יום שישי, 3 באוקטובר 2014

מכתבים מהעבר- ימים ראשונים במשמר העמק 1936

ימים ראשונים במשמר העמק 1936


יהודית נחמדת


את רואה שאני ממלא בדייקנות את המוסכם בינינו. מכתב לשבוע (נדמה לי שזה היה הסיכום). אבל את כבר מפירה קצת את החוזה. עוד לא קבלתי מאתך תשובה למכתבי הראשון.
הימים הראשונים להיותי כאן היו עבורי ימים קשים מאוד.
לא מצאתי שום מוסד קיבוצי אשר יטפל בסידורים שלי.
המזכירה מספרת לי את צרותיה שהיא מטופלת בהם לרגלי העדר ועדות בקיבוץ ושהכול מוטל עליה.
היא שולחת אותי למסדר האורחים. מסדר האורחים מספר שאין לו מקומות אפילו בעד אורחים, ואני הרי לא אורח אלא "משתלם" (במשמר העמק יש מלבד חברי קבוץ: אורחים, מחזירי ימי עבודה, מחליפי ימי עבודה, גרעין, נוער גרמני, פועלי המוסד ומשתלמים).
הרי הוא לא מחויב לדאוג לי. ועדת דירות הקודמת טוענת שכבר חודשיים שהם גמרו את תפקידם ואם הקיבוץ כל כך הרבה זמן לא יכול לבחור ועדה חדשה, הרי הם לא אחראים בעד המצב.
ועדת המינויים טוענת שהם הציעו כבר לקיבוץ כמה וכמה ועדות, אבל החברים לא מסכימים לקבל את התפקיד והם לא יכולים לעשות יותר כלום.

ובין כה וכה אני נשאר בלתי מסודר, ומחכה עד אשר הקיבוץ סוף סוף יבחר ועדת דירות.
הדבר הזה מצא כבר הד רב בקיבוץ, בשיחות הקיבוץ ובשיחות סתם נותנים אותי בתור משל, ומצביעים על המצב הנורא שנוצר.
מסדר האורחים מאיים שהוא יסדר את כולם בבית החדש אשר אך נגמר, ואומנם הוציא את איומו לפועל, וסדר אותי באחד החדרים.
אבל המקום הזה הוא רק זמני, לכן אני אפילו לא הכנסתי את כול חפצי שם וסדרתי שם רק מיטה לשינה.
יתכן מאוד שלו הייתי נפגש במצב הזה באיזה קיבוץ אחר, הייתי אורז את חפצי ושב הביתה והייתי מודיע להם שאני אבוא בזמן שהם יהיו מוכנים לקבל אותי.

אבל את יודעת שיש לי אהדה מיוחדת לקיבוץ משמר העמק. אני מעריץ אותו כל פעם יותר ויותר. למרות כל האי נעימות שיש לי בזה שאין לי חדר איפה לבלות את הערב, למרות הכול אני מרגיש פה איזו שלוה פנימית. איזה שקט פנימי, אשר אני אף פעם לא מרגיש אותו אצלנו.

פה מתבלט לפני תמיד החיובי והיפה שבחברה הקיבוצית, הקולקטיביות, שלטון השכל, והרצינות לכל דבר קטן שבקטנים שבחיים.
לכל אותם הדברים אשר אני כל כך רוצה לראותם אצלנו ואשר בהם הייתי יכול לחיות לפי טבעי ולפי אופיי ובלי לבוא לידי ניגודים עם החברה. את כל זה אני רואה פה.

פה אני רואה את הכפר עם צדדיו החיוביים ואת חבר הקיבוץ עם תכונות הכפרי. ואומר לך את האמת אני מלא קנאה לקיבוץ הזה.
מובן שאני לא פעם מקבל מצב רוח כשאני מתחיל להשוות את המצב פה עם המצב אצלנו.

אבל מעט מאוד אני חושב על זה, כי לרוב אני נמצא במצב של שכחה לגבי הקיבוץ שלנו. אני שוכח עליו לתקופות די ממושכות.
ואני לא מצטער על זה, כי בינתיים אני חי בסיפוק. אני בטוח שכשיהיה לי גם חדר טוב, פינה פרטית נוחה, אז אני ארגיש פה מצוין.
נוסף לזה אם נצרף את התנאים האובייקטיביים, מזון טוב ובשפע, יתכן מאוד שאני גם אבריא ואוסיף משקל.
ובכן יהודית, מה דעתך על התמונה האידיאלית שציירתי לך?

אחרי זה את חושבת לבטח, ואני? אני בכלל לא נכנסת כגורם לכל המצב שלך?

אם כן אומר לך יהודית, שאני חושב ומחפש איך באמת להכניס אותך גם כן לתוך מערכת החיים שלי במשך השנה הזאת. זה יהיה הכרח עבורי.
אני לא אוכל לשבת פה במנוחה שלווה מבלי לחשוב על זה ששם את נאבקת קשה עם חברה אשר את בוחלת בה ואשר את לא מוצאת בה את מה שאת רוצה ואשר גורמת לך הרבה התלבטויות פנימיות ללא מוצא מהם.
אני גם לא אוכל, וגם לא רשאי להתעלם ממצבך בקיבוץ וממצבי רוחך, ומהתלבטויות שלך.
זה לא מספיק עבורי לחיות פה שנה ולהתרכז רק על חיי אני מבלי לקרב אותך לאותם חיים אשר אני אחיה פה.
ועל זה אני חושב הרבה, יהודית, אינני יודע עם יספיקו לי המכתבים ואפילו הביקורים הקצרים.
יתכן מאוד שאני אדרוש מאתך, כעבור כמה זמן, שאת תדרשי את החופש שמגיע לך ושתבלי את כולו אתי. אבל לזה עוד נשוב לעת עתה הדבר הוא עוד לא אקטואלי, אני מוכרח עוד יותר להשתרש בעבודה ובקיבוץ הזה, ואז יהיה לי יותר קל לכתוב לך בקשר עם זה.

אתמול היה פה נשף ילדים. ילדי משמר העמק המבוגרים חדלו להיות "ילדים" ועוברים להיות "נוער" .
הם עוברים למוסד החינוכי. סיפוק של "נחת" היה שפוך על פניהם של הורי הילדים האלה. אין לך שמחה יותר גדולה מזו, כשהורים רואים את ילדיהם, מתבגרים ויוצרים חברה באותו הרוח שהם רוצים.
הם ראו את ילדיהם על הבמה יושבים ומתווכחים ביניהם על הפרובלמות של חברה שלהם - חברת הילדים. 
על הצורך לעזור להורים ולקיבוץ, על זה שמספיק להם לדבר דברים יפים על עבודה אלא שהם צריכים כבר באמת לעבוד.
(זה היה לקראת החופש שלהם, ובאמת הילדים כבר עבדו במשך החופש חצי יום במקצועות שהם בעצמם בחרו).
וכעת לאחר החופש הם מנתחים את התקופה הזו את חדירתם לעבודה, כמה שהם הצליחו ומה שהם לא הצליחו. הם מדברים על הצורך לייצר יחסים יותר עמוקים בין הקיבוץ ובינם. הם מרגישים שהם כבר יכולים לעזור .

מכתבים מהעבר



אפרים טיקטין  במגרש הקיבוצים בו החל להתהוות קיבוץ עין השופט - 1934

אפרים ואליעזר


בשנת 1938 בשעה ארבע אחר הצהרים יצאו שתי עגלות מרמת השנים שליד יקנעם המושבה.בעגלות ארבעה חברים מעין השופט בלווי נוטרים שחזרו מעבודת חריש לעבר ג'וערה ביתם.בכל עגלה נסעו שניים ,
כשהגיעו העגלות סמוך לגשר הנמצא במרחק 2 ק"מ מעין השופט,הותקפו פתאום במטר יריות חזק מרובים,שניתך עליהם מהמארב.
כנופיה של שלושים ערבים התקיפו את יושבי העגלות.
העגלה הראשונה הספיקה לעבור בשלום והיושבים בה ניצלו,יושבי העגלה השניה ,הנוטר אפרים עם הישמע היריות בעין השופט יצאו משם כמה נוטרים מזוינים בדרך ליקנעם,בכיוון שממנו נשמעו היריות.
בדרכם פגשו את העגלה הראשונה והיושבים בה מסרו להם על ההתקפה הפתאומית.
בטרם הגיעו הנוטרים למקום הרצח,כבר נעלמו הרוצחים,שברחו כנאה בכוון ההרים מערבה מכפר ריחניה.הנוטרים מצאו תחילה את גויתו של טיקטין ולאחר זמן מה נתגלתה גם גוית קרונגולד,במרחק מה מחברו.
הנשק שהיה בידי שני ההרוגים-רובה מטיפוס מאוזר ואקדח מטיפוס זה,נשדד,ומרגליו של טיקטין הופשטו המגפיים ונלקחו על ידי הרוצחים.
בערך ב-6.30 הועברו הגוויות לעין השופט.למקום בא רופא ממשמר העמק.מן הבדיקה הרפואית התברר שטיקטין נהרג בכדור שנורה ממרחק שני מטר .קרונגולד נפגע ברגלו השמאלית ובראשו.
הסוסים שהיו רתומים לעגלה רצו אחרי העגלה הראשונה והגיעו לעין השופט כמעט באותו זמן.
למחרת הרצח יצא צבא ומשטרה עם כלבי גישוש בעקבות המתנקשים.בהגיעם לואדי ערה נורו עליהם יריות רבות.הצבא והשוטרים השיבו אש ובחילופי היריות נהרג ערבי מכפר ערערה.
ביום ו בצהרים נערכה הלוויתם של אליעזר ואפרים קילומטר מג'וערה ושם הונחה אבן הפינה לבית הקברות של עין השופט.

