המשפחה בקיבוץ - חדרה 1936

   6

עדות שמאי

משה ב.: היש יחסים מיניים מחוץ למשפחה בקיבוץ?
שמאי: כן. דיברו כאן על דעת קהל ואני לא יודע בכלל על "דעת קהל".
חנה: מה זה דעת קהל?
שמאי: דעת קהל זה חלק של אנשים בלתי מחונכים.
חנה: איך בנויה המשפחה שלנו?
שמאי: הדחיפה היא רגש מיני ואחר זאת באה האהבה וההתקשרות.
משה ש.: כשיש חיים מיניים בקיבוץ מחוץ למשפחה, האם נכונה הדעה שהמשפחה נהפכה כסות לחיי מין בקיבוץ?
שמאי: יש מקרים יוצאים מהכלל, בם לא מסכימים  לצורה זו של המשפחה באשר  זו לדעתם כסות לחיי מין בקיבוץ.
אחיה: האם דעת קהל משפיעה על סמך יידוע  של אנשים לא לבוא לקשרי מין מחוץ למשפחה?
שמאי: כן, אני מכיר הרבה עובדות. זה גם דוחף להקים משפחה.

הזוג ברנדוס

עדות ניומה

ניומה: להתחשב עם זה שאנו מתקרבים לסיום המשפט, אני רוצה כעת לברר אי אלה דברים. תובעים לדין את המשפחה לצורותיה וגילוייה של העדים. עד הלום לא שמעתי מעדי הקטגוריה שתביא  עובדות על קווים שליליים של המשפחה. אתעכב על בירור של הקטגוריה. היסוד של המשפחה היא הזדווגות מינית. המונוגמיה היא מבוססת על קניין הפרטי. אתמול וגם במשך כל המשפט לא שמענו בירור מקיף על התפתחות על צורת המשפחה המונוגמית, היא עברה הרבה שלבים.
וייצמן: ניומה צריך להעיד ולהעמיד את עובדותיו בסוף המשפט כיתר החברים.
הודעת הסכמה.
אחיה: הקיימים עוד יחסי מין מחוץ למשפחה?
ניומה: כן. דיברו על דעת קהל ועמדו ביתר פרטים על שאלה זאת. ההזדווגות המינית באה בהסכמה של שני אנשים לחיות באופן פרמננטי. היא רצויה עבור קולקטיב וחסרה מיניים והזדווגות חד פעמית היא משפיעה על הפסיכיקה שלו ושרוב זמנו יהיה תפוס על שאלה זו ולא התמדה ביחסים.
אחיה: המסכים אתה שיש מעט מאוד זמן לחיי משפחה?
ניומה: מעט מאוד.
אחיה: היכולה המשפחה לסבול עקב זאת?
ניומה: כן.
אחיה: המכיר אתה  התנהגות של רווקים המגיעה עד כדי היסטריה.
ניומה: איני מכיר.
אחיה: הצריך זה להקים משפחה?
ניומה: הוא צריך ביחסי מין.

משפט על המשפחה בקיבוץ- חדרה 1936

 5

משפט על המשפחה בקיבוץ- חדרה 1936

עדויות הסנגוריה

מעיד שלמק
משה ב: תבסס את ההבדלים של המשפחה בקיבוץ והמשפחה הזעיר בורגנית?
שלמק: בכמה יסודות: א. ההתקשרות באה לא מתוך נטייה הדדית, לרוב באה מתוך חשבון כספי. אי ידיעה אחד את משנהו. ב. המשפחה הבורגנית איך הגבר והאישה זכויותיהם לא שוות. חבר מתוך היותו "המפרנס" הנו גם הראש שלפי קו זה הולכת המשפחה. ג. המשפחה רואה אי אפשרות של ספרציה. יש לגבר האפשרות לספק את הדרישות שלו בדרכים אחרות וגם דעת הקהל אינה חריפה באם האישה עושה זאת כשהיא לא מוצאת את סיפוקה אצל בעלה. החברה שוללת גם יצירת ערכים חדשים.
משה ב.: האם היסוד הכלכלי גורם ליצירת משפחה בקיבוץ?
שלמק: קשה לענות על שאלה זו. הקיבוץ הוא תא מסוגר מוגדל. כל מה שמסובב את החברה בשטח כלכלי.
משה ב.: האם הקשר המשפחתי הוא התקשרות חופשית?
שלמק: בקיבוצים ההתקשרות היא יותר פרוגרסיבית ומתקדמת. יש לציין התקדמות שאיננה עוד חזות הכל.
משה ב.: הקיימים קשרים משפחתיים חוץ מפיזיים?
שלמק: קשה לענות על שאלה זאת. זה תלוי מכל פרט ופרט. אין עוד לדבר על המונוגמיה מבחינה אבסולוטית. ישנם מקרים של התקשרות מבחינה סכסואלית. הם גם נפרדים בלי כל חשבון של דעת קהל.
משה ב.: האם ישנה תופעה של המשכת החיים המשפחתיים למרות אי הסיפוק בה ומוצאים את סיפוקם מחוץ למסגרת הקיבוצית?
שלמק: בקיבוצנו אין זאת. ייתכן ואפשרי בקיבוצים אחרים. אפשר שגם בקיבוצנו יהיה זאת באשר אנו קיבוץ צעיר.
משה ב.: לו היה בקיבוצנו כך, ההיה הבדל בין צורות המשפחה שלנו והזעיר בורגנית?
שלמק: ישנה התקדמות רבה בכל השטחים שלנו. אותו הדבר גם למשפחה. ישנם עוד ליקויים רבים אבל התקדמות רבה ישנה.

יעקב ברעם

משה ש.: איך אתה חושב על הופעת המשפחות שלנו כאותן המשפחות שנוצרו על בסיס כלכלי?
שלמק:  קשה לענות על שאלה זו. היא יותר כללית. זה שייך לכל פרט.  כשם שישנו כלל, ישנו גם יוצא מהכלל.
דיברו אתמול על לוקסוס. אמרו שזה לא טוב. נוחיות לא עוברת כמורשת זעיר בורגנית. זה נהיה רק בזמן האחרון. כל קיבוץ צריך לחיות  חיים נוחים. הערכים האלה לאו דווקא זעיר בורגניים אלא צודקים מאוד.
משה ש.: האם הדרישות לנוחיות וליופי, האין זה ביטוי לאישי ועוד? והאם הריהוט שלנו לא שונה בכלום מריהוט של המשפחה הזעיר בורגנית?
שלמק: אני הייתי רוצה לראות ככה את כל החדרים ולא רק את חדרי המשפחות. זה לא ביטוי של הצורה הזעיר בורגנית.
אחיה: אמרת שלא קיימות עוד האפשרויות הכלכליות ליצירת משפחה?
שלמק: הדגשתי שלא ישנם ההישגים הדרושים – מכול התקדמות קיימת...
אחיה: הנשארו בקיבוץ יסודות כלכליים שהבן זוג מתחשב בהם?
שלמק: לא.
אחיה: האם אתה חושב שתנאים חיצוניים לא משפיעים בקיבוץ על יצירת המשפחה?
שלמק: לעת עתה לא.
אחיה: האם יפוי החדר ונוחיות זה לא השפעה חיצונית?
שלמק: לו הייתה ספה,  היה בזה נסיגה אחורנית.
אחיה: איך מתייחס הקיבוץ למקרי התפרדות משפחה?
שלמק: לא נפגשתי עם זה.
אחיה: ובקיבוצים אחרים?
שלמק: מדברים על זאת בקומונה.
אחיה: איך מתייחסים הקיבוצים להופעות הללו?
שלמק: מדברים/משברים  20% ו-80 לא.
אחיה: הידוע לך על פרט אחד מהמשפחה שעזב את הקיבוץ והשני נשאר?
שלמק: כן, מצוין.
אחיה: מה נוצר קודם, דעת קהל או שיחה?
שלמק: יש מקרים שקודם שיחה וקודם פרטים מדברים, אבל הסיכום הוא בקיבוץ. אי אפשר לדבר על כך באופן אבסולוטי.
אחיה: כל הדעות הרווחות בקיבוץ הן פרי דיון בשיחת קיבוץ?
שלמק: לא.

