מזכרונותיו של חלוץ - לוי שפירו

חלק ב

ברנדייס במשרדו

   
מאין השם "עין השופט"?
הקיבוץ קרוי על שמו של השופט לואיס ברנדייס, שסייע רבות לקיבוץ בראשיתו. באותו זמן הוא היה שופט בבית המשפט העליון של ארה'ב. כשהוא שמע שמתארגנת קבוצה של צעירים, אזרחי ארה'ב, להקים קיבוץ בפלשתינה, הוא גילה עניין רב בכך ויסד קרן לעזרה. אבל הוא לא היה רק איש שנותן כסף, הוא התעניין בכל, והיינו צריכים לדווח לו על כל הנעשה במשק. הוא היה יכול לשים לב שתנובת החלב ירדה והיה כותב לנו ושואל מה גרם לכך.
כשהוא בא לראשונה לבקר בקיבוץ, רובינו לא ידע הרבה על חקלאות, והיינו צריכים מישהו שיעזור לנו להתחיל. לכן הקרן הקיימת לישראל שלחה לנו יועץ לחקלאות בשם יוסף ווייץ. תפקידו היה לעזור לקיבוצים בשנתם הראשונה. הוא היה מחליט מה יישתל ואיפה.
בהתחלה היו לנו 3400 דונם. היה פרופסור אחד ( פיקרד) מאוניברסיטת ירושלים שעזר לנו למצוא מים. הוא היה הולך מסביב עם מקל והיה אומר לנו: "כאן המקום שאתם צריכים לחפור". היינו חופרים, וכמובן שמצאנו שם מים! הוא ידע בדיוק! הוא אפילו לא חייב את הקיבוץ על כך. הוא יכול היה לחייב את הקיבוצים על הידע שלו, אבל הוא ראה את עצמו אחראי למצוא מים להרבה ישובים.

- אני מבין שהיית פעיל בעלייה הבלתי לגאלית לארץ.
עמדתי בראש אירגון המשאיות של כל ישובי האיזור. כשהעולים הלא לגאליים הורדו מהסירות, כשהם הגיעו לחופי הארץ, באופן טבעי קראו לנו להסיע אותם במשאיות שלנו לקיבוצים השונים. רובם הגיעו לחופים שליד עתלית, כחמישה מיילים מחיפה. באותו מקום החוף היה מאד שטוח ויכולנו להתקרב לים עם המשאיות.
הבעיה הגדולה הייתה שלבריטים היה מחנה גדול על יד עתלית. זה היה מחנה גדול, מוקף גדרות תיל. אבל כמו בכל דבר, היה צריך להתחכם להם עד כמה שאפשר, ובזה ארגון "ההגנה" היה מוצלח.
לילה אחד, כאשר קבוצה של כ-300  עולים הגיעה בסירות קטנות אל החוף, "ההגנה" שלחה לעתלית כמה מאנשיה, לבושים במדי המשטרה הבריטית. הם נכנסו למחנה הבריטי, עצרו כמה, העמידו אותם ליד הקיר עם ידיים מורמות, לקחו מהם את הנשק ואז סימנו לנו לבוא ולהוריד את העולים מהסירות. כל זה היה במרחק 100 מ' מהמחנה הבריטי...

עליה בלתי לגלית שנות הארבעים

-  כמה הובלות של עולים היו?
די הרבה. היו פעמים שלא יכולנו להתקרב עם המשאיות אל החוף. היינו מחכים בחושך, בצמתי כבישים ולשם היו מביאים את העולים. היו מביאים אותם בכל מיני כלי תחבורה. לילה אחד ראיתי טרקטור מתקרב ומאחוריו עגלה עמוסה קש, ומתחת לקש היו העולים שאותם העמסנו על המשאיות.
תמיד קיבלנו הודעות מראש מאין לקחת את העולים ולאן להביא אותם. לפעמים לקחנו אותם לרחובות או לנס ציונה. בצפון לקחנו את העולים לישובים ליד חיפה, והיינו מפזרים אותם – 20 לקיבוץ אחד, 30 לקיבוץ אחר. ולפני שידעת, ממש באותו הלילה, הם היו מולבשים כישראלים, מקבלים תעודות זהות, כך שלא יכולת להבדיל בינם לבין האחרים. כל זה היה מוכן מראש. אני לא יודע איך "ההגנה" הכינה את תעודות הזהות המתאימות, אבל הן נראו טובות ממש כמו שלי. הם עשו עבודה נהדרת עם התעודות והניירות.

-  הפליטים התערו מהר בחיי הקיבוץ?
אכן. רק כדי לתת לך דוגמה – הייתה יחידה של הצבא הפולני מוצבת במזרח התיכון, תחת פיקודו של הגנרל אנדרס. הם היו מגיעים להצטיידות בחיפה.ידענו מתי הם מגיעים וניסינו ליצור קשר עם היהודים שביחידה ולנסות לשכנע אותם לעזוב את הצבא הפולני ולהצטרף אלינו לפלשתינה.
היה לי בן דוד ביחידה הזו וביקשתי ממנו לידע אותי מראש מתי הוא יגיע לחיפה. אשתי ואני נסענו לחיפה וחיכינו לו בתחנת הרכבת. הוא ראה אותנו, עזב את היחידה והגיע למקום שבו חיכינו לו. במהירות לקחנו אותו לחנות מיוחדת שארגנו. זו הייתה חנות של בגדי "אתא". אני לעולם לא אשכח זאת! היה שם בחור בשם יצחק והוא אמר לבן דודי להתפשט. הלבשנו אותו במכנסים קצרים ישראליים וכל היתר, ונתנו לו תעודת זהות ישראלית, ובתוך חצי שעה הוא היה קיבוצניק! הוא בא איתנו לעין השופט, הוספנו מיטה לחדרנו הקטן, והוא גר איתנו.
פעם אחת אני נתפסתי ע'י הבריטים. נאמר לי ע'י חברי "ההגנה" להיפגש איתם במקום מסויים. נאמר לנו להעמיס כדי חלב ריקים על המשאיות שלנו, כך שאם הבריטים עוצרים אותנו ושואלים אותנו לאן אנחנו נוסעים באמצע הלילה, תשובתנו תהיה שהבאנו חלב לחיפה ואנחנו חוזרים עם כדים ריקים. הבעיה הייתה איך להסביר לבריטים שאנחנו נוסעים באמצע הלילה בין חיפה וההרים בדרך, שמחוץ לכל מקום. הבריטים פשוט לא האמינו לסיפור שלנו. הם הובילו אותנו לכלא עכו ועצרו אותנו עם המשאיות והכול. כדי להראות לנו עד כמה הם לא מרוצים מכך שהצלחנו להבריח עולים, מוקדם באותו לילה, הם פשוט שברו בפטישים את המנועים של המשאיות שלנו. עמדנו שם עם דמעות בעיניים וצפינו בכל מה שקורה..
הבריטים החזיקו אותי בכלא כמה ימים, אבל הסוכנות היהודית לחצה על הנציג הבריטי בחיפה לשחרר אותנו. כתוצאה מהאפיזודה הזו, פגשתי לראשונה את דוד בן גוריון. כעומד בראש אירגון נהגי המשאיות, הלכתי לבן גוריון כדי לדבר איתו על הנזק שנגרם למשאיות ועל הצורך במימון התיקונים. הוא ענה לי שהקיבוצים יכולים לדאוג לכך בעצמם.
אז שאלתי אותו: "ומה אם אתה לוקח משאיות מנהגים פרטיים בתל אביב, שהם צריכים להאכיל את משפחותיהם – להם תעזור?"  "כן" הוא ענה לי, "כי להם אין מי שיעזור, אבל לקיבוצים יש". אף פעם לא קיבלנו חזרה את הכסף בעבור התיקונים!

משאית משוריינת בשנות הארבעים

מזכרונותיו של חלוץ - לוי שפירו

 

משפחתו של לוי שפירא - אשתו אסתר ובנו יואל והבת 

שיחות עם לוי שפירו

(לוי שפירא היה ממייסדי הקיבוץ - עזב לארצות הברית בשנות הארבעים )

  השיחה נערכה  ע'י לאונרד לחובר, בארה'ב, בשנת 1987
תרגום מאנגלית: עידית חגי (ספטמבר 2013)

לוי שפירו מספר:
הצטרפתי לתנועת "השומר הצעיר" בגיל 12. זה היה בעיירת הולדתי  ס א ר נ י, בפלך ווהלין שבפולין ואורגן בבית הספר העברי שם.
בית הספר העברי הוקם ע"י הקהילה היהודית כמענה לאיסור השלטונות על לימודי היהודים  בבית הספר הפולני.
בעיירת הולדתי היו כמעט עשרת אלפים יהודים ואולי רק נער אחד או שניים למדו בבי"ס פולני. כל השאר היו צריכים למצוא לעצמם בית ספר, לכן הקהילה יסדה את בתי הספר "תרבות" .
בתי ספר אלו הוכרו לחלוטין ע'י השלטונות, והורשו להתקיים, גם ללא תקציב וללא עזרה, לאחר שניתנו לנו בחינות, בסיום כל שנה, שבהן עמדנו בכל הדרישות  הממלכתיות.
מי שרצה להמשיך את לימודיו, לאחר התיכון, היה צריך לעשות זאת בצרפת או בגרמניה, מחוץ למדינה, בגלל שהאנטישמיות הייתה כל כך חזקה.
מעט מאד יהודים הצליחו ללמוד באוניברסיטאות הפולניות. אחד מהם היה יצחק גרינבוים, המנהיג הציוני הדגול, שלמד משפטים בבתי ספר פולנים והיה חבר הפרלמנט הפולני. מאוחר יותר עלה לארץ והיה חבר קיבוץ גן שמואל.