להלוויה באו כ-300 איש מכל הסביבה וחיפה.
יונה ינאי ספד לשניים, ופנה  לחבריו : אספו כוח ,כי נחוץ לנו כוח רב כדי שנוכל להמשיך בעבודה לאחר שנגדעו שני העצים הרעננים האלה,מי כמוכם אפרים ואליעזר יכולים להעיד על ברית הדמים שכרתנו עם הארץ,בנו האמונה שיהיה לנו מספיק כוח להמשיך כאן במקום הזה.
טיקטין וחבר הקבוצה אליעזר קורנגולד שלא הספיקו להיחלץ ממטר האש-קפצו מהעגלה תוך מטר כדורים כדי להתגונן בנשק שהיה בידם,אך נפלו חללים במקום.




אליעזר קרונגולד (לולק)

נולד בפולין ב- 1914-  היגר כילד עם משפחתו לטורנטו שבקנדה. היה חניך תנועת השומר הצעיר  והיה מבין הראשונים שעלו מהעיר טורנטו לארץ ישראל.לבו נמשך לארץ.במשך שהותו בארץ עבד בכמה קבוצים.היה חבר הגרעין האמריקאי שהשתקע בעין שמר ואחר –בכרית (מחנה שהוקם בתל אביב והיה ראשיתו של קיבוץ כפר מנחם- מבין מייסדיו היו גם מחברי עין השופט – משה ושושנה ברזילי דוב ושמחה ורדי אהרון וחנה זיו ועוד..) לבסוף החליט לחיות בעין השופט.
אליעזר לביא שנולד זמן קצר אחרי מותו ניקרא על שמו.


אפרים טיקטין

נולד ב1913- בליטא. כרבים מיהודי מזרח אירופה בעודו ילד רך הגיע לאמריקה עם משפחתו. היה בין מייסדי קן " השומר הצעיר " בדטרויט. בשנת 1933- עלה לארץ והצטרף לקיבוץ "אמריקה בניר " בחדרה.
עבד בפרדסי הסביבה והתמחה בגידול עצי פרי. לפני העלייה להתיישבות נשלח להכשרה במטעים של משמר -העמק.
עם העלייה לג'וערה נקבע לריכוז ענף המטעים והשקיע מחשבה ותכנון יסודי בביצוע הנטיעות באדמת עין השופט.
אותו יום חמישי היה אולי היום המאושר ביותר בחייו.
בבוקר עבד בחורשה ובצהרים חזר הביתה להיפגש עם מפקח המטעים בארץ.זה שיבח את עבודתו של אפרים ואת מצב הגן ולא מצא די מילים להלל אותו.
כולו שמחה הלך אפרים ללוות את המפקח עד יקנעם.בדרכו חזרה הביתה נפל על משמרתו.
אפרים היה נשוי ליהודית קוצר.יהודית הייתה בהריון  ביום הרצח.כאשר נולד בנה הוא ניקרא על שמו של אפרים- אפרים טיקטין החי כיום בהזורע.











יום רביעי, 24 בספטמבר 2014

הגינה של שרון

         

שרון קוצר בגינתו

הגינה של שרון

שרון קוצר למד ארבע שנים רפואת צמחים בבית-ספר פרטי באנגליה וכשחזר לקיבוצו עין השופט, קיבל שטח אדמה עליו הוא מגדל צמחי רפואה ומפיק תרופות."בניגוד לתרופות הכימיות, התרופות הצמחיות לא עושות את העבודה בשביל הגוף, אלא מעודדות את המערכות הפיזיולוגיות של הגוף לעשות את הפעולה בעצמן. אנחנו נותנים חיזוק לכבד, למחזור הדם ולמערכת העצבים,לחזור לפעילות מקסימאלית". יש צמחים בהם משתמשים בפרחים ויש כאלה שבשורשים, כי בשורש יש משהו מוצק, משהו שמחבר את האדם לשורשים של עצמו. אנשים שיש להם חולשה כללית, מגיבים טוב לשורשים.

עופרה בריל, "הדף הירוק", 12.2.1998

המאה העשרים דחקה הצידה את רפואת הצמחים. התרופות הכימיות נצרכות בכמויות אדירות ומעשירות את החברות המפיקות ומשווקות אותן. אבל בני האדם החלו עם הזמן להבין, שללקיחת תרופה כימית במשך שנים יש נזק מצטבר ולפעמים בלתי הפיך והחל תהליך של "חזרה בתשובה". היום יש נטייה גוברת והולכת להיעזר ברפואה אלטרנטיבית, שבין שאר מרכיביה יש גם רפואת צמחים. בתחום הזה עוסקים שרון קוצר (בן קיבוץ עין השופט) ואשתו ריאן, העוזרת לידו. שניהם מרפאים בעזרת צמחים.

את ההיכרות שלו עם הנושא עשה שרון כשטייל לפני מספר שנים באיסלנד.
"בריקיאוויק עיר הבירה פגשתי בחורה איסלנדית, סטודנטית לרפואת צמחים באנגליה. משהו דגדג בי, אף על פי שלא ממש נמשכתי לרפואה ולא ממש לחקלאות. תחקרתי אותה על בית הספר, מי הלומדים ומה לומדים, ומרגע זה הגעתי להחלטה שזה מה שאני רוצה ללמוד. נותרה בעיה איך לממן את הלימודים, כי ארבע שנים בבית-ספר פרטי זו הוצאה נכבדה. נסעתי לארצות הברית, עבדתי קשה וחסכתי סכום שאפשר לי לממן את הלימודים".

בית-הספר בו למד שרון ממוקם בטירה יפהפייה בת 400 שנה בדרום אנגליה. יש בטירה כ-40 חדרים ובכל חדר אח בנוסח ויקטוריאני. האזור מסביב נקי וירוק וליד בית-הספר גן רפואי גדול.


שרון: "הגן בן תשע שנים, לא הרבה לגן רפואי, ובכל זאת זהו אחד הגנים הטובים שיש בעולם. מגדלים שם
כ-400 סוגי צמחים המסודרים לפי נושאים. הגן משמש רק את הסטודנטים, כי חשוב מאוד במהלך הלימודים להכיר את הצמחים טריים וצומחים ולא רק בתרכובות יבשות. ברוב הצמחים הגדלים בגן משתמשים באירופה. את הצמחים הסיניים לא מגדלים שם, כי זו תורה בפני עצמה. בבית-הספר יש גם בית מרקחת גדול לתרופות מצמחים. בסך הכול לומדים שם כמאה סטודנטים, המחולקים כחמישה-עשר בכל כיתה. הם באים מכל העולם וטווח הגילים רחב מאוד – מבני שמונה-עשרה עד בת שבעים, שהייתה איתי בכיתה".

יום ראשון, 14 בספטמבר 2014

תרקוד היא אמרה לי תרקוד






תרקוד היא אמרה לי תרקוד....

החוגים לריקודים נפוצים כיום בארץ עוד יותר מבעבר. הם מהווים פורקן ובידור לאלפי חובבים, המקדישים מזמנם ומרצם לריקודי עם בערבים ובסופי שבוע.

הכתבה פורסמה ב"חותם" בשנות התשעים
תודה לנועה קריב לביא על ההדפסה

הריקוד הוא אחד ממאפייני תרבותו של כל עם וכל שבט בעולם. זוהי שפה שבה אדם מבטא מחאה, פחד או שמחה. ריקוד-עם הוא היסטוריה של יצירת תרבות המתחילה מבראשית, ומתחדשת מדי דור. עיקרון טיפוח ושימור ריקודי העם הוא נחלתם של מעטים, המסורים לו בלב ובנפש.
כאשר אתה מתחיל להתעניין ולשאול אצל העוסקים במלאכת ההרקדה, הנך נדהם מהעושר של חוגי רוקדים הקיים בארץ, מאילת הרחוקה ועד איזור קריית-שמונה. כולם מספרים שיש פריחה בלתי רגילה לאהבת הריקוד הישראלי, מעין אהבה מחודשת.

גורית קדמן, שהצליחה במשך שנים לארגן, לשכנע, לחפש, ולהאמין שאפשר למצוא אפיקים חדשים לריקוד העממי הישראלי, מספרת בספרה "עם רוקד": "רבים הזהירו אותנו מפני המעשה שאנו עומדים לעשות, שכן הימים היו עצם ימי מלחמת העולם השנייה (1944), כאשר החל להתגלות ההיקף האיום של שואת יהודי אירופה.
שאלו אותנו: איך אפשר לערוך כנס ריקודים בזמן כזה? אולם תשובתנו הייתה: "דווקא עכשיו", והמילה 'דווקא' נבחרה כסיסמת הכינוס, כדברי א.ד. גורדון: "אם כל העולם מכה אותי ומתנפל עלי – אצא לי דווקא במחול".


