סיפור חיי- ברל קרן מספר על ההתחלה של עין השופט

 

עין השופט צריפים ראשונים ומיכל המים  1938-9

בעין השופט

מים וחשמל

בשנים הראשונות שלמק אני וסיומק'ה היינו אחראיים על אספקת המים והחשמל.  אספקת החשמל לקיבוץ היתה על ידי גנרטור. עמודי החשמל היו אז עמודי עץ שהצבנו בעצמנו. 
 חפרנו בורות, העמדנו בתוכם את העמודים בידיים, נעזרים במתקן מורכב משני מוטות וביניהם חבל. את הבור מילאנו באדמה. 
לטיפוס על העמודים כדי לחבר את כבלי החשמל נעזרנו בטפסני נעליים ובחגורת בטן.

טיפלנו גם בבארות. הקידוח העמוק הראשון נקדח ליד בור המים ששימש את הערבים. 
קדחנו שם בעומק 30-40 מטר עד שהגענו לשכבת המים. 
רכשנו משאבה שיצרו בארץ ובעזרת יהושוע לייבנר, שהיו לו קשרים עם פקידי המנד"ט, רכשנו מנוע אנגלי "רוסטון". 

המנוע שבבאר א

צריך היה להפעיל את מנוע המשאבה כמה פעמים ביום ובלילה כדי להזרים מים למיכל שעל ראש המגדל. 
היינו יורדים לשם בדרך כלל ברכיבה על סוס. 
פעם עדנה רכבה אתי לבאר. כשנכנסתי להפעיל את המנוע היא נשארה בחוץ יושבת על גב הסוס.
את המושכות קשרתי לוו ברזל בקיר. 
פתאום הסוס ראה את הסוסה של אהרון אלפר מעבר לגן הירק. 
הוא קרע את המושכות ופרץ בדהרה, קופץ מעל צינורות הסקינרים של גן הירק. 
עדנה עפה מגבו אל אדמת הגן. בגלל רעש המנוע לא שמעתי כלום. כשיצאתי מבית הבאר אני רואה שאין סוס. 
מרחוק ראיתי את אהרון דוהר אל גן הירק. רק אז הבנתי מה שקרה. לגודל המזל עדנה יצאה בשלום, רק נשרטה כהוגן.
כמה שנים מאוחר יותר קדחנו את באר ב'. 
המנוע שהפעיל את המשאבה היה מסוג נציונל (שוכב) בוכנה אחת. היה לו גלגל גדול  (כשני מ' קוטר) עם חגורה למשאבה. כדי להניעו נדרשו שלושה אנשים למשוך בחגורה. 

חופרים את באר א

קנינו אז רכב קטן בשביל הבארות. הוא שימש אותי, את שלמק ואת סיומק'ה.  נהגנו בו ללא רשיון נהיגה. רכב ישן, כמעט ללא רצפה, עדנה אומרת שאפשר היה לעשות ברקס על ידי הורדת הרגליים לאדמה... 
היא זוכרת שהילדים קראו לרכב הזה "ברל'ה הקטן". כשהיתה נוסעת אתי לבארות, בירידה התלולה מבאר ב' לבאר א'  העדיפה לרוץ, כי פחדה לנסוע במדרון בטרנטה כזה.

בשלב הראשון הובלנו לעין השופט את המים במיכלים. אחר כך התקנו קו צינורות מבאר א' עד לבריכה שעל מגדל המים. הבוסטר, שחלקו עומד עד היום ליד המזכירות, ובוסטר גדול יותר שעמד ליד בריכת השחייה הישנה עזרו להעלות את המים אל ראש המגדל.   

פרופסור פיקארד (גיאולוג שמצא את מיקום המים באדמת עין השופט) ומלווה - עם שלמק בורנשטיין ואליק קרן  

 

 

 

שנים של מחסור במים

 

 

סיפור חיי- ברל קרן וחבריו לעלייה לג'וערה

אברהם פיין

אברשקה קלין

אריה אלנר

ברכה שזר

דוד ברגסון

יהושע ליבנר

מינה גורדון

מישה רימון

נחמן שפרן

סיפור חיי - ברל קרן ממשיך עם סיפור ההתיישבות בג'וערה

 

ג'וערה בכול תפארתה

כך כתוב על היום הראשון בספר "עין השופט":
..השיירה נעצרה בבקעה שלרגלי ההר.הכל מרימים עיניהם לפסגה עליה מתנוסס כמבצר אגדי מימי הביניים,הבית...
העבודה רותחת,הגפירים מתהלכים  בחשיבות סביב עמודי הגדר הנמתחת.עתה נמקים את הבית.חשמלאים מתקינים את הדינמו ומקימים את הזרקור על הגג.יום העליה מתקרב לקיצו, הוקמה הגדר,נסללה מעין דרך לגבעה. ויהי בוקר,ויהי ערב-יום ראשון לתולדות היישוב העברי בהרי אפרים.


