כמו ציפור בשמיים

קבוצת שיבולים - קיבוץ דליה שנות הארבעים

זיכרון ילדות - כמו ציפור בשמיים

בימים של חום מהביל היינו לא הולכים אלא רצים לבריכה כדי לצנן את גופנו בחום הקשה.לבריכה היה שביל שעבר ליד הגדר המקיפה את הקיבוץ .השביל היה  מגביל ללולים .
הראשון שהגיע לבריכה היה מכריז בקולי קולות יש ארבע מדרגות, או שתי מדרגות מה שסימן לנו את כמות המים שצבורה בבריכה.לא כול הילדים לקחו בחשבון את כמות המים ולא פעם מרוב תשוקה לצינון הגוף קפצו למים הרדודים ונפצעו קלות.
המטפלות היו תמיד בהיכון ואת הילד הפצוע מיהרו להביא למרפאה.

ביום חם שכזה כשכולנו בילינו בבריכה מתיזים אחד על השני מים נחרדנו ממטוס שעבר מעל ראשנו בגובה נמוך מאוד.כמו נשר ענק שהשאיר אחריו ענן אבק של עננים.המטוס טס נמוך וכול הזמן הנמיך והנמיך את  הטיסה.אנחנו מיד קפצנו בכיוון המדרגות של הבריכה ובמהירות התלבשנו והתחלנו לרוץ בכיוון שער הבריכה בחזרה לקיבוץ.
כבר מרחוק יכולנו לשמוע את צלצול הפעמון המזעיק את החברים בשעת חירום.
נכנסו למקלט הראשון שהיה פתוח מול   הגן ליד חדר האוכל.
במקלט היה חשוך וקריר ויכולנו להתיישב ולהסדיר את הנשימה. מפה לאוזן רצה השמועה, מטוס מצרי נפל ליד קיבוץ דליה.
כילדים לא ידענו הרבה  על מה שהתרחש רק כשהתקבל צלצול ההרגעה יצאנו מהמקלט וחזרנו לבית הילדים.
אחרי כמה ימים התפרסה התמונה ..

מטוס מעל קיבוץ עין השופט בשנות הארבעים

בעלון קיבוץ דליה כתב יורם ויטס שהיה אז ילד בן עשר את השתלשלות האירועים:

המנדט הבריטי  היה צריך להסתיים ב14.5.1948 . הבריטים הודיעו שיפנו את השדה ברמת דוד ב 12 במאי, המצרים הבינו שההגנה תיכנס ותשתלט עליו מיד ולכן החליטו להפציץ אותו ב13 במאי. משום מה חל עיכוב בפינוי הבריטים וב13 במאי הם עוד היו שם. המצרים לא ידעו על כך , ושלחו רביעיית ספיטפיירים להפציץ את שדה התעופה. הבריטים לא אהבו בלשון המעטה את האורחים שבאו ממצרים והפילו את כולם. אחד מהמטוסים המצריים נורה ונפל מעל קיבוץ דליה לעינינו..

יורם ערך שאלון טלפוני בין ילדי "שיבולים" ו"זמיר" באותם שנים , מה את (ה) זוכר(ת) מאותו יום ?– 

המשתתפים: גילה הררי, רובי (ראובן) ארז, דליה גלר, נועה כץ ,עירית שחר, עטרה נצר ורן רוזן .עודד ושיץ, מאירה כרמל, ויורם.
גילה: עטרה , רובי ואני הלכנו עם מרצ'ל, שהיה המורה שלנו, למשימה לימודית בחצר המשק.
כשהגענו לאזור הרפתות והלולים הופיעו המטוסים ושמענו את היריות.ליד הלולים היו מיכלים גדולים ופתוחים ובהם גרעיני מספוא לתרנגולות.
מרצ'ל נכנס קצת לפאניקה , צעק לנו שנרוץ מהר למיכלים ונתחפר בגרעינים עד האוזניים.
אחר כך הלכנו לראות את הטייס המצרי השבוי ברפת. הוא חטף, כנראה , איזה התקף וכל הזמן חלץ ונעל את הנעליים.

צילום של מטוס מעל עין השופט- אולי המטוס המצרי שנפל?

כי עלינו לג'וערה

ג'וערה 1937

כי עלינו לג'וערה

איבי (אברהם) גולן היה רועה צאן ושחמטאי מהולל. אבל את הנכס היקר ביותר השאיר בארכיון בזכות יומן שכתב בשנה הראשונה של הקיבוץ בג'וערה 1937. בימי חג היומן שימש במשך שנים את החברים - רק שההוצאה שלו הייתה כחוברת המודפסת בכתב של מכונה ישנה. במהלך הזמן הצלחנו להדפיס את החוברת הישנה וברצוני לשתף את קוראי הבלוג בחוויה המיוחדת הזו. שנה ראשונה של חברי עין השופט בג'וערה.

השיירה יוצאת ממשמר העמק

יומנו של אייבי גולן 

 ( יולי 1937 – 31.12.1937)

 חלק א'

05.07.1937  -  יום עליה לג'וערה. 
שיירה של שנים-עשר אוטומובילים. 150 איש. צילומים על ידי כרמל פילם וקק"ל. 




יוצאים, 06.30. בן-שמש קדימה. 
על יד השער קן המוסד: "קיבוץ אמריקה-בניר חזק" – "חזק ואמץ". 

דרך יקנעם, דרך הוואדי. הרים גבוהים משני הצדדים.

דרך מסוכנת מבחינת בטחון. סביבה שוממה אבל יפה. עוברים את הגיא ומטעי "נטר"... עוברים את אוּם-אל-זינַת. רֵיחָנִייָה. כל הערבים יוצאים מהבתים לראות את הפלא. הילדים צועקים: "שוּ הָדָה" (מה זה?). 

אנו רואים את הבית על הגבעה מרחוק. מצד שמאל יש גם את חורשת השומר הצעיר.









הגענו. בן-שמש והערבים באים לקראתנו.
מתקני הדרך יורדים, לוקחים מַכּוּשִים וטוריות ועולים על הגבעה.

 הרגע המכריע הגיע: לעלות ולכבוש. הנה מאה איש עולים עם ברזלי הגדר, שקי מלט, פרודוקטים וכו'.

המתנדבים לשרות הפלמ"ח

ציור קיר בבית הפלמ"ח 

יום אחד הגיעה לארכיון רשימה שהיא כולה זיכרונות של פלמחניק ששירת בעין השופט בשנות הארבעים.אין טוב מלהסתמך על הזיכרון שבכתב- יאיר עמית כותב:

המתנדבים לשרות הפלמ"ח

כתב: יאיר עמית, בן כפר יהושע (חי כיום בצפת)

יולי 2003

תמוז תשס'ג 

היינו "מחלקת בודדים" בקיבוץ עין השופט, להבדיל מהכשרות של תנועות-נוער בעיקר עירוניות או קבוצות עולים חדשים שייעדו את עתידם כמגשימים או משלימים של ישובים חקלאיים קיימים או חדשים.
במחלקה שלנו בעין השופט היינו נערות ונערים בני קיבוצים,מושבים,מושבות וגם עירוניים.

