פרשת הכ"ג

חברי הקורס הימי 

על פרשת הכ "ג

בשנות התשעים עסקתי בעריכת עלון הארכיונאים- מה נשמע-  באחד העלונים פרסמתי רשימה מרתקת על פרשייה שרבים זוכרים ורבים לא יודעים עליה דבר- פרשת הכ"ג.את החומר מצאתי בחוברת צנועה (שהוצאה מטעם בית ספר לקציני ים בעכו הנקרא – כ"ג יורדי הסירה) תעלומת כ"ג יורדי הסירה.

מצאתי לנכון להביא לקריאה מחודשת  את מאמרו של  רומן פריסטר מעיתון ה"ארץ" מ- 1968 :

אור חדש על פרשת הכ"ג

התשדורת השגרתית האחרונה נקלטה בחיפה בשעות הצהריים:"אנו קרבים למימי האויב".אחר,נצטוותה הספינה לשמור על דממת אלחוט.מאז לא השמיעה עוד את קולה.המשימה שהוטלה עליה- פיצוץ בתי הזיקוק בחופי לבנון-לא בוצעה.

גורל אנשי הצוות היה לאחת מאותן תעלומות ימיות שמולידות תמיד ניחושים ושמועות.דוד הכהן, , שימש באותם ימים איש הקשר הסודי בין המוסדות הלאומיים לבין שרותי הביון הבריטים.

הוא רקם את תכנית המבצע הנועז בשיתוף עם ארבעה קציני ביון של צי המלחמה הבריטי המלכותי.לדעתו, היעלמם של כ"ג יורדי הסירה היה אז "אבידה לאומית גדולה לפחות כטביעתה של הצוללת 'דקר' כיום."

הוא זוכר כי השלטונות הבריטים לא התלהבו מרעיון עריכת חקירה מדוקדקת , לגביו זאת פרשה סתומה שמקומה בגנזכי ההיסטוריה.את הסברות למיניהן הוא דוחה בתוקף ומסכם בשמץ של רוגזה: "מה קרה לספינה? ברור שלא עלתה לשמיים.היא טבעה.איש אינו יודע כיצד אירע הדבר.הים ישמור את סודו לנצח."

כלל וכלל לא – טוען לעומתו מר שלמה בן אלקנה.

הקצין שהצליח לפענח את תעלומת רצח לזרוביץ, גילה את מקום קבורתם של י"ג מפוצצי גשר הזיו ואת קברו של אבשלום פיינברג ברפיח , אינו סבור שאת פתרון החידה יש לחפש דווקא בקרקע הים התיכון.

הוא חרש ארכיונים,ראיין עדים , קרא מסמכים מלפני 27 שנים והתרשם , כי עדיין לא נתגלתה כל האמת. הוא מעלה גרסה חדשה:

 "הספינה 'ארי הים' הגיעה לסביבת טריפולי,שם נתקלה בכלי שייט של האויב.

אין להוציא מכלל אפשרות, כי הייתה שם גם צוללת איטלקית.

הספינה נכנסה לקרב ,אך הכוחות לא היו שקולים.הספינה נפגעה: כנראה התפוצץ חומר הנפץ שעל סיפונה. אחדים מאנשי הצוות נהרגו בקרב ומעוצמת ההתפוצצות, גופותיהם נפלטו לחוף טריפולי , נבדקו על ידי רופא רשמי ונקברו במקום.

אולם רובם נפלו בשבי. השבויים הוצאו להורג בלי משפט ובסודיות גמורה."

האיש במכנסים הקצרים

אדם זר , הלובש מכנסיים קצרים וחולצה ספורטיבית,שהקיש בשבת ה-17 במאי 1941 על דלתה של חווילה מסוגננת בשדרות הנדיב 13 על הכרמל,לא תמה כלל על שניתן לו לחכות זמן רב ליד הדלת הנעולה.

הוא היה מבני האצולה האנגלית הרגילים לנימוסי טרקלין,אך ידע כי בנסיבות הקיימות – זה בסדר.