על כנס הריקודים הראשון בדליה מסופר שם: לא היו כלי רכב בכמות מספקת, ובכל זאת השתתפו בו 200 נלהבים לריקודי-עם מכל קצווי הארץ. הם באו ועימהם אוהלים, מצרכי אוכל, פרימוסים, דגלים וסמלים. הבאים הקימו במקום "קריית מחול" ובילו בצוותא שני ימים ושני לילות בריקודים ובשירה. נערך רונדו כללי בחצר המשק. בערב הסיום ערכנו הופעה על במה פתוחה במרכז הפרגולה. על אף קשיי התחבורה, הגיעו למקום קהל צופים של 3,500 איש – מהנגב ומהגליל.

יום שבת, 13 בספטמבר 2014

הבה נצא במחולות - על כנסי המחולות בדליה

להקה בקרית המחול - כינוס המחולות בדליה 1958


הבה נצא במחול 

לכבוד חידוש כנסי המחול בדליה - שימו לב לפירסומים

(על כנסי המחול בדליה)
פורסם בעלון הארכיונאים "מה נשמע "


כנסי המחול בדליה התקיימו בשנים 1944 – 1968 .כל כנס שיקף במידת מה  את הבעיות המרכזיות שהעסיקו את החברה הישראלית באותה תקופה.
הכינוס הראשון ב-1944 עסק ביצירת תרבות עממית בהקשר להתחדשות הלאומית.
בכנוס השני ב-1947 עסקו באזכור השואה,הדגשת הקשר לאדמה ולנוף והמשך טיפוח יצירה חדשה-ריקודי מעם.
בכנוס ב-1951 ניתן ביטוי למלחמת העצמאות (בשילוב מסכות של חיים גורי ונתן אלתרמן).עסקו בנושא של קיבוץ גלויות,ריקודי מיעוטים,וריקודי עם ישראליים.
בכינוס שהתקיים ב-1958 ניתן ביטוי לריקודי שמחת הקוממיות,ריקודי שלום ואהבה.ריקודי שבטים וחגי טבע וריקודי כוח ועבודה.את המופע ביימה שלומית בת דורי,,,על שלוש במות שהוקמו לרגלי ההר ושיבולים קשרו ביניהן,ערכה שולמית מחזה מרשים ביותר.
כנס המחולות האחרון נערך בדליה ב-1968 במסגרת שנות ה-20 למדינה.בכנס זה ניתן ביטוי לעיירה היהודית,התפתחות ההורה (מתקופת השומר עד ימינו) פולקלור עדות והווי חקלאי.
(מתוך הספר –סיפור מחולות העם בדליה- שכתבה רות אשכנזי)


גורית קדמן


בשבועון  "קול ישראל" משנת 1951 מספרת גורית קדמן (שמה  הקודם גרט קויפמן) מחלוצות המחול העברי בארץ,איך הכול התחיל-

מקטנותי התעניינתי בפולקלור.בימי נעורי הייתי חברה בתנועת הנוער ה"וואנדרפוגל",שוטטתי על פני גרמניה.אספתי שירי עם,השמורים אצלי עד היום,התעניינתי במלאכת מחשבת,תלבושות רקמה וכמובן בריקודים שונים.

כשהכרתי את הציונות הופנתה התעניינותי לאותם שטחים של עמנו.בשנת 1920 עליתי ארצה עם בעלי-ליאו קויפמן.היינו בין מייסדי קיבוץ חפצי בה אחר עברנו לתל יוסף.כשחליתי ארבע פעמים בטיפוס החלטנו להעתיק את דירתנו העירה.
תשומת לבי הייתה מוקדשת לריקוד.
בשנת 1929 ב"בן שמן" נערכה חגיגה לרגל יום השלום העולמי בה בוצעו ריקודי ששה עשרה עמים שונים על ידי אנשי "בן שמן".הם השקיעו עבודה רבה בדבר,
תפרו תלבושות מיוחדות לכל רקוד ורקוד ובשנת 1931 חזרו לאותם ריקודים.איש לא חשב אז על ריקודי מקור ארץ ישראליים,חוץ מברוך אגדתי שהיה המשוגע לדבר.
הוא  שיצר את ההורה הנושאת את שמו.הוא לימד את ההורה שלו לחברי תיאטרון ה"אוהל" והתנה עמם תנאי שילמדו את הריקוד הזה בקרב אנשי ההתיישבות העובדת.
בשנת 1944 התקבצה קבוצה קטנה שהחליטה לערוך את מפקד היש הישראלי..אולי בכל זאת יש לנו רקוד עממי ישראלי בלי שנדע על כך.
החלטנו לערוך כינוס ארצי למחולות בקיבוץ דליה.הימים היו בסוף המלחמה והחלו להגיע ידיעות ראשונות על השואה הגדולה.הוזהרנו לבל נערוך כנוס לריקודי עם-אין זה הולם את השעה.
אך אנו בחרנו בסיסמת א.ד. גורדון האומרת – שאף אם כל העולם מכה אותי ומתנפל עלי,אצא במחול.
רצינו לעורר כוח חיים ויצירה בעמנו,ההד היה בלתי משוער.
לא פחות ממאתיים רקדנים באו לכינוס ובערב הסיום התאספו כשלושת אלפים איש באותה פינה נידחת בצפון,קיבוץ דליה,שטרם נסלל אליו כביש גישה.

מים מים בששון...

נוכחנו לדעת שהננו רוקדים עשרים ושנים ריקודי עם וכולם שאולים מעמים שונים.פה ושם  הופיעו סימני ריקוד תימני "ומים מים" ריקוד של רבקה שטרומן לפי המנגינה של ע. עמירן לפי הפסוק מישעיהו י"ב –"ושאבתם מים בששון מעיני ישועה".
עיבדנו מסכת לפי "מגילת רות" בה השתתפו כמעט כל חברי הקיבוץ שמספרם עלה על מאה.
צעד ראשון וחשוב קרה בכנוס הראשון והוא שגברים מבוגרים השתתפו בריקוד יחד עם צעירים וצעירות וזה עזר לטיפוח הענף האמנותי ולמידה שמעבירה נכסים תרבותיים מדור לדור.הכינוס הראשון הפך ליצירה ריקודית לאומית חשובה.

בשלוש השנים הבאות קצב ההתפתחות היה מהיר הרבה יותר.החלטנו לערוך את הכינוס אחת לשנתיים ונקבע תאריך:15 ביולי 1946.הגורל רצה אחרת.
שבועיים לפני כן ב-29 ביוני נפל עלינו רוגזה של ה"שבת השחורה" מנהיגי הישוב נעצרו וגורשו לרפיח וללטרון.לעולם לא אשכח שבבואי לבית השיטה מצאתי את מיטב הרקדנים שלי מאחורי גדר תיל.
דווקא במקום הגירוש רפיח נוצר ריקוד חדש שבא לבטא את הבוז לאנגלים "לא איכפת לי."

הכינוס נערך לבסוף ביוני 1947 ותוכנית הסיום הייתה מוקדשת כולה לריקודי עם וחג ישראליים.ההתקדמות הייתה מפליאה.חיכינו לשמונת אלפים איש והגיעו כשלושים אלף.
ההר היה שחור מאנשים שהתנפלו על הנקודה.נאלצים היינו לבצע את התוכנית ללא הפסקה,גם משום שהיה עוצר דרכים וגם משום שחששנו מפני אסון אם הקהל יתחיל להתפזר בשעות האפילה.
חמש מאות רקדנים השתתפו התוכנית וכולם חובבים.
כיום יש לנו כשבעים ריקודים מקוריים,עברנו מזמן את שלה ההורה,אין אנו קושרים את הריקודים בשמות האנשים שיצרו אותם,רק ברוך אגדתי הוא יוצא מהכלל מכיוון שהיה הראשון.
ראיין את גורית ד"ר א. פוירשטין




הורה

לגרעין "ארז"                                                       

גרטרוד קראוס מנצחת על המחולות בכנס ב-  1958


הורה,הורה,עורי,הורה!
את משגב חיי עמל:
את מקור שמחה לי, הורה-
אין שנייה לך בתבל!

בלבי תוססת הורה,
בדמי זורם מחול:
הריקוד,אל תעצורה!
סחף בהורה את הכול!

תן חבר,ידך להורה,
סב במעגל קסמים:
זמר פצח בלהט הורה-
הורה,הורת-עלומים.

לאה עמירב (מתוך עיתון "במעלה" 1947 )

במחול

יד ביד, גו אל גו במחול,
נדלג,נטופף ונסב:
כל רגל תרפרף,תחוג ותקצב
והגו אל-על כציפור בשמי-תכול.

המנגן,אמץ!נגן בלי גמר
את שירנו-שיר אבות ונער:
את ההורה הרת-הסער
בכלי-הנגינה הב זמר!

כל יד ביד, זקוף כל גו,
קלים,חופשים במחול בוערים:
מעמסה לא תרבץ-מלאי חיים,
ישר המבט,רחב הלב!

