עלילות מסע התמרים

בן ציון ישראלי בוחן עצי תמר בגיזה שבמצרים 1937

מסע התמרים

על פיתוח ענף התמרים בארץ ישראל:

בשנת 1924 הביא יוסף וייץ לארץ ממצרים חוטרים. הקליטה הייתה קשה. בכנרת נקלטו אחדים ומהם יצאו חוטרים ששימשו לפיתוח מטע תמרים. בן ציון ישראלי, חבר קבוצת כנרת, עסק בענף התמרים וחלם על הכנסת התמר כענף חקלאי חשוב לחקלאות הארץ. בן ציון ישראלי נסע לעיראק בשנת 1933 וקנה שם כמות קטנה של חוטרים שהובאו לכנרת. בשורת מסעות נוספים קנה ישראלי אלפי חוטרים נוספים בעיראק ובמצרים, אך שיא פעילותו היה לאחר קום המדינה, בשנת 1954, כאשר נסע דרך איראן לעיראק תחת זהות שאולה, כי הרי ישראל ועיראק היו אויבות, ורכש כ-70,000 חוטרים שהובאו בסיכון רב לישראל. 
חברו להרפתקה היה יאני אבידוב, איש נהלל, והסיפור כולו, סרט מתח אחד גדול, מסופר בספרו של יאני אבידוב "עלילות עיראק". בן ציון ישראלי לא זכה לראות את התמרים שנרכשו בעיראק מגיעים לישראל. הוא חזר לישראל לפני שהחוטרים הועמסו על אוניה ונהרג באסון המטוס במעגן ביולי 1955. יאני אבידוב, שהיה עמו באיראן בעת הרפתקת רכישת החוטרים המשיך לבדו, וסוף הסיפור הוא, שאוניה איטלקית העמיסה את החוטרים במהירות בזק ועם שטרי מטען מפוברקים, לפיהם החוטרים מיועדים לאיטליה עברה בשלום את תעלת סואץ והגיעה לישראל. 
עשרות אלפי החוטרים שהגיעו לישראל הם היסוד של ענף התמרים בישראל, ואת זאת יש לזקוף לזכותם של בן ציון ישראלי ויאני אבידוב, שסיכנו אישית את חייהם בנסיעתם לעיראק, מדינת אויב, בזהות מושאלת, כדי להביא את התמר לישראל.
(מהאינטרנט)

חיות המדבר

עדר ראמים בחי בר יטבתה - 2010 צילם שלומי שטרית

חיות הנגב

המבקרים בשמורת "חי-בר" ליד יטבתה אינם רבים. הם באים עם ציפיות של תיירים, מחפשים אטרקציה, אך הם מוצאים צמחיה מדברית, ציפורים מעניינות וחיות בר המתמזגות להפליא בטבע, לאוהבי הטבע צפויה חוויה.

עופרה בריל, "חותם", 21.12.89

מי שחי רוב ימות השנה בד' אמותיו, בבית רב-קומות, בעיר מלאת עשן, במשרד מרובע, זקוק כמו אוויר לנשימה ליציאה למרחב, לטייל ברחבי ישראל. לא לכל אחד יש כסף וזמן לממש חלום של נסיעה לחו"ל, אז מסתפקים בתנור גז, אוהל, משקפת צלילה, ויורדים דרומה.
עד מלחמת ששת הימים, ירידה דרומה פירושה היה אילת וחופיה.
כאשר נפתחו מרחבי סיני למטיילים הישראליים הם לא בזבזו זמן, הציפו את המדבר היפהפה הזה במאות ואלפי מבקרים, ושכחו את אילת, על חופיה המקסימים, על נופה הרבגוני, ועל האפשרויות הטמונות בה לתייר הישראלי הממוצע.
כיום, כשסיני נסגרת בפנינו נתח אחר נתח, תחזור אילת וסביבתה להיות מוקד "עליה לרגל" של הישראלים הזקוקים למפגש עם המדבר, עם "הריאות הצהובות" של המדינה.

רשות שמורות הטבע, הקרן הקיימת לישראל, החברה הממשלתית לתיירות, אגף העתיקות, החברה להגנת הטבע, עיריית אילת והמועצה האזורית חבל איילות – כל אלה חברו יחד כדי להכין תשתית תיירות רחבה יותר למטייל הישראלי.