התנדבנו לשרת,להגן ולהדוף כל מי שניסה או הייתה לו כוונה ומטרה לעקור את היהודים מארצם ארץ ישראל.היו חברי פלמ"ח שנשלחו לארגן את פליטי השואה לעליה והיו ימאים פלמח-ים שהכשירו ספינות וסירות להעלותם לארץ.

אנו היינו מיועדים להיות סיירים. הסיירים היו צריכים להתמצא ולדעת ביום ובלילה, בלילות כוכבים או מעוננים וחשוכים להוביל יחידות לביצוע משימות ופעולות.
בקיבוץ היינו עובדים בכל עיסוק ומלאכה שסידור עבודה סידר אותנו. ההסכם היה שנעבוד שבועיים ושבועיים נתאמן.

היות והיו גם בעלי תפקידים ופונקציונרים שונים, הסידור הפך לשלשה שבועות עבודה ושבוע אימונים. מהמשק קיבלנו אוכל ,מגורים, ובגדים לעבודה עם כביסה ותיקונים.

המגורים היו במבנה של המרפאה שבנייתו לא הושלמה.
המיטות הוכנסו אליו בצפיפות נוראה. משם היינו יוצאים לעבודה בענפי המשק השונים וגם לאימונים שהכשירונו למלא את תפקידנו בימים הבאים.
סיפורַי האישיים, כפי שנותרו בזיכרוני, הם ראי לפועלם של מרבית חברי "במחלקה" באותה תקופה.

בקיבוץ עין השופט היו מצדדים ומתנגדים לארח אותנו במשק.
בכדי לרכך את קליטתנו מונה אחד מחברי הקיבוץ להיות המקשר האחראי והמיישר הדורים בין הצדדים. למקשר שלנו קראו יחזקאל שביט שהיה לנו אח, רע ואב.

תודות לנועם הליכותיו וטוב ליבו זכורה לנו התקופה בה היינו בעין השופט לטובה וברוכה.
הגעתי לקיבוץ בנובמבר 1946. הייתה זו שנה גשומה במיוחד. מרבית העבודה הייתה ביעור הגבעות מצפון לעין השופט. היערן היה נוח פלד. נוח היה עובד הקרן קימת במחלקת הייעור. הוא היה קטן קומה, רזה, אך בעל מרץ בלתי נדלה.
עם עלות השחר (עוד בחשכה) היינו מתארגנים בחדר האוכל לקבוצות עם משימות לפי שם הגבעות המיועדות לנטיעה.
הלכנו ברגל או שנסענו על עגלה הרתומה לטרקטור. במרכז העגלה היו כלי חפירה ששימשו אותנו לנטיעה והשתילים בארגזים. הנוטעים היינו הפלמחניקים הטירונים, שזו הייתה עבודתם באותם ימים.
נוח היה מאיץ, מדרבן, דוחף ודואג שנגיע לגבעות ונתחיל לשתול ולתת תפוקה, כדי שנגמור את המכסה. קראנו לו  - "נוח- שהלוואי ולא יהיה לו כוח, ולנו יהיה מנוח". 
גם בימי גשם היינו נוטעים. נוח הביא לנו חליפות נגד גשם שהיו מעודפי הצבא הבריטי המיועדים ללוחמה כימית. המכנסים, המעיל והשכמייה היו מחומר קשיח כמו פח. כשלבשנו אותם לא יכולנו לכרוע ברך ולקפל את היד במרפק. רק בעבודת צוות מתואמת הצלחנו לבצע את הנטיעה. בעבודה זו עסקנו עד תקופת האימונים הראשונה.
לאחר האימונים הוצבתי לעבודה יותר מקצועית במשתלה שהייתה לרגלי הגבעה שנקראה "הבלואיינה", צפונית לג'וערה.
השתלנית השולטת בכיפה במשתלה הייתה גאולה לישנסקי. גאולה הייתה אישה בריאה, חזקה, חרוצה ומקצועית, עם התמדה ומוסר עבודה שלא רבים עמדו בקצב שלה - בקיצור אחת "גזעית".
כשנודע לגאולה שאני ממשק של מטעים ומשתלות במושב בעמק, החליטה לחרוג ממנהגה, להסתכן ולנסות אותי, פלמחניק, אם אוכל לעמוד בקצב, בתקן ובהספקים שלה.

עובדי המשתלה - גאולה לישנסקי עמיר השנייה מצד שמאל

התלבטות - שיחות עם חניכי תנועת השומר - הצעיר מבלגיה בשנות השמונים

ה ת ל ב ט ו ת

למרות פעילות ענפה, מתקשה "השומר הצעיר"בבלגיה, אחת התנועות הותיקות במערב אירופה,לרכז גרעין גדול לעליה לישראל. עולים כארבעה-
חמישה בוגרי תנועה בכל שנה. רובם מוצאים דרכם לאוניברסיטאות, ורק מיעוטם מגיעים לקיבוצים. השנה הגיעו כ-50 חניכי התנועה למחנה עבודה בהרי-אפרים.

עופרה בריל, "חותם", 24.7.1981

להוציא חמישים בני-נוער מבלגיה, כשהפיתויים בה כה רבים, להתגבר על הפחדים של ההורים וההתלבטויות של הנערים עצמם, ולהביאם בימים אלה לישראל – אין זו משימה קלה. נשא בה בהצלחה אליעזר פלד מרמות-מנשה, בעזרתו של ערן מקיבוץ דליה. שניהם משמשים כיום שליחים של התנועה בבלגיה. כחמישים מחניכי השומר-הצעיר בבלגיה הגיעו למחנה עבודה בארץ. הבוגרים נמצאים בקיבוץ רמות-מנשה, הצעירים במוסד החינוכי בהרי-אפרים.

אליעזר יושב בחדרי, שזוף מהשמש הישראלית, נהנה מכל רגע של שהייה בארץ.
"את יודעת מה זה בשבילי השמש הזו?
בבלגיה אין כמעט שמש, ארץ עם מזג אוויר אפור המשפיע גם על האנשים. קשה להאמין כמה מזג האוויר משנה את האופי והמנטאליות של האנשים.
התנועה בבלגיה מתרכזת בשתי ערים – עיר הבירה בריסל ועיר הנמל אנטוורפן, שהם שני עולמות. 
אנטוורפן היא מוקד התרבות ועיר הבירה של הפלמים.
היא בנויה בסגנון שמרני, הסגנון האירופאי הקלאסי, והקהילה היהודית בה מגובשת וחיה במעין גטו.
בריסל הרבה יותר מודרנית.
היא עיר בינלאומית ופתוחה להשפעות. מלבד כל הממסד הבלגי, המלך ומוסדות הממשלה, שוכנים בה מרכז נאט"ו, מועצת השוק המשותף והרבה ועדות בינלאומיות הקשורות לאו"ם ולאונסק"ו. מוסדות אלו משנים את האווירה בעיר, היא פתוחה וחופשית לזרים.