אמנם הבחינה עינו בתורן האנטנה המוזרה המזדקרת מגג הרעפים,אך ספק אם ידע שבאחד החדרים בקומה העליונה פעלה אותה עת תחנת רדיו חשאית. בנו אותה והפעילוה טכנאי "ההגנה" בשביל שדרני צרפת החופשית של דה-גול.

דבר מיקומה בחיפה נשמר בסוד. עיקר תפקידה היה ליצור רושם כאילו באים שידורי ה"לוואנט פראנס ליבר" מתחנה מחתרתית שמקומה אי-שם בלב סוריה של ממשלת וישי.

האיש במכנסיים הקצרים לא התעניין בשידורי התעמולה הצרפתית , ולא עמד על הקשר הסמוי בינם לבין משימתו החדשה. באותה שבת נאה היו לו הוראות מפורשות:להתייצב בביתו של איש הקשר דוד הכהן,להציג עצמו כמיג'ור פאלמר מחיל התותחנים , להודיע על הצטרפותו כמשקיף לפעולת הקומנדו היהודית,ללמוד בהקדם האפשרי את פרטי המבצע.

אימונים של חברי הקורס הימי

לדרוזים באהבה (חלק רביעי)

ציירה עפאף אבו רוקן בת 15 - אורט עוספיה

החומרים נאספו בשנות השמונים לחוברת על הדרוזים

אמרות ואגדות דרוזיים

צייר כאמל חיר בן 13 מכפר סמיע

עדיף אויב חכם מאשר חברים סתם.* 

יש חיים מתים ויש מתים חיים; עדיף להיות מת חי מאשר חי מת.
*
ההורים הם היסוד של הבניין; המשך הבניין תלוי בך או בסביבה.
*
ההגדרה, אם לחיוב ואם לשלילה, היא תמיד בהגזמה.
*
הרושם הראשון הוא המבוא לשאר הדברים.
* 
היופי והטוב משתנים בעיני האנשים; הגשם בעיני הפלח וזריחת השמש בעיני השומר; ושקיעתה בעיני הפועל; והחופש בעיני האסיר; והבריאות בעיני החולה.
*
השתדל לא להתנצל, זה יחסוך בעיות.
* 
המחשבה -  חובה; הבנייה -  קשה; ההריסה -  קלה; והדעה -   זכות.
*
אסור ללכת בניגוד לזרם, מותר להטעות את הזרם.
צריך להיות חשדן, כי אין דבר מונח סתם.
*
החיים הם ענן בדרכו להרים הגבוהים;
* 
האנשים המגיעים ישר למעלה, קשה להם לדעת מה מתרחש למטה.
*
מה שכתוב על המצח תראהו העין, ומה שרואה העין כתוב על המצח.
*
תן לזמן לעשות את שלו, אבל אל תוותר על שלך.
*
הלחץ החיצוני מגבש את העניין הפנימי; הלחץ הפנימי נמצא תמיד בסכנת פיצוץ.
*
דת ואלוהים כמוהם ככובע פלדה -  הוא קיים בכל צבא, חלק משתמשים בו וחלק לא, אבל במלחמה כולם חובשים אותו.
*
המנהגים והמנהיגים והנהגים -  כל עוד אינם עושים תאונות הם טובים.
* 
אם החוקר אינו מסוגו של הנחקר, הוא נמכר.
*
קל להפעיל את הקנאה וקשה להסתיר אותה.
* 
השתיקה במקום חדש -  תמרור להמשך הדרך.
*
גדולתם של הגדולים -  שהם חושבים עצמם קטנים.
*
חברך אינו לימון, אל תסחט ותזרוק אותו.
*
הזמן אינו חוזר על עצמו, רק מצבים יכולים להזכיר מצבים.
*
הגבר עושה דברים שהוא חושב כי מותר לו לעשותם כיוון שהוא גבר, וכן האישה. הגרוע הוא, שהאישה מתחילה לחשוב עצמה לגבר.
*
קו האמצע הוא הקו הטוב ביותר, שממנו אתה יכול להגיע בשעת הצורך לשני הצדדים.
*
אין אנשים צנועים, יש רק שחקנים טובים.
*
כדי לקוות יש צורך במחשבות, בעבודות ובעובדות.
*
כל מי שעושה עשוי לטעות; מי שלא עושה, טועה כל הזמן.