יוסף כאנס ( מתוך עיתון "במעלה" 1947 )





יום שבת, 6 בספטמבר 2014

להיות אספן צעצועים

מכשפה מאוסף הבובות של עקיבא- צילמה עופרה בריל



להיות אספן צעצועים  


עקיבא הוא בן קיבוץ אפק , מהבנים הראשונים שנולדו בראשית מלחמת העולם השניה.עוד מילדות הוא זוכר את האיסוף האובססיבי שלו לצדפים בחוף הים, מהעצים שנפלטו היה מגלף.
אוסף כלי נחושת ומשקלות וכלים שימשו את הישוב היהודי בצפת ובירושלים.איסוף שלא היה בו סדר .
את הילדות בקיבוץ הוא זוכר כילדות בריאה ויפה רק המחסור בצעצועים ובאוכל היוו תזכורת למצב הקיומי בו היו כל חברי הקיבוץ באותם ימים.
למזלו היה לו אבא של ידי זהב , אבא נגר שהיה מכין צעצועים מכל השאריות שנשארו בחצר ובנגריה.
הזיכרון החוויתי ביותר הוא אותו סוס עץ נדנדה , שאבא הכין מחומרים של מטוס איטלקי שנפל  ליד חוף הים קרוב לקיבוץ.

האב החרוץ חיפש חומרים מהמטוס מהם יוכל  להפיק תועלת ועשה כמה צעצועים מהכיסאות של הטייסים  מזנב המטוס ולוח השעונים.
סוס העץ היה אטרקציה בלתי רגילה בקיבוץ והילדים רבו על הזכות לרכב עליו.
כיום גר עקיבא עם משפחתו בטבעון ויום אחד - אחד מחבריו הביא לו את סוס העץ של ילדותו.  
                             


למה החלטת להתרכז באיסוף צעצועים?

- הגעתי למסקנה שהצעצוע מסמל תקופה הכי טוב,יש לו אורך חיים קצר כחמש שנים ואחרי זה הילדים נפטרים ממנו ,הילד גדל,המודה משתנה.בשוק האספנות כבר כמעט ולא ניתן למצוא צעצועים מצללויד ,כי החומר הזה  דליק מאוד ומסוכן לילדים.אחר החלו לייצר צעצועים מבקלית, ובקלית הייתה נשברת בקלות.אחר החלו לייצר צעצועים ממתכת-אבל גם מהחומר הזה צריך היה להיזהר.
מה שנשאר שנים רבות ובמצב טוב אלו הצעצועים מעץ.בכל שנות האספנות שלי , נמשכתי לעבודות יד של ילדים שנעשו מעץ ועבודות של סבים שייצרו למען הנכדים , גילוף מכל הסוגים.גם היום שאני כבר מאוד מתמצא בעולם האספנות , אחד הדברים שהכי מרתקים אותי זה עבודות ילדים והורים בגילוף בעץ.
היום בעבודות יצירה עם ילדים , קצת קשה להלהיב אותם בעבודה על עץ,היום יש פימו ודס ועוד חומרים שקל יותר לעבוד אתם ולראות את המוצר המוגמר מהר יותר .

לעקיבא כמה מחסנים  בו הוא מאחסן את כל האוסף האדיר שלו.בקיבוצו ניתן לו מחסן בירושלים ובביתו בטבעון –חלומו למצוא לכל הצעצועים אכסניה מכובדת יותר בה אפשר לראות וללמוד.

היית רוצה שהצעצועים האלה יוצגו בתערוכה?

-בהחלט,המודל שלי  לקוח מצרפת.שם באחד מבתי המלון שהיינו , הבעלים אספן  של תיבות נגינה וכלים מוזיקליים ,תיבות נגינה ,פטפונים ישנים ועוד... האוסף  מוצג ליד בית המלון.כל כך יפה ומפתיע.אוסף של מאה שנה.

עקיבא עם בובה אפריקאית - צילמה עופרה בריל



כמה אתה מעריך יש לך צעצועים באוסף?

- כ-3000 עד 4000 צעצועים.
בעיני צעצוע הוא גם אותו סליל עץ שהילדים בשנות החמישים היו סורגים בעזרתו מין תולעת ענקית של צמר, או, חוט רגיל ומכינים תחתיות לסירים.או אותן משרוקיות שהיינו מכינים מקש או מסרקים מעץ חתוך.אני מחפש את היצירתיות וברגע שאדם או ילד מייצר מכשיר שבעזרתו הוא יכול ליצור דברים אחרים בעיני זה שווה איסוף.

ב-1989 יוצאת משפחת וסרמן לשליחות בפורטוגל כדי לעבוד עם היהודים האנוסים שהתכוונו לעבור גיור כהלכה.מפגש מרתק.

אנוסים אלה יצרו צעצועים בזמן היותם אסורים ביהדותם?

-לא ,הם היו יותר מדי עסוקים בהישרדות..אבל כתוצאה משהייה שלנו בצפון פורטוגל ובצפון ספרד נחשפתי ליצירות מדהימות של צעצועים העשויים מחומרים שנמצאו בשטח.

על בסיס מה נוצר צעצוע? אגדת עם או צרכים של ילד?

- יש ויש.היפים ביותר הם אלה הנוצרים כתוצאה מרעיון,מחשבה,עיבוד עיצוב של ילד,דווקא אלה שילדים מייצרים אין ערוך להם.
צעצועים  מפורסמים נוצרו כדי לשמח ילדים,להעסיק אותם על ידי מבוגרים.לפני שנים זה היה מאוד באקראי –מישהו פיתח משהו – נוצר ביקוש למשהו יפה כמו : המוצרים של מרגרט שטיץ ואז נוצר מיד שוק.

יום שלישי, 2 בספטמבר 2014

נקם שלא הושלם - יגאל וילפנד


חולית הנוקמים עם אבא קובנר על סיפון האונייה



נקם שלא הושלם
כתבה על משה ברזילי, פורסם בדף-ירוק ובמחנה נח"ל, 1993.
יגאל וילפנד – עין השופט

פרשת ניסיון הנקם מחזיר אותנו לימים של אחרי מלחמת העולם השנייה.סיפור מרתק שיש חשיבות רבה לכולנו ללמוד עליו ולא לשכוח..הראיון עם משה ברזילי ז"ל נכתב ע"י יגאל וילפנד חבר עין השופט שהיה שנים רבות עיתונאי ב"על המשמר".


באוקטובר 1945 קיבל חבר קיבוץ עין השופט, משה (אייזן) ברזילי, אז סמל בכיר בבריגדה היהודית שבצבא הבריטי, מברק דחוף מאשתו, שושנה: "יש מגיפת טיפוס בקיבוץ, גם בתך אילנה חולה. בוא מיד הביתה". ברזילי, נרגש ומודאג, פנה למפקד יחידתו, שהייתה מוצבת בהולנד, וביקש חופשה מיוחדת, למרות שידע כי חופשות אינן ניתנות כלל. המפקד התלבט, והחליט לבסוף לאשר לו חופשה בת חודש בלבד, מסיבות הומניטריות, כדבריו.

ברזילי תפס טרמפ לאמסטרדם, ומשם במטוס צבאי לנאפולי. בדרך ערך חניית ביניים בעיירה איטלקית נידחת משום שהטייס, בהשראת המפקדים הבכירים שבמטוס, נחת שם כדי לבקר ידיד מקומי משותף, בלי לתת את דעתו לבעיותיו הפרטיות של הנוסע היהודי הממהר להגיע לפלסטינה.

מנאפולי המשיכו בטיסה לקהיר וברזילי עלה למטוס אחר, בתקווה לנחות תוך זמן קצר בלוד. מיד לאחר ההמראה החלה סופת חול שאילצה את המטוס לשוב לבסיסו. משה, המיואש מתלאות הדרך, עלה על הרכבת הראשונה מקהיר לחיפה, ולאחר כמה ימי נסיעה מפרכים, הגיע סוף-סוף הביתה.
אז התברר לו, לשמחתו, כי הבת כבר הבריאה ונותרו לו מספר שבועות של חופשה בלתי מתוכננת בקיבוצו.

בינתיים הפך ביתו של משה למוקד עלייה לרגל. בני משפחות החיילים שביקשו לשלוח דרישות שלום, חבילות ומכתבים, לבניהם המשרתים בניכר, פקדו אותו כדי למסור את הדברים בידיו.

משה ברזילי במדי הבריגדה עם בתו אילנה



כעבור מספר ימים הגיעה במפתיע לעין השופט גם משלחת של אנשי ארגון ה"הגנה". בארגון הכירו את כישוריו של ברזילי, את שליטתו בשפה האנגלית עוד מתקופת היותו חניך "השומר הצעיר" בארה"ב, ועל תפקידיו הצבאיים כמתורגמן ורב-סמל של אחת הפלוגות היהודיות בבריגדה. הם ידעו כי עסק לא אחת בהברחת נשק ובהצלת ילדים ופליטים יהודיים. בתום ארבע שנות שירות בצבא הבריטי היו לו קשרים טובים עם צמרת הקצונה הבריטית.

עכשיו פנו אליו וביקשו כי בדרכו חזרה לאירופה, ייטול על עצמו את האחריות לקבוצה של עשרים וחמישה חיילים ארץ-ישראלים, שאמורים היו להפליג לצרפת ולהתפזר משם אל יחידותיהם ברחבי אירופה.