צבי הוברמן

משפט על המשפחה בקיבוץ - חדרה 1936

4

משפט על המשפחה בקיבוץ - חדרה 1936

 

הפסקה במשפט.

המשך המשפט – אחה"צ

חנה ג.: כמה דברים על הופעתה של הקטגוריה אתמול. הקטגור אמר: ישנו כתב אשמה ועובדות אי אפשר להביא מכיוון שלא הייתה חקירה מוקדמת. מה פשר הדבר? הרי עובדות הן מחיינו היומיומיים. יענקלה אומר שיקום דור חדש, גברים שיחיו חיים חופשיים. תקומנה נשים שיתמסרו לגברים באהבה בלי שום פחד של תוצאות כלכליות. הבחורה לא צריכה לפחד מתלות כלכלית. הגבר לא צריך לשלם, לקנות את הבחורה בכסף. ישנן כרגע כל האפשרויות בקיבוץ למשפחה בריאה. בכל זאת קיים משפט על המשפחה שלנו. א. געשלעכטס ליבע. ב. התמדה, הבנה הדדית. ג. השלמה רוחנית. ד. המשכת הדור, קובע אנגלס, כאור יסוד למשפחה חדשה.
  התופעות בקיבוץ מקבלות ביטויים שונים בחיים. מי לא מכיר את העצבנות של הרווק שתוצאתה היא היסטריה. מי לא מכיר את ההלצה: שהוא צריך כבר בחורה.
הקטגוריה באה ומאשימה את שני האנשים. א. אתם התרחקתם מהחברה.
הסתגרתם ואינכם מגיעים לפעולה. אני נמצאת בחברה של 100 איש. אני לא בודדת, בשום פעולה. יש רגעים שאני פנויה ואם זה חטא לחיות עם איש קרוב, מה זאת אהבה? עם אותו בן-אדם שאני אוהב אני רוצה לחיותו איתו ולבלות איתו את הזמן הפנוי. בקיבוצנו אין פנאי. יש מעט מאוד זמן. אם ישנו כזה רוצים אנו לחיות לחוד.

הספרייה בחדרה- עומד אברהם פיין

תא סגור. האם החברה יכולה לדרוש שחיינו הפרטיים יוצעו  ב"כ [בדרך כלל] לחברה. החברה יודעת על הכול, על גישתנו לעבודה ולחיים, אבל לא חייבת לדעת על חיינו הפנימיים. מה זה פעילויות אקטיביות בקיבוץ? כל אחד נותן לחברה, ממלא את התפקיד. יש לאחד אפשרויות פנימיות ולשני לא. החברה מכירה את כישרונות האדם.
יש גם שהחברה לא מכירה אותו ולא מגלה את האפשרויות. יש ומי שיותר מסוגל להיכנס לחיים ולתפוס עמדה יש פרט  אחד במשפחה הנהנה גם יותר מהשני. עצם כניסה לחיים, משמע גם כניסה לעניינים פנימיים של השני.

משפט על המשפחה בקיבוץ- חדרה 1936

 

3

הפסקה במשפט

המשך המשפט ביום 13.10.1936

חקירת העדויות של הקטגוריה
היו"ר יונה מודיע כי שדל [יעקב תור] פנה ברצון להעיד לטובת הקטגוריה.
שדל: אני רוצה להעיד על דברים שנאמרו אתמול על המשפחה בחו"ל. מעט מאוד משפחות נוצרות בחו"ל. התנועה שוללת אותם וגם הקיבוץ. היה מקרה בקיבוצנו שרצון משפחה היה לנסוע יחד להכשרה. הקיבוץ התייחס בשלילה לכל זאת והתוצאה – עזיבת המשפחה את הקיבוץ.
מקרה שני, ששליח התחתן בחו"ל והתנועה הסתירה זאת בארץ. לא נדע ולא ידענו על המשפחה בארץ מבחינה מציאותית. ליצירת משפחה הסתלקות ממנהגים זעיר בורגניים. הארץ משפיעה – לא אדע למה – לרעה. גם בקיבוצים. בקיבוצנו משפחה יוצאת לטיול ומרוויחים כסף, מסתדרים יפה ומסדרים אחר כך חדר. נמצאים מעט בחדר האוכל בקיבוץ. זה מנתק את הקשר מהקיבוץ. הקיבוץ הוא קשר כלכלי. כתוצאה המשפחה עזבה. עוד לא ברור מה צריכה להיות המשפחה שלנו. משפחה פרולטרית עוד לא נוצרה.
משה ב: המכיר אתה עזיבות לא משפחתיות ומה סיבתן?
שדל: בכל העזיבות של הבודדים ישנן סיבות יותר מרגילות סתם.
המשפחות עזבו על יסודות משפחתיים.
משה ב.: מהן סיבות לעזיבה הקיבוצית?
שדל: עזרת הורים, קוניונקטורה ועוד.
משה ב.: האם אותן הסיבות לא פועלות על משפחות?
שדל: כן, אבל אומרים שאלה שעזבו – סיבת המשפחה לכך.

שדל - יעקב תור

עדות חנה ג. [חנה גרינוולד ינאי]
אחיה: האם הגענו כבר למשפחה הרצויה בקיבוץ?
חנה ג.: לא.
אחיה: האם הקיבוץ צריך להסכים לצורת המשפחה הקיימת?
חנה: לא.
אחיה: הממלא הקיבוץ את תפקידו להטבה?
חנה: לא, לא היו התנאים לכך.
אחיה: למה?
חנה: את זאת יינתן בנאום הסנגוריה.
אחיה: האם המשפחה מגלה פעילות יתר בקיבוץ?
חנה: המשפחה משתדלת עד כמה שאפשר להיות פעילה בקיבוץ, אבל הקיבוץ לא נתן את האפשרויות עדיין.
משה ש.: מה הם הגילויים של משפחה זעיר בורגנית?
חנה: זה הכול נמצא בבסיס של נאום הסנגוריה.
יונה: את כל בירור השאלות אפשר לדחות לנאום לאחר כך ולא צריך כרגע לענות על השאלות של התביעה. זאת שאלה יותר כללית ויש להניח שאפשר לחכות לבסיס כל העובדות.
אחיה: איך קורה בקיבוץ במשפחה – האם הפעיל מפעיל את השני או להפך?
חנה: במשפחה יש שאחד פעיל ואחד לא. או שהמשפחה בכללה פעילה. זה תלוי מהשפעה הדדית. אם ישנו צד יותר חזק הוא משפיע שהשני יהיה פעיל.
אחיה: ההיו כאלה בקיבוץ?
חנה: כן, אני מוכנה להביא עובדות.

