משפט על המשפחה בקיבוץ - חדרה 1936

   6

עדות שמאי

משה ב.: היש יחסים מיניים מחוץ למשפחה בקיבוץ?
שמאי: כן. דיברו כאן על דעת קהל ואני לא יודע בכלל על "דעת קהל".
חנה: מה זה דעת קהל?
שמאי: דעת קהל זה חלק של אנשים בלתי מחונכים.
חנה: איך בנויה המשפחה שלנו?
שמאי: הדחיפה היא רגש מיני ואחר זאת באה האהבה וההתקשרות.
משה ש.: כשיש חיים מיניים בקיבוץ מחוץ למשפחה, האם נכונה הדעה שהמשפחה נהפכה כסות לחיי מין בקיבוץ?
שמאי: יש מקרים יוצאים מהכלל, בם לא מסכימים  לצורה זו של המשפחה באשר  זו לדעתם כסות לחיי מין בקיבוץ.
אחיה: האם דעת קהל משפיעה על סמך יידוע  של אנשים לא לבוא לקשרי מין מחוץ למשפחה?
שמאי: כן, אני מכיר הרבה עובדות. זה גם דוחף להקים משפחה.

הזוג ברנדוס

עדות ניומה

ניומה: להתחשב עם זה שאנו מתקרבים לסיום המשפט, אני רוצה כעת לברר אי אלה דברים. תובעים לדין את המשפחה לצורותיה וגילוייה של העדים. עד הלום לא שמעתי מעדי הקטגוריה שתביא  עובדות על קווים שליליים של המשפחה. אתעכב על בירור של הקטגוריה. היסוד של המשפחה היא הזדווגות מינית. המונוגמיה היא מבוססת על קניין הפרטי. אתמול וגם במשך כל המשפט לא שמענו בירור מקיף על התפתחות על צורת המשפחה המונוגמית, היא עברה הרבה שלבים.
וייצמן: ניומה צריך להעיד ולהעמיד את עובדותיו בסוף המשפט כיתר החברים.
הודעת הסכמה.
אחיה: הקיימים עוד יחסי מין מחוץ למשפחה?
ניומה: כן. דיברו על דעת קהל ועמדו ביתר פרטים על שאלה זאת. ההזדווגות המינית באה בהסכמה של שני אנשים לחיות באופן פרמננטי. היא רצויה עבור קולקטיב וחסרה מיניים והזדווגות חד פעמית היא משפיעה על הפסיכיקה שלו ושרוב זמנו יהיה תפוס על שאלה זו ולא התמדה ביחסים.
אחיה: המסכים אתה שיש מעט מאוד זמן לחיי משפחה?
ניומה: מעט מאוד.
אחיה: היכולה המשפחה לסבול עקב זאת?
ניומה: כן.
אחיה: המכיר אתה  התנהגות של רווקים המגיעה עד כדי היסטריה.
ניומה: איני מכיר.
אחיה: הצריך זה להקים משפחה?
ניומה: הוא צריך ביחסי מין.

משפט על המשפחה בקיבוץ- חדרה 1936

 5

משפט על המשפחה בקיבוץ- חדרה 1936

עדויות הסנגוריה

מעיד שלמק
משה ב: תבסס את ההבדלים של המשפחה בקיבוץ והמשפחה הזעיר בורגנית?
שלמק: בכמה יסודות: א. ההתקשרות באה לא מתוך נטייה הדדית, לרוב באה מתוך חשבון כספי. אי ידיעה אחד את משנהו. ב. המשפחה הבורגנית איך הגבר והאישה זכויותיהם לא שוות. חבר מתוך היותו "המפרנס" הנו גם הראש שלפי קו זה הולכת המשפחה. ג. המשפחה רואה אי אפשרות של ספרציה. יש לגבר האפשרות לספק את הדרישות שלו בדרכים אחרות וגם דעת הקהל אינה חריפה באם האישה עושה זאת כשהיא לא מוצאת את סיפוקה אצל בעלה. החברה שוללת גם יצירת ערכים חדשים.
משה ב.: האם היסוד הכלכלי גורם ליצירת משפחה בקיבוץ?
שלמק: קשה לענות על שאלה זו. הקיבוץ הוא תא מסוגר מוגדל. כל מה שמסובב את החברה בשטח כלכלי.
משה ב.: האם הקשר המשפחתי הוא התקשרות חופשית?
שלמק: בקיבוצים ההתקשרות היא יותר פרוגרסיבית ומתקדמת. יש לציין התקדמות שאיננה עוד חזות הכל.
משה ב.: הקיימים קשרים משפחתיים חוץ מפיזיים?
שלמק: קשה לענות על שאלה זאת. זה תלוי מכל פרט ופרט. אין עוד לדבר על המונוגמיה מבחינה אבסולוטית. ישנם מקרים של התקשרות מבחינה סכסואלית. הם גם נפרדים בלי כל חשבון של דעת קהל.
משה ב.: האם ישנה תופעה של המשכת החיים המשפחתיים למרות אי הסיפוק בה ומוצאים את סיפוקם מחוץ למסגרת הקיבוצית?
שלמק: בקיבוצנו אין זאת. ייתכן ואפשרי בקיבוצים אחרים. אפשר שגם בקיבוצנו יהיה זאת באשר אנו קיבוץ צעיר.
משה ב.: לו היה בקיבוצנו כך, ההיה הבדל בין צורות המשפחה שלנו והזעיר בורגנית?
שלמק: ישנה התקדמות רבה בכל השטחים שלנו. אותו הדבר גם למשפחה. ישנם עוד ליקויים רבים אבל התקדמות רבה ישנה.

יעקב ברעם

משה ש.: איך אתה חושב על הופעת המשפחות שלנו כאותן המשפחות שנוצרו על בסיס כלכלי?
שלמק:  קשה לענות על שאלה זו. היא יותר כללית. זה שייך לכל פרט.  כשם שישנו כלל, ישנו גם יוצא מהכלל.
דיברו אתמול על לוקסוס. אמרו שזה לא טוב. נוחיות לא עוברת כמורשת זעיר בורגנית. זה נהיה רק בזמן האחרון. כל קיבוץ צריך לחיות  חיים נוחים. הערכים האלה לאו דווקא זעיר בורגניים אלא צודקים מאוד.
משה ש.: האם הדרישות לנוחיות וליופי, האין זה ביטוי לאישי ועוד? והאם הריהוט שלנו לא שונה בכלום מריהוט של המשפחה הזעיר בורגנית?
שלמק: אני הייתי רוצה לראות ככה את כל החדרים ולא רק את חדרי המשפחות. זה לא ביטוי של הצורה הזעיר בורגנית.
אחיה: אמרת שלא קיימות עוד האפשרויות הכלכליות ליצירת משפחה?
שלמק: הדגשתי שלא ישנם ההישגים הדרושים – מכול התקדמות קיימת...
אחיה: הנשארו בקיבוץ יסודות כלכליים שהבן זוג מתחשב בהם?
שלמק: לא.
אחיה: האם אתה חושב שתנאים חיצוניים לא משפיעים בקיבוץ על יצירת המשפחה?
שלמק: לעת עתה לא.
אחיה: האם יפוי החדר ונוחיות זה לא השפעה חיצונית?
שלמק: לו הייתה ספה,  היה בזה נסיגה אחורנית.
אחיה: איך מתייחס הקיבוץ למקרי התפרדות משפחה?
שלמק: לא נפגשתי עם זה.
אחיה: ובקיבוצים אחרים?
שלמק: מדברים על זאת בקומונה.
אחיה: איך מתייחסים הקיבוצים להופעות הללו?
שלמק: מדברים/משברים  20% ו-80 לא.
אחיה: הידוע לך על פרט אחד מהמשפחה שעזב את הקיבוץ והשני נשאר?
שלמק: כן, מצוין.
אחיה: מה נוצר קודם, דעת קהל או שיחה?
שלמק: יש מקרים שקודם שיחה וקודם פרטים מדברים, אבל הסיכום הוא בקיבוץ. אי אפשר לדבר על כך באופן אבסולוטי.
אחיה: כל הדעות הרווחות בקיבוץ הן פרי דיון בשיחת קיבוץ?
שלמק: לא.

צבי הוברמן

משפט על המשפחה בקיבוץ - חדרה 1936

4

משפט על המשפחה בקיבוץ - חדרה 1936

 

הפסקה במשפט.

המשך המשפט – אחה"צ

חנה ג.: כמה דברים על הופעתה של הקטגוריה אתמול. הקטגור אמר: ישנו כתב אשמה ועובדות אי אפשר להביא מכיוון שלא הייתה חקירה מוקדמת. מה פשר הדבר? הרי עובדות הן מחיינו היומיומיים. יענקלה אומר שיקום דור חדש, גברים שיחיו חיים חופשיים. תקומנה נשים שיתמסרו לגברים באהבה בלי שום פחד של תוצאות כלכליות. הבחורה לא צריכה לפחד מתלות כלכלית. הגבר לא צריך לשלם, לקנות את הבחורה בכסף. ישנן כרגע כל האפשרויות בקיבוץ למשפחה בריאה. בכל זאת קיים משפט על המשפחה שלנו. א. געשלעכטס ליבע. ב. התמדה, הבנה הדדית. ג. השלמה רוחנית. ד. המשכת הדור, קובע אנגלס, כאור יסוד למשפחה חדשה.
  התופעות בקיבוץ מקבלות ביטויים שונים בחיים. מי לא מכיר את העצבנות של הרווק שתוצאתה היא היסטריה. מי לא מכיר את ההלצה: שהוא צריך כבר בחורה.
הקטגוריה באה ומאשימה את שני האנשים. א. אתם התרחקתם מהחברה.
הסתגרתם ואינכם מגיעים לפעולה. אני נמצאת בחברה של 100 איש. אני לא בודדת, בשום פעולה. יש רגעים שאני פנויה ואם זה חטא לחיות עם איש קרוב, מה זאת אהבה? עם אותו בן-אדם שאני אוהב אני רוצה לחיותו איתו ולבלות איתו את הזמן הפנוי. בקיבוצנו אין פנאי. יש מעט מאוד זמן. אם ישנו כזה רוצים אנו לחיות לחוד.