אחר-כך, בחשאי, נמסר לו כי אל אנשי אותה קבוצה ייאלץ לצרף עוד חמישה אנשים, שיעלו לסיפון במסווה של חיילים בריטיים. עוד נאמר לו, כי החמישה יוצאים לאירופה לבצע פעולות מיוחדות, וביניהם מצוי גם אבא קובנר, שהיה מפקד הארגון הלוחם בגטו וילנה והפרטיזנים ביערות. קובנר נסע מאירופה לארץ-ישראל כדי לקבל את תמיכת ה"הגנה" בפעולות שיבצעו באירופה אנשי קבוצת "נקם".

יום שבת, 30 באוגוסט 2014

גנן גדול גדל בגן


הצילומים -של גן ילדים אנטרופסופי וזורם בגרמניה - צילם אבידן איילשטיין


לעבוד עם ילדים זה בדרך כלל לא קל בלשון המעטה..מעטים הגברים שמוכנים לקחת על עצמם את מקצוע החינוך כיעד לקרירה.כאשר מוצאים כאלה יש להאיר עליהם באור נגוהות , כי הם עושים עבודה בלתי רגילה בעיצוב חייהם של הילדים הפעוטים.אבידן שלנו הוא גנן שהשתתף במשלחת של חלופי גננות עם גננות מגרמניה על רשמיו הוא מספר לי:

גנן גדול גדל בגן..

כבר מספר שנים מוביל אבידן ילדים רכים במדרכות הקיבוץ, עוצר ליד הפרחים והעצים ומספר להם, מפגיש את הילדים עם סבים ואנשים שחיים בקהילה ומחבר בינם לבין הקהילה הקיבוצית. אבידן הוא גנן העושה את עבודתו עם כל הנשמה. 
לא פלא שהכרה זו ביכולותיו הביאה לבחירתו כשותף בקבוצה קטנה של גננות מהאזור, שאירחו גננות מגרמניה בחילופי ידע והתרשמות וביקרו שם.
פגשתי באבידן כדי לשמוע על עבודתו עם הגיל הרך ועל התרשמותו מהגן בגרמניה.
אבידן נולד בצרפת, בעיר שטראסבורג, למשפחה דתית. כאשר היה בן חודשיים עלתה המשפחה לארץ וגרה ברמת גן. לאחר מכן עברה המשפחה לכוכב יאיר - שם היא מתגוררת עד היום.
אבידן התחנך כבן למשפחה דתית אדוקה: קבלת שבת, בית כנסת, שמירה על כשרות, תפילות ולמידה בישיבה.
לצבא הוא מתגייס לשרות מלא. במכינה לצבא הוא נמצא בגוש קטיף.
אבידן: 
"מי שאומר לך שהוא ראה את חוף הים היפה בארץ, סימן שהוא לא היה בחוף של גוש קטיף. חוויתי את המקום במלוא העוצמות שלו, מדהים, הדיונות של החול שיורדות למים... כתלמידי מכינה דתית, במקום ללכת לטבול במקווה - היינו הולכים לטבול בים. הסתובבנו באזור בלי פחד.
סדר היום בישיבה היה אינטנסיבי מאוד. קמים בבוקר לתפילת שחרית -ומסיימים את היום לקראת חצות. חלק גדול מהלימודים היה מוקדש לשילוב עם הצבא. איך, כנער דתי, אתה מתגייס לצבא ושומר על אורח חיים דתי המייצג את החברה הדתית. מאוד נהניתי מתקופת הלימודים במכינה".


אבידן מתגייס ליחידה קרבית דוכיפת, הולך לקורס קצינים ושם מוריד את הכיפה והופך חוזר בשאלה.
"אורח החיים הדתי כבר לא מתאים לי, חוץ מלחלל שבת כבר לא הקפדתי על כלום. התהליך לא היה מהיום למחר, 
אלא תהליך ממושך של שאלות, תהיות והתלבטויות. המשפחה קיבלה את ההחלטה בצורה מאוד קשה. אימא,  שהיא אידישע מאמא, קיבלה את ההחלטה שלי בלי בעיות, אבל אבא עבר משבר רציני.
אבא הוא אדם מאוד מאמין, מקפיד בכול הלכות התורה, מתפלל שלוש פעמים ביום וכן הלאה... אבל היום - כול זה כבר מאחורינו.
אנחנו ביחסים טובים, אני נוסע אליהם בשבתות.
בביתי הפרטי אני שומר על כשרות ועושה קידוש בשבת. אצל ההורים אני שומר שבת - קלה כחמורה. הגענו להבנה, אני עם ההורים ואני עם אלוהים... הוא לא מציק לי יותר מדי ואני משתדל לכבד אותו כמה שאני יכול".
האהבה לילדים החלה אצל אבידן כבר מגיל צעיר. הוא זוכר את עצמו עושה בייבי-סיטר ושרות כאופר כבר מגיל חמש עשרה. ההורים טסים לחו"ל ואבידן, כנער, מכין לחמישה ילדים ארוחות ולוקח אותם לבית הספר. בסיום הצבא הוא עושה תואר ראשון בחינוך מיוחד לגיל הרך באורנים.
למה דווקא חינוך מיוחד?
"כי אני עצמי ילד של החינוך המיוחד והיה לי ברור שאם ללמוד חינוך - אז אני מכוון לחינוך המיוחד".
אחרי הלימודים טס אבידן לארצות הברית - ללמוד רכיבה טיפולית. בחזרה לארץ אבידן משלב עבודה כגנן בגן ילדים במושב שרונה ואחר הצהרים עובד עם ילדים ברכיבה טיפולית.

יום שני, 25 באוגוסט 2014

בעקבות שודדי הסוסים






הבוקרים - איציק רוזנבלום איציק שפרן שי רם



סיפור הבילוש הזה קרה גם קרה.יום אחד לפני הרבה הרבה שנים....בשנות השמונים..

בעקבות הפשע 

כבר נאמר שהחיים הם הדרמה החזקה ביותר. הסיפור שיסופר פה יכול היה להופיע בכל סיפורי הבלשים המרתקים ביותר, אך ההבדל הגדול הוא שכאן הסיפור אמיתי ולקוח ממציאות, שלצערנו אנו נתקלים בה לעיתים תכופות. ועוד, בסיפורי בלשים תמצא לא פעם מרדף חסר נשמה, ואילו כאן, האהבה לבעלי חיים שנגנבו הרעידה את אמות הסיפים.

הסיפור מתחיל בקיבוצנו עין השופט. הסוסים רועים בחלקתם, גדורים בגדר תיל. בסביבות עשר בלילה הוזעקו עובדי הבקר בשל סוסים שנמצאו מחוץ לגדר.

שני נערים שחשו למקום, הכניסו את הסוסים והבחינו ששתי הסוסות- שרון וכנרת חסרות. בנוסף שני אוכפים נגנבו מהמחסן. ההתרגשות הייתה רבה. איציק שפרן הזעיק את אלישע שפירא, שנמצא בתל-אביב, לבוא לעזור בחיפושים. החבר'ה התארגנו בשני ג'יפים, אחד נסע בכיוון משמר-העמק, השני נסע בעקבות הסוסים.

מכאן יסופר הסיפור מפי איציק, שהיה הרוח החיה במרדף ועקב בערנות אחר כל ההתפתחויות:
"עקבות הסוסים אבדו לנו מדי פעם ביערות והחיפוש היה קשה. ביערות האדמה מהודקת וקשה להבחין בעקבות. כל הלילה הלכנו בעקבות הסוסים כדי להשיגם.
ידענו שהגניבה בוצעה רק מספר שעות לפני שהתחלנו בחיפושים ומאוד קיווינו "לעלות" על הגנבים מהר. 
לפי העקבות ניכר היה שהגנבים מכירים את המקום, אבל לא את השטח.
הם "התברברו" ביערות ולא הצליחו לעלות על הדרך הנכונה. העקבות הובילו לשטח בור והיה קשה להבחין בהם בחושך. החלטנו להפסיק בחיפושים ולהמשיך בבוקר.

הבוקר איציק רוזנבלום



שי (רם) ואיצל'ה (איציק רוזנבלום) היו בוגרי יחידות קרביות, הקשורים לענף הבקר בכל לבם. הם החליטו להמשיך ולחפש את העקבות. במשך כל הלילה חיפשו את מקום החצייה של הסוסים בכביש משמר העמק-מגידו, תוך הנחה שהגנבים פנו לכיוון ואדי ערה. חיפשו ולא מצאו זכר לעקבות.
 עם אור ראשון הם חזרו למקום שבו נפסקו העקבות וגילו עד מהרה, שהעקבות מובילות בכיוון העמק בדהירה רצופה. לעזרת שי ואיצל'ה הוזעק כוח ממשמר הגבול של עפולה, אבל לקיבוצניקים הצעירים לא הייתה סבלנות לחכות לכוח המשטרתי והם רצו בעקבות הסוסים, כשהמגבניקים נוסעים אחריהם.
העקבות הובילו לכפר גדעון, ומשם לכפרים הערביים ג'ייבלי ודבוריה. שני החבר'ה הצטיידו בפרוז'קטור, עברו מאורווה לאורווה וחיפשו בכל מקום שאפשר היה לחשוד שיש שם סוסים.
הכפריים הציצו בחשד ושאלו מה מחפשים. הם נענו שחבר שלנו הלך לאיבוד ומחפשים אותו. לא רצינו לפרסם ברבים שמחפשים סוסים, כי אז השמועה הייתה עושה לה כנפיים, וכן לא רצינו שיזהו את שם הקיבוץ ממנו הם באו. 
הסוסים לא נמצאו והשניים, עייפים מלילה ללא שינה, חזרו הביתה להחליף כוח.