הקהילה היהודית מפוזרת על פני העיר, וזה מכביד על עבודת השליח. קושי נוסף כרוך בצורך לעבוד בשתי הערים. התנועה מכירה בקושי הזה, אבל מבחינה כספית לא ניתן להחזיק שתי משפחות שליחים.
הוחלט להיעזר בערן מקיבוץ דליה, העובד למחייתו כשוער בבית-ספר של הקהילה באנטוורפן ועושה כמיטב יכולתו בהדרכה בתנועה.
הקהילה מאוד ותיקה, החלה להתרכז בעיר אחרי הפרעות במזרח-אירופה. יש שני בתי-ספר יהודיים ברמה מאוד גבוהה. אחד מהם דתי-ממלכתי, בסגנון המקובל בארץ, והשני שייך לזרם האורתודוקסי, במתכונת של ישיבה. רוב ילדי היהודים לומדים בבית-הספר הממלכתי דתי ולבוגריו אין כל קושי להשתלב בלימודים באוניברסיטה בארץ, אם הם מחליטים לבוא ארצה.
ריכוזה של הקהילה מקל מאוד על עבודת השליח. אין שום קושי לרכז נוער במסגרות קבוצתיות".

התנועה הוותיקה במערב-אירופה

"השנה חגגנו בבריסל שישים שנה לייסוד תנועת "השומר-הצעיר" בבלגיה" מספר אליעזר. "זוהי אחת התנועות הוותיקות במערב-אירופה. מייסדיה באו בשנות ה-20 ממזרח-אירופה. הגרעין הראשון השלים את קיבוץ עין-החורש. עשינו מסיבה גדולה, שריכזה כאלף איש. הזמנו את בוגרי הקן, והיינו עדים לפגישות מרגשות מאוד.
האווירה ברחוב היהודי לא מעודדת הליכה לתנועת נוער המחייבת הגשמה ועלייה לארץ. הנטייה הכללית היא יותר בכיוון של "הנוער הציוני", שהוא מחנך להגשמה ולא לעלייה. אנו נאבקים באווירה ברחוב בהצלחה קטנה יחסית. הקן באנטוורפן מונה כארבעים חבר'ה, אבל אני מאמין שקיימת אפשרות להרחבה.
לאנטוורפן מגיעים יורדים רבים מישראל וגם נושרים מברית-המועצות. הישראלים ברובם קשורים בעסקי הבורסה. להם יש השפעה שלילית על החלטת הנוער לעלות לארץ.

בבריסל יש כמה מרכזים יהודיים.

לאחרונה התחילה לפעול שם תחנת רדיו יהודית, המשדרת ב-א.פ. ושידוריה נקלטים גם באנטוורפן. משדרים בעיקר בצרפתית, אך יש גם תוכניות בעברית, יידיש ולאדינו.
יוצא גם שבועון ברמה גבוהה לבעיות יהודיות עולמיות ובעיות ישראל. לאחרונה התחילו לנשב רוחות של ערעור על מרכזיותה של ישראל בחיי היהודים, ויש רצון לשמור על אחדותה של הקהילה בבלגיה.

המרכזים מקיימים פעילות נוער ענפה, המהווה תחרות רצינית לתנועות הנוער החלוציות. על אף המכשולים, הקן בבריסל נחשב לקן טוב וגדול, רשומים בו יותר ממאה חניכים, המתחלקים לארבע קבוצות גיל. יש מדריכים שהם בוגרי הקן.

הבעיה האמיתית היא הקושי העצום לגבש גרעין בגודל משמעותי, שיעלה לארץ. העלייה מתבצעת בטפטוף קל, ארבעה-חמישה חבר'ה בשנה, ורובם מעדיפים ללמוד באוניברסיטה.
רק מעטים מגשימים בקיבוץ. עתה נעשה ניסיון לשלב לימוד באוניברסיטה עם קשר הדוק לקיבוץ הקולט, קיבוץ חורשים. החבר'ה לומדים ובסופי שבוע באים לקיבוץ, משתתפים בכל התורנויות והתישבוצים וכמובן באירועים המתקיימים בקיבוץ. כך הקליטה יותר הדרגתית והסיכויים טובים יותר. 

גם בעיר ליאז' קיים ריכוז יהודי די גדול, אבל שם הקהילה מנסה לשתק את פעילותן של תנועות הנוער, ובייחוד של "השומר-הצעיר". ממש בציפורניים מצליחים להחזיק שם את הקן ולשמור על פעילות תקינה."

לנצח עם הלב- שיחה עם אהרון חרל"פ

אהרון חרל"פ  1965

לנצח עם הלב

עופרה בריל, "השבוע בקיבוץ הארצי."8.2.1974
בתודה להדפסה המחודשת לנועה קריב לביא

אני אדבר על הניסיון שלי כילד. אימא שלי החליטה שבגיל חמש אנגן על פסנתר. לא הייתה לי ברירה וניגנתי. אי אפשר לומר שהתלהבתי בהתחלה,כי כל ההתחלות קשות. לא אהבתי לעבוד, אהבתי יותר להופיע בפני קהל. ניגנתי יותר בשביל הקהל מאשר בשבילי. במשך הזמן, כשהתבגרתי, התהפך הגלגל.התחלתי לנגן רק לעצמי, בשביל עצמי. עכשיו הגעתי לשלב כזה, שאני מנגן גם לעצמי וגם לאחרים. שלושה שלבים באהבה למוזיקה..."

זהו אהרון חרל"פ, גבר צעיר ומקסים, שבא אלינו באחד הבקרים וכבש אותנו בסערה, לימד אותנו לשיר, ניצח על תזמורת, ארגן מקהלה. בצילום-של-רגע, נותן לי אהרון תמונה על עצמו:
"נולדתי בקנדה, ומגיל חמש למדתי פסנתר. כשהתבגרתי, חשבתי ללמוד רפואה, אבל אהבתי למוזיקה הייתה חזקה מדי, ולאחר שלוש וחצי שנות לימוד עזבתי את המקצוע. בגיל 21 נסעתי לאנגליה ולמדתי ניצוח, ומשם באתי ארצה, ישר לקיבוץ עין-השופט. באתי הן בגלל החינוך התנועתי שקיבלתי, והן מתוך סקרנות, אך הרגשתי הייתה שזו 'אהבה ממבט ראשון'. הקמתי תזמורת קאמרית קטנה בעין-השופט וניגנו. אחרי שנתיים עזבתי לתל-אביב והמשכתי ללמוד ניצוח באקדמיה של גארי ברטיני.
במשך כחמש שנים ניצחתי כאורח על רוב התזמורות בארץ, כולל הפילהרמונית. נסעתי שוב לקנדה וניצחתי שם על יצירותיי, שהושמעו בטלוויזיה, בליווי שקופיות מן התקופה שביליתי בארץ.
לפני שלוש שנים יצאתי להשתלם בווינה, וניצחתי שנה בדרום-אפריקה. לפני שנתיים חזרתי לארץ מתוך כוונה להישאר.
בזמן הזה עבדתי עם התזמורת הקיבוצית הקאמרית, וגם עם תזמורת בני-הקיבוצים. הופעתי כפסנתרן בקיבוצים עם יחיעם פלד (חליל, קיבוץ דליה). בכוונתי להמשיך בעבודתי עם תזמורת הקיבוצים. אני מרגיש את הכוח העצום הגלום בקיבוץ, כוח שצריך לנצל אותו, ואני מתכוון לעשות זאת".