בית ספר תרבות 1935

אני עברתי לוילנה ושם למדתי בגימנסיה. בתקופה זו התנועה הציונית שם הייתה מאד חזקה, לא רק "השומר הצעיר" אלא כל שאר תנועות הנוער, מכל המפלגות: פועלי ציון, ברית טרומפלדור  ועוד...
אני הצטרפתי ל"שומר הצעיר" עם עוד כמאה חברים, שהגיעו מערים שונות, ויצרו קבוצה מיוחדת בשם "גדוד ערי ושדה" בה הייתי מאד פעיל.
בינתיים, הורי ואחי היגרו לאמריקה. רק אחותי נשארה בביתנו שבסארני .
למזלי, מצאתי בוילנה חדר, יחד עם עוד שלושה סטודנטים, בביתו של המוציא לאור של העיתון היהודי "וילנה צייט", שהיה איש מאד ציוני שהשפיע עלי רבות.
בשנת 1927 סיימתי את הגימנסיה והורי שלחו לי ולאחותי אישורים כדי להצטרף אליהם לאמריקה.

לאחר זמן קצר באמריקה, מצאתי שמתחילה להתארגן קבוצה של "השומר הצעיר" בעיר דטרויט. אחד האנשים הפעילים ביותר היה ירמיהו חגי. הוא, אני וצעיר אחר בשם אהרון רייטמן, קראנו לעצמנו "הטריומויראט" והתחלנו באירגון. לא להאמין – תוך זמן קצר היו לנו 200 חניכים בבתי ספר שונים. בתי הספר העבריים לא רצו בנו, כי ראו בנו תחרות לעבודתם, וההורים פחדו שילדיהם ירצו לעלות לישראל (פלשתינה באותם ימים)- זה מה שהפחיד אותם...

-  מתי נסעת לישראל?
זה היה בשנת 1936. היינו בין ראשוני המתיישבים בהתיישבות שנקראה "חומה ומגדל".
הקיבוץ שלנו היה "עין השופט". אבל לפני שעלינו על הקרקע, התחלנו את חיינו הקיבוציים בחדרה, הנמצאת במחצית הדרך בין תל אביב וחיפה. עבדנו בפרדסים וקיווינו להתיישב על אדמתנו .
חדרה הייתה עיירה קטנה אבל היו בה כל המוסדות הציבוריים שצריכים להיות בעיר – בי"ח קטן, רופאי קופת חולים וכו'..
כאשר הגעתי לפלשתינה החברים החליטו שצריך נהג יותר מכל. לי היה רישיון נהיגה וכך מצאתי את עצמי נוהג, בבוקר שלמחרת הגעתי, עובד בסלילת הכביש בין חיפה לקיבוץ מעברות, לא רחוק מנתניה. יותר מאוחר הוארך הכביש עד נתניה וכך נוצר הכביש, המחבר את חיפה עם תל אביב.
אני הובלתי משאית כבדה, עמוסה באבנים ובסלעים והעברתי אותם לחדרה, שם היה צריך לפרוק אותם, וכך נסעתי הלוך ושוב. עבדתי 16 שעות ביום, כי לא היו לנו  מספיק נהגים.
עבדנו בשביל הבריטים ומשכורתנו המועטה הייתה בסך 34 פיאסטרים ליום לצרכי קיום.
בחדרה היה מפעל רעפים מבטון – שם עבדו חברינו, וכן בקופת חולים או הוראה בבית הספר.
לכל אחד הייתה עבודה וכך יכולנו להרוויח קצת כסף שעבר כולו לקופה משותפת. היה אסור שיהיה כסף פרטי לאנשים.  כל מה שהרווחנו היה שייך לקיבוץ. הגיזבר ריכז את הכסף ואם הייתי צריך משהו, הייתי צריך לבקש מוועדה מיוחדת.
לאחר שהקיבוץ נוסד, הקמנו קואופרטיב משאיות להובלת סחורות אל הקיבוץ וממנו, וכן לקיבוצים נוספים. אותי מינו לעמוד בראש הקואופרטיב. לכל קיבוץ הייתה משאית, אבל הדלק היה יקר ובקושי ניתן היה להשיג צמיגים. לכן החלטנו שמשאית אחת תאסוף את כל התנובה מהקיבוצים שבסביבה ותשווק את זה בחיפה, תל אביב וירושלים, ובדרכה חזרה תביא את כל הנחוץ לקיבוצים.
למחרת הייתה עושה את הדרך משאית מקיבוץ אחר. היו כמה קיבוצים באיזור שלנו כדוגמת דליה, משמר העמק ואחרים.

ג'וערה ביום העליה 1937

-  אתה יכול לספר לי על ראשית עין השופט?
קיבוץ עין השופט נוסד כקיבוץ "חומה ומגדל". התחלנו בשנת 1936. קודם היינו צריכים לקבל את הקרקע מהקרן הקיימת לישראל, שרכשה אותה מהמתיישבים הערבים. אחר כך היה צריך ליישב את המקום כדי לממש את הבעלות עליו. עשינו זאת במשך לילה אחד! הלכנו ממשמר העמק, שבעמק יזרעאל, דרך ההרים – "הרי אפרים". הגענו למקום בשעה 12:00 או 01:00 בלילה ומיד התחלנו בבניית מגדל הזרקור וכמה צריפי עץ.
הדבר החשוב היה שאף אחד לא יראה אותנו, במיוחד לא הבריטים, שהופתעו למצוא ישוב יהודי חדש בבוקר.
היו יהודים שעבדו במשטרה הבריטית, והם היו דואגים שהבריטים לא יידעו על הקמת הישוב החדש, ודאגו גם להודיע על כל סכנה.
היו יהודים שהיו שוטרים ונקראו "נוטרים", על דעת המשטרה הבריטית, אלא שהם לא היו שוטרים רגילים – תפקידם היה להגן על המתיישבים היהודים החדשים.
למחרת יום ההתיישבות, המשאית שלנו הגיעה עם ציוד נוסף ויכולנו להמשיך ולבנות את הקיבוץ.
הישוב עצמו היה מוקף בגדר תיל עם אורות מסביב. על ראש המגדל היה זרקור, שהיה מאיר את הסביבה בלילה, ושנים או שלושה מהחברים היו שומרים כל הלילה, גם אם הם עבדו במשך היום. זה היה חלק משגרת החיים - לשמור ולפטרל מסביב לגדרות התיל.
כשהגענו למקום, הקרקע לא התאימה לעבודת השדה והיינו צריכים להתאימה לחקלאות. כך התחלנו. בהתחלה עבדנו בשביל הקרן הקיימת לישראל, ששילמה לנו כדי שנסקל את הסלעים ואת האבנים וניטע יער מסביב לקיבוץ. זה היה התשלום הכספי הראשון שקיבלנו.
סיקלנו את האבנים בידיים חשופות ולאחר יום עבודה האצבעות שלנו היו מיובלות ושותתות דם. לבסוף, אחד מחברי הקיבוץ פיתח איזו עגלה שיכלה לסקל ולנער את הבוץ והאבק מהאבנים. אבל עד אז, עבדנו כמו פרידות ויותר גרוע מכך.
ללא הסיקול לא יכולנו לעבד את האדמה, היא הייתה כל כך מוזנחת כשהגענו לכאן. הערבי היה מרוצה כשחרש במחרשה עם חמור תלם אחד, והיה שמח עם כל מה שהניבה האדמה, אבל הקיבוצים תכננו חקלאות והשקייה ברמה גבוהה הרבה יותר.
האבנים והסלעים שימשו להגנה. מסביב לחדר האוכל הייתה חומת אבנים בגובה מטר, כמו חומת מגן. הייתה לנו גם מחצבה קטנה, בה ריסקנו אבנים לחצץ, שאותו גם מכרנו - שום דבר לא התבזבז..

-  מה היה המבנה הראשון שבנית בקיבוץ?
המגדל. זה שימש גם כמגדל מים והיה צריך לטפס אליו בסולם. המגדל שימש גם כעמדת שמירה ובראשו היה זרקור.
לאחר שהמגדל ניבנה, בנינו 8 חדרי מגורים עבור החברים, שהיו מוקפים גם הם בקיר בטחון להגנה.
לפני שבנינו את החדרים, גרנו בצריפים שהיו עשויים עץ ופח. בחורף זה היה נורא – כי המים היו קפואים בגלל הקור ששרר על הגבעה שם התיישבנו, לא רחוק מחיפה. התיישבנו על גבעה בשם "ג'וערה" – זה היה שם המקום לפני "עין השופט".

מגדל המים בעין השופט 1938

מעין השופט אפשר היה להשקיף על עמק יזרעאל. הקיבוץ הותקף לא פעם ע'י הערבים שבסביבה.
ערב אחד היו יריות שנמשכו כל הלילה. בבוקר שלמחרת מצאנו שלושה או ארבעה ערבים שוכבים מתים בין ה"סברס". הם נהרגו במשך הירי בלילה ואז לא ידענו שיש הרוגים. זה היה ממש מחוץ לגדר התיל של הקיבוץ וגם משוכת הסברס שימשה גדר הגנה טובה.
רוב ההתקפות היו בלילה. ההתקפה היחידה במשך היום הייתה כשאפרים טיקטין נהרג בשדות. הערבים חיכו עד שהוא יצא מתחום הראייה של הקיבוץ ואז התקיפו והרגו אותו. הערבים שהתקיפו אותנו היו תחת פיקודו של ערבי בשם קאוקג'י, שהיה מהלגיון הערבי, אני חושב. הוא היה זה שמחליט מתי ואיפה להתקיף. שנים אחר כך הוא התקיף את קיבוץ משמר העמק, שהיה ממש לרגלי הקיבוץ שלנו, בעמק יזרעאל. הערבים כמעט כבשו את הקיבוץ והיו הרוגים לקיבוץ בזמן ההתקפה.