יום רביעי, 20 באוגוסט 2014

כפר התקווה הגדולה



כפר התקווה הגדולה

כשעמד דה-גול ליד קברה הרענן של בתו המפגרת, אמר משפט שהיטיב לבטא את גורלם האכזר של רבים כמותה: "לא זכית אמנם לחיות כמו כולם, אולם את דרכך האחרונה את עושה כמו כולם". לחיות כמו כולם ולעשות הכול שכך יהיה, היא משאת-נפשו של ציבור הורים לילדים מפגרים, הוריםשנתנו יד ליוזמה ברוכה אשר הוליכה להקמתו של כפר-התקווה, כפר שהינו ביתם ומעונם של צעירים המפגרים בשכלם, ואשר עדיין ניתנים לחינוך ואמון, כך שבהתבגרם לא יסווגו כנתמכים על-ידי המדינה.

 (היצירות המוצגות כאן הן יצירות של אנשים עם מגבלויות - תודות לשיתוף של האינטרנט עם הקהל הרחב)

עופרה בריל. "חותם" 27.2.1976

"הנח להם לחיות כמונו, על אף שאינם כמונו" – כתוב בפרוספקט של כפר התקווה. 
פרץ רבש, מנהלו הסוציאלי של הכפר, העוזר לצעירים מספר:
"הרעיון הראשוני היה להכשיר את האנשים המפגרים, אחרי גיל החינוך היסודי (עד כמה שהספיקו לקלוט) לעבודה מקצועית, כדי לאפשר את היקלטותם בחברה בעזרת מקצוע.
עם הזמן התברר, שרק אחוז מוגבל מאוד מסוגל להגיע לרמה מקצועית של פועלי עזר.
הרוב הגדול לא מסוגל לעבוד, וודאי שלא להתפרנס מעבודתו. חשובה להם המסגרת המוגנת גם מבחינת פרנסתם וגם מבחינה חברתית".

בעיצוב חיי הכפר שותפים המנהל, ד"ר הירש, פסיכיאטר מרמב"ם – ד"ר ריינר, וסטודנט לעבודה סוציאלית – אריה פינקוביץ, המרכז את הסקטור הלימודי וגר במקום.
(חשוב מאוד שימצא אדם אחראי במשך 24 שעות). לכפר-התקווה מקבלים רק נערים מגיל 14-15 וההסבר לעובדה זו הינו, שילד הסובל מפיגור שכלי, סובל גם מפיגור בהתפתחות האישית, ורצוי – עד כמה שניתן, להביאו לכפר כאשר הוא כבר מסוגל ליתר עצמאות.
בכפר 110 חניכים, כ-30 מהתנועה הקיבוצית (שנכנסה לשותפות השנה).

מהו פיגור שכלי ומה שיעורו?
שיעור המפגרים באוכלוסיה נע סביב 3% (אחד מכל 100 ילדים הוא מונגולואידי, ושניים ממאה סובלים מפיגורים). שיעור הסובלים מפיגור עמוק – קטן למזלנו בהרבה. התשובה לשאלה כיצד נגרמים פיגורים שכליים היא מוכרת: פגיעה במוח. ישנן כמובן פגיעות לאורך כל החיים, אולם בתקופות ההיריון, הלידה והגיל הרך – אחוז הפגיעות גבוה יותר. האדמת, מחלות טוקסיות (הרעלת הגוף) או תרופות מסוימות (טלידומייד) בזמן ההריון, מוכרות היטב כגורמים אפשריים לנזקים במוח.
גם ה"מונגולואיד" משול לתאונה ביולוגית (בתקופת ההיריון המוקדמת), כאשר מתוך סיבה בלתי ידועה חל שיבוש במספר הכרומוזומים של העובר. קרוב ל-8% מן המפגרים נמנים על קבוצה זו. תנאי חבלה אפשריים במוח הוולד יכולים להיווצר גם בעת הלידה. בלידה מאומצת, או כאשר קיים צורך של התערבות מכשירים (כמו מלקחיים).


קבוצת פיגור אחרת מתהווה כתוצאה ממחלות מוח שונות בגיל הרך, בעיקר דלקת-מוח או קרום-המוח. קיימות עוד מחלות אחרות על רקע שיבושים בחילוף החומרים, מחלות טוקסיות, תאונות פיזיות וכדומה. יש צורך להצביע על פיגורים שאינם תוצאות נזק אוגני במוח, אלא תופעות לוואי של מחלות נפש, המונעות מהנפגעים בהן לתפקד בצורה נורמאלית.

קבוצה נוספת הכלולה במסגרת כפר-התקווה, הם חניכים שבנוסף לפיגור, סובלים מאפילפסיה. גם התקפים אפילפטיים ארוכים גורמים נזקים לתאי המוח וכתוצאה מכך לירידת היכולת השכלית.



לא רק מנת משכל

אל "כפר-התקווה" באים נערים שעברו את גיל החינוך היסודי, במסגרות של בתי-ספר מיוחדים. חלקם למד קרוא וכתוב ופעולות חשבון פשוטות. קריאה או כתיבה הם יודעים בדרגות שונות. חשוב לשמור על רמת המשכל כפי שרכשוה בלימודיהם בבתי-הספר המיוחדים. הם לומדים ברמות שונות, נושאים הקשורים לחיי אדם, טבע, עולם, מדינה, יסודות חשבון, קריאה, מוסיקה והתעמלות. המורים – חלקם סטודנטים מ"אורנים", חלקן מורות צעירות מהסביבה – עובדים בהדרכתו של מורה לחינוך מיוחד.

לאיזו רמת התפתחות הגיעו חניכי הכפר (שרבים מהם עברו את גיל ה-20 לחייהם, והבוגר ביותר הינו בן 48)?
משיב פרץ: 
"בכפר יש חניכים שמנת המשכל שלהם נעה בין 50-80. הרמה השכלית הנמוכה ביותר היא כשל ילדים בגיל
4-5, הגבוהה ביותר כשל בן 12. ילד בן 12 יכול להיות מאוד אינטליגנטי, אך יש להבחין בעניין ה-אי-קיו (מדד משכל) ולראות את האובייקט בקונטקסט של אדם שלם. יכול להיות אדם בעל ה-אי-קיו ורמת התנהגות אינפנטילית ובלתי בשלה. יש כאן אנשים שמבחינת ה-אי-קיו היו יכולים לחיות בחוץ, אבל מוכרחים במקרים כאלה לבחון את בגרותם הנפשית.



לא מנותקים

סיור עם פרץ במקומות העבודה הוא חוויה מלהיבה. תרועות שמחה ואהבה קידמו אותנו והנערים התרפקו על פרץ, המאזין בסבלנות לשאלותיהם. בבית-מלאכה גדול עוסקים נערים במלאכת הסנדלרות בהדרכת מבוגר, המשמש להם כמטפל וכאח בוגר כאחת. ראינו נערים העוסקים בהרכבת פריטים שונים ממוצרי פלסטיק וביקרנו בענף אריגה, בו מדריכה חברת שער העמקים.


באיזו מידה מסוגלים החניכים לעמוד במשמעת של שעות העבודה?

משיב פרץ: 
"קשה לדרוש מהם משמעת בעבודה, אבל כללית אין היעדרות מהעבודה, אלא בגלל מחלה. האנשים מקבלים תרופות, ותרופות הרגעה מגדילות את הצורך במנוחה ושינה. לכן מוקדשות שעות אחה"צ למנוחה. החניכים אינם מקבלים תמורה בעד עבודתם, אך נשקלת אפשרות כזו, על-מנת לדרבן אותם לתרום קצת יותר למען אחזקתם. 
כרגיל, קיימת בעיה של מימון, משום שהוצאות האחזקה גדולות מאוד. אפילו עובדים החניכים ומייצרים, יש כאלה המנצלים את עובדת היותם חניכים, ומשלמים להן פרוטות עבור עבודה די מורכבת".

בכפר התקווה עורכים חגיגות. לכל חג מכינים החניכים מופע, פרי ניצחונם על מגבלותיהם. מנגנים בחליליות, שרים או מציגים. את ערבי השבוע הם מבלים ליד הטלביזיה ולעיתים אף בסרטים, בעיקר סרטי נוער. קשה לסגור אותם הרמטית מפני התופעות הקיימות בחברה ומשום כך גם קשה לברור סרטים עבורם. הם יודעים שקיימת אלימות בחברה ומודעים לנושא המלחמה. למוות הם מתייחסים כמו כל נער אחר.