בסופו של יום זה,חזרתי עם קבוצת חברים לחדרה עם חששות ודאגה רבה לקבוצה שנשארה מבודדת  כשבכפרים הערביים סביב-כפרין,דלית-אל-רוחה,ריחניה, שלטו אז הכנופיות. 
בתקופה זו קרה  המקרה של חטיפת משפחת לייזרוביץ ובה שלושה ילדים.האבא היה קצין משטרה במחנה אסירים ליד עתלית.אנשי כנופיית אבו דורה חטפו אותו עם בני משפחתו.
כנראה שאת המבוגרים הוציאו להורג.את הילדים שחררו בשדות משמר-העמק והם הגיעו לפנות בוקר לקיבוץ.
כגזבר הגעתי מדי פעם לג'וערה לכמה ימים בשבוע.כדי להגיע לג'וערה הייתי  נוסע באוטובוס חדרה לחיפה ( ולפעמים הזדמן טרמפ באוטו משא שלנו ), ומחיפה באוטובוס ליוקנעם.

ארוחה בג'וערה

הכתובת שלנו ביוקנעם הייתה מאפיית קרמר.
שם חיכינו עד שהזדמן רכב כלשהו לנסיעה דרך רמת השניים,עגלה או משאית,עד לג'וערה.את הדרך ממשמר העמק היינו עושים ברגל.
מדי פעם יצאה עגלה עם סוסים ליוקנעם,עד למאפיה של קרמר.
ביום שנהרגו לולק ואפרים,בשמענו את היריות מכיוון רמת השניים ראינו מגג הבית את הפרדות עם העגלות בריצה מבוהלת ובאחת מהן הגיעו ברוך ומישה.
בתקופה הראשונה היינו יורדים עם עגלה לבאר א להביא לג'וערה מים בחביות.
מאוחר יותר ,ניקינו את  מעין עין סוס.המעיין  היה מוזנח,מלא  בוץ.אחרי שניקינו אותו ושאבנו את שאריות הבוץ הוספנו קירות בטון וגג,והתקנו משאבה וצינורות להעלות את המים אל מיכל שעמד על גג הבית הגדול.
ביוני 1938 התחלנו בניית הנקודה החדשה,מקום הקיבוץ היום.   

הגברים מתאמנים בתפיסת ערבים

הנשים מתאמנות על גג הבית בג'וערה

 

 

סיפור חיי - ברל קרן מספר על העלייה לג'וערה

 

הכנות לנשף הסיום בחדרה לקראת העלייה לג'וערה 1937

ביוני 1937 התחילו ההכנות לעליה לג'וערה.הצטרכנו לבחור 30 איש לפלוגת החלוץ, שחלקם ישמשו כ"נוטרים"בשכר.כולם רצו להיבחר ולוועדת ההתיישבות היה קשה להחליט.
ב-3 ביולי , לפני היציאה, קיימנו נשף פרידה מרגש וב-4 ביולי יצאנו בארבע ממשאיות עמוסות בדרך ואדי ערה למשמר העמק.פנינה נשארה בחדרה לטפל בתינוקות.  