לאחר שהכרנו את סיני, נעשה הנגב בעינינו למדבר קטן ודחוס, ועתה עליו להכיל את כל התכונה הצבאית המתפנה מסיני.
הצפיפות יוצרת קונפליקטים בין האינטרסים של הצבא וגורמי ההתיישבות האזרחית, לבין הרשויות האחראיות על שמירת אוצרות הטבע ואתרי הנוף.
יש הצעות לפתרונות לטווח הארוך, כגון פינוי ההתיישבות האזרחית באזור ניצנה לטובת שטחי האימונים של צה"ל, כיוון שכיום אין יתרונות התיישבותיים לאזור ניצנה. אזור רמת הנגב יישאר בחלקו אזור התיישבות, אומר זאב טומקין, המכונה "זורקין", רכז תיירות ונוף במועצת חבל איילות.

"המדבר נעשה קטן עלינו עם כניסת צה"ל, אנחנו מתאמצים לזכות בנתחים שיותירו צה"ל ונקודות ההתיישבות שיתווספו, כדי שנוכל לפתח כאן תיירות. הצרכים של צה"ל הם עצומים, וזהו נתון. אך אנו מנסים ליצור שיתוף פעולה והבנה בין הגורמים השונים, כדי להשאיר מעבר פתוח למטיילים".

"תראי, לטבע יש שני צדדים. אתר נוף יפהפה כבקעת-עובדה ייהפך לשדה-תעופה, וכל שנשאר לנו לעשות הוא להיאבק על השוליים. אך לעומת זאת צה"ל מכשיר דרכים, אשר יאפשרו גם לקהל הרחב גישה למקומות שונים ומגוונים.
ויש לנו מה להציע לציבור הישראלי, ולתייר הזר (גם תיירות מחוץ-לארץ נמשכת לנופים מדבריים). מעבר לנוף המדברי, יש לנו ריבוד סלעים מעניין ביותר, המשתרע מבקעת-תמנע ועד אילת.
טופוגרפיה מעניינת – אזור המכתשים, תמנע, הרי אילת, וכן יש בעלי-חיים מדבריים: צבאים, יעלים, שפני-סלע, זאבים, שועלים, ציפורי-טרף, והצמחייה המדברית המצויה באזור הזה.
המדבר תמיד היה דבר חי, וגם האדם היה פעיל פה והשאיר שרידים רבים מעושר של תרבות.
רק היום אנחנו מתחילים ללמוד על ההיקף העצום של התרבות הזו.
מטרתנו העיקרית מתמצית לא רק בפיקוח על המקומות הקיימים, אלא פיתוח מקיף של האזור. השלמנו תוכנית מתאר לפיתוח התיירות בכל תחום המועצה, ערכנו סקר מקיף של כל האתרים (אתרי נוף, שרידים חקלאיים וארכיאולוגיים) וקבענו סדרי עדיפויות לפיתוח.
בשלב ראשון אנחנו רוצים לפתח את ציר הערבה, ואפשר יהיה להגיע דרכו לאתרים מעניינים. עם ישראל, בזרימתו לסיני, הפך את הנגב לעונש שצריך למהר ככל האפשר לעבור אותו...עם ההיערכות החדשה של צה"ל עלול אוצר ארכיאולוגי רב ערך להיעלם.
אנחנו מנסים לעזור לחוקרים וארכיאולוגים להציל חלק מהדברים, ולאוספם למוזיאון ההולך ומוקם באזור. עזרנו לרשות שמורות הטבע לפתוח את שמורת חי-בר לקהל הרחב. התוכניות רבות ואנחנו מקווים לשיתוף פעולה בין כל הגורמים".

יעל, דוברת "הרשות לשמורות הטבע", מציינת בפני כמה עובדות חשובות.
 במערך ההיערכות של צה"ל בנגב, קיים שיתוף פעולה מלא בין צה"ל לבין הרשות לשמורות הטבע. כל פרויקט של בנייה או של פיתוח שנעשה במסגרת היערכות מחדש של צה"ל מלווה על-ידי פקחי הרשות. בעזרת הסכם לשיתוף פעולה יכולים פקחי הרשות להגיש תלונה נגד חיילים וקצינים אשר חורגים מההוראות לשמירת הטבע והנוף ופוגעים בו (רק לאחרונה נשפט סגן משנה לשלושים וחמישה ימי מחבוש על כי לא שמע להוראת פקח של הרשות, והעביר ציוד כבד לפתיחת תוואי של כביש תוך פגיעה בנוף).