משפט על המשפחה בקיבוץ- חדרה 1936

  2

משפט על המשפחה בקיבוץ - חדרה 1936

היו"ר [יונה] מקריא את רשימת העדים שהקטגוריה קוראת לעדות.

מופיע העד הראשון של הקטגוריה: שרה כהן.

אחיה: בכתב האשמה המאשים את המשפחה בקיבוץ מדובר על חינוך רב שנים וכוננות לחיי משפחה בקיבוץ. יש ערך לחינוך. החושבת את שהתנועה שלנו מחנכת באמת ליעודים אלה?
שרה: אני חושבת שהתנועה החינוכית תגדל אנשים לחיים חדשים. החינוך שלנו מקל על צורת המשפחה.
אחיה: האם התנועה החינוכית מסכימה לצורת המשפחה בחו"ל.
שרה: לא.
אחיה: איך מתייחסת התנועה שלנו בחו"ל ליצירת משפחה הקיימת בחו"ל?
שרה: בשלילה.
אחיה: למה?
שרה: זה עומד בניגוד למגמת החינוך.
אחיה: מהם הליקויים של המשפחה הקיימת בחו"ל?
שרה: הפרטים חדלים מלהיות עצמאיים ונסחבים עם הזרם.
אחיה: השאפנו ליצירת משפחה כזו?
שרה: בטח לא.
אחיה: המשפחה הזאת בקיבוץ היא זאת שדיברנו בחו"ל?
שרה: עוד לא.
משה ש.: התוכלי להראות גילויים של התקשרות משפחתית בחו"ל בתנועה החינוכית?
שרה: שוכחים על התנועה והולכים עם הזרם.
אחיה: את אמרת שהמשפחה בקיבוץ עוד לא זו שחשבנו? ההינה טובה מדי או גרועה?
שרה: יותר גרועה.
אחיה: האשמנו: כי המשפחה סוגרת את עצמה ומרחיקה אותה מפעולות חברתיות. האם האנשים עם היווצר המשפחה – מתרחקים מפעולה?
שרה: כן.
אחיה: האם לפני שהתקשר במשפחה היה פעיל?
שרה: כן.
אחיה: האם נכון שבקיבוץ נהפכה המשפחה לכסות ליחסים סקסואליים?
שרה: כן.
הסנגוריה – חנה: בכתב האשמה ישנה פסקה האומרת: כי המשפחה מתרחקת ובשאלה לעד הודגש שקצת מתרחקת.
החינוך שלנו הוא המכריע, או שישנם גורמים מחנכים אחרים בית ספר, הורים?
שרה: כן.
חנה: האם המשפחה שתכננו לנו בחו"ל? ענית שעוד לא הגיעה לשלמות. מה זה?

שרה כהן- אבידן עם סליביה פרי

שרה: אנו לא ממלאים את הסיפוק למשפחה.
משה ב.: הקיימת סתירה בחינוך שמקבלים בחו"ל ובין המציאות שנמצאת בארץ?
שרה: לא.
משה ב.: למה הצעת בשיחת קיבוץ לייצר ועדת קשר למען להכניס את העולה לקיבוץ ולתנאי הארץ?
שרה: משום שהחינוך לא הושלם.
משה ב.: האם העולה החדש לא מתאכזב מהקיבוצים הוותיקים בשטח החברתי?
שרה: כן.
משה ב.: העולה החדש שנפגש עם צורות חיים רוצה לשנות זאת?
שרה: ברוב המקרים נכנס לחיים בקיבוץ.
משה ב.: האם החינוך הלא נכון שניתן בחו"ל פוגע בחיים בכלל וגם בשטח המשפחתי?
שרה: שאלת המשפחה מעניינת כל אדם בצורה אחרת.
משה: למה ההסתדרות בחו"ל מתנגדת ליצירת משפחה?

משפט על המשפחה בקיבוץ - חדרה 1936

 

משפט על המשפחה - חדרה 1936

( מסמך מרתק מארכיון קיבוץ עין השופט - החברים עשו משפט על המשפחה בקיבוץ - משפחה שעדין לא הייתה להם אלא רק החלו ניצניה...)

משפט על משפחה בקיבוץ – בחדרה – בקיבוץ "אמריקה-בניר"

ביום 18 לספטמבר 1936, משתתף הקיבוץ

התביעה: אחיה, משה שפירא
הסנגוריה: חנה גרינוולד-ינאי, משה בלומשטיין
בית הדין העליון: אריה וייצמן, יונה ינאי, רחל ב.
מזכיר: יעקב ברנשטיין-ברעם
ב"כ העיתונות: יוסף וילפנד

יונה: הננו מתכוונים לברר את הצלחת המשפחה בקיבוץ. הננו רוצים לברר מכל הצדדים. שום התנצחות לא תהיה, נשתדל להיות אובייקטיביים במסירת עובדות.
היו"ר יונה מקריא את כתב האשמה.
היו"ר: האם בדרך כלל הנאשמים מסכימים להאשמה.
הסנגוריה: לא.
יו"ר: רשות הדיבור לקטגוריה.

משה ש: לפרוצדורה למשפט, כשמופיע הקטגוריה באשמה, יש לה פרוצדורה רגילה מאוד. עליה להוכיח האם המעשים שנעשו נכונים לפי הצגת הקטגוריה. דעת הקהל יש לה דברים מסוימים. יש דברים שנותנים יסוד בתיקים לשלילה ולחיוב. הקטגוריה רוצה רק להוכיח את אמיתות הדברים.
הפרוצדורה המשפטית שלנו יש לה צורה אחרת. אין לנו צורת חוקים למען נתפסים עליהם. אנו קודם כל לא רוצים להוכיח על אמיתות העובדות, אפילו אם הן לא נכונות. אנו צריכים לברר, להוכיח ולהוציא את המסקנה. הב"ד תמך להוציא את המשפט ולקבוע על מה יתבסס המבט שלנו על המשפחה בקיבוץ. אנו בעדות שלנו נוכיח את ביסוס כתב האשמה שלנו.