מקיימים חיי מין

באיזו מידה מסוגל אדם מפגר לדאוג לעצמו?
"הבעיה לא כל-כך מוגדרת. משתדלים לקבל לכפר רק אנשים המסוגלים לדאוג לעצמם. יש כיום כ-20 חניכים הזקוקים לפיקוח על סדרי ההיגיינה שלהם. מזמינים אותם למרפאה ורוחצים אותם פעמיים בשבוע. הכלל צריך להיות: עצמאות בדאגה לניקיון החדר (בעזרת אמהות-הבית), ירידה לחדר-האוכל ועבודה – בהתאם ליכולת. קושי מסוים מהווים חניכים הסובלים מדי פעם מתהליכים פסיכוטיים. הודות למסירותו הרבה של פסיכיאטר, המבקר פעמיים בשבוע, ובעזרת אחיות מנוסות, עוקבים באופן יסודי אחר התמונה הבריאותית, והכפר מסוגל להתמודד עם בעיית אחזקתם של חניכים כאלה ונחסכות מיטות במחלקות פסיכיאטריות בבית-חולים".


האם החניכים מקיימים חיי מין?
פרץ מסתייג.
"זהו נושא שאת צריכה לקבל את אישורם כדי לשוחח עליו. באופן כללי חיים חיי מין, אך חיי משפחה אנחנו לא יכולים לאפשר להם, מכיוון שאישיותם של החנזהו נושא שאת צריכה לקבל את אישורם כדי לשוחח עליו.
באופן כללי חיים חיי מין, אך חיי משפחה אנחנו לא יכולים לאפשר להם, מכיוון שאישיותם של החניכים לא מפותחת, אין הם בוגרים דיים גם בשטח המיני.
רק אחוז נמוך מסוגל בכלל לקיים חיי מין. יש כאן זוגות שחיים כבר מספר שנים ביחסים קרובים, אך לא במגורים משותפים. החניכים הם כנים וגלויי-לב, וכל בת המספרת שיש לה חבר, מקבלת באופן סדיר את הגלולה. מאוד לא רצוי שייוולדו להם ילדים. יתכן שהילדים יהיו נורמאליים, אך ילדים להורים מפגרים יש להעביר למוסדות או למשפחות אומנות.

יום שני, 18 באוגוסט 2014

ללמוד לאהוב את הים

הדולפיריום בתל אביב בשנות השמונים

ללמוד לאהוב את הים

מי אינו זוכר את פליפר? הדולפין ששיגע את כולנו, תמיד נחלץ לעזרה, קפץ ואותת כדי שנבין אותו, חיפש אתגרים; פליפר האוהב, השמח, העצוב...והנה, במרחק קטן מבתינו נוכל עוד מעט לצפות באחיו של פליפר. ולא רק דולפינים נוכל לראות, אלא עוד עשרות ומאות מיני דגים ובעלי חיים המרכיבים את אוכלוסיית הים. כל זה ב"דולפינריום".


עופרה בריל, "חותם" – 9.1.1981
תודה לנועה קריב לביא על ההדפסה

בין יפו לתל-אביב, על שפת הים, נבנה בכספם של משקיע ישראלי ומשקיעים דרום-אפריקניים מרכז ללימוד ובידור. פנינו למשרדי ה"דולפינריום", הממוקמים באורח זמני בבית גיבור, עלינו תשעה-עשרה קומות, ומשם, ממרום הגבהים, צפינו בפרויקט המרשים.
מרינה, דוברת ה"דולפינריום", מקבלת אותנו בחביבות. בעזרת דגם מוקטן היא מסבירה לנו את התכנית:
"את הדולפינריום מרכיבים שני מרכזים ענקיים ועגולים, הנראים מלמעלה כמו הספרה שמונה.
במרכז אחד בריכה ענקית ומסביבה אצטדיון. בבריכה זו יציגו מאלפי הדולפינים ואריות-הים בפני הקהל. במרכז השני יהיו אקוואריומים ענקיים, שבהם נראה את סוגי החיים בים-התיכון ובים סוף".
לדברי מרינה, מטרת ה"דולפינריום" לחנך דרך בידור. כיצד? כאן נכנסת לתמונה ורדה, ביולוגית ימית במקצועה, מרכזת מדור החינוך ב"דולפינריום".
שאלנו: מהי חשיבות החינוך לאהבת הים?
ורדה: "ארץ ישראל התברכה בגבול ימי ארוך מאוד. אנו איננו מודעים מספיק לנושא הבלתי נדלה – הים. חשוב שנכיר את הסביבה שאנו חיים בה. תראי, בזכות כמה משוגעים לדבר, שהקימו את "החברה להגנת הטבע", זכינו למודעות הולכת וגוברת בכל הקשור לנוף היבשתי שלנו, אולי עתה נזכה להכיר גם את הנוף הימי.


מקצוע העתיד

"האוקיאנוגרפיה (חקר האוקיאנוסים) היא מקצוע העתיד. את האנרגיה יפיקו מהים; הים יהיה למקור המזון הגדול ביותר (חשוב שנכיר את האצות, כי הן מרכיבות את שרשרות המזון הגדולות בים).
הוא ייהפך לאחד ממקצועות הטבע החשובים שיילמדו בבית-הספר. בדעתנו ליצור מדגם מייצג של רוב קבוצות בעלי החיים בים. נקים מערכת אקוואריומים שתתחלק לשלושה מדורים: א. ים סוף; ב. הים התיכון; ג. מים מתוקים.
בכל מדור תהיה תת-חלוקה לנושאים: במים מתוקים נמצא בצד אחד את כל בעלי-החיים שאנו יכולים למצוא בארץ בנחלים, באגמים ובמקווי מים, ומצד שני – דגים טורפים, החיים במים מתוקים באירופה.
במדור של ים-סוף והים-התיכון יהיו שלושה-עשר אקוואריומים המחולקים לפי נושאים המיוחדים לחיים בים, כמו שיתוף פעולה בין דגים, גאות ושפל, אזורי מחייה, צורות תזונה שונות, הסוואה. מדי כמה חודשים נשנה את הנושאים כדי למשוך את קהל המבקרים לשוב וללמוד נושא חדש.

ב"דולפינריום", נוסף לאצטדיון שבו יחזה הקהל בדולפינים, יהיה אולם שבו נקרין סרטים ושקופיות ונקיים הרצאות ומופעים אור-קוליים בנושאים ימיים.
למבוגרים ולנוער המתעניינים בביולוגיה ימית יהיו חוגים אחר-הצהרים, שיכללו בין היתר גם סיורים מודרכים ללימוד העושר הזואולוגי בשפת-הים. לחודשי הקיץ אנחנו מתכננים קייטנות-יום, שבהן יתקיים לימוד מעבדתי. 
אלו הן מעבדות רטובות.
במקום שולחנות רגילים יהיו שולחנות מים, שבהם יש אפשרות לעשות ניסויים שונים בנושאים ימיים, כמו: איך משפיע החושך על הדג, מהי עזרה הדדית בים, לימוד החי המרכיב את השלולית או הביצה ועוד...

המרכז השני ב"דולפינריום" יהיה בידורי. בתוך בריכה ענקית, למול קהל צופים, תהיה הצגה.
השחקנים הראשיים יהיו הדולפינים ואריות-הים. את ההצגה ילווה מנחה, שיסביר בדיוק מה קורה, אלא שאנו חוששים שהאפקט החזותי יהיה כל-כך חזק, שלקהל הצופים יהיה קשה להקשיב.
ההצגה תשתנה כל כמה שבועות. חיות אלו משתעממות עד מהרה ומחפשות אתגרים חדשים".


הדולפינריום בתל אביב שנות השמונים

יום רביעי, 13 באוגוסט 2014

מידע מודיעני משנת 1917

מכתבים ומידע מ  - 1917



הביאה לדפוס עופרה בריל
(העברית במכתבים מצוטטת במקורה )


תנועת ניל"י קמה ב-1916 ויוסדה ע"י אהרון אהרונסון ואחותו שרה אהרונסון וכן על ידי אבשלום פיינברג ו- יוסף לישנסקי.
 ניל"י קמה בעקבות חשש השמדה של המושבות , חשש להעברת ארץ ישראל לשליטת בריטניה וחשש לאי-התיישבות יהודית בארץ ישראל. סיבה נוספת היא שבאותו הזמן, הבריטים הביעו תמיכה בהקמת בית לאומי ליהודים בארץ ישראל (הצהרת בלפור). בתחילה, אבשלום פיינברג הגה את הרעיון לארגן מרד יהודי, אך אהרון אהרונסון הגיב לרעיון בדחייה, ובמקום זאת הם הגו את הרעיון להקים מחתרת ריגול לטובת הבריטים.

בשנת 1916 יצא אהרון אהרונסון ל- גרמניה, ובדרך חזרה עבר ל- אנגליה , שם הוא נפגש עם סוכנים ואנשי צבא בריטיים ורכש את אמונם. הוא חזר ל-מצרים בתור יועץ מודיעין, שם הוא סייע להגיית התוכנית של פלישת הבריטים לארץ ישראל. פיינברג  ולישנסקי יצאו ל-מצרים  בדרך אל אהרונסון, אך בדרך הותקפו ע"י בדואים , ופיינברג מת. לישנסקי הגיע פצוע אל הבריטים, ולאחר שנרפא, הוא עזר לאהרונסון. 