במקביל לכך, מימן צה"ל את עבודתם של אדריכלי נוף מקצועיים, אשר גם הם מלווים כל פעולת בינוי ופיתוח בנגב, תוך הקפדה ושמירה על צביון הנוף המיוחד של הנגב.
כל תוואי של סלילת כביש נבדק בקפדנות שלא יהווה פצע בנוף, שהמבנים לא יסתירו ולא ישברו את הנוף. 
בחירת הצמחייה במחנות מותאמת לאופי המדברי של המקום. נעשית פעולת לימוד והדרכה כיצד להשתמש בשפכים ובביוב של המחנות לשימוש חוזר, ועוד פתרונות רבים שנתנו עליהם את הדעת.

גן החיות עובר דירה

פסלו של מרדכי שורנשטיין, מייסד גן החיות, בגן העיר תל אביב (פוסל על ידי קטה אפרים מרכוס) מהויקופדיה

גן החיות בתל אביב

גן החיות התל אביבי נפתח ב-17 בדצמבר 1938 הודות לעולה מדנמרק, הרב ד"ר מרדכי שורנשטיין, שהיה רב העיר קופנהגן. שורנשטיין אהב חיות וכשעלה לארץ ישראל, רכש מספר חיות באיטליה. בשנת 1935 פתח ברחוב שינקין 15 בתל אביב חנות בעלי חיים, שבה החזיק למכירה ציפורים ויונקים. נקודת המשיכה העיקרית בחנות הייתה קוף, מן הסתם הקוף הראשון שראו ילדי תל אביב ואולי אף רבים מן המבוגרים בעיר. שורנשטיין נתן לחנות את השם "גן חיות". בשנת 1936 התקיים בתל אביב יריד המזרח ולשורנשטיין הוקצתה פינה מכובדת להציג בה את בעלי-החיים שלו.
אחרי שנסגר היריד, לאור ההתעניינות הרבה שגילה הציבור בחיות, העביר שורנשטיין את גן החיות שלו אל בית ברחוב הירקון 65, אך דיירי הרחוב לא ששו לקבל את השכנים החדשים. היו פניות לסגור את גן החיות המאולתר, בעיקר לאחר שביוזמת ראש העיר ישראל רוקח נתרמו לו זוג אריות ובהמשך גם זוג נמרים. הציבור צבא על המקום לראות את החיות, אך הסכנה לתושבי המקום גדלה והלכה, ועמה הלחץ לסגירת גן החיות.
בד בבד עם הלחץ מצד התושבים, גבר הלחץ שהפעילו חובבי החיות בתל אביב ובארץ, ובסופו של דבר ניאותה העירייה להקצות שטח של עשרים וחמישה דונם במה שהיה אותן שנים צפון העיר, הלא-מיושב עדיין. השטח נרכש מתושב כפר סומייל אברהים שוקי אפנדי‏[1]. חיות רבות נתרמו לגן החיות הצעיר, עוד ועוד כלובים ומכלאות נבנו ולבסוף, בנובמבר 1939, הושלמה בניית הגן והחיות הועברו אל משכנן החדש והמודרני, יחסית לאותם ימים.

המידע על גן החיות  נלקח מהויקופדיה

גן חיות עובר דירה

החיות יסתגלו במהרה למעונן החדש בספארי של רמת-גן, לא כן עובדי גן -החיות בתל-אביב, המשקיפים בעצב על העבר ובחשש על העתיד."תסתכל על החיות, אני מרגיש שהן עצובות ומדוכאות" – אומרים העובדים, ומדברים, בעצם,על עצמם.

רשימה שהתפרסמה ב"חותם" מוסף 'על המשמר' בשנות השמונים.
עם סגירת גן החיות והמעבר לספארי שברמת גן.

באחד משירי הילדים שר המשורר עד כמה עצוב לעבור אחר הצהרים ולראות ש"הגן שלנו סגור"; אך עצבות זו היא כאין וכאפס לעומת אותה עצבות התוקפת אותך למראה גן-החיות הסגור. גן-החיות של תל-אביב ייהפך בעוד שנה או שנתיים לחניון ענק לכלי-רכב, ואותה פינת חמד של קצת ירק, קצת חיות, קצת טבע תעבור דירה. אמנם לדברי מוטקה, הווטרינר המשופם ורחב הגרם של הספארי, זה בדיוק כמו לעבור משכונת מצוקה להרצליה פיתוח.
 אך גם בתנאי המצוקה אהבנו אותם, והם יחסרו לנו, הבאים עם ילדינו לבלות חופשה בעיר הגדולה, ובעיקר לילדי תל-אביב, שדורות מהם ספגו את ריחות הגן וקולותיו. נכון, הספארי אינו רחוק, והחיות בוודאי ייהנו שם מהמרחבים והאגמים, אבל משהו קטן צריך היה להשאיר לנו, עץ אחד או שניים, אולי טווס, חמור ועז, משהו שהילדים יוכלו ללטף לגעת להריח.