-  כל כמה זמן היו ההתקפות?
הייתי אומר שהותקפנו, או שהותקפו שכנינו, כמעט כל לילה ותמיד משהו היה קורה, במיוחד ביישובי "חומה ומגדל".. הם היו מתקיפים ללא רחמים. כל אחד בקיבוץ, מעבר לגיל מסוים, היה צריך להתאמן בנשק – לירות ברובה או לזרוק רימונים, נשים וגברים כאחד.
לערבים היה הרבה כוח אדם שיכול היה להתקיף והם התקיפו יום ולילה.. בראש המגדל שלנו היה פנס מיוחד, כמו זה שיש על אוניות, והיה חבר שהיה מומחה לצופן מורס. הוא היה שולח הודעות ובקשות לעזרה, בעזרת הפנס, ואפשר היה לראות את זה למרחוק – עפולה, נהלל, משמר העמק, כי אנחנו היינו על גבעה. לרוב הייתה מגיעה עזרה מהישובים הקרובים וגם מהמשטרה הבריטית.
היינו צריכים להגן גם על דפנות המשאית שלנו, כשנסענו מחוץ לקיבוץ. אי אפשר היה לנסוע לחיפה במשאית פתוחה. נסענו במשוריינים. גם אני נהגתי במשוריין ואפשר היה "להתבשל" מהחום שבפנים.
אף פעם אי אפשר היה לדעת אם הערבים לא אורבים בצידי הדרכים. למשל, חמישה ק'מ מעין השופט היה הכביש למגידו ובאותם קילומטרים היינו נערכים ודרוכים ורכב הפורד הישן שנהגתי בו, היה צריך לעלות את העלייה, כשהוא מוגן ע'י לוחות מתכת ועץ.
תאר לך את משקל הרכב! וברכב הזה הסעתי אנשים, שהיו צריכים לצאת מהקיבוץ או לנסוע לבית חולים. את הדרך הזו לעולם לא אשכח!

מתוך ספרי הזכרונות של איתן בן אור (משמר העמק) על ג'ין מאיר

 

ג'ין מאיר (1924-2000) אמנית הקרמיקה מעין השופט-צילם מוטק ארבל

 

חומר ביד היוצר – תקופת הקרמיקה

(מתוך ספרו של איתן בן אור בן משמר העמק – חצץ שחור )

ג'ין מאיר (1924-2000) – האמנית באזורנו

הקרמיקה תופסת מקום חשוב יותר ויותר בחיי. בשנת 1980, התחלתי לעסוק בקרמיקה, כשנסעתי ללמוד אצל ג'ין מאיר בקתדרה בעין השופט.
דמותה של ג'ין השפיעה עליי מאוד, למרות שבינה לביני אין שום דבר דומה לא בצורה, לא באופי ולא ביכולת. מכל מקום, היא הרשימה אותי ולמדתי ממנה דברים רבים, שהתאימו לאופייה ונגדו את האופי שלי; דייקנות, סדר ומשטר, כתיבה של דברים. כל דבר היה אצלה בעל משמעות מאוד רבה. היא נתנה, כמובן, חופש ליצירתיות, אבל יחד עם זה מאוד עמדה על שמירת הדייקנות והסדר. לדוגמה: כשרצתה שנשים גלזורה על העבודות הקפידה מאוד שנכין אותה במו ידינו, תוך שקילה מדויקת של כל גרם, חצי גרם, ולפעמים של עשירית הגרם, וכשחסר חומר אחד בגלזורה אמרה:
"לא חשובה המהירות, נחכה חודש-חודשיים עד שנשיג את החומר, וכאשר יגיע, תרכיב את הגלזורה ותגיע בדיוק למה שאתה מעוניין".
היה לה גם חוש הומור, לדוגמה: באחת העבודות הראשונות שעשיתי בניתי דבר מה ואת עודפי החמר זרקתי בערימה בצד, חתיכה על חתיכה. היא ניגשה, עמדה בצד, חייכה חיוך רחב ואמרה:
"יפה! יוצא מהכלל!"
ברגע הראשון חשבתי שכוונתה לעבודתי, אף כי המעיטה במחמאות, בדרך כלל.
"לא" אמרה, "אני מתכוונת לערימת החמר שזרקת בצד, זה יצא בצורה כל כך ספונטנית ומעניינת, זה פסל בפני עצמו".
חשבתי שלעגה לי, אבל היא נתנה לי להבין שבקרמיקה חשוב החמר עצמו, איך הוא מתנהג, איך הוא נשפך, איך הוא נדבק, ובכך הביעה ביקורת עקיפה על מי שמנסה בקפדנות רבה להדביק, למרוח ולחבר את החמר באופן מלאכותי, לעומת החמר עצמו, שהוא זורם ונשפך באופן טבעי וספונטני.
ליוויתי אותה הרבה פעמים, ביקרתי אותה בעין השופט, והיה מעניין מאוד לשמוע את דבריה ואת ביקורתה. לפעמים היו לי דעות שונות משלה. יום אחד נסעתי איתה לתל אביב לסידור עניינים שונים, היא את שלה ואני את שלי. נסענו יחד, ואמרתי לה שהמליצו לי לראות, בפתחו של בנק מסוים, תערוכת פסלים של אמנית ידועה. היא התלוותה אלי, וכשהגענו למקום עמדה בפתח ואמרה:
"תיכנס, אני אשאר בחוץ, אני כבר רואה איזו אמנית זו".
לטעמי, הפסלים היו דווקא יפים ומלוטשים, עשויים ברונזה, ואילו ג'ין התעקשה ואמרה:
"תבין, דברים שלא לרוחי ולטעמי, חבל לי לבזבז אפילו רגע אחד להתאמץ וליהנות מהם".

ג'ין מאיר יוצרת בחרס

היה לה אופי חזק מאוד וקפדני. צר לי שנפטרה בגיל כה צעיר, ובלבי אני חושב שמגיע לה ולנו שיוקם לזכרה מוסד כגון גלריה גדולה, כי היא היית האמנית באזורנו.
לימים נפגשתי עם בתה, שגרה בגליל, בציפורי, ועם בנה שהיה עובד משרד החוץ בשגרירות בהודו. טסתי אתו מהודו הביתה, שוחחנו מעט, גם על מפעל ההנצחה שייקרא על שמה, אבל לא נעשה דבר.

המשכתי לעבוד בקרמיקה בסטודיו המקומי שעומד לרשותם של כל אמני הקרמיקה בקיבוץ, אבל בשל הצפיפות והרעש לא היו שם תנאים לעיסוק באמנות.
לאחרונה, אני עובד בקרמיקה בגיל אור, בכיתה של המתקדמים, אצל מורה בשם יונה חמם. התנאים בכיתה אינם טובים, בלשון המעטה, אבל העבודות נשרפות בתנור במהרה, ותוך שבוע המוצר חוזר לידיך. פעם בשבוע, אחר הצהריים, אני לומד בחוג של שי אבידן, נכדו של שמעון אבידן, בחור צעיר ונחמד, בן עין השופט. החוג מורכב מתלמידיה של יונה ומחברים נוספים שרוצים להקדיש מזמנם לאמנות זו. אני תורם את חלקי ביצירת אווירה חברתית טובה בקבוצה ועושה זאת כמיטב יכולתי. תקופה מסוימת עשינו עבודת קרמיקה מאוד מורכבת הנקראת רקו, שרפה יפנית מיוחדת שנותנת תוצאות יפות. למלאכה זו נחוץ תנור מיוחד, ולא היה תקציב לכך. החלטתי לנסות לבנותו בעצמי. המסגרים שלנו עזרו לי ועשו עבודות ריתוך. אספתי לבנים שהיו בשטח, ויצקתי בסיס לתנור רקו בחוץ, בשדה. בניתי את כל המתקנים, וכבר שלוש עונות התנור מתפקד כראוי בגיל אור.
כיום התנור לא פעיל, אבל ניתן להפעילו לאחר שיפוץ קל.
פעם אחת עשיתי תערוכה בעזרתה של אורה, והצגתי את עבודותיי בתערוכות אזוריות. יש לי הנאה מזה שאנשים מביעים דעות שונות, לכן ולכאן, על יצירותיי.

כול פרט חשוב

מתוך ספרי זכרונותיו של איתן בן אור (משמר העמק) - חצץ שחור ומפל הנעורים

הצילום מגוגל

שבעה כדי זהב

כאשר הגיעו חברי הקיבוץ אל החאן אשר באבו-שושה, שמעו מתושבי הכפר כי בזמנו היה זה חאן מפואר, אשר שימש כארמון לשייך הגדול שושה. עשיר מופלג היה השיך: אדמות פוריות היו לו בכל הסביבה, ובמרתפו טמונים שבעה כדים מלאים במטבעות זהב.
קמצן היה השייך, ובניו ובנותיו ציפו ליהנות מהירושה. בבוא היום, חילק את אדמותיו לבניו ביד נדיבה. בנו בכורו קיבל את אדמות מנסי (בעבר הרחוק אולי ישב שם שבט המנשה). בתו קיבלה את אדמות רוביה, שפירושה אביב, כשמה – אביבה. הבנים הצעירים התעקשו שניהם לקבל את הכפר השוכן בהרים, ולכן פוצל הכפר לשניים וייקרא שמו כופריין.
כאשר קרבו ימיו למות, קרא השייך הזקן לנער שהיה משרתו האהוב, ובסתר יצאו יחד בלילות. בכל לילה טמנו באדמה כד, ובו מטבעות זהב, וכאשר סיימו לטמון שבעה כדים, נתן השייך לנער עבדאללה צרור ובו מטבעות זהב. הוא שילח אותו אל קצווי ארץ, הזהירו לבל יחזור לכאן, ואף הוסיף ואיים: "פן בחרב זו אערוף את ראשך".
שנים חלפו, אך הרינונים לא פסקו.
הסיפור על כדי הזהב נלחש מפה לאוזן. התושבים הערבים סברו כי היהודים אינם טיפשיים – לא סתם הסכימו לקנות חלקות קרקע זיבורית, אדמת ביצות, סלעים וטרשים. בוודאי שמעו גם הם על המטמון החבוי באדמתם.
יום אחד הופיע בחצר הקיבוץ ערבי רכוב על חמור גדול, משני צידי החמור היו תלויות נפות גדולות, לניפוי זרעי החיטה. לשאלת המוכתר סיפר הערבי: "עבדאללה שמי, ואני הוא הנער אשר סייע לשייך הגדול בהצפנת כדי הזהב!". לאחר שסיפר למוכתר את כל פרטי הכדים המופלאים, אישר המוכתר והסכים לקבל את עבדאללה כמנפה קבוע לתבואות הקיבוץ.