הספרייה בחדרה- עומד אברהם פיין

תא סגור. האם החברה יכולה לדרוש שחיינו הפרטיים יוצעו  ב"כ [בדרך כלל] לחברה. החברה יודעת על הכול, על גישתנו לעבודה ולחיים, אבל לא חייבת לדעת על חיינו הפנימיים. מה זה פעילויות אקטיביות בקיבוץ? כל אחד נותן לחברה, ממלא את התפקיד. יש לאחד אפשרויות פנימיות ולשני לא. החברה מכירה את כישרונות האדם.
יש גם שהחברה לא מכירה אותו ולא מגלה את האפשרויות. יש ומי שיותר מסוגל להיכנס לחיים ולתפוס עמדה יש פרט  אחד במשפחה הנהנה גם יותר מהשני. עצם כניסה לחיים, משמע גם כניסה לעניינים פנימיים של השני.

משפט על המשפחה בקיבוץ- חדרה 1936

 

3

הפסקה במשפט

המשך המשפט ביום 13.10.1936

חקירת העדויות של הקטגוריה
היו"ר יונה מודיע כי שדל [יעקב תור] פנה ברצון להעיד לטובת הקטגוריה.
שדל: אני רוצה להעיד על דברים שנאמרו אתמול על המשפחה בחו"ל. מעט מאוד משפחות נוצרות בחו"ל. התנועה שוללת אותם וגם הקיבוץ. היה מקרה בקיבוצנו שרצון משפחה היה לנסוע יחד להכשרה. הקיבוץ התייחס בשלילה לכל זאת והתוצאה – עזיבת המשפחה את הקיבוץ.
מקרה שני, ששליח התחתן בחו"ל והתנועה הסתירה זאת בארץ. לא נדע ולא ידענו על המשפחה בארץ מבחינה מציאותית. ליצירת משפחה הסתלקות ממנהגים זעיר בורגניים. הארץ משפיעה – לא אדע למה – לרעה. גם בקיבוצים. בקיבוצנו משפחה יוצאת לטיול ומרוויחים כסף, מסתדרים יפה ומסדרים אחר כך חדר. נמצאים מעט בחדר האוכל בקיבוץ. זה מנתק את הקשר מהקיבוץ. הקיבוץ הוא קשר כלכלי. כתוצאה המשפחה עזבה. עוד לא ברור מה צריכה להיות המשפחה שלנו. משפחה פרולטרית עוד לא נוצרה.
משה ב: המכיר אתה עזיבות לא משפחתיות ומה סיבתן?
שדל: בכל העזיבות של הבודדים ישנן סיבות יותר מרגילות סתם.
המשפחות עזבו על יסודות משפחתיים.
משה ב.: מהן סיבות לעזיבה הקיבוצית?
שדל: עזרת הורים, קוניונקטורה ועוד.
משה ב.: האם אותן הסיבות לא פועלות על משפחות?
שדל: כן, אבל אומרים שאלה שעזבו – סיבת המשפחה לכך.

שדל - יעקב תור

עדות חנה ג. [חנה גרינוולד ינאי]
אחיה: האם הגענו כבר למשפחה הרצויה בקיבוץ?
חנה ג.: לא.
אחיה: האם הקיבוץ צריך להסכים לצורת המשפחה הקיימת?
חנה: לא.
אחיה: הממלא הקיבוץ את תפקידו להטבה?
חנה: לא, לא היו התנאים לכך.
אחיה: למה?
חנה: את זאת יינתן בנאום הסנגוריה.
אחיה: האם המשפחה מגלה פעילות יתר בקיבוץ?
חנה: המשפחה משתדלת עד כמה שאפשר להיות פעילה בקיבוץ, אבל הקיבוץ לא נתן את האפשרויות עדיין.
משה ש.: מה הם הגילויים של משפחה זעיר בורגנית?
חנה: זה הכול נמצא בבסיס של נאום הסנגוריה.
יונה: את כל בירור השאלות אפשר לדחות לנאום לאחר כך ולא צריך כרגע לענות על השאלות של התביעה. זאת שאלה יותר כללית ויש להניח שאפשר לחכות לבסיס כל העובדות.
אחיה: איך קורה בקיבוץ במשפחה – האם הפעיל מפעיל את השני או להפך?
חנה: במשפחה יש שאחד פעיל ואחד לא. או שהמשפחה בכללה פעילה. זה תלוי מהשפעה הדדית. אם ישנו צד יותר חזק הוא משפיע שהשני יהיה פעיל.
אחיה: ההיו כאלה בקיבוץ?
חנה: כן, אני מוכנה להביא עובדות.

משפט על המשפחה בקיבוץ- חדרה 1936

  2

משפט על המשפחה בקיבוץ - חדרה 1936

היו"ר [יונה] מקריא את רשימת העדים שהקטגוריה קוראת לעדות.

מופיע העד הראשון של הקטגוריה: שרה כהן.

אחיה: בכתב האשמה המאשים את המשפחה בקיבוץ מדובר על חינוך רב שנים וכוננות לחיי משפחה בקיבוץ. יש ערך לחינוך. החושבת את שהתנועה שלנו מחנכת באמת ליעודים אלה?
שרה: אני חושבת שהתנועה החינוכית תגדל אנשים לחיים חדשים. החינוך שלנו מקל על צורת המשפחה.
אחיה: האם התנועה החינוכית מסכימה לצורת המשפחה בחו"ל.
שרה: לא.
אחיה: איך מתייחסת התנועה שלנו בחו"ל ליצירת משפחה הקיימת בחו"ל?
שרה: בשלילה.
אחיה: למה?
שרה: זה עומד בניגוד למגמת החינוך.
אחיה: מהם הליקויים של המשפחה הקיימת בחו"ל?
שרה: הפרטים חדלים מלהיות עצמאיים ונסחבים עם הזרם.
אחיה: השאפנו ליצירת משפחה כזו?
שרה: בטח לא.
אחיה: המשפחה הזאת בקיבוץ היא זאת שדיברנו בחו"ל?
שרה: עוד לא.
משה ש.: התוכלי להראות גילויים של התקשרות משפחתית בחו"ל בתנועה החינוכית?
שרה: שוכחים על התנועה והולכים עם הזרם.
אחיה: את אמרת שהמשפחה בקיבוץ עוד לא זו שחשבנו? ההינה טובה מדי או גרועה?
שרה: יותר גרועה.
אחיה: האשמנו: כי המשפחה סוגרת את עצמה ומרחיקה אותה מפעולות חברתיות. האם האנשים עם היווצר המשפחה – מתרחקים מפעולה?
שרה: כן.
אחיה: האם לפני שהתקשר במשפחה היה פעיל?
שרה: כן.
אחיה: האם נכון שבקיבוץ נהפכה המשפחה לכסות ליחסים סקסואליים?
שרה: כן.
הסנגוריה – חנה: בכתב האשמה ישנה פסקה האומרת: כי המשפחה מתרחקת ובשאלה לעד הודגש שקצת מתרחקת.
החינוך שלנו הוא המכריע, או שישנם גורמים מחנכים אחרים בית ספר, הורים?
שרה: כן.
חנה: האם המשפחה שתכננו לנו בחו"ל? ענית שעוד לא הגיעה לשלמות. מה זה?

שרה כהן- אבידן עם סליביה פרי

שרה: אנו לא ממלאים את הסיפוק למשפחה.
משה ב.: הקיימת סתירה בחינוך שמקבלים בחו"ל ובין המציאות שנמצאת בארץ?
שרה: לא.
משה ב.: למה הצעת בשיחת קיבוץ לייצר ועדת קשר למען להכניס את העולה לקיבוץ ולתנאי הארץ?
שרה: משום שהחינוך לא הושלם.
משה ב.: האם העולה החדש לא מתאכזב מהקיבוצים הוותיקים בשטח החברתי?
שרה: כן.
משה ב.: העולה החדש שנפגש עם צורות חיים רוצה לשנות זאת?
שרה: ברוב המקרים נכנס לחיים בקיבוץ.
משה ב.: האם החינוך הלא נכון שניתן בחו"ל פוגע בחיים בכלל וגם בשטח המשפחתי?
שרה: שאלת המשפחה מעניינת כל אדם בצורה אחרת.
משה: למה ההסתדרות בחו"ל מתנגדת ליצירת משפחה?

משפט על המשפחה בקיבוץ - חדרה 1936

 

משפט על המשפחה - חדרה 1936

( מסמך מרתק מארכיון קיבוץ עין השופט - החברים עשו משפט על המשפחה בקיבוץ - משפחה שעדין לא הייתה להם אלא רק החלו ניצניה...)