וינרב, המנהל של גן-החיות, מוצף עיתונאים בזמן האחרון, לכן גם אינו מתרגש עוד וכאילו כל יום עוברים דירה, נשאר קצת אדיש למהפך העובר על החיות.

"כן, חלק מהחיות כבר עברו לספארי. זוג הקרנפים, נקבת סוס-היאור והוולד שלה, טפיר אחד (חיה הדומה לחזיר שמוצאו מדרום-אמריקה), כמה צבאים ישראליים.
ההעברה לא תסתיים בכמה שבועות, נקווה שלא יותר מכמה חודשים. בספארי לא הושלמה עדיין הכנת המקום לקבלת החיות ועובדים במשנה מרץ להקמת המבנים והכלובים, אך זו עבודה רבה. מצטער? ודאי! אבל מתנחם בכך שהחיות יועברו לתנאים הרבה יותר משופרים.
יש כאן ניסיון מעניין לשילוב הספארי עם גן-החיות.
המבקר יוכל לבקר בגן-החיות ואחר להמשיך ולטייל בשבילי הספארי. כן, את צודקת, המגע הישיר והקרוב בין החיה למבקר ילך לאיבוד, אבל גם התנאים שהחיה נמצאת בהם חשובים לנו, וכדי לא לאבד לגמרי את המגע הישיר בין החיה לילד מקימים בספארי פינת חי קטנה, שבה יהיו כמה כבשים, חמורים, עיזים ותרנגולות שיסתובבו חופשי, והילדים יוכלו להאכיל אותם, לגעת, למשש. נדמה לי שחלק מאותה פינת חי כבר קיים".

איחלנו לוינרב הצלחה בתפקידו החדש בעירייה, ונכנסנו לגן השומם.
נדמה שהחיות מסתכלות עלינו במבט בוהה, מתגעגעות להמולת הילדים. גם יגאל המטפל מתגעגע לימים הטובים של גן-החיות.
 יגאל, צנום גוף, מנסה בכבדות לשונו להסביר לנו שלהיות מטפל חיות זו לא סתם עבודה, מי שלא אוהב חיות לא יכול להחזיק מעמד שמונה שנים בעבודה כזו. "תסתכלי על יעקב!" בתוך הבריכה מציץ זוג עיניים גדולות של היפופוטם ענק. "אני מרגיש שהוא עצוב ומדוכא, כל היום הראש שלו במים. ביום שישי לקחו לו את בת-זוגו, והוא נורא מתגעגע אליה" –
יעקב מכיר אותך?
אני שואלת את יגאל.
"בטח מכיר אותי.
יעקב! יעקב!" צועק יגאל "בוא הנה", וכאילו כדי לאשר את דברי המטפל המסור, מרים ההיפו ראש ענק מעל פני המים.
 מול הבריכה הוצמד ארגז ענק. כאשר יעקב יחליט להיכנס לתוכו, אפשר יהיה לסגור את הברזלים, להביא מנוף שיעמיס את הארגז על המשאית, ההיפו ינחת בספארי, וסיפור איחוד המשפחה יסתיים.
אבל ליעקב יש זמן. טוב לו במים הצוננים של הבריכה, שום דבר לא מושך אותו לארגז. "לפעמים", אומר יגאל, "הם צריכים הרבה זמן להתרגל לארגז. זה יכול לקחת שבוע או שבועיים עד שאפשר ללכוד אותו". יגאל מאושר, הוא לא ייאלץ להיפרד מהחיות, הוא עובר לעבוד בספארי, הוא יוסיף להתראות עם מותק הפיל הגדול, אשתו ורדה ובנם הקטן זלמן (שיש הקוראים לו שלומי, משום שנולד ביום חתימת הסכם השלום). משפחת הפילים מנהל עדיין חיים שלווים בגן-החיות, מקדמת כל בוקר בקריאות נרגשות את פניו של יגאל, נהנית מזרנוקי המים שהוא מתיז עליה, אך לא לאורך זמן, בקרוב גם הפילים ימצאו עצמם בדירה החדשה, עם ארבעה כיווני אוויר.