משה שפירא במפעל הרעפים - חדרה 1936

אנו נברר את השאלה באופן כללי, נעמוד על כמה עובדות. יש לבאר מה זה משפחה, את מי אנו מאשימים. אני מגדיר את המשפחה בתור כזאת. היצר המיני אצל האדם הוא טבעי. אני לא רוצה להיכנס לניתוח היצר הזה, מה ערכו ועוד ועוד. זה לא מענייני. עד כמה שאנו יכולים לגשש אחר העקבות שנצטברו אצלנו בחומר רב ענפים בשאלות טעם. חשוב מאוד להגיד שהתנאים שבהם באה ההזדווגות, "אמצעי זהירות" משתמשים רק בזמן האחרון. עד הלום הייתה תוצאה מההזדווגות. אני רוצה לעמוד על המשפחה וההתפתחות: לכל גילוייה.
האם אצל אנשינו היו קיימים יחסים בלתי מסודרים, בלתי קבועים, ארעיים. בוויכוח הזה הגענו לידי מסקנות שאי יאפשר לבסס אותם במחקר כדי להשתמש בהם לביסוס רציני. היחסים בין גבר לאישה ידועים.
משפחה קבוצתית. היא הסתעפה בארצות שונות. אפשרי שכבר יבוא בן עשרים עם נשים רבות בקשר עם הנדוניה. אחר הסתכלות אפשר לקבוע שזה קובע ומדריך. יש חשיבות לכך לא רק מבחינה היסטורית  יש להראות שאין הצורה שאנו דנים עליה היא צורה סטטית. דבר שהתפתח מזמן לזמן ועלול עוד להשתנות. "קניית גבר" לא קיימת במשפחה הקבוצתית. להלן אני אתבסס על נימוק.
התנאים הכלכליים, התפתחות האדם, השתלטותו על הטבע, שינו את אופן חייו. שינו גם את המשפחה. באה צורת משפחה חדשה של גבר ואישה, מתוך סלקציה, מתוך הטבע של הרצון להתגבר ולחיות. נראה שהתקשרות מקרבת דם מחלישה את הדור. התקרבות בין שבטים שונים מוציאה דור יותר חזק ובריא. התקשרות זו עדיין לא צורת המונוגמיה הידועה לנו. הקשר בין הבעל והאישה הוכח על ידי הכרח ונמשך על ידי הרצון. הגבר היה צריך להוכיח שכוח לאישה  ואחר זאת בא הרצון. זו המשפחה שהייתה קיימת בקומוניזם הפרו היסטורי.
עם התפתחות הכלכלה, עם שינוי החיים, עם היוצר הרכוש הפרטי, נוצרה גם המשפחה המונוגמית. ישנה העובדה שהמשפחה המונוגמית לא באה מהתקשרות של אהבה, אלא באה כצורך כלכלי גרידא. המשפחה המונוגמית באה רק על יסוד צורת כלכלה. הקשרים באו כמעט תמיד נגד רצונם ולמורת רוחם.
הופעתה של האהבה הידועה לנו הופיעה בניגוד לחיים המשפחתיים. מתוך סקירה זאת הננו רואים תמונה בהירה עד כמה אפשרי והגדרות קצרות שהיחסים בין הגבר והאישה לא היו קבועים. לא צמחו מיחסים, מחיי האנשים אלא מכוחות חוץ.
דרך עקלקלות הגיעה המשפחה המונוגמית עם צורות גילוייה, עם כל חולייה שלה – עד היום הזה. התנאים בהם התפתחה המשפחה היו שונים. אין צורך להיכנס לבסיס, יותר מדי נכתב על זה. יחסי אמצעי התוצרת הם הם שנותנים, שקובעים את היחסים בבני האדם. היחסים בין המעמדות. הם קבעו גם את ההבדלים שקיימים בחברה. המשפחה עברה התפתחות זו. העקרונות קיימים, חשוב כרגע לבוא לגילויים על המשפחה בזמן הנוכחי. מהם הקשרים של החברה הקפיטליסטית. הקשרים המונוגמיים עם ציוויים מלמעלה שייתן בהם שמץ של חיי משפחה. מה שגידל הכוח החיצוני, מה שמקשה הם התנאים האובייקטיבים על המשפחה. נראה את מי התכוון ועם כך התגברות הפרוסטואוציה.
המשפחה מהווה כיום גם כן את הקשר הכלכלי. כיום ישנו הקשר של מקח וממכר ביצור עמדות ועוד ועוד. ציטטה אופיינית מעיתון יומי. עיתון זה נותן בכל כמה ימים אמצעים של כניסה למשפחה. הציטטה הזאת מלמדת עד כמה פגומים קשרי המשפחה הללו.
הבאת ציטטה זאת כדי להוכיח את הדברים הנראים לנו באופן כה ברור.
מבחינה פורמלית יש להביא המון חומר על המשפחה והתפתחותה, על הפרוסטוציה. קמו תנועות וחוקרים אשר למדו את יסודות המשפחה ורצו להילחם בגילויה. בכדי שיהיה אפשרי לבצע את מסקנות המשפחה צריכים גם להיות תנאים אובייקטיביים לכך. כי החוקים והתנאים הכלכליים הוא שלא נתן להם להורידם מהדרך הנכונה. בפעם הראשונה נעשה לאפשרי של שינוי יחסים ברוסיה הסובייטית. זה נעשה לא מהערכה מוקדמת אלא משינוי התנאים.

משה בנגריה של חדרה 1936

מה הייתה גישתה של הממשלה הסובייטית? היא שברה את כל הנדרים למען קשר הדדי וחיים משפחתיים הוגנים. שבירת נדרים אלה נוצלה על ידי אנשים שחיו תחת השפעת התנאים שלפני המהפכה. היו נחוצים גם הגדרות, ידיעות וחוקים ידועים.
החופש שניתן ביחסים מיניים נשאר. התחילו בהסברה תמידית בביטויו של לנין אחר המהפכה: יחסים מיניים ארעיים בלתי קבועים בצורה גסה דומה לשלולית, מלכלך את המים שממנו שותה. אנלוגיה בס"ה – קובעת וקולעת למטרה. ברם, זה לא אומר שצריכים להיות קבועים וכלואים בחיים הרומנטיים. המלחמה הוכרעה נגד הגישה ולא עצם יסוד של חופש ביחסים. עם שינוי היסוד שהתהווה בחיים המשפחתיים המונוגמיה שינתה גם את הצורה של המשפחה הזאת. נתנה גם אפשרות לשינוי המשפחה וצורתה וזהו הקיבוץ.
חונכנו וגדלנו על ברכי חינוך זעיר בורגני. רוב זמננו ובגרותנו עברו בחוגים הזעיר בורגניים. ממנו רכשנו הרבה הרגלים וגילויים. התאבקנו ונלחמנו למען נשתחרר. הזעיר בורגנות היהודית ממנה אנו צמחנו טבעה חותם על חיינו בכלל וגם על המשפחה. המשפחה בקיבוץ לא שונה בהרבה מאותה צורה שממנו באים הימנה, אף כי היסוד לא קיים כבר.
נשמעו כמה האשמות נגד המשפחה בקיבוץ. בסיס האשמות ועם העובדות – יבססו העדים. התהוות התא, התרחקות מחיי החברה והכלל, יוצרים נוחיות. התופעות הקיימות, הרשות והיא אפשרות של יחסים סקסואליים מחוץ לגבולות המשפחה. כל זה יוכח ויבוסס על ידי העדים. המשפט צריך להוציא את פסק דינו על סמך אותן העדויות ולא מתוך מגמה של אשמה אלא מגמת מלחמה ושינוי צורת חיים זו. לא נילחם בגילויי משפחה. זאת הינה מגמת המשפט.