אהרון מתאמן על פסנתר בחדר המוזיקה בעין השופט 1965

ללכת לקראת האמן, לתת לו אפשרויות

האם התנאים בקיבוץ אינם מגבילים את אפשרויות האמן להתפתח? האם אדם שנטל על עצמו לנגן על כלי, יכול בתנאי הקיבוץ להגיע לרמה גבוהה?
"הדבר תלוי בראש וראשונה בקיבוץ" – אומר אהרון – "וכל קיבוץ מתייחס לבעיה אחרת. עד למלחמה הבעיה הייתה קשה בעיקר בקיבוצים צעירים וזעירים, ששם לחץ העבודה הוא גדול, וקשה למנגן לקחת ימי-עבודה רבים לנגינה. היום, כדי להגיע לרמה, זקוק אדם שיש לו פוטנציה ורצון, לשלוש-ארבע שעות של נגינה ביום, ואותם חברי קיבוצים שאני מכיר, ואשר הגיעו לרמה, עבדו קשה, ובעיקר בשעות הלילה הקדישו שעות רבות לכלי. לכך נחוץ כוח-רצון  ואמביציה גדולה, שלעיתים היא מתנגשת עם עקרונות הקיבוץ וחיי הקיבוץ, והפתרון הוא לא פעם עזיבה".
"נדמה לי שהיום יש דגש רב מדי על הצורך שאמנים ישתלבו בכל תחומי חייו של הקיבוץ, יתרמו את תרומתם בכל – גם בחיי התרבות, גם בעבודה, גם במילוי תפקידים, זה יוצר עומס רב. אני מסכים שגם מאמן יש לדרוש כמו מכל חבר אחר, אך יחד עם זאת יש לתת לו את כל האפשרויות להתפתח. מוכרחה להימצא פשרה".

מהן "כל האפשרויות"?

"אפילו לנגן על חשבון העבודה. חבר אשר צריך להשקיע כמה שעות בכלי הנגינה שלו, ואת זה עליו לעשות אחרי שמונה שעות עבודה במטעים, אין לו הכוח ואין לו המרץ להתמיד. אם לא תימצא דרך לשלב את הנגינה בתוך החיים, ימשיכו לעזוב כוחות שירצו להתקדם מבחינה מוזיקלית. הגענו לזה, שקיבוצניק יכול לצאת ליומיים בשבוע לנגן בתזמורת בקיבוצית. זו התקדמות רצינית!".

בנקודה זו נדלק אהרון, שהרי לגביו התזמורת היא ילד טיפוחים, אהבה של יוצר ליצירתו.
"לנצח על תזמורת הקיבוצים – זה בשבילי תענוג גדול! המנגנים אוהבים לנגן ובאים מתוך רצון. זהו ההבדל בין חברי קיבוצים למנגנים בעיר, שצריכים להתקיים, והמוזיקה הופכת לפרנסה, ולעיתים גם למעמסה. נכון, בחברה שלנו לעיתים קרובות מדי הכסף הוא דחף להתקדמות, אבל העובדה שיש אנשים שהגיעו לרמה מוזיקלית גבוהה ללא דחף כספי, אלא רק מתוך דחף פנימי, זה הדבר היפה והטבעי ביותר. להם – לאנשים שיכולים להגיע להישגים אמנותיים בלי דחיפה מטריאליסטית אפשר לקרוא "האמנים האמיתיים". גם בעיר יש אנשים כאלה, ועוד קיבוצניקים רבים יגיעו להישגים גדולים אם תינתן להם האפשרות.
היחס אל האמנות בקיבוצים היום הוא הרבה יותר ליברלי. מכירים בצורך של האמן להתפתח, מתחשבים בו, וכוח אמנותי גדול שיש לו עתיד טמון בתנועה הקיבוצית".

שיחת רעים על הדשא- אמציה דיין אהרון חרל"פ ויעקב שגיא

לא כל מה שנוצץ הוא יהלום

הרשימה נכתבה לעיתון 'משמר לילדים' בשנות השמונים

יום אחד שאל אותי עינב: "מה את חושבת, אפשר לחתוך יהלום?" שאלתו של עינב הובילה אותי לרעיון לחפש יהלומים. לצערי הרב, לא יכולתי להפליג באוניה ולעבור מרחקים כדי להגיע לארצות אפריקה, ושם לנדוד לנחלים או למכורת היהלומים.

עינב בריל ז"ל בן ארבע

לכן, נאלצתי להסתפק בספרים ולהבין בעזרתם מהו היהלום, היכן מוצאים אותו, איך כורים אותו מתוך האדמה, להכיר יהלומים היסטוריים, ולהשלמת התמונה – לבקר במלטשה ליהלומים.
ועל "המסע" שערכתי בעקבות היהלומים – אספר לכם.

היהלום הוא אחד מהפלאים היפים ביותר שהעניק לנו הטבע. כבר לפני שנים רבות מאוד משכה אבן החן הזאת את עיניהם של בני-האדם. היא נזכרת בתנ"ך, בנבואת יחזקאל (כ"ח, י"ג). בבגד החושן שלבש הכהן הגדול, נמצא היהלום במקום השישי מבין האבנים הטובות המעטרות אותו. החושן והאפוד הם אחד משמונה בגדי הכהונה; ארבעה טורי אבנים הבהיקו על חזהו של הכהן הגדול בבואו אל בית המקדש. בכל טור שלוש אבנים לפי הסדר הזה:
אודם, פטרה, ברקת נופך, ספיר, יהלום לשם, שבו, אחלמה תרשיש, שוהם, ישפה

בשפה העברית כונה היהלום במשך זמן רב בשם אחר – שמיר.
ביוונית קראו ליהלום "דיאמנט", שפירושו – הבלתי מנוצח.
ובאמת: קשיות החומר, שממנו עשוי היהלום, נחשבת עדיין לפלא ולחידה, שמדענים רבים עדיין לא הצליחו לפענחה – אפילו כיום, אחרי שהמדע הגיע להישגים מופלגים שכאלה בתחומים אחרים.