מתארגנים בחדרה לעליה לג'וערה

  ג'וערה
יצאנו מחדרה בארבע משאיות.אחרי מסע ממושך דרך ואדי ערה הגענו למשמר העמק.קבלו אותנו שם בשמחה ובהתרגשות וערכו לכבודנו "מסיבת עליה".למחרת השכם בבוקר יצאנו לעבר ג'וערה.הצטרפו אלינו חברים רבים מקיבוצים
 ומה "ההגנה"  כדי לעזור להקים את מחנה היישוב עד הערב.ילדי משמר העמק ליוו אותנו בצאתנו.נסענו בדרך בין הזורע ליוקנעם,ומשם פנינו לרמת השניים,עברנו בין הגבעות השוממות עד שהגענו לרגלי ג'וערה.
לא היתה אז דרך אל ראש הגבעה,רק שביל צר הוביל למעלה ולא ניתן היה להעלות את המשא במשאיות.פרקנו את הציוד והתחלנו להתארגן להובלתו על הגב.
רבים התגייסו עם טוריות ומכושים להרחיב את השביל,ואז איזי,שנהג באחת המשאיות,החליט לנסות לפרוץ קדימה בדרך שהוכשרה במקצת.
הוא נתן "שבונק" וזינק למעלה,מתפתל פה ושם כדי להתגבר על המכשולים,והוא הצליח! 
אחריו עלינו נושאים את החבילות והציוד והתחלנו בהקמת המחנה בצד הדרומי של הגבעה היה עדין הכפר הערבי ג'וערה, כפר של חושות.
בנינו גדר סביב המחנה עד לגבול החושות.מסביב למחנה הקמנו עמדות שמירה,על הבית הגדול היו עמדת שמירה ופרוז'קטור.היה לנו קשר איתות עם קיבוץ שריד.את הבית שיפצנו למגורים.
למטה היה  המטבח,אבנים שימשו כמושבים.מתחת היה הסליק הראשון.מצד מערב היו הצריפים למגורים מוקפים "ביצורים"  (גדרות אבנים ) והיה גם מגרש אוהלים. 
בצד הדרומי של הגבעה היה עדין הכפר הערבי ג'וערה, כפר של חושות.בנינו גדר סביב המחנה עד לגבול החושות.מסביב למחנה הקמנו עמדות שמירה,על הבית הגדול היו עמדת שמירה ופרוז'קטור.היה לנו קשר איתות עם קיבוץ שריד.את הבית שיפצנו למגורים.למטה היה  המטבח,אבנים שימשו כמושבים.מתחת היה הסליק הראשון.מצד מערב היו הצריפים למגורים מוקפים "ביצורים"  (גדרות אבנים ) והיה גם מגרש אוהלים.  

בני מוסד משמר העמק מלווים את השיירה העולה לג'וערה

ממלאים את החושות באבנים

סיפור חיי- ברל קרן מספר על ההתגייסות להגנה והורדת מעפילים

אימונים של ההגנה בחדרה     1935

באותה תקופה הצטרפנו להגנה המחתרתית. תפקידנו היה להוריד בלילות מעפילים שהגיעו בעליה הבלתי לגאלית. היינו מובילים אותם דרך יער חדרה ומשם מפזרים אותם לקיבוצים – עין שמר, גבעת חיים, גן שמואל ואחרים.
בספר עין השופט שראה אור בשנת ה 25 להקמת הקיבוץ כותב ברל:
כך הוכנסנו להגנה -
זה היה בחדרה. מספר חברים נקראו אל בית מבודד בקצה המושבה, כשהם  "מצוידים" בסיסמת זיהוי. ראינו לפנינו נערה בודדה המשוטטת בעצבנות בחושך. לאחר שחלפה מספר פעמים על פנינו, שואלת היא לסיסמה ואז מכניסה אותנו לחצר אפלה, שם מחכים בתור להיכנס פנימה. נתקפנו התרגשות ואפילו קצת פחד.

אחד אחד מוזמנים אנו להיכנס. חדר מאופל. על השולחן כמה אקדחים ומנורת נפט. מאחורי המנורה בוקע קול גברי ושואל: "המוכן אתה למסור נפשך על הגנת המולדת?... התעמוד בסבל ועינויים מבלי למסור סודות ה"הגנה"... אם תהיה סתירה בין הקיבוץ או התנועה לבין ה"הגנה", מה תעדיף?..."
שאלות חיים כבדות. קשה היה לדעת כיצד ענה כל אחד. עובדה היא שכל חברי הקיבוץ שהוזמנו אושרו כחברי ה"הגנה". (רק לאחר מכן התברר שקיבלו המלצות מוקדמות על כל אחד מאתנו).
טכס ההשבעה המסורתי היה לנו חוויה בלתי נשכחת.

מכשיר לאיתות שהיה הקשר עם אוניות המעפילים

על הורדת מעפילים ראשונה כתב ברל:
באחת השבתות בשעות הבוקר הגיעה קריאה סודית לאותם חברים שזכו להתקבל ל"הגנה" (התנאי היה לפחות 6 חודשים בארץ) להגיע לבית מסוים בשכונת אפרים.
נפגשו שם שתי עשרות של חברי "הגנה" נוכח דב הוז שמסר על החלטת המוסדות לסכל את המדיניות הבריטית המגבילה את העלייה. 
בלילות הקרובים תגענה אוניות מעפילים לחוף חדרה ועל חברי ה"הגנה" במקום בשיתוף עם קבוצות "הפועל הימי" מחיפה לבצע את ההורדה. בין ההוראות: סודיות מוחלטת, לא לעורר כל חשדות מצד המשטרה הבריטית המסיירת בדרכים ולא מצד האוכלוסיה הערבית המתגוררת בסביבת הים.
לפנות ערב יצאו הסיירים שלנו כאילו היו זוגות המטיילים על שפת הים, על מנת לתהות על המשמרות הבריטיים ולהטעותם. 