אנשי הסליק, משולם וידידו גנייק, ואיתם הרצל הצעיר, שומרי סוד היו. לילה לילה היו יוצאים בהיחבא ובידיהם כלי חפירה. הם חפרו בורות עבור הסליקים, בהם הוטמן נשק המגן של הקיבוץ.
בשעות היום היו ניגשים אל עבדאללה, שהיה חרוץ במלאכת ניפוי התבואה. הוא היה חדל ממלאכתו רק לצורך קיום מצוות התפילות. היה פורש שק, עליו התפלל, וכורע לכיוון מכה. אדוק מאוד היה האיש.

מהיום בו חזר מהעלייה לרגל צורף לשמו הכינוי "חאג'".
רק כאשר סיים את תפילתו ניגשו אליו השניים, וביקשו ממנו הנחיות לגבי מקום מסתורם המשוער של הכדים ההם. עבדאללה העמיד פנים כמסרב (שהרי נשבע לשייך המנוח לשמור את סודו), אך פעם אחר פעם נתרצה ופיזר כמה רמזים.
אנשי הסליקים חפרו וחפרו, אך העלו חרס בידם. עד שיום אחד (למעשה – לילה אחד) מצאו את הכד הראשון. כבד היה הכד ומלא מטבעות זהב. הם מיהרו אל אריה המוכתר, לבשר לו את הבשורה. עבדאללה קיבל תמורה הולמת, ונשאר עוד שנים רבות בתפקידו המיוחד.
באותם ימים, ב-1948, כאשר נחפר כל הקיבוץ חפירות הגנה ומקלטים, נמצאו גם כל שאר הכדים.

הגנה לחדר האוכל של משמר העמק 1948 - צילום מארכיון משמר העמק

מתוך ספרי הזכרונות של איתן בן אור (משמר העמק) חצץ שחור ומפל הנעורים

פולי מסביר לחניכיו על תוכנית הייעור של אזור משמר העמק

הצילומים באדיבות ארכיון משמר העמק

עיניים כחולות

בבוסתן של סלים
הביקורים בגן עצי הפרי של חסיין אבו סלים הו נעימים ואהובים עלינו. אנו, קבוצת נערים מבני הקיבוץ, ובראשנו אמנון, שהיה ידידו האישי של סלים, היינו חוצים בריצה את וואדי אבו שושה, טובלים את רגלינו היחפות במי הוואדי הצוננים, מתיישבים בצל עץ האלון הזקן ומצפים לבואו של ידידנו סלים, שהיה – כזכור – בן גילנו. היה מזמין אותנו באדיבות רבה להיכנס אל ממלכתו, היא גנו השופע פירות מזנים שונים. בעיקר נמשכנו אל עצי ה"תות אסוואדי" – תותים שחורים, פרי נוטף עסיס שצבעו אדום כהה. הצבע נמרח על פנינו ועל ידינו, וכמובן הכתים את בגדינו – צבע יציב שאינו יורד בכביסה, והיה מסגיר את מעללינו וביקורינו אצל שכנינו הערבים. המטפלת ציפקה הייתה נוזפת בני קשות, וכמובן אצה-רצה להלשין באזני פולי המורה.
ופולי, בשלוותו הרגילה ובטון פילוסופי, מהמהם לעברנו – "כן, כן, שוב ערכתם ביקור אצל השכנים. אבל מדוע הכתמתם את הבגדים? האם חשבתם פעם לכבס במו ידיכם את הבגדים הספוגים במיץ התות?"
יום אחד היינו נרגשים מאוד: סלים הבטיח לנו הפתעה מיוחדת. הוא ילמד אותנו כיצד קוטפים את פרי הצבר מבלי להיעקץ בקוציו החדים והחודרניים.
סלים אחז בידו מוט-עץ ארוך, שבראשו קופסת פח עגולה, והיא מוצמדת במסמרים היטב-היטב אל המקל הארוך.

ויקופדיה תמונות

עלינו במעלה התלול אל התל הנישא מעל לכפר אבו שושה. סלים התקרב בזהירות אל שיחי הצבר, שהיו עמוסי פירות בגוונים שונים. את המוט שלח אל פרי שצבעו כתום אך לא אדום. "אלה האדומים בשלים מדי ואינם טובים למאכל" הסביר. מובן שגם על הירוקים פסח: "ניתן להם להבשיל – ואז יבוא תורם להיקטף". כאשר הולבשה הקופסה על הפרי, היה סלים שובר במשיכה את הפרי ותולש אותו מעלה הצבר הבשרני. את הפרי הלכוד בקופסה היה שופך על האדמה, ובעזרת ענף קטן מגלגל אותו בעפר מצד אל צד, וכך הופרדו ממנו הקוצים הזעירים. אז היה שולף מכיסו שברייה, מין סכין מעשה בית, ובלהב החד היה קוטם את שני קודקודיו של הפרי, ואז מעביר את הסכין על בטנו ובוקע את קליפתו בחריץ דק וישר. כעת היה מפשיל את הקליפה לצדדים ומגיש אל פינו בקצה הסכין את הפרי המתוק והטעים, בעוד קליפתו נושרת אל הארץ – תענוג היה זה לבלוע את מיץ הצבר ואת גרעיניו הקטנים. ממש מאכל תאווה.
אנו זכינו לאימון ולתרגול בקטיף הצברים, ולמחרת אותו יום באנו מן הבית מצוידים גם אנו במקלות קטיף ארוכים, שלראשיהם מוצמדות קופסאות שימורים, וכך מימשנו את האומנות המיוחדת שלמדנו מידידנו סלים.


 

עבדאללה א-שטיווי

באחד מביקורנו שמענו קולות שירה ממרכז הכפר. הקולות לווו ברקיעות רגלים. לדברי סלים, נערכה בכפר חתונה. החגיגה התנהלה ליד ביתו של המוכתר, עבדאללה א-שטיווי.
ידענו כי חתונה שכזאת נמשכת ימים מספר, וביקשנו מאריה ד, המוכתר שלנו, שיאפשר לנו לראות מקרוב את הריקודים והטכסים סביבה. אריה נעתר לבקשתנו. למחרת הופיע גם הוא עצמו בלוית כמה חברים וחברות מוותיקי הקיבוץ כאורחים מוזמנים לחתונה.
אריה רכב, כמובן, על סוסתו הלבנה, העטורה קישוטי רקמה צבעוניים. ואנו, כמה מילדי הקיבוץ, מצטרפים אל המשלחת, בעיניים פעורות ובחולצות לבנות. וכך ישבנו באוהל הנכבדים, כאורחיו של המוכתר עבדאללה א-שטיווי.
שני המוכתרים, עבדאללה הערבי ואריה היהודי, מצאו שפה משותפת, ואף נוצרה ביניהם ידידות חמה ולבבית, באשר ידעו לגשר על ניגודים ומחלוקות. אריה היה מרבה לבקר בכפר אבו שושה, היה מוזמן לפנטזיות וחתונות, ולפעמים הזמין חברים נוספים לאותם אירועים. את איטקה היה מרבה להזמין כאישה נבחרת, המקובלת על נשות הכפר, מוצאת איתן שפה משותפת ומערבת בין ערבית לעברית.
אנו, הילדים, אהבנו במיוחד את סעודות האורז וכדורי הבשר, אשר הוגשו בקערה גדולה. הגברים אכלו בידיים, מהקערה היישר אל הפה. את השומן שדבק בידיהם ניקו בדפנות האוהל, אשר נצצו והבהיקו מרוב ניגובים.

ילדים ערביים רוקדים בחתונה - שנות השלושים

דמותו של עבדאללה א-שטיווי עוררה תשומת לב מיוחדת. עורו היה בהיר-גוון, שערותיו בלונדיניות וצבע עיניו כחול. מראהו היה שונה ומיוחד. רוב בני השבט "ערב אל שיקרת" או ה"טורקימן" היו כהי עור, שערם שחור ומתולתל ועיניהם שחורות ובורקות. גם התייחסותו של עבדאללה אל שכניו היהודים הייתה יוצאת דופן. הוא קיבל את חברי הקיבוץ בידידות רבה, ויחסו זה הקרין על רוב אנשי כפרו.
יתכן שיחס זה נבע מקשריו החבריים עם אריה ד., המוכתר שלנו. אבל פה ושם נשמעו רמזים, כי היו לכך גם סיבות נוספות. איטקה, מותיקות הקיבוץ, שמעה מאחת הנשים בכפר כי דם יהודי זורם בעורקיו של עבדאללה.
אחד הזקנים סיפר בקריצה, כי הסבתא של עבדאללה מוצאה מהכפר זמרין – כפי שנקראה המושבה זיכרון יעקב בפי הערבים.
לאחר שצירפתי שמועה לשמועה וסיפור לסיפור, העזתי ושאלתי את אריה ד. האם נכונה השמועה, כי המוכתר של הכפר, עבדאללה הינו בעצם יהודי אשר מסתיר את זהותו. "שטויות במיץ עגבניות!" אמר אריה בתוקף, "ותפסיקו לבלבל את המוח".
הימים חלפו.
הסברו של אריה לא נראו לי מספקים. גם האופן שבו ניסה להיפטר ממני ומשאלותיי המטרידות, ואז ניסיתי התקפה ישירה:
"ידיד שלי מהכפר אבו שושה, סלים שמו, סיפר לי על היהודייה שהגיעה לפני זמן רב אל הכפר, והוא יודע פרטים די מדויקים על אותה יהודייה, שהיא האימא של המוכתר".
סומק עלה בפניו של אריה: "מה שהיה היה. יותר טוב בשביל כולנו שלא נוסיף לדבר על כך!".
השפלתי את מבטי. הבנתי כי מוטב לי לשמור על יחסי ידידות עם אריה, שכה כיבדתי והערכתי. ובכך הסתיימה חקירתי.