גן החיות בשנות החמישים- הצילום מהויקופדיה

מכתבים מהעבר- ימים ראשונים במשמר העמק 1936

ימים ראשונים במשמר העמק 1936

יהודית נחמדת


את רואה שאני ממלא בדייקנות את המוסכם בינינו. מכתב לשבוע (נדמה לי שזה היה הסיכום). אבל את כבר מפירה קצת את החוזה. עוד לא קבלתי מאתך תשובה למכתבי הראשון.
הימים הראשונים להיותי כאן היו עבורי ימים קשים מאוד.
לא מצאתי שום מוסד קיבוצי אשר יטפל בסידורים שלי.
המזכירה מספרת לי את צרותיה שהיא מטופלת בהם לרגלי העדר ועדות בקיבוץ ושהכול מוטל עליה.
היא שולחת אותי למסדר האורחים. מסדר האורחים מספר שאין לו מקומות אפילו בעד אורחים, ואני הרי לא אורח אלא "משתלם" (במשמר העמק יש מלבד חברי קבוץ: אורחים, מחזירי ימי עבודה, מחליפי ימי עבודה, גרעין, נוער גרמני, פועלי המוסד ומשתלמים).
הרי הוא לא מחויב לדאוג לי. ועדת דירות הקודמת טוענת שכבר חודשיים שהם גמרו את תפקידם ואם הקיבוץ כל כך הרבה זמן לא יכול לבחור ועדה חדשה, הרי הם לא אחראים בעד המצב.
ועדת המינויים טוענת שהם הציעו כבר לקיבוץ כמה וכמה ועדות, אבל החברים לא מסכימים לקבל את התפקיד והם לא יכולים לעשות יותר כלום.

ובין כה וכה אני נשאר בלתי מסודר, ומחכה עד אשר הקיבוץ סוף סוף יבחר ועדת דירות.
הדבר הזה מצא כבר הד רב בקיבוץ, בשיחות הקיבוץ ובשיחות סתם נותנים אותי בתור משל, ומצביעים על המצב הנורא שנוצר.
מסדר האורחים מאיים שהוא יסדר את כולם בבית החדש אשר אך נגמר, ואומנם הוציא את איומו לפועל, וסדר אותי באחד החדרים.
אבל המקום הזה הוא רק זמני, לכן אני אפילו לא הכנסתי את כול חפצי שם וסדרתי שם רק מיטה לשינה.
יתכן מאוד שלו הייתי נפגש במצב הזה באיזה קיבוץ אחר, הייתי אורז את חפצי ושב הביתה והייתי מודיע להם שאני אבוא בזמן שהם יהיו מוכנים לקבל אותי.

אבל את יודעת שיש לי אהדה מיוחדת לקיבוץ משמר העמק. אני מעריץ אותו כל פעם יותר ויותר. למרות כל האי נעימות שיש לי בזה שאין לי חדר איפה לבלות את הערב, למרות הכול אני מרגיש פה איזו שלוה פנימית. איזה שקט פנימי, אשר אני אף פעם לא מרגיש אותו אצלנו.

פה מתבלט לפני תמיד החיובי והיפה שבחברה הקיבוצית, הקולקטיביות, שלטון השכל, והרצינות לכל דבר קטן שבקטנים שבחיים.
לכל אותם הדברים אשר אני כל כך רוצה לראותם אצלנו ואשר בהם הייתי יכול לחיות לפי טבעי ולפי אופיי ובלי לבוא לידי ניגודים עם החברה. את כל זה אני רואה פה.

פה אני רואה את הכפר עם צדדיו החיוביים ואת חבר הקיבוץ עם תכונות הכפרי. ואומר לך את האמת אני מלא קנאה לקיבוץ הזה.
מובן שאני לא פעם מקבל מצב רוח כשאני מתחיל להשוות את המצב פה עם המצב אצלנו.