יחסי יהודים ערבים ברמת מנשה- עבודת מחקר של גדי רקובסקי (ט)

קאוקג'י ומפקדתו - ישראל נגלית לעין - יד בן צבי

 (חלק ט)

 קרבות משמר-העמק ופינוי הכפרים

התקפת "צבא ההצלה" של קאוקג'י על משמר-העמק שינתה את התמונה ביחסי השכנים באזור מן הקצה אל הקצה. המלחמה שעד כה היתה קרובה אך בו בזמן מרוחקת, הגיעה לפאתי האזור ממש וכל יישוביו הפכו לחזית. מבחינת הצד היהודי, באה ההתקפה על משמר-העמק ברגע של שפל, כאשר הדרכים נשלטו על ידי הערבים ונדמה היה שארצות-הבית עומדת לסגת מתמיכתה בתכנית החלוקה. 
בצד הערבי, בכפרי האזור שררה בדרך כלל אי בהירות לגבי המצב, התושבים לא היו שותפים פעילים בקרבות וניזונו משמועות.
משמר-העמק הותקפה בערב ה- 4 באפריל, בהתקפת תותחים ובניסיון כיבוש שנכשל. "ההגנה" שלחה למקום תגבורת ויצחק שדה מונה לפקד על הכוחות ומפקדתו מוקמה בג'וערה. קאוקג'י ביקש שביתת נשק בתיווך אנגלי בתנאי שלא ייפגעו כפרי האזור ולא תיחסם התחבורה הערבית.
ב- 8 באפריל החלו פעולות של כוחות "ההגנה" והפלמ"ח לכיבוש כפרים ושטחים שולטים באזור. הרחבת זירת הלחימה הביאה את המלחמה אל תוך רמת-מנשה גופא -  בג'וערה שכנה כאמור המפקדה ואילו קיבוץ עין-השופט שימש כבסיס לוגיסטי וכתחנת קשר.
בבוקר ה- 9 באפריל דווח כי כוחות "ההגנה" כבשו את בית-ראס, משלט על דרך בין כפרין ומשמר-העמק, ולמחרת הוחל בתכנון הפעולות הבאות כנגד הכפרים -  כפרין ואבו-זרייק (ליד קיבוץ הזורע). באותו יום אחר הצהריים ערך קאוקג'י התקפה נוספת אך נכשל. בלילה שבין העשירי והאחד-עשר לאפריל נתפסו שני משלטים נוספים דרומית לבית-ראס כדי להבטיח את הגישה לכפריין. מפקד הגדוד הראשון של הפלמ"ח, דן לנר, תכנן עוד קודם לכן לאגף את קאוקג'י דרך כפרין אך ויתר על כך מחוסר כוחות.(9) בלילה שלאחר מכן (12-11 באפריל) נכנס כוח צבא לכפריין. ביומן התשדורות נאמר: "התושבים עזבו, פוצצנו 30 בתים (לא פוצצו בית הספר, המסעדה וכמה בתים של יחידים)."עוד קודם לכן, כאשר נודע לחברי עין-השופט על הכוונה להיכנס לכפרין, התארגנה משלחת שעלתה למפקדה בג'וערה וניסתה לשכנע את יצחק שדה לא לפגוע בכפר. שדה לא שוכנע והפעולה בוצעה.
 בכפרין עצמה שרר בלבול רב. תושב הכפר ג'ברין עבד אל ג'וואד מעיד כי כאשר נשמעו יריות מכיוון משמר-העמק, ברחו חלק מאנשי הכפר לכיוון ג'נין משום
שחששו - הן מן היהודים והן מקאוקג'י. משפחת אדיב אל מחמד, שלה היו קשרים הדוקים עם עין-השופט, נשארה בכפר, ולטענתו של ג'וואד, ברחה כשהגיעו הכוחות הישראלים.
תושבת אחרת של כפרין, עאישה ג'בארין אמרה: "נבהלנו וברחנו."כותב יומן אנונימי מעין-השופט, אשר ישב בבית-ראס כותב, כי ישנן "הוראות מפורשות לא לתת לאויב לחזור."

פלוגה של נוטרים

חבר אחר, שמואל בן-צבי, כותב ביומנו (12.4.1948): "הבוקר ראינו את העשן העולה מכפריין. לאט לאט החלו הכפריים לחזור דרך שביל אום-אל-פאחם המוביל לכפר." אלו שניסו לחזור לכפר היו מעטים, בעיקר באו לחפש חפצים שהשאירו. 
לטענת ברל קרן לא היתה הוראה למנוע מהם גישה לכפר, אך נאסר עליהם להתקרב למשלט בית-ראס. לאחר כשבוע הוקם "משלט עלי" ממש מעל כפריין ואז לא יכל כבר אף אחד מתושבי כפריין לחזור.
 ג'ובארין עבד אל ג'וואד מספר שאחיו חזרו לכפר הסמוך ביר ספסוף (מעין כפר "בת" של כפריין) מספר חודשים מאוחר יותר, אך אחד מהם עלה על מוקש ונהרג ומאז לא חזרו יותר לשם.
בקיבוץ דליה התעורר ויכוח מה לעשות, מה גם שבינתיים היו יריות על רכבים ישראלים מכיוון דלית-אל-רוחה. "יצאנו כיתה לגבעה של דלית-אל-רוחה", מספר שמחה יום טוב, "ירינו מספר צרורות וזה היה רמז ברור, יש מלחמה, אין לכם מה לחפש פה." ביומן התשדורות מצוין: "הפעולה בדלית-אל-רוחה בוצעה בסדר."בריחניה גבר בינתיים פחדם של התושבים. יוסף רביב, שגויס אז ל"הגנה" ועבד באזור הגליל, חזר באחד הימים ומצא את תושבי הכפר באום אל זינאת. 
יוסף נכנס לכפר ושאל את אחד מידידיו מדוע ברחו, והלה השיב כי "הבטחת להיות אחראי עלינו וברחת, ומי יודע לאן, אנחנו מפחדים". במקום אחר מוסיף י. רביב ומספר כי חיילי "ההגנה" תפסו ערבי מריחניה וקשרו את עיניו, הלה חיפש את יוסף ברמת-השופט ולא מצא אותו.
בעברם לאום אל זינאת ביקשו תושבי ריחניה להסתמך על כפר חזק וגדול זה, אך גם הוא התפנה מאוחר יותר מיושביו. על פרשה זו העיד טוביה לישנסקי, שמונה אז כנספח לחטיבת אלכסנדרוני. 
לטענתו נשלח מכתב לנכבדי הכפר ובו נאמר כי אם יניפו דגלים לבנים תוך 24 שעות, יורשו להישאר במקום. השליח, שחשש מתגובת הקיצוניים, שמר את המכתב בכיסו וכך לא ידעו תושבי הכפר על האולטימטום. כוחות "ההגנה" הגיעו למקום, כבשוהו והתושבים נצטוו להסתלק. חלק מתושבי ריחניה הפקיד את מפתחות בתיהם בידיו של י. רביב -  כנראה מתוך כוונה לחזור.