אם קיבלתם "תיאבון" לחפש יהלום, ניצבת בפניכם עכשיו הבעיה: היכן לחפשו?
מכרות היהלומים הגדולים ביותר בעולם נמצאים בדרום-אפריקה, בזאיר, בברית-המועצות, בברזיל ובוונצואלה.
אבל עד שהאדם ידע שאפשר למצוא יהלומים במעבה האדמה, לקח זמן רב.
בשנת 1867 שוטט צייד יענים בשדה פתוח באפריקה הדרומית – ולפתע גילה שם יהלומים. הוא נדהם מיופיין של האבנים, אבל לא הבין עד כמה הן יקרות.
אחריו מצאו ילדי האיכרים המקומיים אבנים נוצצות בעת משחקם בשדה – והן נתגלו כיהלומים. מיד התפרסם המקום ביהלומיו, ואלפים נהרו לשדות היהלומים וחיטטו בעפר, כמו תרנגולות המנקרות אחר תולעים...

אי אפשר לספר על היהלום בלי להבין מהו, ומה סודו.
היהלום הוא החומר הקשה ביותר המצוי בטבע, והוא מסוגל לחתוך זכוכית. על כן משתמשים בו הרבה בתעשייה ובמלאכה, לקידוח וליטוש זכוכית.
במסורי יהלומים משתמשים כדי לנסר אבנים, ובאבני משחזת המצופות באבקת יהלומים מלטשים עדשות. ביהלומים קטנים משתמשי כדי לייצר מחטים משובחות למכשירי פטפון.

חלום של ילדות- שיחה עם אלישע פורת

מזכרת מסופר - משורר - בלש ספרותי ראשון במעלה וקולגה לכתיבה שמאוד אהבתי את כתיבתו..

חלום של ילדות

עפרה בריל משוחחת עם אלישע פורת בעקבות צאתו לאור של ספר סיפוריו לילדים.

עופרה בריל, "השבוע בקיבוץ הארצי " – 25.4.1975

"שמש אחר-הצהרים כבר החלה יורדת מערבה – אל בין גבעות החוף הרחוקות. צפרים נתנו קולן בשירי-ערב ערבים. משפחות של צבי-מים, שהיו מתחממים להם להנאתם על גבי קרשים סחופים הטילו עצמם למים בפתאומיות משקשקת! והסופיות הרתיעו מעלה ומטה את טלאי-הלובן המזהירים שעל זנבותיהם. זמירי הסוף עדיני נוצה ואנפות מצעקות – התרוממו בהולות מן הסבך כשקול מצעדן הכבד של הצאן הפתיען במחבואן. ובאמצע שיבולת המים – שייטו להן נוטריות ארוכות שפם! הצפרדעים, ויותר מהן הקרפדות פתחו במקהלה מקרקרת המבשרת ערב מתקרב ואולי גם גשם קרוב. ובחורשות הרחוקות נתנו קולם התנים – ביללות חדות וקטועות. כן, הערב כבר קרב! והכבשים היו שבעות ואפילו לא נגעו בירק שלאורך הדרך. בשמים המאפירים חצו להקות שחפים חדי-מעוף  -  אל חניוני הלילה שלהם, ופה ושם כבר הדליקו פנסים בישובים הרחוקים שעל ההר"...

כך מתאר אלישע פורת בספרו "הירח השתגע" את נופי ילדותו בארץ-ישראל של שנות ה-40.
אלישע, חבר קיבוץ עין-החורש מושך בעט שלא לפרנסתו, אלא באותן שעות שבא לו לכתוב ולספר את סיפוריו, אולי משום כך, ספוגים אותם סיפורים בשורשיות ואהבה למקום בו חי ובילה את ימי ילדותו המאושרים.
אולי משום כך, אפשר להסכים איתו, כאשר הוא טוען: "אמנם אינני כותב לילדים במפורש, אלא כחלק אגבי מכתיבתי, אבל אני בהחלט מסכים איתך, שכתיבה לילדים דורשת הרבה מחשבה ותכנון.
בשוק הספרים מוכרים לילדינו הרבה זבל, וקשה לבחור ולהוציא את המוץ מהקש. אם ילד קורא בילדותו ספר גרוע, ימשיך לקרוא בבגרותו אותו סוג של ספרים. 

עיצוב הקורא מתחיל בגיל צעיר מאוד. ודאי שהייתי רוצה להילחם בכל אותן שלישיות ורביעיות שלא נותנות לילדים דבר, רק מרוץ אחר העלילה. חינוך לאומץ לב? איני מאמין, זה מודבק, לא כנה, לא ישר, אך מה אני, הקטן, יכול לעשות"...

והילדים לא מוותרים, רוצים סיפור, ואפילו שיהיה בעל-פה, ואז מתאמצים ומתחילים להיזכר בסיפורי ילדות, במעשים של שובבי הקבוצה, שנכנסו להיסטוריה הקיבוצית, בתקופה של קיבוץ אחר במקצת, משוחרר יותר וספונטני יותר, והסיפורים קולחים, וכל שנותר לעלותם על הכתב.ומעיד אלישע: "כשהילדים התחילו לשאול, מה היה כשאתה היית ילד – נאלצתי להתאמץ ולהיזכר וגיליתי, להפתעתי, שגם לנו הייתה ילדות יפה ועשירה בחוויות. אם לא ניתן לה ביטוי, היא תלך לאיבוד. אינני מתכוון לשלל העצום של פרטים קטנים הנותנים את הנוסטלגיה. מה היה בשנות ה-40? איך קראו לחמור זה? ואיך לבשו את הנעליים? לא התכוונתי למבנה הנוסטלגי של התרחשויות הילדות שלנו, אלא לרוח אותם הימים. רציתי ליצור אגדה, לא אגדה במשמעותה הפשטנית, כי רבות מההתרחשויות לקוחות מהמציאות, אלא אגדה של אנשים חיים.

פעם אחת היה מלך

ולמלך הייתה מלכה...

ולמלך היה כרם...

ובכרם הייתה ציפור...

מהלך אבא עם בתו בשבילי הקיבוץ, בדרכם לבית-הילדים, ומזמר לה את שירו של אבא שלו "אבא, והמלך אהב את המלכה? כן בתי, מאוד אהב, אז מדוע אין השיר מספר על כך?" אמרתי לך בתי, כי זו דרך השירים."
וכך מהלכים השניים ומפרשים כל אחד בדרכו שלו את מילות השיר, ואלישע בדרכו שלו מספר לנו את סיפור שילוב הדורות. שאלתי את אלישע עצבות זו למה? האם בשל שילוב הדורות, שהיא מסמלת?
"לא הסיפור עצוב, השיר עצוב, והוא שהישרה עצבות על כל הסיפור. זהו שיר, שאבא שלי הביא איתו ממשפחתו שלו, והיה מזמר לי אותו כילד פעמים רבות. הניגון מצא חן בעיני. ערב אחד, אחרי שנים רבות כשליוויתי את בתי לבית-הילדים, הניגון חזר לפתע עם המילים העבריות, והילדה התחילה לשאול, התחלנו לחקור את מילות השיר, והבת גילתה עניין רב. הסיטואציה הייתה מפתיעה לגבי, לכן העליתי אותה על הכתב. אמת, נמצא בי המומנט של שילוב דורות, אך לא הוא שהישרה עצבות על הסיפור, אדרבא, מה עצוב בשילוב דורות? לא פעם קרה לך, שילדך שקוע בספר ולפתע משהו מרגיז אותו, והוא מטיח בפניך: 'אבא, למה כתוב כאן מין ציפור או מין פרח, האם הסופר לא יודע איך קוראים לציפור או לפרח?' ואתה צריך למלמל משהו במבוכה: יתכן בן שהסופר פשוט לא יודע..."