מתוך ספרי הזכרונות של איתן בן אור (משמר העמק)- חצץ שחור ומפל הנעורים

ביקור ילדי השכנים הערביים מאבו שושה במוסד החינוכי של משמר העמק  בשנות השלושים

 

הצילומים באדיבות ארכיון משמר העמק

סלים – גם אוהב, גם אויב

סלים היה שכננו וידידנו הקרוב, גם נפשית וגם גיאוגרפית. בוסתן עצי התות שופעי הפרי של סלים איבן חסיין גדל ממש ליד המוסד החינוכי, ובינינו חצץ וואדי אבו שושה, השוצף בימי הגשמים וחרב בימי הקיץ הלוהטים. בבוסתן הזה היינו יושבים בצל עצי התות, וסלים, שהיה בן-גילנו, היה מנעים את הזמן, מספר סיפורים, ומדי פעם ממלא מחדש את קערת החרס בתותים שחורים ("אסוואד") ולבנים מתוקים ("אבייאד").  ידינו ופנינו היו משחירים מצבע התותים. מה לעשות – זה היה המס שהיה עלינו לשלם עבור טעמם הנפלא של התותים!

סיפור המערה

ג'ארה

סלים סיפר לנו על מערה גדולה ומופלאה, הנמצאת במעלה התלול שמעל לוואדי. העלייה אליה היישר מן הוואדי הייתה בלתי אפשרית, אולם בדרך העולה מן הצפון ניתן היה להגיע בקלות יחסית, וחמורים נושאי מים או ציוד הגיעו אליה בקלות יתרה.
היו זמנים בהם נוקתה המערה מזוהמת הצאן אשר רבץ בה בימי חורף וקרה. המערה הוכשרה לצרכיהן של "מכשפות" הכפר. "לא, לא מכשפות" – היה סלים מתקן מיד את עצמו, היו אלה נשים מיילדות, אשר הפכו את המערה למעין "חדר לידה" למקרים יוצאי דופן. כך אירע גם במקרה של לטיפה, היהודייה מזמרין (זיכרון יעקב), שהובאה לכפר בידי מאהבה, עלי הערבי (ראה הסיפור "עיניים כחולות"). עלי ולטיפה קיבלו את עצת המיילדות, והסכימו כי הלידה תתבצע מחוץ לכפר, ב"מערת הלידות". הרי ידוע, כי בתהליך הלידה צועקת היולדת ואין לה שליטה על צעקותיה, ומי יודע מה תצעק לטיפה ובאיזו שפה...
(כשהיה אביו של סלים מתקרב אל חבורתנו, מעדר על כתפו, היה סלים משתתק ומחליף את נושא הסיפור. היה ברור כי האב אינו מאושר מסיפורי בנו, וחושש פן יגלוש לנושאים שהשתיקה יפה להם. רק בהתרחק האב, היה סלים חוזר אל סיפורו).
וכך, נערכו בחשאי כל ההכנות ללידה המתקרבת: המערה נוקתה, מזרון מולא בתבן טרי והונח על דרגש האבן, מים זכים נשאבו מן המעין ומילאו כמה "ג'ארות" חרס שחורות, ומצרכי מזון הוכנו בשפע. וכאשר הגיע המועד, עלתה השיירה אל המערה, והיולדת רכובה על חמור בראש כולם.

הלידה עברה בשלום. אם התגלו סודות במהלכה, הם נשארו צפונים בה. הילד – עבדאללה לבית שטיווי – גדל ופרח. צבע עורו היה בהיר וצח, עיניו כחולות כעיני אמו, ואף שערו בהיר היה וצהבהב. חוסן גופו ובהירות מחשבתו נתגלו במהרה כיתרונות בולטים, וכאשר הגיע לבגרות, קיבל את בחירתו למוכתאר הכפר באופן הטבעי ביותר.

מאוהב לאוהב
בימי רגיעה היינו עורכים ביקורים אצל ידידינו הערבים באבו שושה. בעיקר זוכר אני את הביקורים אצל סלים, ידידו האישי של אמנון. סלים היה נער יפה, פניו עדינים ושיניו הלבנות הבהיקו בצחקו. הוא היה מארח מלא חן והרבינו לבקר בבוסתן הגדול שליד ביתו, שהיה הקרוב ביותר למוסד. במיוחד אהבנו לזלול את פרי התות השחור והמתוק שהיה מלכלך את פנינו ומכתים את בגדינו. 
כאשר גמרנו לאסוף את כל התותים השחורים והלבנים שהיו בהישג ידינו, היה הוא מטפס בזריזות על העץ, מנער את בדיו ו"גשם" של תותים שחורים ומתוקים היה נושר על הכאפייה אשר פרש על הארץ, ושוב נמשכה חגיגת הזלילה. 

היינו מזמינים את סלים לסעוד עמנו בחדר האוכל. 
הבחור היה ביישן ומלא מעצורים. סלים אהב להפתיע אותנו בכישוריו הרבים. היה קולע אל המטרה ברוגטקה של גומי וענף בצורת האות V, ובירייה אחת חדה היה מתיז ראשה של כלנית אדומה, או מנפץ שבר זכוכית אשר תקענו לו כמטרה.
מכוניות מעטות עברו על הכביש חיפה-ג'נין. כאשר שמענו מרחוק תנועה של מכונית מתקרבת, היה סלים מכריז:
"זו השברולט של רג'י", או: "זה ברקווי של הקיבוץ".
אף פעם לא טעה. היום, במחשבה שנייה, נדמה לי כי ה"פיקח" ידע את מועד בואן של המכוניות והצליח :לעבוד" עלינו במידת מה.
בגבול הבוסתן של סלים זרם הוואדי שמימיו השקו את עצי הגן וחלקם היה זורם בלילות אל שטחי המספוא שלנו, כמוסכם בין המוכתרים של שני הישובים. בוואדי עצמו היה קבר מרובע הבנוי אבנים לבנות ומסותתות. היה זה קברו של הוואלי הקדוש. קדוש, לפי דברי סלים, על שום הבצורת שהייתה קשה במיוחד אותה שנה. כל העשב קמל, הבהמות צמאו, הבארות יבשו וגרון האנשים ניחר. באו כולם והתחננו לאותו וואלי כי ייחלץ לעזרתם. מה עשה הקדוש? פרס מחצלת קטנה בוואדי, נעמד על ברכיו והחל להתפלל לאללה ונשבע כי לא יפסיק מתפילתו עד אשר תיענה תפילתו והגשם ייחל לרדת. וכך היה. הקדוש מתפלל וכל אנשי הכפר סביבו, והנה קדרו השמים וגשם של ממש החל לרדת! פלגים קטנים הפכו זרמים והוואדי החל להתמלא במים שוצפים וגואים. 
אנשי הכפר השמחים והנדהמים ניסו לחלץ את הקדוש מן השיטפון, אולם הוא ברוב דבקותו לא נטש את מקום תפילתו עד אשר כיסו המים את כל גופו ורק ציצת שיער מקודקודו הזדקרה מעל פני המים. בציצת שיער זו משו הכפריים את האיש הקדוש וכך הצילוהו. לציצת שיער זו קוראים הערבים "שושה" ומכאן שם הכפר עד היום, אבו שושה.
מעל קברו של הוואלי, על המדרון, ניצב עץ אלון עתיק יומין, עץ קדוש! העקרות אשר בכפר היו קורעות רצועות בד מבגדן ותולות אותן על ענפיו – סגולה להולדת בנים זכרים ולפריון.

עץ אלון מקודש

חל איסור, העובר מדור לדור, לגדוע מענפי העץ, לא לנוי ולא להסקה! וכאשר אחדים מתושבי הכפר (בהסתר כמובן) גדעו כמה מענפיו לצרכי בנייה והסקה – רגזה הארץ! רעידת אדמה פגעה בעיקר בבתי הפושעים, בתים קרסו ונפלו, וכן נהרס בניין החאן הגדול , אשר שימש, בזמנו, את חברי הקיבוץ למגורים, בימים בהם הייתה שם פלוגת עבודה בת שנים-עשר איש, שחבריה עסקו בהכשרת המקום לקליטת שאר חברי הקיבוץ וילדיו. לא נותר מן החאן המפואר אלא קיר אחד ובו קשתות וחצרות, זכר ליופיו של הבית ועברו המכובד.
מאוד אהבנו לשמוע את סיפוריו של סלים, אך לימים, כאשר התבגרנו, ידענו כי ידידנו סלים פעיל ביותר בין צעירי כפרו ומאמנם בנשק ובתרגילי מלחמה. הבחור נעלם מדי פעם לתקופות ממושכות – השמועה אמרה כי נסע לסוריה וקיבל שם הכשרה צבאית. בפרוץ המאבק בין שני העמים על השליטה בארץ, נפגשנו עם סלים פנים אל פנים בקרב יריות.

מאז נעלמו עקבותיו לתקופה ארוכה. היה זה בתקופה של טרם קרב, הבריטים עמדו לעזוב את הארץ, הערבים ירו בדרכים ונשקם היה גלוי, בעוד נשק היהודים היה בלתי לגאלי – והוצא לשימוש בהסתר.
מדי יום ירדו כמה בחורים למספוא, לקצור ירק. אחזנו ברובים להגנתנו. הערבים מכיוון רוביה ונרנריה היו צולפים באש גם עלינו, העובדים בשדה, וגם על הקיבוץ. הערבים מכיוון מערב, מהכפר אבו שושה, לא היו יורים על חברי הקיבוץ – היה מין הסכם לא כתוב. ידענו כי קיימת פעילות עוינת מצידם, אשר התבטאה, כאמור, בהתקפה על קריית חרושת וכן ירי בדרכים. אותו בוקר עבדנו לרגלי תל אבו שושה וקצרנו בשדה החשוף, גלויים לעיני הערבים שישבו מעלינו על התל בעמדות חפורות, רובים בידיהם. את היריות הראשונות שמענו מכיוון אבו זריק, הכפר שבקרבת הזורע. מסתבר, כי הן כוונו אל מכונית הנוטרים, שהייתה ללא מחסה גג ונעה על הכביש כפטרול, בדרכה אל משמר העמק. כשהתקרבה לאזור אבו שושה, פתחו עליה הערבים באש. הקליעים זמזמו מעל לראשינו, ירינו לכיוון הערבים והדבר הקל על מכונית הנוטרים את הלחץ, אולם אותנו הצמידו הערבים באישם חזק אל הקרקע. במשקפת שדה ראינו בבירור כי מפקד כיתת היורים הערבים אינו אחר מאשר ידידנו מנוער, סלים. העברנו את המשקפת מאחד לשני וכולנו אישרנו בתדהמה – כן, זה הוא ולא אחר!
מאז לא ראינו אותו יותר, והשמועה אומרת כי נמלט עם שאר תושבי כפרו מזרחה, לאחר המפלה של צבא קאוקג'י בקרב על משמר העמק. פליטים מכפרו סיפרו כי הבחור נפטר בגיל צעיר למדי בשל מחלת השחפת.