אבל מעט מאוד אני חושב על זה, כי לרוב אני נמצא במצב של שכחה לגבי הקיבוץ שלנו. אני שוכח עליו לתקופות די ממושכות.
ואני לא מצטער על זה, כי בינתיים אני חי בסיפוק. אני בטוח שכשיהיה לי גם חדר טוב, פינה פרטית נוחה, אז אני ארגיש פה מצוין.
נוסף לזה אם נצרף את התנאים האובייקטיביים, מזון טוב ובשפע, יתכן מאוד שאני גם אבריא ואוסיף משקל.
ובכן יהודית, מה דעתך על התמונה האידיאלית שציירתי לך?

אחרי זה את חושבת לבטח, ואני? אני בכלל לא נכנסת כגורם לכל המצב שלך?

אם כן אומר לך יהודית, שאני חושב ומחפש איך באמת להכניס אותך גם כן לתוך מערכת החיים שלי במשך השנה הזאת. זה יהיה הכרח עבורי.
אני לא אוכל לשבת פה במנוחה שלווה מבלי לחשוב על זה ששם את נאבקת קשה עם חברה אשר את בוחלת בה ואשר את לא מוצאת בה את מה שאת רוצה ואשר גורמת לך הרבה התלבטויות פנימיות ללא מוצא מהם.
אני גם לא אוכל, וגם לא רשאי להתעלם ממצבך בקיבוץ וממצבי רוחך, ומהתלבטויות שלך.
זה לא מספיק עבורי לחיות פה שנה ולהתרכז רק על חיי אני מבלי לקרב אותך לאותם חיים אשר אני אחיה פה.
ועל זה אני חושב הרבה, יהודית, אינני יודע עם יספיקו לי המכתבים ואפילו הביקורים הקצרים.
יתכן מאוד שאני אדרוש מאתך, כעבור כמה זמן, שאת תדרשי את החופש שמגיע לך ושתבלי את כולו אתי. אבל לזה עוד נשוב לעת עתה הדבר הוא עוד לא אקטואלי, אני מוכרח עוד יותר להשתרש בעבודה ובקיבוץ הזה, ואז יהיה לי יותר קל לכתוב לך בקשר עם זה.

אתמול היה פה נשף ילדים. ילדי משמר העמק המבוגרים חדלו להיות "ילדים" ועוברים להיות "נוער" .
הם עוברים למוסד החינוכי. סיפוק של "נחת" היה שפוך על פניהם של הורי הילדים האלה. אין לך שמחה יותר גדולה מזו, כשהורים רואים את ילדיהם, מתבגרים ויוצרים חברה באותו הרוח שהם רוצים.
הם ראו את ילדיהם על הבמה יושבים ומתווכחים ביניהם על הפרובלמות של חברה שלהם - חברת הילדים. 
על הצורך לעזור להורים ולקיבוץ, על זה שמספיק להם לדבר דברים יפים על עבודה אלא שהם צריכים כבר באמת לעבוד.
(זה היה לקראת החופש שלהם, ובאמת הילדים כבר עבדו במשך החופש חצי יום במקצועות שהם בעצמם בחרו).
וכעת לאחר החופש הם מנתחים את התקופה הזו את חדירתם לעבודה, כמה שהם הצליחו ומה שהם לא הצליחו. הם מדברים על הצורך לייצר יחסים יותר עמוקים בין הקיבוץ ובינם. הם מרגישים שהם כבר יכולים לעזור .

