סיפור קיבוץ (אלבום מחיי ילדות בקיבוץ של פעם)

 פרק 15

שלט שהיה בחורשת הפלמ"ח בעין השופט

    החילים מהפלמ"ח

אותנו הילדים גייסו לחפור חפירות ולהכין כל מיני דברים שצריכים בשביל הלחימה. לקיבוץ הגיעו חיילים רבים מהפלמ"ח ששוכנו בחורשת הפלמ"ח. החיילים נתנו תחושת ביטחון לחברים. 
לאחר הבריחה של תושבי כפריין ותושבי הכפרים הערביים האחרים שליד 'משמר העמק' ו'הזורע',  הגיעו חברי הפלמ"ח למחנה האוהלים שלהם , בחורשה ,  והביאו אתם מזכרות מהבתים של הכפריים הערבים שברחו. 
החיילים חילקו לנו את המזכרות האלה ואנחנו נורא התגאינו במתנות האלה. 

המדריכים שלנו פחות נהנו וביקשו מאיתנו לאסוף את כל המתנות ולהחביא אותם באדמה עד יבוא השלום. וכך היה.

אימונים בים של 'המחלקה הגרמנית'

מתאמנים בלב הים

פלמחניקים מתאמנים

 

 

 

 

לקראת מעבר

אימונים בקאפפ- במקום נשק מקלות

קרב מגע

'המחלקה הגרמנית ' סועדת במשמר העמק

מכירים את אדמת הארץ ונחליה ברגלים

התג של הפלמ"ח

סיפור קיבוץ (אלבום חיי ילדות מקיבוץ של פעם)

פרק 14

 

גיוס חברי קיבוץ ל'הגנה'

מטוס מצרי

 בקיבוץ החלו להרגיש את התחלתה של מלחמת השחרור , יום אחד ראינו להק של מטוסים המרחפים מעל שמי הקיבוץ ואחר כך סיפרו לנו שמטוס מצרי נפל בשדות של קיבוץ דליה. התברר שמטוסים מצריים ניסו להתקיף את הבסיס של רמת דוד שהיה אז בשליטה של האנגלים, והאנגלים הזניקו מול המטוסים המצריים את המטוסים שלהם ומטוס מצרי אחד נפל בשדות של קיבוץ דליה.

האנגלים

האנגלים שלטו אז בארץ שלנו-קראו לזה המנדט הבריטי.ולארץ ישראל קראו פלסטינה.ליד קיבוץ דליה היה מחנה של האנגלים והם היו באים לבקר בקיבוץ שלנו.החיילים האנגלים מאוד אהבו אותנו כילדים,הם מאוד התגעגעו לילדים שהיו להם באנגליה.כשהיינו מבקרים במחנה שלהם –הם היו נותנים לנו פחים עם גושי סוכריות שנביא לכול הילדים.כך בתור ילדים אכלנו המון סוכר והרסנו את השיניים שלנו.

מטוס מעל גגות הקיבוץ

להק מטוסים מעל הקיבוץ

חיליים בריטים ליד המשושה

חיליים בריטים עם ילדי קבוצת 'אילה'

מזכרת מחייל בריטי

צילום משותף קצינים בריטים עם אחיות בצלב האדום

סיפור קיבוץ (אלבום חיי ילדות בקיבוץ של פעם)

חברת הנוער אודים 1949

מסיבת השחרור של יחזקאל בחדר האוכל של עין השופט

פרק 13

  