רק בחודש פברואר של שנת - 1917, החל הקשר בין הבריטים, לבין המרכז של ניל"י שב-עתלית. הקשר נעשה ע"י שליחת מסרים לאוניות בריטיות שהתקרבו אל החוף מדי חודש או יותר בחשכת הלילה , כאשר הרשת נעזרה ב- צפנים וסימנים , בשליחת מסרים ע"י יונים. בשנים שלאחר מלחמת העולם הראשונה, רוב היישוב היהודי בארץ ישראל הסתייג  מניל"י, אם כי לאחר זמן מה , יחס זה השתנה.

הרשת התגלתה ע"י ה-האימפריה העות'מאנית , עקב תפיסתם של כמה חברים ברשת אשר עונו וגילו צפנים , ומסרו מידע על משתתפי הרשת האחרים . 
לאחר מותו של אהרונסון ב- 15 במאי שנת 1919 בתאונת מטוס, פעולת ניל"י הופסקה לגמרי.

(מתוך ויקיפדיה , האנציקלופדיה החופשית )





יוסף לישנסקי


מכתבים ומידע מודיעיני


הגיע לידי קובץ מכתבים ומידע מודיעיני מיוסף לישנסקי לאהרון אהרונסון שנכתבו בשנים 1918 - 1917 בשיא פעילותה של מחתרת  "נילי " בארץ.
המכתבים מצולמים מארכיון בית אהרונסון שבזיכרון  - יעקב , החומר קשה מאוד לקריאה בגלל כתב היד הלא ברור.
 כמה חשוב לכולנו להעביר מידע שכזה למחשב , להדפיסו בצורה שכל עין תוכל לקרוא וליהנות  מהחומר החשוב הזה.
למען לעורר את התיאבון אני מפרסמת כאן כמה קטעים ממכתבי יוסף לישנסקי לאהרון אהרונסון וכן מידע מודיעיני על הצבא התורכי ששלט בארץ באותה תקופה.


אהרון החביב שלום                                                           14.9.1 917

רק לפני רבע שעה חזרתי מחיפה והנה מצאתי ששרתי (שרה אהרוסון) הכינה לך חבילה שלמה ובפנים עצות והצעות וכדומה.. ולכן רצוני גם אנכי להביע לך את דעתי בנידון זה ועכשיו:
א- הזוכר הנך בוודאי אז  כאשר התחלת בעבודה אתה ואבשלום.לפני שהכרתם עוד את יוסף,החשבתם אז כי כל העבודה תעבור באופן כל כך שקט שלא יעורר חשד מה שהוא ולא תסבלו מזה?
תסלח לי אינני חושבכם לטיפשים שיכולתם לתאר בדמיונכם דבר כזה.אם רוצים לעבוד עבודה כזאת צריכים להיות נכונים לכל מיני אסונות שיקרו לנו.ועכשיו נדון באיזה מצב אנו נמצאים ברגע זה,והנה:
ב.  עד רגע זה עוד לא היה עלינו מצד הממשלה כל חשדים אף כי יהודינו פטפטו
כל כך הרבה,עד שיש להתפלא איך שהממשלה לא הרגישה בנו.
והאמן לי בהרבה עול ודיפלומטיה עלה ליוסף עד שהצליח פחות או יותר להשקיט את הרוחות היהודונים ולא ברגע אחד זה נעשה.
לא מעט סבלתי כאשר כל העולם הביטו עלי כעל מרגל ובעוד אגלה לך (רק שלא תתרגז) שהיו אפילו כבר הצעות מטובי עסקנינו להרגני.
ואנכי ידעתי והבנתי ולא נסוגותי אחור.עד שסוף סוף הצלחתי שיחליפו את דעתם ובמקום מרגל להתחיל להביט עלי כעל איזה סוד ולרקום מסביבי ספורים ואגדות ולהתחיל להתעניין בי ולא בהצעות שונות מכל הצדדים.
ג. אמרנו מה שהיה עד רגע זה ועכשיו אגיד לך מה שיש ברגע זה- והנה נתפשה יונה ויש חשדים , נאמר אפילו עלינו (אף כי לא יער ולא דובים) מה עלינו לעשות?
ראשית - שלא ימצא אצלנו כלום אם יבואו לחפש ( ואת זה עשיתי כבר מזמן).
שנית- שימצאו בידינו מן האדומים האדומים לשעת צורך בכמות.
ושלישית - לעמוד על המשמר ולדעת בדיוק מכל הנעשה בממשלה המקומית אודותינו ובפרט מהפקודות שיש לצבא שמסביבתנו.
רביעית - שזה העיקר לעמוד על המשמר ובקור רוח ולא להיבהל ממה שמספרים ומגידים וסיפורי נשים ופחדנות  ואז הכול ילך כשורה.
ואם אחרי כל זה נכשל ונתפש,הן לזה חשבנו גם מקודם ומה הבהלה?
והאם כאשר נתפש אבשלום במדבר שאז בטח הייתה סכנה עליו ועליך ,מדוע אז לא חדלתם? ......
...מה ששיך למלחמה.מצב הצבא בחזית נורא.מתים מרעב וממחלות וגם התורכים באו לידי הכרה שינחלו מפלה ולכן הם ממהרים להביא צבא חדש ובריא בהרבה נשק,ומפני טעם זה עליכם להזדרז לפני שיגיעו הנה הצבא
 החדש .יש סברה שבמשך 15 יום יהיו כבר צבא חזק וחדש בחזית היות והרכבת התחילה לעבוד ביום ובלילה ולא מקבלים נוסעים צאווילים (אזרחים) למשך 15 יום.

יוסף לישנסקי


בית משפחת לישנסקי בבית וגן


נעמן בלקין

1.9.1917

בבוקר הגעתי לחדרה,אחרי שנחתי קצת,יצאנו לראות את פרדס אבשלום , מה אגיד
לך חביבי זה הוא הפרדס היותר יפה בכל חדרה ושם נסענו לשקדים שלך ושל אבשלום בשותפות ,השקדים עצובים קצת וצריך לחדשם ובעוד  איזה ימים אשלח את פרדתי הפרטית שקניתי בדמשק לשם עבודתנו לחרוש אותם פעמים.
גם בזיתים הייתי ,הם מעובדים לא טוב ,על כל פנים הרבה יותר טוב מכל העצים שמסביב,עצים בריאים שנחמד להביט עליהם.הסכמתי ולו יהיה מרחוק-לא תוכל לצעוק עלי- לעבד את כל נטיעותיך ונטיעות אבשלום .לתת לניסן 5 פזות בשביל העבודה ולו תרגז כמה שתרצה.....
.....ליפו הגיעה פקודה רשמית שכל התושבים נתיני עותומניה (תורכיה) יעזבו את העיר במשך שלושת ימים.הנתינים הגרמנים,אוסטרו-הונגרים ובולגרים יכולים להישאר.המגורשים ילכו לממין-לעניים יינתנו רכבות חינם.
 ...לעת ערב עברה רכבת מבאר שבע לדמשק. מכילה: שקים מלאים צוויבאק (לחם מיובש).ושני חיילים גרמנים.לשאלתי למה הם מובילים זאת לדמשק? ענו: כדי כשישובו ימצאו בדמשק אוכל מן המוכן.הם מספרים שהאנגלים גורשו מעזה,בעוזבם 4000 חללים,מן הטורקים נפלו מעט מאוד,ביניהם ליוטננד אחד גרמני וליוטננד אוסטרי,מייאר טעללער הוא מפקד גזה (עזה).
....ד"ר טשערנייץ קבל חופש ללכת לחיפה.
הוא סיפר שבבירות היו 4 צוללות גרמניות,כן ספר גם מר ג. וילבסויץ שעבר היום פה (הוא מהנדס בדמשק יחד עם יודין קנטרו) הוא ראה שצוללה אחת הביאה שני אופיצרים (קצינים) מהימייה האנגלית,שניצלו מאוניה אחת שהטביעו סמוך לאלכסנדריה.
ד"ר טשערנייץ מחפש דרך לברוח. הוא מספר לי שיש יהודים ההולכים לבדם ממצרים לפלשתינה דרך המדבר.ביניהם אבשלום פיינברג ועוד אחד מהמושבה רוחמה (שומר מבין הפועלים) הם הולכים לרוחמה , ושם לובשים בגדי
 בדואיים ,משחירים פניהם בצבע שחור ולוקחים להם חמורים טעונים באיזה סחורה שהיא וגונבים כך את הגבול. ממצרים הם מביאים כסף בשביל היהודים העניים, כך הביאו 15 לירות אנגליות לאיש אחד בראשון לציון ושמו ראזין.כל זה סוד כמוס,ובבקשה שלא לגלות לשום איש.שאלתיו- הלא אלה יכולים לשמש בתור מרגלים בשביל האנגלים- לא- ענה- האנגלים אינם חפצים להשתמש בהזדמנויות כאלה , המיוחדים אך ורק לפעולות פילנתרופיות.    
טוביה לישנסקי בנו של יוסף לישנסקי


עבריה לישנסקי בתו של יוסף לישנסקי