אלישע יודע. הוא מכיר היטב את נופי קיבוצו. הוא מצייר ציור אמיתי של טבע. יודע לקרוא כל צמח, עוף או חיה בשמם הנכון, והוא טוען: "אנחנו חיים בסביבה הקרובה מאוד לטבע. הקיבוץ, לפני שלושים שנה, היה קרוב עוד יותר לטבע. הטבע היה בתוך הקיבוץ. התנים התרוצצו מסביב לגדר (כמה שפחדנו...). 

בספרות ילדים אני שונא, כשסופר מכנה חיה 'מין חיה' או 'מין עוף'. אנו חיים בעולם בו יש לכל דבר שם, ואם אתה כותב נכון את השם, זה מקרב את הילדים לעולם הטבע. אני שמח שיש לי אפשרות לכנות כל דבר בשמו. השמות הם חלק מהנוף".

"בקיבוץ של אז, כשרצו לראות סרט בחדרה, היו צריכים לרתום עגלה לשני סוסים ולהתגלגל עד חדרה, וכשהגננות רצו שהילדים יראו סרט בחדרה, נטלו את שני העגלונים הטובים בקיבוץ, העמיסו את הילדים ודהרו לחדרה. אבל סוס הוא סוס, וקורה לו מה שיכול לקרות לכל אחד מאיתנו, נוקע רגלו בדרך חזרה, והשעה מאוחרת, כל הקיבוץ על הרגליים, ההורים מודאגים מאוד. והנה מופיעים הילדים באוטו משטרה, והשמחה הספונטנית פורצת (אולי אפילו רקדו הורה באותו מעמד...)".

בכמה סיפורים הצלחת לתת ביטוי נפלא לאותה ספונטניות שהייתה כה אופיינית לאותם ימי בראשית של הקיבוץ.
"נכון, בילדותנו הייתה קירבה מופלאה בין עולם הילדים לעולם המבוגרים. ידעו כל דבר וחיו את החוויות במשותף. הילדים חיו בעולם שלם, בלי סדקים ובלי בקיעים.
הכול היה מוגדר.
ידעו מה טוב ומה רע.
היום העולם יותר מורכב, צריך להסביר דברים רבים יותר. אמנם הייתה אז הבעיה של מלחמת השחרור והעם היהודי בתקופת ימי השואה , אך בחיי הקיבוץ הייתה הרגשה של שלמות. אינני חושב, שהייתה לנו ילדות מאושרת יותר מזו של ילדינו. ממרחק הזמן היא נראית יפה. בימינו הילדים מקבלים יותר גם בחדר ההורים וגם בבית-הילדים. אחרי הכל, ילדות מאושרת תלויה הרבה בילד ובהורים, באיזו מידה הם יוצרים חומה מפני רוחות הזמן, ובאיזה אקלים פנימי הם מזינים את ילדם".

בספר, שעיצובו הפנימי תואם את תוכנו, נעים לקרוא. גם המבוגר נהנה וגם הילד. אבל מו"לים ישראלים רבים הבינו, שעיצוב הספר חשוב מתוכנו. 
שאלתי את אלישע: "האם חלה התקדמות בספרות הילדים? איך מרגילים ילד לקרוא?"
"אני קורא מעט ספרות ילדים, בעיקר את הספרים שילדי קוראים. יש התקדמות עצומה בעיצוב הספר, אך לאו דווקא בתכנו. בסיפור לילדים חשוב, לדעתי, שהילד הגומר לקרוא יישאר עם משהו בידו, איזו השקפה, איזו מסקנה, איזו רוח של דברים. בספרי "הירח השתגע” רציתי להשאיר לילד הקורא את הרוח של אותם הימים. לגמור ספר ילדים ולהישאר בלי כלום זהו בזבוז של שאנסה גדולה, וחבל. שוחחתי רבות עם ילדי, אחרי שסיפרתי להם את הסיפורים, כדי להבין ולדעת אם הם תפסו את אותה נקודה שרציתי לרמוז עליה בסיפורי. הם תפסו – וזה שימח אותי. 
להרגיל ילד לקרוא? כן, זו בעיה. חשוב שנרגיל אותו לקרוא ספרות טובה מילדות. מחברת המבוגרים נושבת רוח שאינה מחשיבה ביותר את הספרות כמכשיר להעברת חוויות. בימינו כבר יש סוגים רבים אחרים של טכניקות להעברת חוויות, והספר נשאר בקרן זווית. בילדותנו, הספר שימש כמכשיר כמעט בלעדי להעברת חוויה רוחנית, לכן כל כך הרבו לקרוא, וכיבדו יותר את המילה הכתובה. למחנך, הצריך לחנך היום לקריאה ולהתמודדות עם אותם פיתויים חיצוניים, הדבר כמעט בלתי אפשרי".

גן התומר - כתב יגאל דפני

חגיגת ביכורים בגן התומר 1994 צילם  אביב שרון

גן התומר - כתב יגאל דפני- בן עין המפרץ

חלום גן התומר נולד  כאשר ישבתי על טרקטור וכיסחתי את צמחי הקנה סביב עץ התומר. עץ התומר שהפך עם השנים לסמל הקיבוץ. העץ הזקוף והגאה ששרד בלב הביצה, סיפורים רבים לו לתומר עליהם גדלנו ילדי עין המפרץ.

כיסוח הקנה סביב עץ התומר התרחש לרגל כניסתם לתנועה של ילדי קבוצת דקל  הקבוצה של הבת שלי חגית.

כיצד הופכים חלום שהוא פרי דמיונך למציאות. איש לא ביקש ואולי גם איש לא רוצה בו. כיצד מניעים קיבוץ להיות שותף ולהגשים חלום שהוא שלך?

חולפות מספר שנים, אני ממתין לשעת כושר. שנת 1988 מתקרבת, בשנה זו יציין הקיבוץ יובל לעליה על הקרקע, זה הזמן המתאים להגשמת החלום.

בתזמון נכון החלום הופך לפרוייקט, והפרוייקט החל מתגלגל. לצוות המוביל מצטרפים שני חברים שנדלקו לרעיון, דורון ילון רכז הבניה ואדריכל במקצועו ושלמה אשכול אדריכל צעיר בן המקום. שלמה נבחר לאדריכל הפרויקט.

שלמה אשכול מסביר את תוכניות גן התומר לחברי הקיבוץ

התומר- סיפור על עץ תומר וקהילה של קיבוץ

התומר עם הביצות שמסביבו- 1938

התומר

 (מתוך הספר של יוסף ויץ – נוף ואדם)
יוסף ויץ היה יד ימינו של אוסשקין ברכישת קרקעות מטעם הקרן קימת לישראל.