מבט מהאוויר על עין השופט בשנות השלושים - צילום של הקרן קימת

יחסי יהודים ערבים ברמת מנשה- עבודת מחקר של גדי רקובסקי (ח)

 

ישיבת מטה במהלך ההתקפה על משמר העמק בהשתתפות יצחק שדה

חלק ח

 קרבות משמר-העמק ופינוי הכפרים

התקפת "צבא ההצלה" של קאוקג'י על משמר-העמק שינתה את התמונה ביחסי השכנים באזור מן הקצה אל הקצה. המלחמה שעד כה היתה קרובה אך בו בזמן מרוחקת, הגיעה לפאתי האזור ממש וכל יישוביו הפכו לחזית. מבחינת הצד היהודי, באה ההתקפה על משמר-העמק ברגע של שפל, כאשר הדרכים נשלטו על ידי הערבים ונדמה היה שארצות-הבית עומדת לסגת מתמיכתה בתכנית החלוקה. 
בצד הערבי, בכפרי האזור שררה בדרך כלל אי בהירות לגבי המצב, התושבים לא היו שותפים פעילים בקרבות וניזונו משמועות.
משמר-העמק הותקפה בערב ה- 4 באפריל, בהתקפת תותחים ובניסיון כיבוש שנכשל. "ההגנה" שלחה למקום תגבורת ויצחק שדה מונה לפקד על הכוחות ומפקדתו מוקמה בג'וערה. קאוקג'י ביקש שביתת נשק בתיווך אנגלי בתנאי שלא ייפגעו כפרי האזור ולא תיחסם התחבורה הערבית.

מעבירים פצוע במהלך המלחמה

ב- 8 באפריל החלו פעולות של כוחות "ההגנה" והפלמ"ח לכיבוש כפרים ושטחים שולטים באזור. הרחבת זירת הלחימה הביאה את המלחמה אל תוך רמת-מנשה גופא -  בג'וערה שכנה כאמור המפקדה ואילו קיבוץ עין-השופט שימש כבסיס לוגיסטי וכתחנת קשר.
בבוקר ה- 9 באפריל דווח כי כוחות "ההגנה" כבשו את בית-ראס, משלט על דרך בין כפרין ומשמר-העמק, ולמחרת הוחל בתכנון הפעולות הבאות כנגד הכפרים -  כפרין ואבו-זרייק (ליד קיבוץ הזורע). באותו יום אחר הצהריים ערך קאוקג'י התקפה נוספת אך נכשל. 
בלילה שבין העשירי והאחד-עשר לאפריל נתפסו שני משלטים נוספים דרומית לבית-ראס כדי להבטיח את הגישה לכפריין. מפקד הגדוד הראשון של הפלמ"ח, דן לנר, תכנן עוד קודם לכן לאגף את קאוקג'י דרך כפרין אך ויתר על כך מחוסר כוחות.בלילה שלאחר מכן (12-11 באפריל) נכנס כוח צבא לכפריין. ביומן התשדורות נאמר: "התושבים עזבו, פוצצנו 30 בתים (לא פוצצו בית הספר, המסעדה וכמה בתים של יחידים)."עוד קודם לכן, כאשר נודע לחברי עין-השופט על הכוונה להיכנס לכפרין, התארגנה משלחת שעלתה למפקדה בג'וערה וניסתה לשכנע את יצחק שדה לא לפגוע בכפר. שדה לא שוכנע והפעולה בוצעה. בכפרין עצמה שרר בלבול רב. תושב הכפר ג'ברין עבד אל ג'וואד מעיד כי כאשר נשמעו יריות מכיוון משמר-העמק, ברחו חלק מאנשי הכפר לכיוון ג'נין משום
שחששו - הן מן היהודים והן מקאוקג'י. משפחת אדיב אל מחמד, שלה היו קשרים הדוקים עם עין-השופט, נשארה בכפר, ולטענתו של ג'וואד, ברחה כשהגיעו הכוחות הישראלים.תושבת אחרת של כפרין, עאישה ג'בארין אמרה: "נבהלנו וברחנו." כותב יומן אנונימי מעין-השופט, אשר ישב בבית-ראס כותב, כי ישנן "הוראות מפורשות לא לתת לאויב לחזור."

יחסי יהודים ערבים ברמת מנשה- עבודת מחקר של גדי רקובסקי (ז)

חלק ז

החברים מוזעקים לכיבוי שריפה - עם שקים רטובים

 

ז. סכסוכים ופתרונם

מערכת קשרים הדדית נבחנת בין השאר ביכולתה לנטל ולפתור סכסוכים. עד כה נגענו בלא מעט סכסוכים שהיו קשורים בעיקר לנושא הקרקעות והתרכזו באזור דליה. ייאמר מיד, לא את כל הבעיות ניתן היה לפתור בהידברות. בתקופת המרד הערבי וגם לאחריו היו לחצים רבים על תושבי דליית-אל-רוחה כדי שלא יפנו את האדמה והגורמים שעסקו בנושא: "צור", קק"ל ומחלקת ההתיישבות של הסוכנות, ניסו להפעיל לחץ נגדי. אין בדברים אלו כדי להצדיק תופעות של אלימות, אלא כדי להסביר את התנאים ששררו אז. אין ספק שתיאור הסכסוכים בדליה, כפי שמובא בפרק 2, מעלה סימני שאלה באשר ליכולתם של תושבי האזור לפתור סכסוכים בדרכי שלום, אך העובדה כי ברמת-השופט ובעין-השופט אכן הצליחו לנטרל סכסוכים כאלו, מוכיחה כי היה זה לפחות בגדר האפשר. אין ספק כי לנסיבות המיוחדות שבהן בוצעה ההתיישבות בדליה היתה השלכה על מערכת הקשרים במקום זה. 
סכסוכי שכנים "נורמליים" נפתרו ברוב המקרים בדרכי שלום. כך, למשל, התחייבו אנשי ריחניה לפצות את רמת-השופט על שריפה בשגגה של 300 דונם עצי אורן וכן התחייבו לטעת מחדש את העצים.לעין-השופט היו כמה סכסוכים בנושא גידור שטחים, בעיקר עם ערבים מאזור משמר-העמק. לא כל הבעיות הללו נפתרו אך הם לא הדרדרו לסכסוכים אלימים. לגבי תושבי כפרין וג'וערה נוצרו בעיות שעיקרן גניבת פרי ועליות עדרים על שטחי מרעה. בתחילה היו תגובות הקיבוץ מלוות באלימות ואיומים אך עם הזמן נוצרו דפוסים של משא ומתן.במכתבם של חברי דליה אל וייץ ביוני 1940 (ראה פרק 2 ד') נכתב כי: "אין גם להתעלם מן העובדה שהיחסים המתוחים בינינו ובין שכננו הערבים נגמרו אך ורק (ההדגשה במקור) על ידי אי סידור הגבולות." בהמשך המכתב הם פוסלים את האפשרות של המשך המצב הנוכחי ושל פתרונות בדרכי אלימות.  מכתב זה מעיד על אי שביעות רצון ממצב מתמשך של מתיחות ועל רצון לפתור בצורה יסודית את הבעיה.