כדי להגיע לים בלי להיתקל בכוחות המשטרה ובמאהלי הבדואים היינו חוצים את יער חדרה, הוא יער האקליפטוסים הנודע, ועוברים דרכו בלילה. היתה זו משימה קשה בגלל החושך המוחלט. 
כמובן שבחרו בלילות ללא ירח, ומשום מה לא נעזרו במצפן. 
הרעיון היה לצאת לפנות ערב ולהעביר חבל לאורכו של המסלול עד לים. תפקיד זה הוטל על שניים מחברינו.

אוניית מעפילים מגיעה לחוף

מפקד הפעולה היה מוטקה כהן (נספה בסירת הכ"ג) ועמו כעשרים אנשי "הגנה" מחדרה וכעשרים מחברי "הפועל הימי" חיפה. כל הציוד, בחלקו כבד למדי, הועמס על הכתפיים.
נכנסנו ליער כשכל אחד נוגע  בגב קודמו. לאחר רבע שעה התברר שהחבל נקרע... המפקד, שהיה גם המוביל, המשיך ישר לפי החוש כשלאחריו טוענים אלה להימין ואלה להשמאיל. לפי לוח הזמן כבר היה צריך לצאת מן היער אך לא נראה הסוף. שוטטנו ביער כל שעות הלילה ורק לפנות בוקר יצאנו מהיער בסביבות "עטה", באותו צד בו נכנסנו.
רק בלילה הבא, לאחר הרפתקאות רבות נוצר קשר עם אוניה בלב ים, שחייה אליה – כשלושה ק"מ - הורדת מעפילים לסירות והעברתם אל קרבת החוף. 
בעזרת חבלים הם הובלו אל החוף. היתה זו שיירה מוזרה מאד שהגיעה דרך היער אל מחנה הקיבוצים, שם ציפו להם החברות ציפייה דרוכה כל הלילה, עם אוכל ומשקה. לאחר שסעדו הועברו מיד למקומות מבטחים.
עם אור הבוקר חזרה קבוצה של חברים לים להטביע ציוד שנשאר שם ללא אפשרות להחזירו.

סמל ההגנה הראשון

קורס נוטרים   

סיפור חיי - ברל קרן מספר על תקופת חדרה

 

צוות המטפלות בחדרה

חדרה

בקבוצת העלייה הראשונה ובמחנה הקיבוצים מילאתי את תפקיד הגזבר. הייתה לנו קופה משותפת לצורך העלייה. לאחר ששילמנו לסוכנות עבור כל העולים, נשארו בקופה כ 30 לירות שטרלינג.  את הסכום זה הבאנו אתנו ארצה והוא שימש לנו לקניית זוג פרדות ועגלה.
הצטרכנו להתארגן לניהול המשק שלנו, לקניית פרודוקטים והציוד הנחוץ. נחום הרצברג מקיבוץ עין החורש, הדריך אותי בעבודת הגזברות, כגזבר ב"ניר". "כסף אין,"  הוא אמר. "צריך להוציא כמה שיש."  הוא הזמין אותי להצטרף אליו לנסיעה לחיפה. "בוא תראה איך קונים מצרכים." הוא אמר לי להכין רשימה של כל מה שנחוץ:  חצי פחית חלבה, רבע פח ריבה, חצי פח שמן, חצי שק קמח, חצי שק סוכר, חצי שק אורז...
הגעתי לחיפה בפעם הראשונה. מצאתי עיר קטנה, עלובה, הרבה ערבים הסתובבו בה. הרצברג הביא אותי ל"המשביר" ונכנסנו למחסן. היה שם בלגן של שקים ואריזות. עלינו לקומה שיניה ולהפתעתי, בניגוד גמור לעליבות של המחסן, ראיתי משרד לתפארת. ישב בו אדם לבוש יפה, לא על פי אמות המידה החלוציות שלנו, זה היה מנהל החשבונות. הרצברג הכיר בינינו.
נתתי לו את הרשימה והוא שלח אותי למטה לקבל את המצרכים.
התברר לי שהמחסנאי, גצל, הוא יליד ביאליסטוק. מיד התיידדנו. הוא הביא את כל המצרכים, שקל אותם ואמר, "אני אדאג להעביר אותם לחדרה."  "איך?" שאלתי.  אחרי שהסביר  לי יצאנו חזרה. ואיך הגיע המשלוח? העמיסו את החבילות על עגלה רתומה לחמור, הובילו לתחנת הרכבת, שם המצרכים הועלו לרצפת הקרון והכתובת שלנו נכתבה עליהם בגיר. המשלוח הגיע ברכבת לתחנה בחדרה, ואנחנו באנו לשם עם עגלה לקבל אותו.
כשהגענו לחדרה סיפקה לנו הסוכנות רק מיטות ברזל בלי מזרונים, והלוואה לבניית צריפים. הלוואה לא בכסף, אלא בתלושי סוכנות. הייתי בא עם התלושים לאלוויץ – סוחר עצים מחדרה - ובעד כל תלוש הוא נתן לי רק 75 אחוז. אשראי לא היה. הכסף אף פעם לא הספיק. את חשבונות הקיבוץ ניהלנו בצורה מסודרת. מחזור הכספים היה קטן מאד. מובן שלא היה שום תקציב אישי. נאלצנו לחיות בצמצום רב ולהסתפק במועט. תשלום עבור עבודת החברים קיבלנו רק בסוף החודש והיו מעסיקים שגם אז לא שילמו. היינו חייבים לפרנק הקצב ולגניה מתנובה של חדרה, והם לא הסכימו לספק לנו מצרכים. ביקשתי מהקצב שימשיך לספק לנו בשר ונשלם לו לעת עתה חצי מהחוב, והוא הסכים. 