משפט על משפחה בקיבוץ – בחדרה – בקיבוץ "אמריקה-בניר"

ביום 18 לספטמבר 1936, משתתף הקיבוץ

התביעה: אחיה, משה שפירא
הסנגוריה: חנה גרינוולד-ינאי, משה בלומשטיין
בית הדין העליון: אריה וייצמן, יונה ינאי, רחל ב.
מזכיר: יעקב ברנשטיין-ברעם
ב"כ העיתונות: יוסף וילפנד

יונה: הננו מתכוונים לברר את הצלחת המשפחה בקיבוץ. הננו רוצים לברר מכל הצדדים. שום התנצחות לא תהיה, נשתדל להיות אובייקטיביים במסירת עובדות.
היו"ר יונה מקריא את כתב האשמה.
היו"ר: האם בדרך כלל הנאשמים מסכימים להאשמה.
הסנגוריה: לא.
יו"ר: רשות הדיבור לקטגוריה.

משה ש: לפרוצדורה למשפט, כשמופיע הקטגוריה באשמה, יש לה פרוצדורה רגילה מאוד. עליה להוכיח האם המעשים שנעשו נכונים לפי הצגת הקטגוריה. דעת הקהל יש לה דברים מסוימים. יש דברים שנותנים יסוד בתיקים לשלילה ולחיוב. הקטגוריה רוצה רק להוכיח את אמיתות הדברים.
הפרוצדורה המשפטית שלנו יש לה צורה אחרת. אין לנו צורת חוקים למען נתפסים עליהם. אנו קודם כל לא רוצים להוכיח על אמיתות העובדות, אפילו אם הן לא נכונות. אנו צריכים לברר, להוכיח ולהוציא את המסקנה. הב"ד תמך להוציא את המשפט ולקבוע על מה יתבסס המבט שלנו על המשפחה בקיבוץ. אנו בעדות שלנו נוכיח את ביסוס כתב האשמה שלנו.

משה שפירא במפעל הרעפים - חדרה 1936

אנו נברר את השאלה באופן כללי, נעמוד על כמה עובדות. יש לבאר מה זה משפחה, את מי אנו מאשימים. אני מגדיר את המשפחה בתור כזאת. היצר המיני אצל האדם הוא טבעי. אני לא רוצה להיכנס לניתוח היצר הזה, מה ערכו ועוד ועוד. זה לא מענייני. עד כמה שאנו יכולים לגשש אחר העקבות שנצטברו אצלנו בחומר רב ענפים בשאלות טעם. חשוב מאוד להגיד שהתנאים שבהם באה ההזדווגות, "אמצעי זהירות" משתמשים רק בזמן האחרון. עד הלום הייתה תוצאה מההזדווגות. אני רוצה לעמוד על המשפחה וההתפתחות: לכל גילוייה.
האם אצל אנשינו היו קיימים יחסים בלתי מסודרים, בלתי קבועים, ארעיים. בוויכוח הזה הגענו לידי מסקנות שאי יאפשר לבסס אותם במחקר כדי להשתמש בהם לביסוס רציני. היחסים בין גבר לאישה ידועים.
משפחה קבוצתית. היא הסתעפה בארצות שונות. אפשרי שכבר יבוא בן עשרים עם נשים רבות בקשר עם הנדוניה. אחר הסתכלות אפשר לקבוע שזה קובע ומדריך. יש חשיבות לכך לא רק מבחינה היסטורית  יש להראות שאין הצורה שאנו דנים עליה היא צורה סטטית. דבר שהתפתח מזמן לזמן ועלול עוד להשתנות. "קניית גבר" לא קיימת במשפחה הקבוצתית. להלן אני אתבסס על נימוק.
התנאים הכלכליים, התפתחות האדם, השתלטותו על הטבע, שינו את אופן חייו. שינו גם את המשפחה. באה צורת משפחה חדשה של גבר ואישה, מתוך סלקציה, מתוך הטבע של הרצון להתגבר ולחיות. נראה שהתקשרות מקרבת דם מחלישה את הדור. התקרבות בין שבטים שונים מוציאה דור יותר חזק ובריא. התקשרות זו עדיין לא צורת המונוגמיה הידועה לנו. הקשר בין הבעל והאישה הוכח על ידי הכרח ונמשך על ידי הרצון. הגבר היה צריך להוכיח שכוח לאישה  ואחר זאת בא הרצון. זו המשפחה שהייתה קיימת בקומוניזם הפרו היסטורי.
עם התפתחות הכלכלה, עם שינוי החיים, עם היוצר הרכוש הפרטי, נוצרה גם המשפחה המונוגמית. ישנה העובדה שהמשפחה המונוגמית לא באה מהתקשרות של אהבה, אלא באה כצורך כלכלי גרידא. המשפחה המונוגמית באה רק על יסוד צורת כלכלה. הקשרים באו כמעט תמיד נגד רצונם ולמורת רוחם.
הופעתה של האהבה הידועה לנו הופיעה בניגוד לחיים המשפחתיים. מתוך סקירה זאת הננו רואים תמונה בהירה עד כמה אפשרי והגדרות קצרות שהיחסים בין הגבר והאישה לא היו קבועים. לא צמחו מיחסים, מחיי האנשים אלא מכוחות חוץ.
דרך עקלקלות הגיעה המשפחה המונוגמית עם צורות גילוייה, עם כל חולייה שלה – עד היום הזה. התנאים בהם התפתחה המשפחה היו שונים. אין צורך להיכנס לבסיס, יותר מדי נכתב על זה. יחסי אמצעי התוצרת הם הם שנותנים, שקובעים את היחסים בבני האדם. היחסים בין המעמדות. הם קבעו גם את ההבדלים שקיימים בחברה. המשפחה עברה התפתחות זו. העקרונות קיימים, חשוב כרגע לבוא לגילויים על המשפחה בזמן הנוכחי. מהם הקשרים של החברה הקפיטליסטית. הקשרים המונוגמיים עם ציוויים מלמעלה שייתן בהם שמץ של חיי משפחה. מה שגידל הכוח החיצוני, מה שמקשה הם התנאים האובייקטיבים על המשפחה. נראה את מי התכוון ועם כך התגברות הפרוסטואוציה.
המשפחה מהווה כיום גם כן את הקשר הכלכלי. כיום ישנו הקשר של מקח וממכר ביצור עמדות ועוד ועוד. ציטטה אופיינית מעיתון יומי. עיתון זה נותן בכל כמה ימים אמצעים של כניסה למשפחה. הציטטה הזאת מלמדת עד כמה פגומים קשרי המשפחה הללו.
הבאת ציטטה זאת כדי להוכיח את הדברים הנראים לנו באופן כה ברור.
מבחינה פורמלית יש להביא המון חומר על המשפחה והתפתחותה, על הפרוסטוציה. קמו תנועות וחוקרים אשר למדו את יסודות המשפחה ורצו להילחם בגילויה. בכדי שיהיה אפשרי לבצע את מסקנות המשפחה צריכים גם להיות תנאים אובייקטיביים לכך. כי החוקים והתנאים הכלכליים הוא שלא נתן להם להורידם מהדרך הנכונה. בפעם הראשונה נעשה לאפשרי של שינוי יחסים ברוסיה הסובייטית. זה נעשה לא מהערכה מוקדמת אלא משינוי התנאים.

משה בנגריה של חדרה 1936

מה הייתה גישתה של הממשלה הסובייטית? היא שברה את כל הנדרים למען קשר הדדי וחיים משפחתיים הוגנים. שבירת נדרים אלה נוצלה על ידי אנשים שחיו תחת השפעת התנאים שלפני המהפכה. היו נחוצים גם הגדרות, ידיעות וחוקים ידועים.
החופש שניתן ביחסים מיניים נשאר. התחילו בהסברה תמידית בביטויו של לנין אחר המהפכה: יחסים מיניים ארעיים בלתי קבועים בצורה גסה דומה לשלולית, מלכלך את המים שממנו שותה. אנלוגיה בס"ה – קובעת וקולעת למטרה. ברם, זה לא אומר שצריכים להיות קבועים וכלואים בחיים הרומנטיים. המלחמה הוכרעה נגד הגישה ולא עצם יסוד של חופש ביחסים. עם שינוי היסוד שהתהווה בחיים המשפחתיים המונוגמיה שינתה גם את הצורה של המשפחה הזאת. נתנה גם אפשרות לשינוי המשפחה וצורתה וזהו הקיבוץ.
חונכנו וגדלנו על ברכי חינוך זעיר בורגני. רוב זמננו ובגרותנו עברו בחוגים הזעיר בורגניים. ממנו רכשנו הרבה הרגלים וגילויים. התאבקנו ונלחמנו למען נשתחרר. הזעיר בורגנות היהודית ממנה אנו צמחנו טבעה חותם על חיינו בכלל וגם על המשפחה. המשפחה בקיבוץ לא שונה בהרבה מאותה צורה שממנו באים הימנה, אף כי היסוד לא קיים כבר.
נשמעו כמה האשמות נגד המשפחה בקיבוץ. בסיס האשמות ועם העובדות – יבססו העדים. התהוות התא, התרחקות מחיי החברה והכלל, יוצרים נוחיות. התופעות הקיימות, הרשות והיא אפשרות של יחסים סקסואליים מחוץ לגבולות המשפחה. כל זה יוכח ויבוסס על ידי העדים. המשפט צריך להוציא את פסק דינו על סמך אותן העדויות ולא מתוך מגמה של אשמה אלא מגמת מלחמה ושינוי צורת חיים זו. לא נילחם בגילויי משפחה. זאת הינה מגמת המשפט.