נוטרים על אוטו משוריין - שנות השלושים (ארכיון הצילומים משמר העמק)

מתוך ספרי הזכרונות של איתן בן אור-חצץ שחור ומפל הנעורים

אריה דיאמנט - שופר

הצילומים באדיבות ארכיון משמר העמק

היחסים עם השכנים הערבים

אריה המוכתר – חוואג'ה סלים
אריה דיאמנט היה מוכתר הקיבוץ. דמות חריגה ומיוחדת בנוף הקיבוצי, ואף אנו, הילדים, חשנו בכך. הורינו היו חקלאים המשכימים קום כל בוקר ויוצאים בבגדי עמל מי לשדה, מי לרפת, ללול או לחרושת. ואילו אריה דיאמנט היה מבריק בלבושו ומאחר לקום. מעניין, שהורינו קיבלו חריגה זה בהבנה. מסתבר, כי ימים רבים היו אכן ימי אי שקט, מאורעות, וידיו של המוכתר היו מלאות עבודה, שאם לא כן, איך קיבלה החברה הקיבוצית את דמותו של האדם שאיננו קם כל בוקר לעמל יומו? לנו, הילדים, היה העניין מוזר.
אני זוכר שליצן אחד מילדי הגן קרא: "ילדים, בואו מהר לחלון וראו: אריה עובר בבגדי עבודה!", וכאשר הגיעו לחלון צחק ואמר: "פתי מאמין לכל דבר!".
לדעתי, יש לעשות צדק עם אדם זה. בשלב מאוחר יותר היו תקופות שאריה קיבל על עצמו את ניהול הבנייה בקיבוץ, תפקיד קשה ואחראי. בעבודה זו גילה כישרון ארגוני רב ותקופה זו בבנייה זכורה לטוב! לימים דעך האיש, מחלתו הכריעה אותו והוא מת בטרם עת, אולם הסיפורים על ימי זוהרו עוד מהלכים בכל כפרי הסביבה.
אריה היה איש בטחון, והיה אחראי על מערכת היחסים בין הקיבוץ והשכנים הערביים, ועל היחסים עם השלטונות המנדטוריים, המשטרה והצבא הבריטיים.
לובש מכנסי רכיבה, מגפי עור מבריקים ומגבעת לבד, "כובע שריף" לראשו, שולט בשפה הערבית ומכיר את מנהגי הערבים לכל גינוניהם. גם באנגלית מגלגל לשונו, יודע לשתות משקאות חריפים, ולצחוק מבדיחותיהם של הקצינים האנגליים. אנו, ילדי הקיבוץ, היינו מוקסמים מדמותו הציורית ויוצאת הדופן של אריה דיאמנט, גם הלצותיו עברו בדילוגים ובקפיצות גסות מעל לכל המחסומים והאיסורים החינוכיים להם הורגלנו.

רועה ערבי 1930

בימי בחרותו היה אריה רוכב כגבר על סוסתו הלבנה כשאקדח חגור לו במותניו, ואומץ לבו הפך לשם דבר בכל כפרי הסביבה. בפתח ביתו עמדו שרפרפים ופינג'אן קפה. שם התכנסו מדי פעם מוכתרי הכפרים לדון בענייני היום ולפתור סכסוכי שכנים. מעמדו הפך מעמד של שופט ובורר, ופסיקתו התקבלה ללא ערעור. פעם באו אליו שני ערבים שהיו מוכים ופצועים מקטטה שפרצה ביניהם. לאחר שסיפרו את סיפור המעשה, שלווה בשבועות ובצעקות מי תקף ומי התחיל בריב, זיהה אריה מי התוקפן מבין השניים, וכשזה חש שהפסיקה תהיה לרעתו הכניס ידו אל חגורת אריה בקריאה: "אידי בזונרך" (ידי בחגורתך), מין בקשת חסות. אריה נפנף אותו והדפו: "אידך פיל טיזי", שאג עליו ובקול מצווה דרש מהם שישלימו ביניהם. האירוע הסתיים בלחיצות ידיים, בברכות ובשתיית קפה בפתח ביתו.
בימי חירום, כאשר הוצתה אש ביער, היה הוא הראשון מזנק עם הסטודיבייקר, אותה מכונית ישנה, ומתייצב במקום הבערה. נשמעו יריות מכיוון כלשהו, אריה (או כפי שכינוהו הערבים חוואג'ה סלים) היה ממהר למקום האירוע. יום אחד יצא אריה ליער בלוית קצין בריטי בשם דאף, שהיה ממונה על הנוטרים שהציבו בלילה מארבים למניעת הצתות, כדי לבדוק את העמדות שלהם בשטח. עם התקרבם לעמדתו של לייזר, נפתחה עליהם אש. הם, כמובן, נשכבו על הארץ ואריה הרגיע את הקצין הבריטי:
"בוא נספור חמש יריות, ואחר כך נקום ונצעד בבטחה".
"הכיצד?" שאל הבריטי."הרובה טעון חמישה כדורים, וליייזר אינו יודע לטעון אותו מחדש".
ואכן, כך היה, לקול צחוקו הרם של הבריטי.

אריה בביקור שכניו הערבים

בהיותנו ילדים ביקרנו עם אריה דיאמנט בכפר אבו שושה בחתונה. לאחר ספלי הקפה המר הגיעו הקפה המתוק, סיגריות, משקה קר ולבסוף הוגשה קערה מלאה אורז ונתחי בשר כבש צלויים פרוסים מעל. כל הנוכחים היו צובטים בקצה האצבעות מן האורז וזורקים אל תוך הפה מין כדור של אורז, פה ושם חטפו נתח בשר. אריה, שהיה מכובד בעייני מארחיו, קיבל סכין, כף ומזלג. בראותו את הכלים שמזוהמים הם מאוד, לקח את הכף ושפשף אותה בחרטום מגפו. סברנו כי יש בהתנהגותו חוסר נימוס, אולם מארחיו הבינו את הרמז והביאו לחוואג'ה סלים כלי אוכל נקיים ורחוצים.
חזינו בריקודי הדבקה של הגברים, שהעלו אבק תוך ריקוד ואף ניסינו את כוחנו אנו במחול. כמה חברות קיבוץ התיידדו עם נשות הכפר אבו שושה. הקשרים נוצרו בעיקר בזמן הביקורים במרפאת הקיבוץ, כשהנשים באו והביאו אתם את ילדיהם החולים לחבישה וטיפול. הנשים הערביות בנפרד, כמובן, רקדו וקיבלו ברצון את החברות שהצטרפו לריקודים. כמובן שהנשים גם סעדו בנפרד.

ריקוד הדבקה

נהנינו במיוחד מה"פנטזיה", תחרות בדהירה על סוסים. לעתים היה אריה דיאמנט, או "חוואג'ה סלים" כפי שכונה על ידם, מופיע על סוסתו הלבנה, המקושטת במרבד צבעוני, בחרוזים ובסרטים. גם דוד שפיר, ששימש כ"סניטר", כלומר תברואן מטעם ממשלת המנדט, היה מופיע על סוסתו "תעלה", ושניהם השתתפו בתחרויות הרכיבה. הערבים דהרו יפה ללא אוכפים או רסנים לסוסיהם.
לעתים היו  מגיעים גם קצינים בריטיים. אריה ידע לסגל לעצמו את סגנון הדיבור של אנשי הצבא. לעתים היה לוחש על אוזני בדיחה מפולפלת. כמובן, לקח לי שנים רבות כדי להבין את פשרן של מילים מסוימות ואף להעז לחזור עליהן. נושאי הבדיחות היו קטעי הווי של הצבא הבריטי.


בתור מוכתר היה אריה ממונה על עניני הנוטרים, נשק, בטחון שוטף. בימי מאורעות 1936, לעתים קרובות היו יריות על הקיבוץ בשעות הלילה, ואז אריה היה פוקד על הזרקור "ימינה!" או "שמאלה!" ואלומת האור החזקה הופנתה אל כיוון היורים, דבר שגרם אצלם לבהלה ופחד. נזק מיוחד לא נגרם מיריות אלו. הנוטרים יצאו בלילות לעמדות סביב היער, כדי למנוע הצתות.
בימים שעבדאללה שטיווי כיהן כמוכתר התהדקו מאוד הקשרים בין שני המוכתרים, היהודי והערבי. היו נאספים נכבדי הערבים מכפרי הסביבה ליד ביתו של אריה ולוגמים קפה עם הל. כאמור, אריה היה פוסק בנחת במחלוקות שפרצו ביניהם, וגם מסדיר מריבות ואי הבנות בין הקיבוץ לשכניו. בניין המוסד בו גרנו היה סמוך לוואדי אשר חצץ בינינו ובין הכפר אבו שושה. באחד הלילות, התעוררנו לשמע דפיקות מחרישות אוזניים אשר בקעו מכיוון הכפר. שכנינו חבטו במקלות על פחים והדפיקות לוו בקריאות: "אורקוד, אורקוד יה שיטאן" (רוץ, רוץ השד). היה זה בליל ירח מלא. מסתבר, כי באותו לילה התחולל ליקוי ירח. הערבים ניסו לגרש את "השד" שעלה וכיסה את הירח אותו קידשו, וראה זה פלא, הדפיקות והצעקות הבהילו את השד! לאחר כמה שעות נסוג השד והירח ניצל!
מקרה נוסף בו שמענו דפיקות על פחים, התחולל בשעות היום, כאשר נחילי ארבה גדולים נחתו על השדות ואיימו להשמיד את הצומח. במקרה זה מאום לא הועיל, הארבה השמיד והחריב יבולי שנה תמימה.