החברים מקבוצת אמריקה בחדרה 1934

הסתדרות הייתה קופת מלווה בחדרה. היה שם פקיד שנתן הלוואות. חייבו אותנו לרכוש מניה בקופה הזאת בסך 50 ליש"ט. הקופאי היה ביאליסטוקאי לכן זכיתי
ליחס מיוחד. בחדרה הכירו אותי רבים, כי לפני היה שם יוסק'ה, פעיל במועצת הפועלים, ובכל פעם שראו אותי אמרו: הה, קרופינסקי! 
החברים והחברות עבדו בכל מה שהזדמן. היה לנו בית מלאכה למרצפות ובית מלאכה לרעפים (היום עומד למזכרת ליד המזכירות "מכבש בורג" ששימש להכנת המרצפות). הייתה קבוצת צבעים, עבדנו בפרדסים ובבניין ובסלילת כבישים  -סיפקנו אבנים לסלילת כביש חדרה תל-אביב. בהמשך הייתה לנו נגריה וקיבלנו הזמנה גדולה מהסוכנות לאספקת חלונות, גגות רעפים, תקרות למאות בתים בעמק חפר. עם הזמן רכשנו גם  אוטומובילים (מפעל ההובלה ).
מלבד העיסוק בגזברות עבדתי בפרדסים, בבניין ובכיסוי גגות ברעפים מתוצרת בית המלאכה שלנו.
                                                    

מעבירים את סלי הפרי  על המסילה לבית האריזה

 פנינה עבדה בהתחלה בעבודת חוץ ככובסת (ועד היום חייבים לה כסף) אחר כך היא וחברה ממסילות הצטרפו לגדוד של בחורים לסלילת כבישי חדרה, הן ניפצו אבנים לחצץ.
 אחר היא הייתה גם מחסנאית מטבח. חמור עם שני ארגזים על גבו שימש לה להובלת המצרכים. כשהשתפר המצב הייתה נוסעת לשוק עם עגלה וסוס.
 אבל המקצוע העיקרי שלה היה טיפול בתינוקות. את ההכשרה הראשונה קיבלה מד"ר פישר בחדרה. הוא השתייך לאסכולה ייקית קשוחה מאד.
 אחר כך השתלמה אצל ד"ר פלק, גם הוא מאותה אסכולה. הם היו נוסעים יחד בחולות חדרה אל המטופלים שלו כשהוא מלמד אותה בדרכים ומאפשר לה לצפות בו בעת טיפולים ובדיקות.  


                                                     

חדר האוכל בחדרה - עומדת גיטל שפירא עם קרוב משפחה

                                    

הנהגים בחדרה

                                                          

משחק כדורעף בשעות הפנאי

סיפור חיי - ברל קרן מספר על העליה לארץ

 

 

נפרדים מנופי פולין ארץ מולדת (בצילום: ציפקה גלצור דוציה מן ולובה בן חורין)

 

העליה לארץ

ההורים שלי היו ציונים ותמכו בעליה לארץ, בניגוד להוריה של פנינה, שלא היו ציונים והתנגדו לעליה.
הורי ראו שאין עתיד לצעירים היהודים בפולין. היתה אפליה, אנטישמיות, איסור לימודים גבוהים.
המצב הכלכלי הקשה גרם להתקפות על היהודים. ברחוב היהודי לבונד היה כוח רב. הם דגלו בקיום יהודים בכל מקום בעולם ושללו את העליה לארץ, אבל הנוער היהודי הציוני רצה להגשים ולעלות.
בתנועה התחנכנו על ברכי הפיכת הפירמידה: מעם סוחרים לעם פועלים, ועל הגשמת הרעיון הציוני - עליה.
מי שלא התכוון לעלות ארצה עזב את התנועה.