 

חבר משמר העמק במהלך הקרב על משמר העמק

יחסי יהודים ערבים ברמת מנשה- עבודת מחקר של גדי רקובסקי (ו)

מודדי השטח בהרי מנשה - שנות השלושים

חלק ו

אנשי הקשר
 
מעורבות חברי הקיבוצים בקשרים עם הערבים לא היתה שווה.
רוב החברים לא דיברו ערבים ולא הכירו את המנהגים, וקשריהם עם הערבים היו מועטים. הגורם המוביל בקשרים היו אותם אנשים שבתוקף תפקידם, רקעם ואישיותם עסקו בנושא זה. עדויותיהם של הפעילים הללו מופיעות לכל אורכה של העבודה משום שהם אלו שבידיהם רוכז המידע. חלק מהם נשא בתפקיד הפורמלי של מכתר -  מינוי בריטי שזיכה את נושאו גם במשכורת צנועה. באחד מן המכתארים, יוסף רביב כבר נגענו לעיל (פרק 3ג). אחרים שנשאו בתפקיד היו בין השאר יונה ינאי מעין השופט וברוך שתיל (בוזיא) מדליה. המכתאר היה הכתובת לפניות של תושבי הכפרים לקיבוץ ומן הקיבוץ אליהם.

בעין-השופט מילא את התפקיד, עם העלייה לקרקע, יונה ינאי שבאותו זמן היה גם בא כוח הקיבוץ כלפי המוסדות -  תפקיד שחייב אותו להימצא זמן רב מחוץ לתחומי האזור, וכמובן שלא הקל עליו ביצירת קשרים. גם אי שליטתו בשפה הערבית לא סייעה לעניין. למרות זאת, יצר יונה קשרים אישיים עם תושבי כפריין וקודם לכן עם ערביי ג'וערה. קשר חזק נוצר בינו לבין מכתאר כפריין, שאכר, בביתו נהג יונה להתארח. 
בענייני הקרקע יונה לא עסק אלא הסתייע ב- י. בן-שמש, איש חברת "צור" שגר בקיבוץ.
ברמת-השופט היה כאמור י. רביב הגורם המרכזי בקשרים עם הערבים. בעדותו הוא אומר כי: "השיטה היתה להיות עם ערביי ריחניה כמה שאפשר, לא להביט עליהם מלמעלה, להבטיח ולקיים." י. רביב היה מודע להבדלי המנטליות ולקשיים ביצירת הקשר ומשום כך ניסה בדרכים שונות להסביר לחברים כיצד יש לנהוג עם הערבים.

טוביה לישנסקי כשומר שדות

הרצון לערב את החברים ולהגביר את מודעותם לנושא הערבי, בא לידי ביטוי גם אצל איש קשר נוסף -  טוביה לישנסקי. טוביה, בוגר מקווה-ישראל ודובר ערבית, ישב באזור החל מסוף 1935, בחאן של יקנעם,כמנהל מטעים של חברת נטר.כבר אז יצר קשרים טובים עם ערביי הכפר קירי. הוא שימש כמא"ז של יקנעם ועסק בחקירת רצח השומרים ברמת השניים. עקב התמצאותו הגיע לשרות הידיעות של ההגנה,כשזה הוקם לאחר המאורעות. במאי 1938 הגיע טוביה לעין השופט,כשהוא כבר בעל קשרים טובים עם ערביי הסביבה וכן עם הדרוזים בכפרי הכרמל. קשריו של טוביה לא התמקדו בכפריין בלבד,אלא התפרשו על האזור כולו. לצורך קשרים והשגת ידיעות ניצל טוביה את המחלוקות הפנימיות ובעיקר את אלה שהיו בין ה"פלאחים" ל"מצראווה". בשלבים מאוחרים יותר שימש טוביה כמדריך לכיתות הפלמ"ח (ראה פרק 3ב) וכן מילא תפקידים בש"י ובצה"ל. גם טוביה מסכים,כי המידע והמעורבות של רוב החברים לקו בחסר.במאמר בעיתון הקבוץ ביקר טוביה את המצב ביחסים היום-יומיים והטיל ספק בהתכנותו של מעשה התישבותי ללא יחסי שכנות תקינים. כפתרון,הציע חוג ללימוד הנושא ומדור מיוחד בעלון.במאמר נוסף תאר טוביה את היישוב הערבי באזור ובמאמר נוסף- הרחיב את המידע אודות כפריין.חבר נוסף מעין-השופט שהיו לו קשרים הדוקים עם הערבים היה אהרון אלפר.
קשריו החלו עוד בחדרה, שם ישב הקיבוץ לפני העלייה על הקרקע. בחדרה גם למד את השפה הערבית. בעין-השופט שימש אהרון כשומר שדות ועבד בפלחה וכך יצר קשרים עם כפריין, ריחניה וקירי-קמון שליד יקנעם, ומאוחר יותר גם עם הכפר מנסי שעל יד משמר-העמק. אהרון היה קשור גם ל"הגנה" ועסק באיסוף ידיעות במקביל לקשריו עם הערבים. אהרון מציין גם הוא כי רוב החברים לא ידעו מספיק על הערבים ומנהגיהם. מלבד תושבי האזור היה גורם נוסף שעסק בקשר עם הערבים -  זו היתה חברת "צור" שכבר נזכרה לעיל. חברה זו, שהיתה קשורה לחברת "הכשרת היישוב" הוקמה כדי לרכוש קרקעות ולפצות אריסים ובראשה עמד אהרון בן-שמש שהיה בקי בעניינים ערביים. (בין השאר תרגם את הקוראן לעברית). אחיו, יצחק בן-שמש, עסק בענייני הקרקעות ברמת-מנשה והיה ממונה על משרד החברה בעין-השופט. ידיעותיו והיכרותו עם הערבים ומנהגיהם סייעו רבות לחברי עין-השופט בשלבי ההתיישבות הראשונים ובעיקר בפינוי ערביי ג'וערה. "אם אינכם רוצים לשמוע לערבים, לכו בחזרה!", אמר י. בן-שמש לחברי הקיבוץ ביום העלייה על הקרקע. לדעת טוביה לישנסקי, יונה ינאי ואהרון אלפר, עזרה חברת "צור" בצורה משמעותית ליישוב האזור, כמו גם לקשירת קשרים עם הערבים בתקופה שבה מעטים מאוד התמצאו בנושא רגיש זה.

מרים בן שמש- בתו של בן שמש בעין השופט בשנות הארבעים

יחסי יהודים ערבים ברמת מנשה- מחקר של גדי רקובסקי (ה)

חלק (ה)

ביקור חברים -דוב ושמחה ורדי , נוח ונעמי פלד וילדיהם , בכפר מוסמוס - צילם דוב ורדי בשנות הארבעים

 

פרק 4: דפוסים מרכזיים ביחסי השכנים

בפרק זה נסטה מעט מן התיאור הכרונולוגי של האירועים וננסה לבדוק את ההיבטים השונים של יחסי  השכנים באזור. עם זאת, מיקומו של פרק  זה בעבודה אינו מקרי מכיוון שהתקופה שתוארה לעיל בפרק 3 היא התקופה שבה הבשילו והעמיקו הקשרים. בעוד בתקופת המרד הערבי העיבו המתח והדתות על מערכת הקשרים, הרי שכעת יכלה מערכת זו להתפתח. 
אין להסיק מכך שאין חשיבות לתקופה הראשונה, או שבתקופת מלחמת העולם לא היו בעיות, נהפוך הוא, חלק גדול מדפוסי היחסים נוצרו בתקופה הראשונה ומנגד, בעיות, סכסוכי קרקעות וכו' התגלו גם בתקופה השנייה, כמו בפרשת גלעד שהוזכרה לעיל. עיקר תפקידיו של פרק זה יהיה אפוא לתאר, לבחון ולנתח את מצב הקשרים בין שני העמים ערב המבחן הבא – מלחמת 48'.