יחסי יהודים ערבים ברמת מנשה- עבודת מחקר של גדי רקובסקי (ט)

קאוקג'י ומפקדתו - ישראל נגלית לעין - יד בן צבי

 (חלק ט)

 קרבות משמר-העמק ופינוי הכפרים

התקפת "צבא ההצלה" של קאוקג'י על משמר-העמק שינתה את התמונה ביחסי השכנים באזור מן הקצה אל הקצה. המלחמה שעד כה היתה קרובה אך בו בזמן מרוחקת, הגיעה לפאתי האזור ממש וכל יישוביו הפכו לחזית. מבחינת הצד היהודי, באה ההתקפה על משמר-העמק ברגע של שפל, כאשר הדרכים נשלטו על ידי הערבים ונדמה היה שארצות-הבית עומדת לסגת מתמיכתה בתכנית החלוקה. 
בצד הערבי, בכפרי האזור שררה בדרך כלל אי בהירות לגבי המצב, התושבים לא היו שותפים פעילים בקרבות וניזונו משמועות.
משמר-העמק הותקפה בערב ה- 4 באפריל, בהתקפת תותחים ובניסיון כיבוש שנכשל. "ההגנה" שלחה למקום תגבורת ויצחק שדה מונה לפקד על הכוחות ומפקדתו מוקמה בג'וערה. קאוקג'י ביקש שביתת נשק בתיווך אנגלי בתנאי שלא ייפגעו כפרי האזור ולא תיחסם התחבורה הערבית.
ב- 8 באפריל החלו פעולות של כוחות "ההגנה" והפלמ"ח לכיבוש כפרים ושטחים שולטים באזור. הרחבת זירת הלחימה הביאה את המלחמה אל תוך רמת-מנשה גופא -  בג'וערה שכנה כאמור המפקדה ואילו קיבוץ עין-השופט שימש כבסיס לוגיסטי וכתחנת קשר.
בבוקר ה- 9 באפריל דווח כי כוחות "ההגנה" כבשו את בית-ראס, משלט על דרך בין כפרין ומשמר-העמק, ולמחרת הוחל בתכנון הפעולות הבאות כנגד הכפרים -  כפרין ואבו-זרייק (ליד קיבוץ הזורע). באותו יום אחר הצהריים ערך קאוקג'י התקפה נוספת אך נכשל. בלילה שבין העשירי והאחד-עשר לאפריל נתפסו שני משלטים נוספים דרומית לבית-ראס כדי להבטיח את הגישה לכפריין. מפקד הגדוד הראשון של הפלמ"ח, דן לנר, תכנן עוד קודם לכן לאגף את קאוקג'י דרך כפרין אך ויתר על כך מחוסר כוחות.(9) בלילה שלאחר מכן (12-11 באפריל) נכנס כוח צבא לכפריין. ביומן התשדורות נאמר: "התושבים עזבו, פוצצנו 30 בתים (לא פוצצו בית הספר, המסעדה וכמה בתים של יחידים)."עוד קודם לכן, כאשר נודע לחברי עין-השופט על הכוונה להיכנס לכפרין, התארגנה משלחת שעלתה למפקדה בג'וערה וניסתה לשכנע את יצחק שדה לא לפגוע בכפר. שדה לא שוכנע והפעולה בוצעה.
 בכפרין עצמה שרר בלבול רב. תושב הכפר ג'ברין עבד אל ג'וואד מעיד כי כאשר נשמעו יריות מכיוון משמר-העמק, ברחו חלק מאנשי הכפר לכיוון ג'נין משום
שחששו - הן מן היהודים והן מקאוקג'י. משפחת אדיב אל מחמד, שלה היו קשרים הדוקים עם עין-השופט, נשארה בכפר, ולטענתו של ג'וואד, ברחה כשהגיעו הכוחות הישראלים.
תושבת אחרת של כפרין, עאישה ג'בארין אמרה: "נבהלנו וברחנו."כותב יומן אנונימי מעין-השופט, אשר ישב בבית-ראס כותב, כי ישנן "הוראות מפורשות לא לתת לאויב לחזור."

פלוגה של נוטרים

חבר אחר, שמואל בן-צבי, כותב ביומנו (12.4.1948): "הבוקר ראינו את העשן העולה מכפריין. לאט לאט החלו הכפריים לחזור דרך שביל אום-אל-פאחם המוביל לכפר." אלו שניסו לחזור לכפר היו מעטים, בעיקר באו לחפש חפצים שהשאירו. 
לטענת ברל קרן לא היתה הוראה למנוע מהם גישה לכפר, אך נאסר עליהם להתקרב למשלט בית-ראס. לאחר כשבוע הוקם "משלט עלי" ממש מעל כפריין ואז לא יכל כבר אף אחד מתושבי כפריין לחזור.
 ג'ובארין עבד אל ג'וואד מספר שאחיו חזרו לכפר הסמוך ביר ספסוף (מעין כפר "בת" של כפריין) מספר חודשים מאוחר יותר, אך אחד מהם עלה על מוקש ונהרג ומאז לא חזרו יותר לשם.
בקיבוץ דליה התעורר ויכוח מה לעשות, מה גם שבינתיים היו יריות על רכבים ישראלים מכיוון דלית-אל-רוחה. "יצאנו כיתה לגבעה של דלית-אל-רוחה", מספר שמחה יום טוב, "ירינו מספר צרורות וזה היה רמז ברור, יש מלחמה, אין לכם מה לחפש פה." ביומן התשדורות מצוין: "הפעולה בדלית-אל-רוחה בוצעה בסדר."בריחניה גבר בינתיים פחדם של התושבים. יוסף רביב, שגויס אז ל"הגנה" ועבד באזור הגליל, חזר באחד הימים ומצא את תושבי הכפר באום אל זינאת. 
יוסף נכנס לכפר ושאל את אחד מידידיו מדוע ברחו, והלה השיב כי "הבטחת להיות אחראי עלינו וברחת, ומי יודע לאן, אנחנו מפחדים". במקום אחר מוסיף י. רביב ומספר כי חיילי "ההגנה" תפסו ערבי מריחניה וקשרו את עיניו, הלה חיפש את יוסף ברמת-השופט ולא מצא אותו.
בעברם לאום אל זינאת ביקשו תושבי ריחניה להסתמך על כפר חזק וגדול זה, אך גם הוא התפנה מאוחר יותר מיושביו. על פרשה זו העיד טוביה לישנסקי, שמונה אז כנספח לחטיבת אלכסנדרוני. 
לטענתו נשלח מכתב לנכבדי הכפר ובו נאמר כי אם יניפו דגלים לבנים תוך 24 שעות, יורשו להישאר במקום. השליח, שחשש מתגובת הקיצוניים, שמר את המכתב בכיסו וכך לא ידעו תושבי הכפר על האולטימטום. כוחות "ההגנה" הגיעו למקום, כבשוהו והתושבים נצטוו להסתלק. חלק מתושבי ריחניה הפקיד את מפתחות בתיהם בידיו של י. רביב -  כנראה מתוך כוונה לחזור.

מבט מהאוויר על עין השופט בשנות השלושים - צילום של הקרן קימת

יחסי יהודים ערבים ברמת מנשה- עבודת מחקר של גדי רקובסקי (ח)

 

ישיבת מטה במהלך ההתקפה על משמר העמק בהשתתפות יצחק שדה

חלק ח

 קרבות משמר-העמק ופינוי הכפרים

התקפת "צבא ההצלה" של קאוקג'י על משמר-העמק שינתה את התמונה ביחסי השכנים באזור מן הקצה אל הקצה. המלחמה שעד כה היתה קרובה אך בו בזמן מרוחקת, הגיעה לפאתי האזור ממש וכל יישוביו הפכו לחזית. מבחינת הצד היהודי, באה ההתקפה על משמר-העמק ברגע של שפל, כאשר הדרכים נשלטו על ידי הערבים ונדמה היה שארצות-הבית עומדת לסגת מתמיכתה בתכנית החלוקה. 
בצד הערבי, בכפרי האזור שררה בדרך כלל אי בהירות לגבי המצב, התושבים לא היו שותפים פעילים בקרבות וניזונו משמועות.
משמר-העמק הותקפה בערב ה- 4 באפריל, בהתקפת תותחים ובניסיון כיבוש שנכשל. "ההגנה" שלחה למקום תגבורת ויצחק שדה מונה לפקד על הכוחות ומפקדתו מוקמה בג'וערה. קאוקג'י ביקש שביתת נשק בתיווך אנגלי בתנאי שלא ייפגעו כפרי האזור ולא תיחסם התחבורה הערבית.

מעבירים פצוע במהלך המלחמה

ב- 8 באפריל החלו פעולות של כוחות "ההגנה" והפלמ"ח לכיבוש כפרים ושטחים שולטים באזור. הרחבת זירת הלחימה הביאה את המלחמה אל תוך רמת-מנשה גופא -  בג'וערה שכנה כאמור המפקדה ואילו קיבוץ עין-השופט שימש כבסיס לוגיסטי וכתחנת קשר.
בבוקר ה- 9 באפריל דווח כי כוחות "ההגנה" כבשו את בית-ראס, משלט על דרך בין כפרין ומשמר-העמק, ולמחרת הוחל בתכנון הפעולות הבאות כנגד הכפרים -  כפרין ואבו-זרייק (ליד קיבוץ הזורע). באותו יום אחר הצהריים ערך קאוקג'י התקפה נוספת אך נכשל. 
בלילה שבין העשירי והאחד-עשר לאפריל נתפסו שני משלטים נוספים דרומית לבית-ראס כדי להבטיח את הגישה לכפריין. מפקד הגדוד הראשון של הפלמ"ח, דן לנר, תכנן עוד קודם לכן לאגף את קאוקג'י דרך כפרין אך ויתר על כך מחוסר כוחות.בלילה שלאחר מכן (12-11 באפריל) נכנס כוח צבא לכפריין. ביומן התשדורות נאמר: "התושבים עזבו, פוצצנו 30 בתים (לא פוצצו בית הספר, המסעדה וכמה בתים של יחידים)."עוד קודם לכן, כאשר נודע לחברי עין-השופט על הכוונה להיכנס לכפרין, התארגנה משלחת שעלתה למפקדה בג'וערה וניסתה לשכנע את יצחק שדה לא לפגוע בכפר. שדה לא שוכנע והפעולה בוצעה. בכפרין עצמה שרר בלבול רב. תושב הכפר ג'ברין עבד אל ג'וואד מעיד כי כאשר נשמעו יריות מכיוון משמר-העמק, ברחו חלק מאנשי הכפר לכיוון ג'נין משום
שחששו - הן מן היהודים והן מקאוקג'י. משפחת אדיב אל מחמד, שלה היו קשרים הדוקים עם עין-השופט, נשארה בכפר, ולטענתו של ג'וואד, ברחה כשהגיעו הכוחות הישראלים.תושבת אחרת של כפרין, עאישה ג'בארין אמרה: "נבהלנו וברחנו." כותב יומן אנונימי מעין-השופט, אשר ישב בבית-ראס כותב, כי ישנן "הוראות מפורשות לא לתת לאויב לחזור."