עליתי עם הקבוצה הראשונה שיצאה מצ'נסטוחובה ב 1933. למעשה, כמעט שעיכבו אותי בצו רופא. שמי נמחק מרשימת העולים ונראה היה שאין לי סיכוי לעלות עם קבוצה זו. בבדיקה רפואית מצאו אצלי כתם על הריאה והרופא אסר עלי את העליה.
הקפידו אז מאד על הבריאות כדי שההסתדרות הציונית לא תצטרך להעמיס על עצמה בעיות בריאותיות. פניתי למנהל החלוץ, והוא אמר שאין בררה. שאצטרך להישאר.
טענתי שבהכשרה הייתי בריא. אף פעם לא חליתי. התעקשתי, התווכחתי, לא ויתרתי, לבסוף, יומיים לפני העלייה קיבלתי את האישור. 

האוניה בה עלתה לארץ טובה ניר בשנות העשרים

רחל רימון (קשטן) עולה לארץ עם חבריה

עליה לארץ של יהודה לבון

בניגוד לפנינה, שהסתבכה בנישואים פיקטיביים, הצלחתי לעלות עם סרטיפיקט ליחיד (דבר יקר מציאות אז).
הגרעין הראשון מנה כשלושים איש.
נסענו ברכבת לאיטליה ומשם הפלגנו באוניה "מרטה ושינגטון". לאחר חמישה ימי הפלגה הגענו לנמל יפו.
האוניה לא יכלה להגיע עד לרציף, ערבים הורידו אותנו בסירות אל החוף. דרכנו על אדמת ארץ ישראלבהתרגשות גדולה.
שבוע ימים שהינו בבית עולים בתל אביב, בית שאליו הגיעו כל העולים עד שהסתדרו בארץ.
משם יצאנו כגרעין לקיבוץ עין החורש שישב אז בחדרה. לאחר מספר שבועות עברנו למגרש הקיבוצים בחדרה, ששימש מקום הכשרה לקראת העליה על הקרקע.
הקיבוצים  שנמצאו שם באותה תקופה היו: בניר, קיבוץ אמריקה, הבונה (דורות), מסילות. 

גלויה שקיבול אהרון אפרת מחברי 'בניר' שעלו באוניה ויליס  1933      

 

 

 

 

סיפור חיי- ברל קרן מספר על ההכשרה בצ'נסטוחובה

 

הורה צ'נסטוחובה  

יום אחד יצאתי עם אהרון פיקס (אפרת) לעבודת חוץ בתחנת רכבת. 
בעבודה זו הצטרכנו לפרוק בידיים עצים מהקרונות ולהעמיס אותם על עגלות. העבודה נעשתה בחורף קשה, בכפור. עבודת פרך ממש. את העצים הובלנו בעגלות למאפיה ושם פרקנו אותם וסידרנו במרווח הצר שבין התנור לקירות.
זכור לי מקרה שהרשים אותי אז מאד: שליח החלוץ מהארץ הגיע לחווה – אפטר – (חבר תל יוסף), יצאנו אתו ועם קרינסקי (האגרונום) לעיר. בדרך התקיפו אותנו - אתם בורחים? צריך להחזיר מלחמה! והתחיל לזרוק אבנים על התוקפים והם מיד הסתלקו.

שמשות הבית מנופצות - מעשי ידי השקוצים

ומקרה אחר שאני זוכר: פעם חזר בערב אחד מחברינו מהעיר לחווה וסיפר שעצרו את ה. שקוצים נטפלו אליו וטענו שגנב להם את האופניים. 
באותו ערב הלכתי לשופט חוקר יהודי מידידי החוה, סיפרתי לו מה שקרה ובקשתי שישחרר את חברנו. אין לנו אף זוג אופניים בחווה וגם אין שום צורך באופניים. השופט אמר לי שעל פי החוק אם טוענים שאדם גנב, קודם כל עוצרים אותו. בסופו של דבר הוא בכל זאת התערב והביא לשחרורו של ה.
ובהמשך היומן כתוב:
כשבאנו היום הביתה, אני וברל, עם הלחם ועם הנפט היתה עצבות משונה בין האנשים.  ברל יש לו המצאה. בגנבה הוא סידר חוט חשמל  עד למיטתו ושם הוא מכניס מנורה תחת השמיכה וקורא (אסור שדרך החלון יראה מישהו אור חשמל בחדרנו). מקנאים בו ממש. האפלה בחדר עוד מגבירה את הדיכאון שבלאו הכי גדול תחת לחץ הקור והרעב.