קבוצת נהגים יהודים שהתגייסו לצבא הבריטי   

יחזקאל חוזר מהשבי

באותם שנים הייתה מלחמה גדולה שנקראה מלחמת העולם השנייה. כילדים לא הרגשנו כלל את המלחמה הזו , רק ידענו שהסבים שלנו נמצאים שם בארצות הרחוקות וההורים שלנו מאוד דואגים להם. 
כשנגמרה המלחמה  חזר שבוי מהשבי של הגרמנים והוא היה האבא של בילה לוינסון חנה שמשי ויוסי וקראו לו יחזקאל ניימן שהיה נשוי להלה.
בקיבוץ נערכה חגיגה גדולה לכבוד שובו של יחזקאל השבוי הביתה.
בסיום המלחמה נודע לחברים ולכל תושבי הארץ הזו , על ממדי האסון שקרה לעם היהודי. 
הרבה לא נשאר לעשות כדי להציל את מי שהגרמנים החליטו להשמיד. 
בשנים אלו כל מה שנותר לעשות הוא לאמץ בחום ילדים יתומים שבאו לארץ אחרי המלחמה. 
החברים קיבלו בזרועות פתוחות חברות נוער של ילדים שניצלו מהשואה. 

לאחת החברות האלו קראו "אודים" (אודים מוצלים מאש). לסיום התקופה שהחברה הזו הייתה פה ,הם החליטו לתת מתנה לקיבוץ , עבדו קשה וסללו את רחבת אודים שעד היום משרתת את הקיבוץ. (הכניסה לקיבוץ).

דוכן לחלוקת חבילות מהצלב האדום במחנה השבויים בגרמניה

 

כסף גרמני שהשתמשו בו במחנה השבויים 

תזמורת של השבויים

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

סיפור קיבוץ (אלבום חיי ילדות בקיבוץ של פעם)

 פרק 12

 

קבוצת אלומה עם יהודית קוצר המטפלת ושיקה וינר המורה

        

הי אתם שם בחוץ !

כילדים עשינו הרבה מעשי קונדס בשעות ההשכבה. המורה או המטפלת שלנו היו באים בערב להכין את ארוחת הערב ואחר היו נשארים כדי לספר לנו סיפור. 
לפעמים הסיפור היה בהמשכים והיינו מאוד מתוחים מה יהיה הפרק הבא. כל הילדים היו מתאספים בחדר אחד ושיקה וינר המורה או יהודית קוצר המטפלת היו מקריאים  מהספר. 
הקריאו לנו מהספר 'הלב' או מ'מפרש בודד מלבין באופק' ועוד ספרים מרתקים.

מפרש בודד מלבין באופק

 

ערב אחד נגמרה ההשכבה ויהודית  המטפלת הלכה ואנחנו ידענו שיש הצגה בחדר- האוכל לכל החברים. החלטנו להתגנב ולראות את ההצגה בכל מחיר.

יעקב אינשטיין

יצאנו בשקט מבית הילדים והגענו לחדר- האוכל. 

אף אחד לא הרגיש  בנו כי כולם היו מרוכזים בהצגה. השחקן היה האבא של אריק אנשטיין ( יעקב אנשטיין) הוא הציג הצגת יחיד על אסיר שרוצה את החופש. 

אנחנו התיישבנו על אדני החלונות של חדר האוכל והצצנו בהצגה. 

 לפתע נשמעה צעקה "הי אתם שם בחוץ!" כולנו החוורנו ושוב הייתה צעקה "הי! אתם שם בחוץ!" קפצנו מהחלונות והתחלנו לברוח. היינו בטוחים שמישהו גילה אותנו וצועק עלינו. לא ידענו שהצעקה הזו הייתה חלק מההצגה.

חדר האוכל בשנות הארבעים

סיפור קיבוץ (אלבום חיי ילדות בקיבוץ של פעם)

פרק 11

ילדי הגן והמטפלות עוזרים בבציר

                                                   גיוסים

בעין השופט ניסו לגדל כמעט את כול סוגי הפרי,שזיפים,ענבים,אגסים אפילו דובדבנים,תפוחי עץ לבסוף נשארו לנו קצת מטעי אבוקדו ומטעי הדר.

מי שעבד במטעים היה חוזר כמעט יום יום עם כובע מלא בפירות .