הרשימות האלה מוקדשות באהבה למשפחתי שבעין המפרץ- משפחת דפני. תודתי ליגאל דפני וארכיון הצילומים של עין המפרץ שעזר לי בקבלת החומרים.הוקסמתי מהרעיון שקהילה שלמה של קיבוץ יוצרת חיים סביב צילו של עץ תומר.

 (חלק ראשון  )-

אחרי משא ומתן רב ודיון ממשוך קם סוף- סוף המישור הגדול.הידוע עתה בשם "עמק זבולון", לקניינה של הקרן הקיימת , הוא המישור המשתרע על עשרות אלפים מדונם,חבוק בין זרוע הקישון בדרום ובין זרוע הנעמן בצפון, בואכה עכו העיר.
תעודתו של המישור לגבי ההתיישבות העתידה נסתמנה מיד:שלישו ליישוב תעשייתי, שלישו לישוב עירוני ושלישו לישוב חקלאי.
והכיוון הוא מדרום לצפון, כלומר, שהחלק הנועד להתיישבות חקלאית הוא בצפונו של המישור סמוך לעכו, מקום שהאדמה מתרחבת מזרחה, מעבר לנחל הנעמן,ונמצא הנחל חוצה אותה לשני גושים:האחד הוא הגוש המזרחי, שטחו כ-4000 דונם, ואדמתו אדמת – חמרה שחורה וכבדה, והאחד, הוא המערבי , שטחו כ- 8000 דונם ואדמתו אדמת- חול חיוורת נקלה.
יותר מזה לא היה ידוע על טיבו וסגולותיו. ומובן , כי לשם תיכון ישובו נדרשו פרטים וידיעות נוספים, מבוססים על חקירה ובדיקה.וזוהי החקירה המוקדמת, שהיתה לפני עינינו, חבורה בת שלושה אנשים,כשאמרנו לסייר את השטח ולבדקו.

היה בוקר נאה בראשית ימי שבט.לפני יומיים הצליפה חשרת – מטר על פני הארץ, ועתה נשבה רוח מהחרמון, והשמים היו גבוהים, תכולי- צחים.יצאנו מעכו רכובים על סוסים בשביל המוליך מזרחה אל הריע צפת.הסוסים צעדו בטוחות, כשראשי העם מורמים ובאפם ירחיו את העשב.ואף אנו, הרוכבים, רוח טובה שכנה בנו, היא הרוח המצויה בכל סיור באדמה חדשה, כשאתה צופה בעיני חזון את ישובה הקרוב.
לפנינו רבצו הרי הגליל אחוזי חלום- תכלת, וסביבנו השתרע המישור הפולט אדים חוורוורים כסימן לרוויה שבקרבו, והמישור ריק מישוב, שומם מאוהל,ושממותו אנו אורגים את מסכת ישובו.
אולם חיש מהר סרה מאתנו מהרוח הטובה, מקץ אלפים פרסות מהעיר הגיענו לגבול האדמה המבוקשת, ומה נגלה לפני עינינו?מרחב אלפי דונמים שממזרח לנעמן ולמערבו מוצף מים. אם הנעמן הוא שגאה ומימו כיסו את עין האדמה, או גשמי ההרים הם שחרדלו בערוציהם וכאן מצאו בקעה להתפשט בה?

בין כה וכה ופני האדמה לא נראו בכל גבולותיה, כי אם אגם מים שאלפי שמשות משתקפות בו וגלים זעירים משחקים בו:וצריף עץ מהלך בו ושברי לוחות שטים בו.ואין שיח ואין עץ בכל הסביבה, כאילו הכול נמחה , ולא שרד אלא- התומר!

הנעמן עובר על גדותיו- חורף 1959-50 צילם שלמה ארי - עין המפרץ

החצר והלחם- עזרא לאודון

באחד ממפגשי קבוצת "רקפת" כתב עזרא לאודון רשימה מרגשת על הקיבוץ של פעם.סיפור געגועים  ...תהנו כפי שאני נהניתי...

 נובמבר 2012

ליבוש ואפרים 

החצר והלחם  \ עזרא לאודון

לפני כחודשיים, בהלוויה, סופר על לייבוש העגלון, הסובב עם סוסתו ברחבי עין השופט ואפרים הקטן יושב לידו על מושב העגלה ומאמץ אותו להיות אביו.
זהו סיפור מדהים שהביא לנגד עיני את מתאר החצר של עין השופט של שנות החמישים - ערב רב של מבנים משונים שמוקמו באופן אקראי. 

ברשותכם נעשה כעת סיור לצד מבנים אלו בקצב סוסתו של לייבוש.




על ראש הגבעה מגדל המים המרובע, תפקידו לתצפת אך הוא לעולם לא נגיש. חדריו אטומים כלפי הנוף ובין הסולם לקיר מושלכות מיטות סוכנות מפלדה. קומתו הראשונה – חדר הדואר – בפיקודו של הסבא של וויסר.
להולך כלפי צפון-מזרח נגלים 2 מגדלים נוספים – האחד מרובע ובסיסו נמוך והשני עגול ומפואר. שני המגדלים סמוכים האחד לרעהו אך אין בינם שום אינטראקציה ואהבה. 

מגדל המים

המגדל מרובע עשוי מבטון מטוייח והוא חסר תועלת כמעט מיום הקמתו, והשני, העגול יפהפה ומיוחד, נדבכותיו מלבנים אדומות. מחסן התבואות של ממש בעל כבוד והדר.
מישהו נטע שתילי ברושים רכים כל כך קרוב לקיר המבנה עד כדי כך שהם נאלצו לגדול באלכסון.
שנים רבות אוחסנו שקי חיטה על סיפוניו. שם למדנו מה זה בדיוק "לנפות את המוץ מן התבן". אזור המגדלים צופה היטב אל נוף ג'וערה – ערש קיבוצנו.

חוות אלנבי- בית ספר לילדי קיבוץ נצר סירני והסביבה (חלק ג)

חוות אלנבי- בית ספר לילדי קיבוץ נצר סירני והסביבה

     

טקס לכבוד חג הפסח

רובצים על הדשא

כיתה בשנות השישים

טקס לכבוד חג הפסח

גן הירק של בית הספר

חדר המלאכה

טקס לכבוד חג הפסח

חוות אלנבי ותחילתו של קיבוץ נצר סירני (חלק ב)

הגנרל אלנבי

חוות אלנבי

בראשית מלחמת העולם הראשונה השתכן מטה הצבא הגרמני בחוות שפון והמטה התורכי בבאר יעקב.לאחר הכיבוש האנגלי של החצי הדרומי של הארץ כאשר הגיעו הבריטים למקום,קבעו בבית היפה את המפקדה הצבאית הראשית, בה ישב הגנרל אלנבי.
סמוך לביר סאלם נסללה מסילת הברזל ממצרים ללוד,ובקרבתה הוקמו מחנות צבא שמצפון להם היה גוש המחנות שנותרו מאז, בסרפנד,היא צריפין.
כאן גם חנו הגדודים העבריים הראשונים שהתנדבו בימים ההם לצבא הבריטי כדי לסייע בשחרורו ארץ ישראל.
ביר סלאם קשורה ישירות בתולדות היישוב .
במרץ 1918 יצא ארצה "ועד הצירים" בראשות חיים וייצמן, שנפגש עם אלנבי בבית הגרמני בביר סאלם..וייצמן התוודע לעוינות הקצינים הבריטים כלפי הציונות.