יחסי יהודים ערבים ברמת מנשה- עבודת מחקר של גדי רקובסקי (ז)

חלק ז

החברים מוזעקים לכיבוי שריפה - עם שקים רטובים

 

ז. סכסוכים ופתרונם

מערכת קשרים הדדית נבחנת בין השאר ביכולתה לנטל ולפתור סכסוכים. עד כה נגענו בלא מעט סכסוכים שהיו קשורים בעיקר לנושא הקרקעות והתרכזו באזור דליה. ייאמר מיד, לא את כל הבעיות ניתן היה לפתור בהידברות. בתקופת המרד הערבי וגם לאחריו היו לחצים רבים על תושבי דליית-אל-רוחה כדי שלא יפנו את האדמה והגורמים שעסקו בנושא: "צור", קק"ל ומחלקת ההתיישבות של הסוכנות, ניסו להפעיל לחץ נגדי. אין בדברים אלו כדי להצדיק תופעות של אלימות, אלא כדי להסביר את התנאים ששררו אז. אין ספק שתיאור הסכסוכים בדליה, כפי שמובא בפרק 2, מעלה סימני שאלה באשר ליכולתם של תושבי האזור לפתור סכסוכים בדרכי שלום, אך העובדה כי ברמת-השופט ובעין-השופט אכן הצליחו לנטרל סכסוכים כאלו, מוכיחה כי היה זה לפחות בגדר האפשר. אין ספק כי לנסיבות המיוחדות שבהן בוצעה ההתיישבות בדליה היתה השלכה על מערכת הקשרים במקום זה. 
סכסוכי שכנים "נורמליים" נפתרו ברוב המקרים בדרכי שלום. כך, למשל, התחייבו אנשי ריחניה לפצות את רמת-השופט על שריפה בשגגה של 300 דונם עצי אורן וכן התחייבו לטעת מחדש את העצים.לעין-השופט היו כמה סכסוכים בנושא גידור שטחים, בעיקר עם ערבים מאזור משמר-העמק. לא כל הבעיות הללו נפתרו אך הם לא הדרדרו לסכסוכים אלימים. לגבי תושבי כפרין וג'וערה נוצרו בעיות שעיקרן גניבת פרי ועליות עדרים על שטחי מרעה. בתחילה היו תגובות הקיבוץ מלוות באלימות ואיומים אך עם הזמן נוצרו דפוסים של משא ומתן.במכתבם של חברי דליה אל וייץ ביוני 1940 (ראה פרק 2 ד') נכתב כי: "אין גם להתעלם מן העובדה שהיחסים המתוחים בינינו ובין שכננו הערבים נגמרו אך ורק (ההדגשה במקור) על ידי אי סידור הגבולות." בהמשך המכתב הם פוסלים את האפשרות של המשך המצב הנוכחי ושל פתרונות בדרכי אלימות.  מכתב זה מעיד על אי שביעות רצון ממצב מתמשך של מתיחות ועל רצון לפתור בצורה יסודית את הבעיה.

 

חבר משמר העמק במהלך הקרב על משמר העמק

יחסי יהודים ערבים ברמת מנשה- עבודת מחקר של גדי רקובסקי (ו)

מודדי השטח בהרי מנשה - שנות השלושים

חלק ו

אנשי הקשר
 
מעורבות חברי הקיבוצים בקשרים עם הערבים לא היתה שווה.
רוב החברים לא דיברו ערבים ולא הכירו את המנהגים, וקשריהם עם הערבים היו מועטים. הגורם המוביל בקשרים היו אותם אנשים שבתוקף תפקידם, רקעם ואישיותם עסקו בנושא זה. עדויותיהם של הפעילים הללו מופיעות לכל אורכה של העבודה משום שהם אלו שבידיהם רוכז המידע. חלק מהם נשא בתפקיד הפורמלי של מכתר -  מינוי בריטי שזיכה את נושאו גם במשכורת צנועה. באחד מן המכתארים, יוסף רביב כבר נגענו לעיל (פרק 3ג). אחרים שנשאו בתפקיד היו בין השאר יונה ינאי מעין השופט וברוך שתיל (בוזיא) מדליה. המכתאר היה הכתובת לפניות של תושבי הכפרים לקיבוץ ומן הקיבוץ אליהם.

בעין-השופט מילא את התפקיד, עם העלייה לקרקע, יונה ינאי שבאותו זמן היה גם בא כוח הקיבוץ כלפי המוסדות -  תפקיד שחייב אותו להימצא זמן רב מחוץ לתחומי האזור, וכמובן שלא הקל עליו ביצירת קשרים. גם אי שליטתו בשפה הערבית לא סייעה לעניין. למרות זאת, יצר יונה קשרים אישיים עם תושבי כפריין וקודם לכן עם ערביי ג'וערה. קשר חזק נוצר בינו לבין מכתאר כפריין, שאכר, בביתו נהג יונה להתארח. 
בענייני הקרקע יונה לא עסק אלא הסתייע ב- י. בן-שמש, איש חברת "צור" שגר בקיבוץ.
ברמת-השופט היה כאמור י. רביב הגורם המרכזי בקשרים עם הערבים. בעדותו הוא אומר כי: "השיטה היתה להיות עם ערביי ריחניה כמה שאפשר, לא להביט עליהם מלמעלה, להבטיח ולקיים." י. רביב היה מודע להבדלי המנטליות ולקשיים ביצירת הקשר ומשום כך ניסה בדרכים שונות להסביר לחברים כיצד יש לנהוג עם הערבים.

טוביה לישנסקי כשומר שדות

הרצון לערב את החברים ולהגביר את מודעותם לנושא הערבי, בא לידי ביטוי גם אצל איש קשר נוסף -  טוביה לישנסקי. טוביה, בוגר מקווה-ישראל ודובר ערבית, ישב באזור החל מסוף 1935, בחאן של יקנעם,כמנהל מטעים של חברת נטר.כבר אז יצר קשרים טובים עם ערביי הכפר קירי. הוא שימש כמא"ז של יקנעם ועסק בחקירת רצח השומרים ברמת השניים. עקב התמצאותו הגיע לשרות הידיעות של ההגנה,כשזה הוקם לאחר המאורעות. במאי 1938 הגיע טוביה לעין השופט,כשהוא כבר בעל קשרים טובים עם ערביי הסביבה וכן עם הדרוזים בכפרי הכרמל. קשריו של טוביה לא התמקדו בכפריין בלבד,אלא התפרשו על האזור כולו. לצורך קשרים והשגת ידיעות ניצל טוביה את המחלוקות הפנימיות ובעיקר את אלה שהיו בין ה"פלאחים" ל"מצראווה". בשלבים מאוחרים יותר שימש טוביה כמדריך לכיתות הפלמ"ח (ראה פרק 3ב) וכן מילא תפקידים בש"י ובצה"ל. גם טוביה מסכים,כי המידע והמעורבות של רוב החברים לקו בחסר.במאמר בעיתון הקבוץ ביקר טוביה את המצב ביחסים היום-יומיים והטיל ספק בהתכנותו של מעשה התישבותי ללא יחסי שכנות תקינים. כפתרון,הציע חוג ללימוד הנושא ומדור מיוחד בעלון.במאמר נוסף תאר טוביה את היישוב הערבי באזור ובמאמר נוסף- הרחיב את המידע אודות כפריין.חבר נוסף מעין-השופט שהיו לו קשרים הדוקים עם הערבים היה אהרון אלפר.
קשריו החלו עוד בחדרה, שם ישב הקיבוץ לפני העלייה על הקרקע. בחדרה גם למד את השפה הערבית. בעין-השופט שימש אהרון כשומר שדות ועבד בפלחה וכך יצר קשרים עם כפריין, ריחניה וקירי-קמון שליד יקנעם, ומאוחר יותר גם עם הכפר מנסי שעל יד משמר-העמק. אהרון היה קשור גם ל"הגנה" ועסק באיסוף ידיעות במקביל לקשריו עם הערבים. אהרון מציין גם הוא כי רוב החברים לא ידעו מספיק על הערבים ומנהגיהם. מלבד תושבי האזור היה גורם נוסף שעסק בקשר עם הערבים -  זו היתה חברת "צור" שכבר נזכרה לעיל. חברה זו, שהיתה קשורה לחברת "הכשרת היישוב" הוקמה כדי לרכוש קרקעות ולפצות אריסים ובראשה עמד אהרון בן-שמש שהיה בקי בעניינים ערביים. (בין השאר תרגם את הקוראן לעברית). אחיו, יצחק בן-שמש, עסק בענייני הקרקעות ברמת-מנשה והיה ממונה על משרד החברה בעין-השופט. ידיעותיו והיכרותו עם הערבים ומנהגיהם סייעו רבות לחברי עין-השופט בשלבי ההתיישבות הראשונים ובעיקר בפינוי ערביי ג'וערה. "אם אינכם רוצים לשמוע לערבים, לכו בחזרה!", אמר י. בן-שמש לחברי הקיבוץ ביום העלייה על הקרקע. לדעת טוביה לישנסקי, יונה ינאי ואהרון אלפר, עזרה חברת "צור" בצורה משמעותית ליישוב האזור, כמו גם לקשירת קשרים עם הערבים בתקופה שבה מעטים מאוד התמצאו בנושא רגיש זה.