שני המוכתרים

חלפו שנים וביחסי השכנים היו עליות ומורדות. כל אשר התחולל בארץ השפיע מאוד על מערכת היחסים.
1936, בכל הארץ התקפות והתפרעויות של כנופיות ערביות. גם באזורנו יריות בלילה לכיוון הקיבוץ, הצתות חוזרות ונשנות ביער.
בינינו לבין תושבי הכפר אבו שושה, שררה מעין הבנה והסכמה, יחסי שכנים, יחסי שלום. ייתכן שמצב זה נוצר עקב הקשרים הטובים בין שני המוכתרים, אריה ועבדאללה של שטיווי, מוכתר אבו שושה. מזה שנים ירש עבדאללה את עמדת הכבוד בה זכה אביו עלי, שידע לדאוג יפה לענייני הציבור ולייצג את התושבים אצל השלטון המנדטורי. אמנם, צדיקים גדולים לא היו אנשי הכפר, וכדי להצדיק את לאומיותם בעיני בני עמם, תקפו יהודים וישובים בסביבה. 
זכור המקרה המזעזע בקרית חרושת, שם נרצחו באכזריות תושבים שלווים. התברר לנו כי בין הפורעים רב היה חלקם של שכנינו מאבו שושה.
אולם, גם באותם ימים נמשכו קשרי היום-יום בין השכנים. הערבים נעזרו בשרותי המרפאה בקיבוץ, וערבי בשם עיסה זקטא היה מגיע כדי לשחוט פרה או כבשה לצורכי הקיבוץ.
כאשר פרצו קרבות בכל הארץ וקיבוצנו הותקף על ידי קאוקג'י ב-4.4.48, הצטרפו לתוקפים תושבי הכפרים השוכנים ממזרח לנו. ערביי הכפר אבו שושה לא שיתפו פעולה עם צבא קאוקג'י. אמנם נורתה אש מכיוון מערב על ילדי המוסד, אשר חיפשו מסתור במערת הפלמ"ח, אבל היורים היו, כנראה, מאנשיו של קאוקג'י אשר הסתננו אל הכפר. אנשי הכפרים נמלטו מזרחה לאחר הקרב בו הדפו אנשינו את התוקפים.
לימים, הגיעה שמועה, כי עבדאללה ואחיו הוצאו להורג ונתלו בידי אנשיו המובסים של קאוקג'י.

קאוקג'י

היחסים שלנו עם בני דודינו
בילדותנו, בני גילנו בסביבה היו ילדי הכפרים הערביים, אבו שושה במערב, ורוביה במזרח. הקשרים בינינו סבלו מהיעדר שפה משותפת, ורק במשך השנים השתפר המצב כשאנו התחלנו לדבר ערבית.
שיחקנו עם הילדים הערבים והיינו מחליפים בינינו בלורות תמורת "פחות". ה"פחות" היו מלכודות ציפורים והערבים התקינו אותן מענפי עץ או חוטי ברזל קשים

מספרי זכרונותיו של איתן בן אור (משמר העמק) - חצץ שחור ומפל נעורים

עמנאל לין מכבה שריפה ביער משמר העמק 1936

הצילומים באדיבות ארכיון משמר העמק

משמר העמק

אחד מזיכרונותיי הראשונים מאבו שושה הוא מראה הגורן השרופה. היה זה מגרש גדול בו רבצה שכבת אפר שחור ושני טלפיים חרוכים של חמור שנשרף במרכז השדה. אבא אמר לי שהערבים הם אלה ששרפו את הגורן.

איזו גורן?אלו ערבים? מי? איפה? לשאלות מציקות אלו קיבלתי מענה רק לאחר שנים רבות. היה מוסכם על הורינו כי אין מספרים לילדים על אותו אירוע, בו נטשו החברים את הנקודה (באישור ההגנה) וחזרו להקימה מחדש לאחר מספר ימים, בעוד הערבים שורפים כל שיכולים באותם ימי נטישה עצובים.

מימין: איתן בזנר אמנון לין אורי שפיר מיכה לין יוסף גור - ברקע צריף החומה  1934

 שומר לילה! שומר לילה!"

כאשר היינו במשמר העמק, גרנו בצריף ארוך וגדול ממדים. הצריף נקרא "צריף החומה". באותם ימים לא היו בכלל בנייני בטון בקיבוץ, ומחשש פן יתקפו הערבים ביריות, הקיפו צריף זה בחומת אבים מסותתות הצמודות זו אל זו בחגורת בטון. בצריף זה סיפרה לי אמי בהתרגשות על אירוע מבהיל שאירע לה ביום הקודם: החברים נסעו במשאית למושב נהלל לחזות בהצגה. חלפו על מושב כפר ברוך בדרך השדות, וכאשר ניסתה המכונית לחצות את מסילת הברזל של "רכבת העמק", כבה לפתע מנוע המכונית. 

משאית הקיבוץ 1929

מרחוק כבר ראו את הרכבת המתקרבת ושמעו את צפירות הקטר. ניתנה הוראה לכולם למלט את נפשם ולקפוץ מהמכונית הסרבנית. אימא, ששמלתה נלכדה במסמר, ניסתה לקום, אך לא הצליחה במשימה. דודייה משך אותה בחוזקה, שמלתה נקרעה ובקפיצה הגיעה בשלום לקרקע. 

הרכבת מתקרבת והבחורים מצליחים ברגע האחרון לדחוף את המשאית מן המסילה, וכך נסתיים העניין בשלום.

סיפור זה שימש לי חומר לחלום בלהות במשך תקופה ארוכה, כי נבהלתי מאוד, ועד היום אני זוכר אותו. הייתי רואה את הקטר המתקרב, קטר גדול ממדים, ואימא תקועה ואין אפשרות לנתקה ממקומה, ואז הייתי מתעורר בבהלה ובוכה:

"שומר לילה! שומר לילה!".

 

 

מתוך ספרי זכרונותיו של איתן בן אור (משמר העמק) - חצץ שחור ומפל הנעורים

 
   

אברהם גולדשלגר חצי שעה לפני הרצחו - ג'וערה 1938

רצח אברהם גולדשלגר

בדרום, מעבר ליער, שכן הכפר כפריין, שהיה נחשב לכפר עוין במיוחד, משם יצאו מציתי היער, רוצחי אברהם גולדשלגר, ולשם נמלטו הכנופיות של אבו דורה לאחר שהיו יורים על הקיבוץ במאורעות 1936-1937.
רצח אברהם גולדשלגר זעזע אותנו במיוחד! אברהם נבחר להדריך את חברי ג'וערה (עין השופט) בכל הקשור למשק ולהגנה וזאת, בשל ידיעותיו הרבות בחקלאות ובשל אומץ לבו ואופיו החזק. 
אבא שלי סיפר לי על אברהם כי היה ידוע כאמיץ במיוחד. הייתה עמדה בפרדס שמעבר לכביש, שם ישבו בלילות שני שומרים חמושים, לאחר שהערבים גדעו לילה אחד את מרבית עצי הפרדס. אבא שלי ציין, כי אברהם הלך לשמור שם לבדו.
"אין צורך בשני אנשים!" אמר. כזה היה האיש.

ג'וערה בימים הראשונים לעלייה 1937

היה זה ערב סגרירי כאשר נשמעו יריות מכיוון הוואדי – עבדנו עם אדש במשק המוסד. אדש הלך לברר מה קרה. בשובו סיפר לנו על המארב שטמנו ערבים מכפריין לגולדשלגר – הם ידעו את מסלול הליכתו לאורך הוואדי. 
במטח הכדורים הראשון נפל גולדשלגר. ג'ו מעין השופט הספיק לסגת לג'וערה ולהזעיק עזרה.
למחרת, בעזרת כלבי גישוש, מצאו השוטרים את העקבות אשר הובילו אל הרוצח, אבו עלק מהכפר כופריין.
כאשר חזרנו מהלוויה, נקלעה למולנו שיירה של שוטרים וחיילים בריטיים, מעליהם חג מטוס פייפר לצורכי קשר וביניהם, קשור ידיים, הובל הרוצח המנוול! בזיכרוני נשארו פניו הכהים והנפוחים (כנראה שקיבל טיפול מחוקריו) כמחרידים! שנים רבות בשומעי על רוצח כלשהו, דמותו המבחילה של אבו עלק צצה בדמיוני.
לימים ביקרתי בעין חרוד בבית חיים שטורמן: על הקיר תלויים תעודות ומכתבים, ובאחד המכתבים כותב חיים שטורמן לאשתו:
"אני נשאר בבירות לכמה ימים נוספים, להשלמת 'עסקת הפרות'. חבר משמר העמק שעבד עמי כבר חזר אל קיבוצו".
עוזי פז, בנו של גולדשלגר, מאשר כי אימא רוזה סיפרה לו על אותה עבודה משותפת, בה העבירו פרות מבירות לקיבוצים בארץ.

עיתון דבר 1938

רוזה גולדשלגר אלמנתו של אברהם חותמת על מגילת היסוד של בית הילדים הראשון בעין השופט

מספרי זכרונותיו של איתן בן אור (משמר העמק) - חצץ שחור- מפל הנעורים

הצילומים באדיבות ארכיון משמר העמק

היינו הילדים הגדולים של הקיבוץ

(מתוך ספרו של איתן בן אור- חצץ שחור – )
היינו הילדים הגדולים של הקיבוץ והיה בזה משהו ייחודי. לא היו דורות של ילדים מבוגרים מאיתנו, שיכולנו ללמוד מהם משהו, לחקות אותם, להתחרות בהם, להידמות להם או לקחת מהם דוגמה.
להורים לא היו הורים בארץ אלא בחו"ל. לנו, הילדים, לא היו סבים. 
זה היה מקרה נדיר כשפתאום התחילו לבוא סבים מחו"ל לביקור. אני קראתי להוריי "אבא" ו"אמא", ונדמה לי שחצי מבני הקיבוץ הראשונים עשו זאת. חלק מהם קראו להוריהם בשמותיהם הפרטיים.
פעם הלבישו אותי ביום שישי בבגדים יפים מאוד. זה היה בחורף והייתי שובב גדול. 
קפצתי מיד לשלולית בוץ ואימא שלי "התחממה" עליי והפליקה לי כמה "קלפסים" עם היד. במקרה עבר לידינו בן עמי גורדון ואמר:
"ברטה, זה לא יעבור לך בשלום! אני אקרא לך לבירור בשיחה ואספר שאת מכה ילד של הקיבוץ".
אימא סיפרה לי את זה בצחוק גדול, כי באמת אותנו לא היכו, היינו החבובצ'יקים של כולם. 