על אלנבי לא עשו רושם מכתבי ההמלצה של ראש הממשלה לויד ג'ורג וג'יימס בלפור, בעל ההצהרה החשובה בזכות הבית הלאומי, משני עברי הירדן.

בראשית נובמבר 1919 ביקש וייצמן מגנרל ווטסון, ראש מינהל האזרחי הבריטי,לקבל את הרכוש הגרמני הנטוש,הן מפעלי התעשייה בערים והן המושבות ביר סאלם, שרונה ווילהמלה.
הוא רצה לחכור את הנכסים לשלוש שנים בכדי להושיב עליהם חיליים יהודיים משוחררים.
וויצמן פנה לדרגים בכירים בממשל הבריטי אבל התוכנית לא הוגשמה.עברו שלושים שנה עד שהמושבות האלה הפכו ליהודיות.

במלחמת העולם עשניה הפכה שוב חוות שפון למרכז צבאי בריטי.
בחווה היה בית ספר לקצינים וסמוך לה בית חולים צבאי. 
סמוך לקום המדינה נודע לאנשי הביטחון בבאר יעקב שהבריטים עומדים למסור את חוות שפון והשליטה על הסביבה לידי הלגיון הערבי.

הבחורים מההגנה תופסים עמדה בבית אלנבי 1948

ביר סאלם –חוות שפון - חוות אלנבי

היתומים הסורים בחוות שפון

הנקודה הראשונה של קיבוץ נצר סירני

באחד הימים קיבלתי הזמנה לבר מצווה ב "חוות אלנבי "הסתובבתי בין המבנים  (בייחוד המבנה ששופץ ) מוכת הלם היופי. השחזור של המבנה היה כל כך מדויק וכל כך יפה שהרגשתי שאני חייבת לבוא לכאן שוב , כדי ללמוד יותר על ההיסטוריה של המקום. "חוות אלנבי " ממוקמת ממש ליד גדר קיבוץ נצר סירני ההיסטוריה שהיא אוצרת בתוכה מגיעה ל - 100 שנה  ויותר.. ביקשתי מעובדי ארכיון נצר להכין לי חומר העוסק בהיסטוריה של החווה וקיבלתי מהם מלוא הטנא ומלוא היחס ועל כך תודתי.
הצילומים מארכיון קיבוץ נצר סירני.

היתומים הסורים מתעמלים בחוות שפון 1890

חוות שפון

בשנת 1860 ערכו המוסלמים בסוריה ובלבנון טבח בנוצרים (המרוניטים).
האב שנלר (לותרני) הקים בירושלים את "בית היתומים הסורי" בו שוכנו ילדי הנרצחים. ברבות הימים נוספו תלמידים אחרים במוסד, לאו דווקא יתומים. שנלר בקש חלקת אדמה נוספת להקים עליה בית ספר חקלאי ובית יתומים שיהווה סניף ל "מוסד שנלר " בירושלים.
החווה הוקמה בשנת 1890 כבית יתומים בידי הכומר  לוודוויג שנלר, ובית היתומים נוהל על ידי משפחת שפון. ממבני החווה שרדו שני מבנים של בתי קומתיים גדולים.
האב שנלר היה פטריארך של המיסיון האבנגלי בארץ ישראל. הוא כתב ספר בו יש תיאור  של החיים באותה תקופה.

התעמלות בוקר של היתומים הסורים בחוות שפון

-ליפציג 1925

(מדף 240 בספר של לודביג שנלר)

ביר סאלם
כבר הזכרנו קודם את ביר סאלם, מושבתנו החקלאית בקרבת הים התיכון, במרחק עשר שעות הליכה  מירושלים.
ביר סאלם שלנו נוסדה בשנת 1890. המייסד הקשיש של בית היתומים הסורי רצה לייסד במקום הזה מושבה חקלאית כדי להכשיר בביר סאלם ילדי הארץ הערביים לאיכרים חרוצים. אחרי מאמצים בלתי פוסקים קיבל מידי הממשלה התורכית קרקע:345   הקטאר (100 אקר אמריקאים) לתקופה של 40 שנה לחכירה. כל אחד נענע ראשו לנוכח התכנית "ההרפתקנית של שנלר הזקן" להפוך שממה זו שכנראה נשארה משך 1500 שנה מדבר בלתי פורה לחקלאות פורחת.
אבל החריצות העיקשת הגרמנית עליה וודאי הייתה פרוסה ברכת האל, הצליחה מעבר לכל משוער. צעד אחר צעד העניין התקדם. האדמות הנרחבות עובדו. הפועלים הנאמנים, בהנהגת המפקח ד.
שאף חפרו את הבאר העמוקה הראשונה אשר העלתה המים מעומקה, פרדסי תפוזים ולימונים ניטעו.
אבל הייתה תקלה גדולה לעניין, הממשלה התורכית לא נתנה לנו את האדמה כרכושנו אלא רק בחכירה ל- 40 שנה.
לאחר תקופה זו הייתה כל האדמה המעובדת , על כל הנטוע ונבנה בה , לרשות התורכים.
עלינו  כל המאמצים וההוצאות של הפריית השטחים והפאשים התורכיים היו נשכרים מן הפירות של עבודתנו. אבל לאחר שאי אפשר היה להשיג יותר, נרתם האב שנלר במרץ,לאחר לבטים גדולים בהתחלה, סמך על אלוהים שבזמן  הנכון כבר תיהפך החכירה לרכוש. אמונה זו אמנם לא הכזיבה , אם כי הוא עצמו , כבר לא חווה זאת בחייו.

בשנת 1906 יכולנו לקנות את האדמות בעד מחיר זול יחסית. אמנם בוצעה קנייה זו,כרגיל,בסגנון תורכי. היהודים שמו עיניהם על האדמות שערכם עלה באופן ניכר כתוצאה מ-  16 שנות עבודתנו, והם נשאו  ונתנו עם הפאשה כדי לפחות לקנות חלק מן האדמות שחכרנו כדין ל-40 שנים.
לא עלה בידיהם לעקור מידינו את הכול , כי לנו היה גיבוי על ידי הממשלה הגרמנית הכול יכולה. כך השיגו, מן הפאשה כנראה בעזרת לחיצות ידיים מוזהבות, למסור להם שליש של אדמותינו הטובות ביותר שהפכו לרוכשם.
על חוזה הקנייה עבור שני השלישים הנותרים הצליח המנהל תיאודור שנלר ב15 באוקטובר 1906 לחתום, וכך אמנם, ניזוקו קשות על ידי אי הצדק של היהודים ושל הפאשה, אבל מה שנשאר לנו הפך לרכושנו ממש.......