מרים בן שמש- בתו של בן שמש בעין השופט בשנות הארבעים

יחסי יהודים ערבים ברמת מנשה- מחקר של גדי רקובסקי (ה)

חלק (ה)

ביקור חברים -דוב ושמחה ורדי , נוח ונעמי פלד וילדיהם , בכפר מוסמוס - צילם דוב ורדי בשנות הארבעים

 

פרק 4: דפוסים מרכזיים ביחסי השכנים

בפרק זה נסטה מעט מן התיאור הכרונולוגי של האירועים וננסה לבדוק את ההיבטים השונים של יחסי  השכנים באזור. עם זאת, מיקומו של פרק  זה בעבודה אינו מקרי מכיוון שהתקופה שתוארה לעיל בפרק 3 היא התקופה שבה הבשילו והעמיקו הקשרים. בעוד בתקופת המרד הערבי העיבו המתח והדתות על מערכת הקשרים, הרי שכעת יכלה מערכת זו להתפתח. 
אין להסיק מכך שאין חשיבות לתקופה הראשונה, או שבתקופת מלחמת העולם לא היו בעיות, נהפוך הוא, חלק גדול מדפוסי היחסים נוצרו בתקופה הראשונה ומנגד, בעיות, סכסוכי קרקעות וכו' התגלו גם בתקופה השנייה, כמו בפרשת גלעד שהוזכרה לעיל. עיקר תפקידיו של פרק זה יהיה אפוא לתאר, לבחון ולנתח את מצב הקשרים בין שני העמים ערב המבחן הבא – מלחמת 48'.

א.    ההיבט הגיאוגרפי
הקשרים באזור הושפעו לטוב ולרע מן הקרבה הפיזית בין היישובים היהודים והערבים. כך נוצרו הקשרים של עין השופט בעיקר עם כפריין, של קיבוץ דליה עם דלית-אל-רוחה ושל רמת-השופט עם ריחניה.
אמנם לעין השופט, בתוקף היותו ראשון המתיישבים, היו קשרים גם עם כפרים נוספים, כמו ריחניה למשל וכן עם כפרים שמחוץ לתחום עבודתנו -  באזור משמר-העמק/מגידו, אך האינטנסיביות של קשרים אלו היתה קטנה בהרבה. אין ספק שבין שלושת ה"זוגות" הללו היו הבדלים בולטים. 
מקורם של הבדלים אלו היה בשוני שבין שלושת הכפרים הערביים ובעיקר בשוני שבתהליך העברת הקרקעות ובמצב החזקת הקרקע. כך לדוגמא, העובדה שבכפריין היו רוב האדמות בחזקת "מלכ", וכן העובדה שלא היו לעין השופט תביעות קרקעיות מכפריין, הקלה על הקשרים בין שני היישובים. לעומת זאת, ההתיישבות בדליה נבנתה במידה רבה על ההנחה שתושבי דליית-אל-רוחה ואום-דפוף עתידים להתפנות מן השטח, מה שגרם לעימותים ולקשיים בבניית מערכת יחסים תקינה. 
בין רמת-השופט לריחניה, הגם שהועברה קרקע, לא גרם הדבר לבעיות משום שהיו אלה קרקעות של משפחה שעזבה את הכפר ולכן לא חשו אנשי ריחניה כי הם מאוימים על ידי ההתיישבות היהודית. לעומת זאת, קשה להצביע על שוני רב בין היישובים היהודים.
כל שלושת הקיבוצים נמנו על אותה תנועה, חבריהם באו מרקע דומה ובכולם היתה תפיסה בסיסית ששיתוף פעולה עם הערבים רצוי. "היינו חברי השומר-הצעיר, בקרבנו היתה אפילו אופוזיציה שמאלית וברור שהאווירה כלפי הערבים היתה חיובית ורצינו בקשרים עמם. זה היה בתקופה שבתנועה צידדו בתכנית הדו-לאומית של בנטוב. היינו שותפים לתפיסה זו ולא היו תופעות של שנאה ובוז לערבים." דברים אלו של נתן גיזבורג (דליה), מייצגים את התפיסה שהיתה מקובלת בשלושת הקיבוצים על חלק גדול מן החברים. ביטויה המעשי בשטח היה כמובן קשה הרבה יותר, אך כדאי לבדוק בנקודה זאת את עמדת התנועה, קרי השומר-הצעיר, ואת מידת השפעתה על הנעשה בקיבוצים.

המרד הערבי בטבריה שנות השלושים - ויקופדיה

יעקב חזן - ויקופדיה

ב. עמדת התנועה והשפעתה
בספטמבר 1941, במסגרת סיורו באזור, נפגש י. וויץ עם יעקב חזן במשמר-העמק ושוחח עמו על "התכנית להעברת אוכלוסין". תשובת חזן היתה (על פי וייץ) כי "הוא והקיבוץ הארצי מתנגדים לתכנית זו משום שהיא עלולה להזיק בהקימה את הערבים נגדנו." באותה תקופה פעלה בקיבוץ הארצי מחלקה ערבית שקיימה פעולות הסברה, אספה נתונים והשקיעה מאמצים בהכשרת חברים שיעסקו בצורה רצינית בטיפוח קשרי השכנים. אחד מאלו שהוכשרו היה חבר עין-השופט משה אבינרי ז"ל. חשיבות העניין מבחינת התנועה באה לידי ביטוי בכמה מאמרים שנכתבו באותה תקופה בהשומר-הצעיר ובהם הצעות ותכניות ליצירת מערכת קשרים ושיתוף פעולה: "טיולים וביקורים בכפרי הסביבה, הזמנת נכתבים ערבים ליישובים שלנו, פגישות משותפות בהן ישוחחו על נושאים חקלאים שונים
( . . . ), גם הופעה משותפת לגבי השלטונות המקומיים בעניינים כלכליים ( . . .), יש לברר את האפשרות של הגשת עזרה רפואית מאורגנת, קיום סמינריונים משותפים, ייסוד מועדוני ספורט ( . . .)"במקום אחר מציע אליעזר באוואר כי: "בד בבד עם פעולות ההסברה, עלינו לטפח את יחסי השכנות היומיומיים בינינו ובין הערבים (. . .)" " . . . והרי לא מעטות הן הדרכים בהן נוכל לפעול החל מביקורים הדדיים והגשת עזרה רפואית, וגמור בהדרכה חקלאית, מלחמה משותפת נגד מזיקים וכדומה."דברים אלה ממחישים את הכוונות והדעות שרווחו אז בתנועה אך השאלה המתבקשת היא, עד כמה השפיעו כוונות אלו על מערכת היחסים בשטח.

פגישה של חברי עין השופט עם נכבדי כפריין - שנות הארבעים

בכל מה שנוגע לאזורנו, נראה כי השפעתה והכוונתה המעשית של התנועה היתה מינימלית. כמו כן לא היו כמעט ניסיונות לתיאום ולשיתוף פעולה בין שלושת היישובים וכל אחד מהם פעל למעשה באופן נפרד. טוביה לישנסקי, למשל, מציין כי היה רצון ליצור יחסי שכנים בתנועה אך קשרים אלו היו כהגדרתו: "תיאורטיים". לדעתו, נוצרו הקשרים החזקים יותר דווקא כתוצאה מאינטרסים משותפים. טוביה הזכיר גם את המחלקה הערבית של הסוכנות היהודית שפעלה גם היא בהכוונת יחסי שכנים, אך במקרה של רמת-מנשה לא היתה לה השפעה רבה.ברוך שתיל, המכתאר של קיבוץ דליה אמר כי לא היו הנחיות מיוחדות מהתנועה, "היו הנחיות מן הצבא והמשטרה: להשתדל ולשמור על השקט".גורם נוסף שהיה מעורב בצורה משמעותית יותר בשטח זה היה שירות הידיעות של ההגנה -  הש"י. ארגון זה ניצל את הקשרים עם הערבים למטרת מודיעין.