גלגל לכיבוש חציר

אביב 1932. מבוכה רבה מצאתני היום בשובי מן העבודה. מ. (מולא) שהיה מהראשונים שיצאו לעבודת חוץ בבית החרושת נפצע קשה על ידי מכונה. עלינו, הרגילים עד היום רק לעבודה חקלאית, זה עשה רושם מדכא. אני הרהרתי והרהרתי ולבסוף כאילו פלטתי: המ... הנה תוצאות הידחפותנו לחרושת. זה לא בשבילנו... וצריך להודות שברל מיד ידע לענות, ואפילו בחריפות, שבאם רוצים להיות לפועל צריך להתרגל גם לתאונות. יפה ונכון, אבל בכל זאת קשה מאד.

אבל חברי "בניר" הוכיחו את נחישותם. לאט לאט התחילו לזרום הכנסות מהעבודה בעיר לקופת הקיבוץ, ובחוברת "החווה" כתוב:

אנשי "בניר" הרימו את ראשם והגבירו את מאבקם בחוכרים במגמה לדחוק את רגליהם מהחווה. ואמנם חלום זה התגשם לאחר עבודה כשכירים במשך כשנתיים וחצי. ואז בוצעה תוכנית זריעה ושתילה חדשה, גדלו ההכנסות ועלתה רמת החיים.


על אף שעבדנו קשה היה הווי שמח. ישבנו לאכול סביב שולחן אחד ארוך. לפני הארוחה היינו שרים בהתלהבות בעברית, אידיש, רוסית ופולנית. אוכל לא היה כמעט, אבל המבשלות הטובות הלומז'איות, רחל צור, רבצ'יה ושיינה, הצליחו להכין מכלום אוכל טעים. 
המאכל העיקרי היה אפונה מעוכה מתובלת בשומן חזיר ובבצל - גרוחובקה.

הפלוגה בצ'נסטוחובה

עוד בתקופת החוכרים התחלנו לצאת לעבודה בעיר בבתי חרושת של יהודים ובעיקר בבית חרושת גדול מאד לעבודות מתכת שהיה שייך להורוביץ (אביו של וילק ממשמר העמק). 
בהמלצת הורוביץ הצלחנו להשיג עבודות בבתי חרושת נוספים.
מדי פעם נשלח אלינו מדריך מהתנועה להרצות וללמד אותנו על הציונות ועל תנועת העבודה, פרויד ואדלר, בורוכוב, פלכנוב ואחרים ועל הקיבוצים בארץ. 
שני מדריכים אני זוכר במיוחד: בונים (משער הגולן) וצבי רודניק (ארד, מעין שמר). צבי ארד היה אדם מרשים, גאון. 
בגיל 15 סיים את הגימנסיה. מלבד ההרצאות הוא נפגש עם כל אחד ואחד מאתנו בנפרד, בשיחות האישיות אתו היה מברר מה אנחנו חושבים באמת על עתיד העם היהודי, על הציונות ועל ההגשמה. 

ב 1931 נאלצה התנועה להחכיר את החווה. 

הדמויות לא מוכרות הנוף שמאחור בתי החווה וחממות הפרחים

עובדים במנסרה בעיר צנסטוחובה - צילום של ללק פלבס

 

 

ועידת השומר הצעיר העולמית 1935

ו

סיפור חיי - ברל קרן מספר על חוות ההכשרה בצ'נסטוחובה

חוות ההכשרה בצ'נסטוחובה

   
צ'נסטוחובה עיר בדרום מערב פולין.לפני מלחמת העולם השנייה הייתה בה קהילה יהודית גדולה שמרביתה נספתה בשואה.
צ'נסטוחובה מקודשת לפולנים הקתולים ומהווה מוקד עלייה לרגל בגלל האיקון המדונה השחורה.
בקרבת העיר נוסדה "חוות הכשרה" ציונית שהכשירה בני נוער לעבודה חלוצית.על החיים המיוחדים וההווי המיוחד שהיה בחוות ההכשרה מספר ברל קרן במשך לסיפור חייו:

צ'נסטוחובה

בנובמבר 1929 יצאנו להכשרה בצ'נסטוחובה. המקום שימש אז חווה חקלאית או בית ספר חקלאי. כשהגענו הייתה שם קבוצת "שומריה" (ותיקי עין שמר) מבוגרי התנועה בגליציה. התרשמנו מאוד מפעילותם לאחר שעות העבודה - בשעות הפנאי המעטות הם היו שוקעים בקריאה ובלימוד. 
מנהל החווה היה האגרונום ד"ר ליפשיץ, בצוות היו גם גנן מקצועי – מושקוביץ, מנהל המשק – קרינסקי, ושרת גוי עם משפחתו, שהדריך אותנו בעבודת החריש (עם סוסים), הזריעה (ביד) והקציר (עם חרמש). 
עיקר הייצור היה בחממות ובאינספקטים (ארגזי גידול מונחים על האדמה ומכוסים חלונות זכוכית). גידלנו פרחים (כריזנטמות וורדים), עגבניות, מלפפונים, כרוב וכרובית. 
תוצרת זו היינו מוכרים. בשדות גידלנו שעורה, תלתן ואספסת, בעיקר לצרכי החווה. היו לנו 9-10 פרות, את החלב מכרנו בבקבוקי זכוכית לעשירי העיר צ'נסטוחובה. ההכנסות היו יפות והחווה קיימה את עצמה.

העגלה הראשונה מגיעה לחוות ההכשרה בצ'נסטוחובה

החממות, בניינים עם גגות זכוכית, חוממו על ידי מערכת מים חמים בצינורות  ובתנורים שהוסקו על ידי קוקס (פחם אבן מעובד). את האינספקטים היינו מחממים בעיקר על ידי זבל סוסים שרכשנו בכפרים. 
פיזרנו את הזבל על שטח של דונם בערך, בשכבה של 30-40 ס"מ, הזבל הדרוך יצר חום שהספיק לכל עונת החורף. על הזבל שפכנו תערובת אדמה המתאימה לגידולי החממה. את האדמה הובלנו באלונקות.
גם ב"פקולה" – פסולת מבית חרושת לחבלים – השתמשנו כמו בזבל הסוסים כמצע לחימום (דריכה והידוק ברגליים). נחמן שטינמן ואני הובלנו את הפקולה בעגלה מבית החרושת לחווה. 
ערמות הפקולה היו מהודקות, חמות מאוד ונוקשות. הפירוק שלהן היה עבודת פרך.

לזיבול החממות והאינספקטים השתמשנו גם בפסולת מבית מטבחיים. פסולת זו נמצאה בבור, קפואה לגוש נוקשה. פתח הבור היה כמטר על מטר, הצטרכנו להוציא מתוכו באתים את הפסולת להעמיסה על עגלה 
ולהובילה לחווה.

החברים בחממות הפרחים

ביומן שפורסם בעלון "בחריש" , שיצא בחווה מסופר על חורף קשה, על חוסר עבודה ועל החלוצים הצעירים שהגיעו עד פת לחם:
חורף 1930. היום קרה לנו דבר מצחיק.באחוזת ש. הנמצאת 4 קילומטר מאתנו נקפא בור גדול של תפוחי אדמה. 
בידעו את מצבנו הקשה ואפס המזון לבהמותינו הרשה לנו ש. לקחת מהבור הזה כמה עגלות תפוחי אדמה. בעוברנו את העיר בדקו את העגלות מטעם הקהילה (היא הממונית על בעלות החווה) ואסרו עלינו לתת אותם לבהמות. 
אבל קשה לעצמי לכתוב פה שתפוחי אדמה אלה נועדו בשביל... אנשים, בשביל עצמנו. זה שני ימים שהחבר'ה לא אכלו כמעט שום דבר. 
ישנים עד שתיים-שלוש, שותים מים חמים ואוכלים שרידי לחם שנשארו במחסן. תבשיל אין... והנה מה שאסרו על סוסינו לאכול, אכלו החבר'ה בשמחה. 
תפוחי אדמה קפואים. כל כדור בוץ בגודל אבטיח התחלנו לקלוף ולקלוף בכדי להגיע לחתיכת תפוח אדמה בגודל זית. 

כשלוש שעות עברו עד שמילאנו את הדוד הקטן. בישלנו בלי מלח והתפוחים הקפואים היו מתוקים כדבש – מחייה נפשות. והאנשים רקדו....
לעזאזל! איזה סדרים! החוכרים לקחו להם את כל הקומה העליונה, את החדרים הטובים, ואת כולנו הכניסו לחדר הגדול האחד. צפיפות כזו לא הורגלנו לה.

החברות מבשלות במטבח