פעם ענבים,פעם שזיפים ופעם תפוחי עץ.

לשאר החברים ניתן פרס- כול מי שבא לגיוס במטעים מקבל בסוף העבודה אפשרות לקחת הביתה כובע עם פרי.

היו חברות שבגלל הפרס הזה התגייסו כמעט כול יומיים ואז הן יכלו לאפות עוגת פרי.

סככת האריזה מתחת לג'וערה - טוביה שילוני יהודית קוצר יוסף וילפנד

עבודת האריזה - משה בריל ג'יק קריפין פנינה ליבנר

מוטק ארבל בוצר ענבים

אמנון חזקיהו גוזם במטע

יוסי בריל קוטף אפרסקים

סככת האריזה שבמקומה נבנתה  המזכירות

סיפור קיבוץ (אלבום חיי ילדות בקיבוץ של פעם)

עליזה ושולה תור

פרק 10

חוה ועופרה בריל  גיטל ואמציה גלר ו..

גיטל ואמציה גלר

קבוצת אלומה

 

אני גדלתי בקבוצת 'אלומה'.הילדים באותם שנים גרו בבית הילדים.
אכלנו את כל הארוחות בבית הילדים למדנו בכיתה והלכנו לישון בבתי הילדים.
בקבוצה שלי היו ילדים שהיום הם כבר סבים.
היה אבשלום לאודון שהיה לו אבא סנדלר-פינחס ואימא לאה.

יעקב ורחל ברעם

לפינחס היו הידיים הכי זריזות בקיבוץ.לפני שהוא היה סנדלר הוא עבד בדיר וכשהוא חלב את הכבשים זה היה כמו מכונה חשמלית .לדובה רזניק היה אבא שמשון ואימא מינה .שמשון היה הכי חזק בקיבוץ.
כשהבריכה הישנה הייתה מלאה במים והייתה מקפצה , שמשון היה הקפצן הטוב ביותר למים.
הייתה רחל ברעם , לרחל  לאימא של רחל קראו שרה ולאבא יעקב.יעקב היה  האבא הכי חכם בקיבוץ.
תמיד כשהיו צריכים להחליט על משהו חשוב הזמינו את יעקב  להתייעצות. 

צילה שמואל אורה ותלמה כהן

הייתה לנו ילדה שקראו לה רעיה לישנסקי.האימא של רעיה היתה גאולה האבא   היה טוביה לישנסקי שפיקד על כול החיילים הדרוזים והבדואים. 
גם שולה תור הייתה בקבוצה שלנו, אבא שלה היה נהג אוטובוס ולאימא שלה קראו עליזה מטפלת אהובה מאוד.
ישי הוברמן היה ילד של אבא צבי ואימא מרים.הם מאוד דאגו  שלא יתקרר . אבא של ישי קיבל תפקיד מאוד חשוב בקיבוץ ריכוז הבנייה..
לדינה גולן היה אבא שעבד בדיר וידע לשחק שחמט הכי טוב בקיבוץ ואימא ציפורה שעבדה שנים בדואר .
נורית תבור הייתה ילדה מאוד גבוהה כי גם אבא שלה משה תבור היה איש גבוהה ומאוד חכם לאימה קראו רחל. 
ובקבוצה שלנו הייתה יהודית אפרת, ליהודית היו שני הורים מאוד מיוחדים אימא ציפקה שהייתה מורה של קבוצת 'אילה'  ואבא אהרון שהיה חבר כנסת. להיות חבר כנסת באותם שנים זה היה באמת תפקיד מיוחד. כאשר  לאף אחד בקיבוץ לא היה טלפון בבית של אהרון שהיה חבר כנסת סידרו טלפון .