מכתבים מהעבר

אפרים טיקטין  במגרש הקיבוצים בו החל להתהוות קיבוץ עין השופט - 1934

אפרים ואליעזר

בשנת 1938 בשעה ארבע אחר הצהרים יצאו שתי עגלות מרמת השנים שליד יקנעם המושבה.בעגלות ארבעה חברים מעין השופט בלווי נוטרים שחזרו מעבודת חריש לעבר ג'וערה ביתם.בכל עגלה נסעו שניים ,
כשהגיעו העגלות סמוך לגשר הנמצא במרחק 2 ק"מ מעין השופט,הותקפו פתאום במטר יריות חזק מרובים,שניתך עליהם מהמארב.
כנופיה של שלושים ערבים התקיפו את יושבי העגלות.
העגלה הראשונה הספיקה לעבור בשלום והיושבים בה ניצלו,יושבי העגלה השניה ,הנוטר אפרים עם הישמע היריות בעין השופט יצאו משם כמה נוטרים מזוינים בדרך ליקנעם,בכיוון שממנו נשמעו היריות.
בדרכם פגשו את העגלה הראשונה והיושבים בה מסרו להם על ההתקפה הפתאומית.
בטרם הגיעו הנוטרים למקום הרצח,כבר נעלמו הרוצחים,שברחו כנאה בכוון ההרים מערבה מכפר ריחניה.הנוטרים מצאו תחילה את גויתו של טיקטין ולאחר זמן מה נתגלתה גם גוית קרונגולד,במרחק מה מחברו.
הנשק שהיה בידי שני ההרוגים-רובה מטיפוס מאוזר ואקדח מטיפוס זה,נשדד,ומרגליו של טיקטין הופשטו המגפיים ונלקחו על ידי הרוצחים.
בערך ב-6.30 הועברו הגוויות לעין השופט.למקום בא רופא ממשמר העמק.מן הבדיקה הרפואית התברר שטיקטין נהרג בכדור שנורה ממרחק שני מטר .קרונגולד נפגע ברגלו השמאלית ובראשו.
הסוסים שהיו רתומים לעגלה רצו אחרי העגלה הראשונה והגיעו לעין השופט כמעט באותו זמן.
למחרת הרצח יצא צבא ומשטרה עם כלבי גישוש בעקבות המתנקשים.בהגיעם לואדי ערה נורו עליהם יריות רבות.הצבא והשוטרים השיבו אש ובחילופי היריות נהרג ערבי מכפר ערערה.
ביום ו בצהרים נערכה הלוויתם של אליעזר ואפרים קילומטר מג'וערה ושם הונחה אבן הפינה לבית הקברות של עין השופט.

להלוויה באו כ-300 איש מכל הסביבה וחיפה.
יונה ינאי ספד לשניים, ופנה  לחבריו : אספו כוח ,כי נחוץ לנו כוח רב כדי שנוכל להמשיך בעבודה לאחר שנגדעו שני העצים הרעננים האלה,מי כמוכם אפרים ואליעזר יכולים להעיד על ברית הדמים שכרתנו עם הארץ,בנו האמונה שיהיה לנו מספיק כוח להמשיך כאן במקום הזה.
טיקטין וחבר הקבוצה אליעזר קורנגולד שלא הספיקו להיחלץ ממטר האש-קפצו מהעגלה תוך מטר כדורים כדי להתגונן בנשק שהיה בידם,אך נפלו חללים במקום.

אליעזר קרונגולד (לולק)

נולד בפולין ב- 1914-  היגר כילד עם משפחתו לטורנטו שבקנדה. היה חניך תנועת השומר הצעיר  והיה מבין הראשונים שעלו מהעיר טורנטו לארץ ישראל.לבו נמשך לארץ.במשך שהותו בארץ עבד בכמה קבוצים.היה חבר הגרעין האמריקאי שהשתקע בעין שמר ואחר –בכרית (מחנה שהוקם בתל אביב והיה ראשיתו של קיבוץ כפר מנחם- מבין מייסדיו היו גם מחברי עין השופט – משה ושושנה ברזילי דוב ושמחה ורדי אהרון וחנה זיו ועוד..) לבסוף החליט לחיות בעין השופט.
אליעזר לביא שנולד זמן קצר אחרי מותו ניקרא על שמו.

אפרים טיקטין

נולד ב1913- בליטא. כרבים מיהודי מזרח אירופה בעודו ילד רך הגיע לאמריקה עם משפחתו. היה בין מייסדי קן " השומר הצעיר " בדטרויט. בשנת 1933- עלה לארץ והצטרף לקיבוץ "אמריקה בניר " בחדרה.
עבד בפרדסי הסביבה והתמחה בגידול עצי פרי. לפני העלייה להתיישבות נשלח להכשרה במטעים של משמר -העמק.
עם העלייה לג'וערה נקבע לריכוז ענף המטעים והשקיע מחשבה ותכנון יסודי בביצוע הנטיעות באדמת עין השופט.
אותו יום חמישי היה אולי היום המאושר ביותר בחייו.
בבוקר עבד בחורשה ובצהרים חזר הביתה להיפגש עם מפקח המטעים בארץ.זה שיבח את עבודתו של אפרים ואת מצב הגן ולא מצא די מילים להלל אותו.
כולו שמחה הלך אפרים ללוות את המפקח עד יקנעם.בדרכו חזרה הביתה נפל על משמרתו.
אפרים היה נשוי ליהודית קוצר.יהודית הייתה בהריון  ביום הרצח.כאשר נולד בנה הוא ניקרא על שמו של אפרים- אפרים טיקטין החי כיום בהזורע.