בן עמי עם חברים

לרוב האנשים עוד לא היו ילדים, כך שאנחנו היינו נחשבים לבני התפנוקים של הקיבוץ. גרנו, כמובן, בבית הילדים, והיינו הולכים אל ההורים ב"שעות הילדים". אהבנו מאוד את השעות האלה. אמנם, חסרו הרבה דברי תפנוקים שקיימים היום. החדרים היו דלים מאוד, לא בישלו בדירה ולא היה קומקום חשמלי לעשות תה. בהתחלה גם לא היה חשמל. הייתה מיטה, היה ארגז בתור ארון, כמעט ולא היו צעצועים. 

אני זוכר את זוג האופניים הראשון שהגיע, נדמה לי, לאמירה, והיינו רוכבים עליו בתורים, כל פעם ילד אחר. לעומת זאת, רכבנו על סוסים הרבה מאוד. 
הוותיקים לימדו אותנו ועזרו לנו. תמיד הייתה איזו סוסה שקטה, כמו אצילה, שלא הייתה מפילה אף ילד. היו רוכבים לאט ובזהירות, וכשהתבגרנו למדנו להניח לבד את האוכף על גב הסוס ולהכניס לפיו את הרסן, לעלות ולרכב. היינו שובבים גדולים והיינו רגילים מאוד לסוסים. 

אוריאל לין על הסוסה אפורה

משחקים של ממש כמעט לא היו בנמצא, לכן המצאנו משחקים, למשל: כשבאנו למשמר העמק בנו את אסם התבואות באמצעות חביות ענק גדולות. חבית אחת נשארה בצד. היינו נכנסים לתוכה ויכולנו לעמוד בתוכה. גלגלנו אותה, תוך כדי הליכה על הדופן שלה, והיא התגלגלה כל פעם יותר מהר. המשחק הזה היה מסוכן, כי היו ילדים שנפלו על הרצפה והתגלגלו. החבית הייתה נעצרת כשנתקלה בצריף או בעגלה. זה היה עושה "בומס" גדול וההורים מאוד מאוד לא אהבו את המשחק הזה.
היינו קופצים על הכברות, אותן חביות ענק שבתוכן שמרו את הגרעינים משיני המכרסמים, משתוללים שם וקופצים, ויותר מאוחר היינו עולים על הסולם של הבריכה הגולשת ומלמעלה היו לנו משחקים נחמדים מאוד: משחק במשקפת, שבו היינו מתבוננים לראות איזה זוגות הולכים לעשות רומנטיקה, זה עניין אותנו מאוד. מהתצפית הזו ראינו מי הולך עם מי ולאן הולכים. היה שמח, לגלות ולספר...

אחסון תבואה בכוורות 1929

פעם השחקן מישה אשרוב הופיע אצלנו בהצגה למבוגרים בלבד. עלינו, הילדים, נאסרה הכניסה לחדר האוכל (הישן), בו נערכה ההופעה. נצמדנו לחלונות מחוץ לאולם ונעזרנו בארגזים וסולמות כדי לחזות ולהאזין טוב יותר.
מישה נעמד בקדמת הבמה ושאג את המשפט הראשון של הטקסט:
"היי...אתם שם בחוץ ! " ואז כל ילדי הקיבוץ נתלשו בבהלה מהחלונות כשהם נסים על נפשם.

מתוך ספרי הזכרונות של איתן בן אור (משמר העמק) -חצץ שחור - מפל הנעורים

 

איתן כילד בן שלוש

הצילומים באדיבות ארכיון משמר העמק

ל מ ה   "ק ב ץ"?

בהיותי בן חמש נולד אחי ראובן. הוא נולד בעין חרוד, כי לשם היו מובילים אז את היולדות. (בית החולים עפולה שנבנה על ידי חברי הקיבוץ, היה אז בתהליך בנייה). מספרים לי כי קינאתי מאוד-מאוד באח הקטן.
לאחי ראובן קראו בחיבה "רורו", מכאן בא הכינוי "כרוב", ובתרגום "קבץ" שדבק בו עד היום הזה. היה זה יעקב ביסטריצקי, בנו של נתן ביסטריצקי, שבילה בחופשים עמנו והוא ידע לתרגם כרוב ל"קבץ".
במאורעות 1929 היינו בעפולה, כאשר לילה אחד העירונו והובילו אותנו בבהלה לעפולה ה"עיר". זוכר אני את הנהג, קימל, אשר לקח אותנו במונית שלו לבניין פיינגולד, שם ריכזו אותנו מחשש התקפת הפורעים הערבים. את אחי, ראובן, הושיבו באיזו אמבטיה ואני נתבקשתי לשמור עליו. זוכר אני את מכול ודודייה שהיו חמושים באקדחים. הם אמרו כי תפקידם לסייר לאורך מסילת הברזל. אנו היינו נרגשים מאוד באותו לילה...
המעבר לאבו שושה
ידענו שיש באבו שושה פלוגת אנשים שמכינים את "המחנה". דיברו על זה הרבה. אני זוכר יום חורף אחד, הייתי חולה, גשם ירד ואבא שלי הושיב על שולחן בבית הילדים והבטנו לכיוון דרום-מערב. הסלעים מכיוון אבו שושה נצצו מהגשם ואבא אמר:
"אתה רואה, תוכי (הוא קרא  לי תוכי. שאר החברים קראו לי בשם חיבה איתי), אתה רואה את הסלעים הנוצצים? לשם יעבור הקיבוץ. זה המקום שנקרא אבו שושה ואליו יעבור הקיבוץ בקרוב".
יום אחד העמיסו כמה צריפים על המשאית של הקיבוץ. המשאית יצאה לדרך, ובדרכה לאבו שושה התהפכה! כמה חברים נפצעו, ביניהם גם אבא. אימא שלי סיפרה על האירוע לכמה חברות אשר התגוררו ליד השובך. היא הייתה נרגשת וחיוורת. אני בכיתי והיה קשה להרגיעני.
לאחר כמה ימים הודיעו לנו שכל הקיבוץ עובר למקום החדש. שמחתי שאנו, הילדים, ניסע ברכבת ולא במשאית.

איתן בחג הביכורים 1930

מה שתפתיע הוא הסיפור על הכלב צידקוב, שישב בשיחת הקיבוץ, כך סיפרו החברים, זקף את אוזניו, הקשיב למה שדיברו ולמחרת נעלם. כשהחברים הראשונים הגיעו לאבו שושה קיבל את פניהם הכלב צידקוב בקפיצות שמחה ובכשכושי זנב.
לכלב יש, כמובן, אינסטינקטים. מדי פעם החברים היו נוסעים עם עגלות וסוסים או פרדות לאבו שושה, לביקור, והכלב למד את המסלול והגיע לפני כולם.
המסע ברכבת העמק היה עבורנו חוויה עליזה ומעניינת. הרכבת נסעה לאט וראו את השדות חולפים ואת עמודי הטלפון נעלמים מאחור. אפשר היה להספיק לרדת לקטוף כמה כלניות (אז לא היו איסורים כי החברה להגנת הטבע טרם נוסדה), ולהספיק בריצה קלה להשיג את הרכבת. יום אחד נעצרה הרכבת ללא כל תחנה. מסתבר כי חמור חסם את דרכה ולא זז מהמסילה. נהג הקטר צפר וצפר. חמור זה חמור והוא לא זז, עד אשר ירדו כמה בחורים ובכוח הזיזו אותו. רק אז המשיך המסע בדרכו.

רכבת העמק

גברת אחת שישבה מולנו ברכבת, נשאלה פעם על ידי מיכה מדוע לא ניגבה את פיה לאחר שאכלה תות אדום.
איש זקן נשאל בחן: "סבא, מתי תמות?"
לעיתים היינו משתוללים ורצים בין הקרונות, ואף ננעלים כמה ילדים בבית השימוש, כדי להערים על הקונדוקטור ולא לשלם.
הפעם לא התפרענו. הייתה הרגשה של רצינות וחשיבות הרגע. הרי אנו עוברים למקום חדש! הקיבוץ יבנה את ביתו באבו שושה.
שרנו שיר שעמנואל חיבר:
"בין הרי אפרים קר לי בידיים
נמהר נחושה, נבנה את אבו שושה".
לאחר שעלינו על הרכבת בעפולה, עצרנו לכמה דקות בתחנת כפר ברוך וראינו שהגננות צוחקות. מסתבר כי ממשלת המנדט הדפיסה על הכרטיסים "כפר ברוח".
הגענו לכפר יהושע, לתחנה קראו: "תל שמם". ירדנו מהרכבת ושמחנו לפגוש את המשאית שלנו אשר הספיקו לתקן אותה לאחר ההתהפכות.
נסענו במשאית, ישבנו על ארגזים, לא הרשו לנו לעמוד כי זה מסוכן. עברנו את "נהר הקישון". לא היו הרבה מים. בחורף המים גואים והקישון עולה על גדותיו.
בחורף הקודם, כך סיפר לי אבא, ניסו שני חברים לחצות את הקישון בשחייה. שמחה עבר בשלום ונוצק איבד שני מגפיים אשר נסחפו בזרם החזק.
המשאית הרימה ענני אבק וסוף-סוף הגענו למחנה באבו שושה. אבו שושה הוא שמו של הכפר הערבי הנמצא ממערב לנו. ליד הכפר עמד חאן עתיק ובו השתכנה, כאמור, קבוצת החלוץ אשר נשלחה להכין את "המחנה" עבור הקיבוץ כולו. שמחנו מאוד כאשר פגשנו את הורינו, התרגשנו והתנשקנו. אבא שלי כבר החלים מפצעיו, לאחר התאונה. הוא הראה לי את הצריפים אשר יצרו ריבוע. זו הייתה החצר המרכזית. מול הצריפים עמדו מבני המשק, לול קטן, אורווה ורפת.