לאה ופנחס ואבשלום לאודון

 אבא ליפק של מיכה ליבנה  היה נהג אוטובוס ולאימא שלו קראו ברכה . נהגי האוטובוס ומשפחותיהם חיו ברמה קצת יותר גבוה מאשר שאר החברים. דבר ראשון המשפחה לא שילמה כשנסעה באוטובוס  ודבר שני הכי כיפי , הם נסעו כל שנה לנופש של אגד.
בקבוצת 'אלומה' היו עוד שניים אני ואמציה גלר.
אני ואמציה גדלנו יחד באותה משפחה. אימא של אמציה גיטל התקשתה לגדל אותו בעיר ומסרה את אמציה לטיפולם המסור של הורי חוה ומשה. ההורים שלי התייחסו לאמציה כמו לילד שנולד להם. אימא שלו גיטל הייתה באה לבקר אותו כמעט כול שבת. וכשהיא הייתה באה תמיד ציפתה לי הפתעה בתיק היפה שהיה צמוד לכתפיה,נשיקת שוקולד או כמו שקוראים לזה היום קרמבו. 
עד היום כאשר אני עוברת בין מדפי הכולבו אני לא יכולה שלא לקנות לי קרמבו אחד ומיד צצים ועולים הזיכרונות של הילדות.
תלמה כהן הייתה ילדה טובה של אימא צילה ואבא  שמואל . הוא  היה אבא כייפי.טוב לב , תמיד חייך והכי טוב היה שהוא עבד במטעים. כול החיים שלו הוא עבד במטעים ובחדר של משפחת כהן כול הזמן היו פירות בצלחת הכיבוד.
בקבוצה שלנו נקלטו גם ילדי חוץ כחוה מרזר ועוד ...

חוה מרזר והוריה

להבויני לאצ'ה ורינה

ליפק ברכה מיכה וורדה לבנה

מינה שמשון אלי ודובה רזניק

איבי ציפורה אילנה ודינה גולן

מינה אברשקה ועמרם קליין

צבי מרים וישי הוברמן

סיפור קיבוץ (אלבום חיי ילדות בקיבוץ של פעם)

                                                            פרק 9

הגן הבוטאני לזכרה של דליה בורשטיין

   חברת הילדים 

 

בחברת הילדים הראשונה היו הקבוצות 'עופר' 'אילה' ו 'אלומה'.
קבוצת 'אורן' היו הבוגרים ביותר בקיבוץ אבל הם למדו בקיבוץ שריד כי לא היו להם מספיק ילדים לחברה באותם שנים.
ילדי 'אורן' היו באים לבקר בקיבוץ בשבתות וההורים שלהם היו נוסעים מדי כמה שבועות לבקר אותם בשריד.
מבין ילדי 'אורן' הייתה ילדה נחמדה שקראו לה דליה. 
גיורא ינאי הביא מאמריקה זוג אופנים והוא מסר אותם לקבוצה וכל ילדי 'עופר' רצו להתאמן על האופנים האלה .
בשבתות כשילדי 'אורן' הגיעו לקיבוץ גם הם ביקשו לנסוע על האופנים האלה וכך הגיע תורה של דליה.

דליה רכבה על האופנים על רחבת אודים ולפתע עברה משאית גדולה שנשאה חבילות קש ודפנות המשאית היו פתוחות מלאות בחבילות קש. הנהג לא ראה שילדה קטנה מנסה לרכוב על אופנים והוא לא עצר את המשאית ודליה נפגעה בראשה בדפנות המשאית ומתה.כל הקיבוץ היה עצוב מהמקרה הזה.
לכבוד דליה הוחלט לשתול גן בוטני גדול ליד בתי חברת הילדים.נבנתה שם בריכה יפה וזה היה זיכרון מאוד יפה לדליה הילדה הטובה שסך הכול רצתה ללמוד לרוכב על אופנים.

ילדי קבוצת 'אורן'

ילדי קבוצת 'אורן' 'ועופר' מצטלמים עם יחזקאל ניימן שחזר מהשבי בגרמניה

חברת הילדים בקיטנה בחיפה

קבוצת 'עופר ' בטיול