יחסי יהודים ערבים ברמת מנשה - עבודת מחקר של גדי רקובסקי(ד)

שומר ביום העלייה לקיבוץ גלעד 1945

  פרק 3: תקופת מלחמת העולם השנייה- פרק ד

א. רקע
סיום המרד הערבי ופרוץ מלחמת העולם, הביאו לרגיעה ביחסי יהודים-ערבים בכל הארץ וכך גם באזורנו. אמנם הבעיות הכרוכות ברכישת קרקעות לא תמו, כפי שראינו לעיל במקרה של קיבוץ דליה, ועוד נוספו עליהן המגבלות שהטיל "הספר הלבן", אך סיום פעולתן של הכנופיות באזור, כמו גם הצמיחה הכלכלית שבאה עקב הפיכת ארץ-ישראל למרכז ציוד ואספקה של הצבא הבריטי, כל אלו אפשרו למי שהיה מעונין בכך, 
ליצור קשרים בין שני העמים ללא המתח ואיום של גורמים חיצוניים. בתקופה זו קמו באזור מספר יישובים: קיבוץ רמת-השופט עלה על הקרקע בנובמבר 1941 ליד הכפר ריחניה, ובו נעסוק להלן; ב- 1944 הוקם מצפון לריחניה, המושב עין-העמק שמייסדיו, מעולי כורדיסטן, ישבו בחיפה ותקופת מה גרו בבתים בדלית-אל-רוחה. (ראה פרק 2); קיבוץ גלעד (אבן-יצחק) הוקם ב- 1945 על אדמות הכפר הערבי חובייזה. הקמתו לוותה בעימותים עם תושבי המקום, עימותים שעלו בחריפותם על אלו שהיו בדליה ואף גרמו לדחייה במועד ההתיישבות. תיאורם מופיע בספרו של ארתור קסטלר "גנבים בלילה". מפאת קוצר היריעה לא עסקה עבודה זו בכל פרשת גלעד ונושא זה ממתין עדיין למחקר.

מסיבת סיום קורס ראשון של הפלמ"ח בג'וערה 1940

 
ב. בסיס ה"הגנה"
בנוסף ליישובים, נכנס גורם חדש -  הקמת בסיס "ה"הגנה" בג'וערה (קיץ 1939).
לנוכחות המתמדת של נושאי נשק יהודים היתה בדרך כלל השפעה מרגיעה על מערכת היחסים המקומית. ברל קרן, שהיה מא"ז עין השופט, מציין כי "בזמן השבת השחורה היינו משוכנעים שהבריטים יבואו לחפש בג'וערה אך זה לא קרה". ברל מייחס זאת בין השאר לעובדה שערביי האזור, שידעו על קיום הבסיס, לא ראו בו איום. טוביה לישנסקי, שהדריך אז את כיתות הפלמ"ח בנושא הכרת הכפר הערבי, מעיד כי היה נוהג לארח, באמצעות מכריו, כיתות של פלמ"ח למשך עשרים וארבע שעות בכפרים כדי להיטיב ולהכיר את יושביהם.

טוביה לישנסקי מסביר לחילים על האזור

באחד הלילות נעלם הנשק מן הסליק של ג'וערה ששכן במערה. החשד נפל על ערביי כפרין משום שיוצאי ג'וערה שבהם נהגו לבקר את קברי משפחותיהם בכפר הנטוש. העניין נחקר על ידי הש"י (שירות הידיעות של ה"הגנה") והוברר כי מדובר בכנופיה שבאה מחוץ לאזור ונעזרה במודיעים מן הכפר.  שמו של אחד מהם, אברהים אבו סרוס, מוזכר בתיקי הש"י כמי שירה בתושב הכפר במהלך קטטה וכמי שעוסק בגניבות.(פרשת הגניבה לא העיבה על היחסים עם כפרין, כמו גם מקרה חמור לא פחות -  מותו של מנחם ברגמן בריחניה לא פגע ביחסים עם כפר זה: במסגרת "הכרת הכפר הערבי", נכנסה כיתת פלמ"ח בפיקודו של מנחם (אחם) ברגמן, בנו של סגן מושל המחוז, לכפר ריחניה בליל ה- 26 בספטמבר 1945. שומר השדות עטא, שכבר נזכר לעיל, היה שרוי אז בסכסוך עם כמה אנשים בכפר. בשומעו רחשים חשש שעומדים לפגוע בו ופתח באש וכך פצע את ברגמן שמת מפצעיו מאוחר יותר, כתוצאה מפינוי איטי מידי כאמור, גם אירוע זה שבו היו מעורבים הבריטים והמשטרה, לא גרר אחריו שינוי לרעה במרקם היחסים עם הכפר ריחניה.

יחסי יהודים ערבים ברמת מנשה - עבודת מחקר של גדי רקובסקי (ג)

פרק 2: עיבוי ההתיישבות -  עליית קיבוץ דליה

והחרפת הבעיות הקרקעיות

(חלק ג )

בית הביטחון הישן של קיבוץ דליה

 

א. בעיות ברכישת הקרקע עד אוגוסט 1938
תהליך רכישת ופינוי הקרקע באזור דליה היה מורכב ובעייתי בהשוואה לשאר היישובים באזור, ועובדה זו לא השפיעה כמובן לטובה על מערכת היחסים המקומית. כפי שראינו במבוא, החלה רכישת אדמות דלית-אל-רוחה כבר ב- 1917 על ידי חברת פיק"א, ובשנת 1935 רכשה חברת הכשרת היישוב 1,700 דונם נוספים. ברם, הדחף הגדול לרכישת האדמות ניתן כאשר פרץ המרד הערבי ואנשי ההתיישבות בראשות וייץ החלו להתעניין ברמת-מנשה.
ב- 19 בנובמבר 1936, כאשר המשא ומתן על אדמות ג'וערה היה כבר בשלבים מתקדמים, הציע א. בן-שמש, מנכ"ל חברת "צור", לווייץ לקנות 10,000 דונם מאדמות דלית-אל-רוחה. וייץ ראה זאת בחיוב אך חשש כי חנקין יתנגד לצעד זה. ב- 25 בדצמבר הסכימה הקק"ל להתחייב לרכוש מ"צור" את אדמות דלית-אל-רוחה לאחר שיושלם תהליך העברתן לידיים יהודיות.
בחמישי במרץ 1937 נסתיימה העברת אדמות אלו לידי חברת "צור", אך חודשיים אחר כך חודש הוויכוח בין וייץ לחנקין, משום שהאחרון רצה ליישב על 5,000 דונם מאדמות אלו אריסים שפונו מיקנעם, וייץ ראה בכך פגיעה בתכניתו ל"גשר התיישבותי".בספטמבר, לאחר שאריסי ג'וערה פונו, סייר וייץ באזור ונפגש עם תושבי דלית-אל-רוחה שהודיעו לו על התנגדותם ליישוב עברי, כמו גם להקמת תחנת משטרה -  המסווה שתוכנן על ידי "צור" כדי להעלות את המתיישבים.

יוסף וייץ - 1890-1972 -ויקופדיה   

באוקטובר הוסכם בין חברת "צור" לקק"ל, כי 7,000 הדונם של אדמות דלית-אל-רוחה שבידי החברה, יימכרו לקק"ל ויפונו מן האריסים לא יאוחר מסוף יוני 1938
בפברואר 1938 פנה וייץ לחברת פיק"א כדי שזו תמסור את השטחים שרכשה באזור כדי שאפשר יהיה לקדם את ההתיישבות.חודש אחר כך פנה וייץ במכתב דומה אל הכשרת היישוב כדי שגם זו תמכור לקק"ל את חלקה: כ- 1,689 דונם.
בינתיים גברה פעילות הכנופיות באזור שהתבטאה ברצח גולדשלגר, טיקטין וקורנגולד באזור ג'וערה וכן בהתקפות על ג'וערה עצמה. (ראה פרק 1), פעילות הכנופיות והגברת המתח הקשתה כמובן על השלב הרגיש והקשה של פינוי האריסים. שלא כמו בג'וערה, לא ניתן היה במקרה זה לנהל מו"מ שקט וענייני. באוגוסט 1938 הודיעה חברת "צור" לקק"ל כי ניתן לעלות על שטח כ- 4,000 דונם באדמות דלית אל-רוחה-אום דפוף, אך מן המכתב עולים קשרים רבים בעמידה בלוח הזמנים שנקבע -  סוף יוני. אמנם הושג הסכם עם ערביי אום דפוף על פינויים לצוברין וכפרין בסוף העונה, אך החוכר הראשי נהרג על ידי הכנופיות והאריסים נסוגו מהסכמתם.
ניסיון להשתמש בערבי מכפריין כחוכר נכשל.במכתבה הנ"ל מציעה חברת "צור" לפתור את הבעיה על ידי העסקת האריסים בסלילת דרך מעין-השופט לאום דפוף, כדי ליצור אווירה מתאימה למו"מ וכדי לנטרל את השפעתן המאיימת של הכנופיות.

יחסי יהודים ערבים ברמת מנשה - עבודת מחקר של גדי רקובסקי (ב)

עבודה חשובה מאוד על יחסי יהודים ערבים מתחילת ההתיישבות היהודית באזור רמת מנשה עד מלחמת השחרור - כתב גדי רקובסקי - העבודה מביאה רקע ועדויות מאוד מעניינות .

תודה לגדי על הסכמתו לפרסום העבודה 

(חלק ב)

 

חברי אמריקה- בניר לקראת יציאתם להתיישבות בג'וערה     1937

 

 ראשית ההתיישבות -  ג'וערה

א. קיבוץ "אמריקה-בניר"
הגרעין שהתיישב בג'וערה הורכב משתי קבוצות בעלות רקע שונה. האחת: "בניר" היתה מורכבת מיוצאי "השומר-הצעיר" בפולין, והשנייה: "אמריקה" ובה בוגרים מצפון אמריקה. שתי הקבוצות נפגשו במושבה חדרה והחליטו להתאחד (1934). בנובמבר 1936 החל מו"מ עם וייץ על האפשרות של התיישבות באדמת ג'וערה, שזה עתה הושלמה רכישתה.