א.    ההיבט הגיאוגרפי
הקשרים באזור הושפעו לטוב ולרע מן הקרבה הפיזית בין היישובים היהודים והערבים. כך נוצרו הקשרים של עין השופט בעיקר עם כפריין, של קיבוץ דליה עם דלית-אל-רוחה ושל רמת-השופט עם ריחניה.
אמנם לעין השופט, בתוקף היותו ראשון המתיישבים, היו קשרים גם עם כפרים נוספים, כמו ריחניה למשל וכן עם כפרים שמחוץ לתחום עבודתנו -  באזור משמר-העמק/מגידו, אך האינטנסיביות של קשרים אלו היתה קטנה בהרבה. אין ספק שבין שלושת ה"זוגות" הללו היו הבדלים בולטים. 
מקורם של הבדלים אלו היה בשוני שבין שלושת הכפרים הערביים ובעיקר בשוני שבתהליך העברת הקרקעות ובמצב החזקת הקרקע. כך לדוגמא, העובדה שבכפריין היו רוב האדמות בחזקת "מלכ", וכן העובדה שלא היו לעין השופט תביעות קרקעיות מכפריין, הקלה על הקשרים בין שני היישובים. לעומת זאת, ההתיישבות בדליה נבנתה במידה רבה על ההנחה שתושבי דליית-אל-רוחה ואום-דפוף עתידים להתפנות מן השטח, מה שגרם לעימותים ולקשיים בבניית מערכת יחסים תקינה. 
בין רמת-השופט לריחניה, הגם שהועברה קרקע, לא גרם הדבר לבעיות משום שהיו אלה קרקעות של משפחה שעזבה את הכפר ולכן לא חשו אנשי ריחניה כי הם מאוימים על ידי ההתיישבות היהודית. לעומת זאת, קשה להצביע על שוני רב בין היישובים היהודים.
כל שלושת הקיבוצים נמנו על אותה תנועה, חבריהם באו מרקע דומה ובכולם היתה תפיסה בסיסית ששיתוף פעולה עם הערבים רצוי. "היינו חברי השומר-הצעיר, בקרבנו היתה אפילו אופוזיציה שמאלית וברור שהאווירה כלפי הערבים היתה חיובית ורצינו בקשרים עמם. זה היה בתקופה שבתנועה צידדו בתכנית הדו-לאומית של בנטוב. היינו שותפים לתפיסה זו ולא היו תופעות של שנאה ובוז לערבים." דברים אלו של נתן גיזבורג (דליה), מייצגים את התפיסה שהיתה מקובלת בשלושת הקיבוצים על חלק גדול מן החברים. ביטויה המעשי בשטח היה כמובן קשה הרבה יותר, אך כדאי לבדוק בנקודה זאת את עמדת התנועה, קרי השומר-הצעיר, ואת מידת השפעתה על הנעשה בקיבוצים.

המרד הערבי בטבריה שנות השלושים - ויקופדיה

יעקב חזן - ויקופדיה

ב. עמדת התנועה והשפעתה
בספטמבר 1941, במסגרת סיורו באזור, נפגש י. וויץ עם יעקב חזן במשמר-העמק ושוחח עמו על "התכנית להעברת אוכלוסין". תשובת חזן היתה (על פי וייץ) כי "הוא והקיבוץ הארצי מתנגדים לתכנית זו משום שהיא עלולה להזיק בהקימה את הערבים נגדנו." באותה תקופה פעלה בקיבוץ הארצי מחלקה ערבית שקיימה פעולות הסברה, אספה נתונים והשקיעה מאמצים בהכשרת חברים שיעסקו בצורה רצינית בטיפוח קשרי השכנים. אחד מאלו שהוכשרו היה חבר עין-השופט משה אבינרי ז"ל. חשיבות העניין מבחינת התנועה באה לידי ביטוי בכמה מאמרים שנכתבו באותה תקופה בהשומר-הצעיר ובהם הצעות ותכניות ליצירת מערכת קשרים ושיתוף פעולה: "טיולים וביקורים בכפרי הסביבה, הזמנת נכתבים ערבים ליישובים שלנו, פגישות משותפות בהן ישוחחו על נושאים חקלאים שונים
( . . . ), גם הופעה משותפת לגבי השלטונות המקומיים בעניינים כלכליים ( . . .), יש לברר את האפשרות של הגשת עזרה רפואית מאורגנת, קיום סמינריונים משותפים, ייסוד מועדוני ספורט ( . . .)"במקום אחר מציע אליעזר באוואר כי: "בד בבד עם פעולות ההסברה, עלינו לטפח את יחסי השכנות היומיומיים בינינו ובין הערבים (. . .)" " . . . והרי לא מעטות הן הדרכים בהן נוכל לפעול החל מביקורים הדדיים והגשת עזרה רפואית, וגמור בהדרכה חקלאית, מלחמה משותפת נגד מזיקים וכדומה."דברים אלה ממחישים את הכוונות והדעות שרווחו אז בתנועה אך השאלה המתבקשת היא, עד כמה השפיעו כוונות אלו על מערכת היחסים בשטח.

פגישה של חברי עין השופט עם נכבדי כפריין - שנות הארבעים

בכל מה שנוגע לאזורנו, נראה כי השפעתה והכוונתה המעשית של התנועה היתה מינימלית. כמו כן לא היו כמעט ניסיונות לתיאום ולשיתוף פעולה בין שלושת היישובים וכל אחד מהם פעל למעשה באופן נפרד. טוביה לישנסקי, למשל, מציין כי היה רצון ליצור יחסי שכנים בתנועה אך קשרים אלו היו כהגדרתו: "תיאורטיים". לדעתו, נוצרו הקשרים החזקים יותר דווקא כתוצאה מאינטרסים משותפים. טוביה הזכיר גם את המחלקה הערבית של הסוכנות היהודית שפעלה גם היא בהכוונת יחסי שכנים, אך במקרה של רמת-מנשה לא היתה לה השפעה רבה.ברוך שתיל, המכתאר של קיבוץ דליה אמר כי לא היו הנחיות מיוחדות מהתנועה, "היו הנחיות מן הצבא והמשטרה: להשתדל ולשמור על השקט".גורם נוסף שהיה מעורב בצורה משמעותית יותר בשטח זה היה שירות הידיעות של ההגנה -  הש"י. ארגון זה ניצל את הקשרים עם הערבים למטרת מודיעין.