בשביעי באפריל 1937 נערך סיור מכין בהשתתפות וייץ, נציג הקיבוץ -  אברהם פיין, בן-שמש מחברת "צור", קצין משטרה יהודי, שוטר ערבי, הרצפלד, וילקינסקי וחבר משמר-העמק -  הורוביץ. הכיסוי היה סידור תחנת משטרה במקום. בסיור סוכם על מסירה סופית של הקרקע באוגוסט ונקבע לוח זמנים להכנות.

אברהם פיין מעיד כי בסיור נוסף שנערך ב- 13.5, התקבלו המסיירים בהכנסת אורחים של המכתאר.
ב. ההתלבטויות ערב העלייה
כפי שראינו בסיום הפרק הקודם, ייחסו שרת ווייץ חשיבות רבה לקביעת עובדות בשטח ולהעלאת המתיישבים לג'וערה בטרם יפורסם דו"ח פיל. בינתיים התברר כי במו"מ עם אריסי ג'וערה על פינויים מן הקרקע ישנם עיכובים. לבסוף סוכם באמצעות בן-שמש, איש חברת "צור", כי האדמה תימסר אחר הקציר.

אי לכך נתבעו חברי "אמריקה-בניר" לעלות ולהתיישב עוד בטרם פונו האריסים הערבים. בקרב חברי הקיבוץ התעורר ויכוח האם יש לעלות על הקרקע בתנאים אלו, ויכוח המשקף במידה רבה את היחס אל הערבים בטרם המפגש, הגם שהתקיימו מספר מפגשים עוד בתקופת הישיבה בחדרה.

בשלישי במאי 1937 התקיים בירור בשאלת העלייה על הקרקע וכבר אז נמסר לחברי הקיבוץ, כי הערבים עודם יושבים על הקרקע ואין ביטחון מלא שייאותו לרדת ממנה, ומכאן הובן כי " . . . הקושי העיקרי הוא לגור ביחד עם הערבים זמן מה."בשיחת הקיבוץ הציעו כמה מן הדוברים לדחות את העלייה, הגם שנאמר כי הלחץ מן המוסדות חזק. רובם הסתייגו מן האפשרות של מגורים עם הערבים והביעו חשש כי בסופו של דבר יסרבו הערבים לפנות את הקרקע. בשיחה נוספת ב- 11.6.1936 דיווח אברהם פיין, כי ישנו ויכוח בין המכתאר לבן-שמש על הפיצויים. הרעת המצב הביטחוני הגבירה את הפקפוקים והועלו קשיים נוספים: ריבוי האבנים והקדחת. גם בשיחה זו הציעו מספר חברים להתאגד לעלייה. ב- 17.6 נערכה שיחה אחרונה בעניין זה ולאחר שנשמעו דיווחים נוספים, הוחלט ברוב של 64 נגד 1 (שישה נמנעים) בעד התיישבות לאלתר.מהתלבטויות אלו עולה כי היה חשש בסיסי ממגורים בצוותא עם הערבים, חשש שהתחזק בגלל קשיי התקופה ובעיות הקרקע, אך למרות זאת החליטו חברי הקיבוץ בסופו של דבר וברוב גדול לטובת ההתיישבות.

סיור ראשון בג'וערה - צילם יוליק ממשמר העמק   

יחסי יהודים ערבים ברמת מנשה- עבודת מחקר של גדי רקובסקי

 

 עבודה חשובה מאוד על יחסי יהודים ערבים מתחילת ההתיישבות היהודית באזור רמת מנשה עד מלחמת השחרור - כתב גדי רקובסקי - העבודה מביאה רקע ועדויות מאוד מעניינות .

תודה לגדי על הסכמתו לפרסום העבודה 

הערה של עופרה - העבודה מבוססת על מקורות רבים מי שמעוניין בפירוט המקורות מוזמן לכתוב לעופרה בריל

ילדי אריסים מהכפר ג'וערה 1937

 

 

מבוא

א. על העבודה ומטרותיה
בציבור הישראלי, כמו בקרב חוקרים והיסטוריונים, רווחת הדעה כי ההתיישבות היהודית חייבה התנגשות חזיתית עם תושביה הערביים של הארץ. בהתאם להשקפה זו, שאינה מאפיינת את הימין הפוליטי בלבד, היה צורך בהפרדה ובחציצה בין היישובים הערביים לערביים כדי למנוע ככל האפשר חיכוכים וכדי להבטיח את ביטחונו של היישוב היהודי. 
אי לכך, רואים בעלי דעה זו בחיוב את העובדה שבמהלך מלחמת 48  עזבו רבים מתושביה הערביים של הארץ את מקום מגוריהם ועברו לחלק הערבי של ארץ ישראל או למקומות יישוב אחרים בתחומי המדינה היהודית.
ההפרדה שנוצרה על ידי מהלך זה היתה לדעתם חיונית, הכרחית ורצויה, אם כי קיים ויכוח עד כמה היתה מכוונת ומתוכננת.
במקביל, קיימת גישה בציבור הערבי , הגורסת גם היא התנגשות הכרחית בין שני העמים. בעלי דעה זו מדברים על נישול וגירוש כמדיניות מוצהרת ומכוונת של כל הממסד הציוני בארץ ומובן שהיא, כמו קודמתה, פוסלת בעליל את ההנחה כי ניתן היה לקיים מערכת של יחסי שכנים ושיתוף פעולה בין ערבים ליהודים, קל וחומר שהיא מתעלמת מגילויים של שיתוף פעולה שכזה, ורואה בהם אקסמפלרים יוצאי דופן ובלתי משמעותיים.
מטרתה של עבודה זו תהיה אפוא לבחון את מערכת היחסים היהודית-ערבית ברמת המיקרו, באזור גיאוגרפי מוגדר (רמת-מנשה) ובו שלושה קיבוצים וארבעה כפרים ערביים. תוך כדי תיאור האירועים ננסה להתחקות אחר התפתחות מערכת היחסים בין בני שני העמים ונבדוק את מרכיביה השונים של מערכת זו. כמו כן נבדוק את השפעת המאורעות החיצוניים על מערכת היחסים וננסה לאתר את הסיבות לסיומה ולעזיבת הכפרים באזור על ידי תושביהם. שאלה נוספת תהיה מידת מעורבותם של גורמים יהודים ממוסדים כמו הסוכנות היהודית, הקק"ל, התנועה המיישבת וה"הגנה", בקביעת אופיים של יחסי השכנים.
כאמור, העבודה מתייחסת למספר יישובים ואין בה כדי להציע הסבר שלם למערכת היחסים הכוללת, אך יש בה משום אינדיקציה מסוימת לטובה של מערכת זו והיא תנסה להעמיד את הדעות המקובלות שהוצגו לעיל, במבחן ההתרחשויות ההיסטוריות.

טווח הזמן שבו נעסוק משתרע מראשית ההתיישבות היהודית באזור (יולי 1937) ועד עזיבת הכפרים הערביים (אפריל 1948). בחלקה הראשון של העבודה נסקור באופן כרונולוגי את תהליך יישובו של האזור ואת המאורעות העיקריים עד לסוף מלחמת העולם השנייה. לאחר מכן נפנה לניתוח ותיאור מרכיביה השונים של מערכת יחסי השכנים ולבסוף נטפל בעזיבת הכפרים.
העבודה מבוססת על חומר ראשוני רב שנאסף בארכיונים של קיבוצי האזור, בארכיונים נוספים ובראיונות ועדויות של אנשים שהיו מעורבים במערכת היחסים, בעיקר מן הצד היהודי. בהכנת העבודה לקחו חלק, מלבד כותב שורות אלו, גם הח"ח שמעון קרנכל (רמת השופט) ועומרי מישור (דליה) שחקרו, כל אחד בקיבוצו, את העדויות וההתרחשויות הרלוונטיות. כמו כן נעזרתי בח' יהושע רץ (רמות מנשה) שראיין שני ערבים שהתגוררו באזור. ככלי עזר חשוב שימשה לי עבודת הגמר של יוחאי רם (עין השופט) שעסקה בעיקר בתהליך ההתיישבות באזור אך נגעה גם ביחסי יהודים-ערבים, ובעיקר הסתייעתי במסמכים המובאים בה. עם זאת, כל האחריות לעובדות ולמסקנות המובאות בעבודה זו הנן עליי ועליי בלבד.

ב. אזור רמת מנשה: סקירה כללית
רמת-מנשה הנה אזור רמתי בין הרי השומרון לכרמל. היא נחתמת בצפון-מערב על ידי נחל יקנעם (ואדי מילך), בצפון-מזרח על ידי עמק יזרעאל ובדרום-מזרח על ידי נחל עירון (ואדי ערה). הגבול המערבי אינו חד וברור מפני שכאן הרמה משתפלת באופן הדרגתי. שמה הערבי הנו בלד אל-רוחה ובשם זה היא מופיעה במפה האנגלית הגדולה מ- 1878 .
שרידים ארכיאולוגיים מראים בבירור על קיומם של יישובים ברמה החל מתקופת האבן. עם הכיבוש הערבי (המאה השביעית לספירה) החלה שקיעתו של האזור, שהתגברה עוד יותר בתקופה הצלבנית והממלוכית. שינוי מסוים חל במאה ה- 19, כאשר מחמד עלי ואברהים פחה השתלטו על הארץ (1832) והביאו בעקבות זאת לגלי הגירה של פלאחים מצריים -  "מצרווה", שהתיישבו בין היתר ברמת מנשה והגדילו על ידי כך את מספרם של תושבי האזור. ואולם השינוי היה כמותי יותר מאשר איכותי וכפרי האזור נותרו קטנים ועניים ומבוססים בעיקר על חקלאות אכסטנסיבית. מספרם הכולל של תושבי הרמה הוערך, בשנת 1913, ב- 14,000.