לדרוזים באהבה (חלק ג)

יוהאש ביבר

בשנת 1921 מרדו הדרוזים בצרפתים שכבשו את לבנון.

הנוצרים הלבנוניים באו לעזרת הצרפתים והבדואים נספחו לדרוזים.יוהאש ביבר כתב ספר "מרד הדרוזים".להלן קטעים מספר זה.

מארב בבקעה הלבנה

ירדנו מהדרך המוליכה אל סואידה ורכבנו במשעול טרוש אל הגבעות וההרים שהקיפו את הבקעה הלבנה. 
הדרך הייתה שוממה. 
רק מפעם לפעם נראה פרש דוהר, שולי גלימתו מתבדרים ורובהו מבריק ונוצץ בשמש. רעמת הסוס אף היא מתבדרת ברוח, וזנבו מונף אל-על. ודאי פרש קשר הוא, המעביר ידיעות.
הגענו אל הגבעות המקיפות את הבקעה ועלינו אל מקום מחבוא מתאים, בין אלונים גבוהים, שם נוכל לחכות עד שיבואו הצרפתים.

ההרים מסביב לבקעה היו שוממים, ללא נפש חיה. רק שיחים, סלעים שחורים ועצים נמוכים נראו פה ושם. השמים היו כחולים, והשמש קפחה בלי רחמים. 
ההרים היו אפופים ערפילים חיוורינים של אוויר חם העולה מן הקרקע מוכת השמש.

באמצע הבקעה התפתלה דרך-המלך אל סואידה, לבנה על הרקע הכהה שמסביב. פה ושם נראו בבקעה שטחי חוור לבן, ולכן היא קרויה "הבקעה הלבנה".
דרך-מלך הייתה שוממה גם היא. היכן האורבים? סגרתי את ההרים, הנקיקים, השיחים -  אין איש.
 רק עיטים גדולים חגו ממעל וסקרו את הבקעה למצוא בה איזה טרף -  נבלת בהמה שבשרה מרקיב ורוחש תולעים.

ירדנו מעל הסוסות, קשרנו אותן אל האלונים, ובחרנו מקומות יפים לתצפית אל הדרך והבקעה כולה. 
הגבעה שלנו הייתה מפורשת קצת משאר הגבעות ומרוחקת מעט מן הדרך. אבל גבוהה הייתה ונוחה לצפות ממנה אל המתרחש בבקעה.

שכבנו בעשב הצהוב והדלקנו סיגריות. שלמה חילק לנו מן המזון שבאמתחתו. אכלנו ברעבתנות ושתינו מן הצפחות וחזרנו לשכב במקומות התצפית שלנו.

ענן אבק נראה בפאה הצפונית של הגבעה. הענן התפשט ועלה. התקדם והתקרב אל פנים הבקעה, והנה גחה מתוכו יחידה של פרשים צרפתים, רכובים בסדר צבאי על סוסים משובחים. היו אלה סיירי הטור הצבאי של הגנרל מישהו המפורסם. 

החיילים היו לובשים מדים כחולים דהים, לראשיהם חבשו כובעים לבנים, וחלקי המתכת של כלי הנשק ואבזמי הרתמות נצצו והבריקו בשמש.

הלוחמים הדרוזים

בהגיעם אל אמצעיתה של הבקעה החלו להיכנס אליה יחידות הצבא הראשונות של גוף הטור. בראש רכבה גונדה של פרשים מובחרים, סדורים שלשות-שלשות לרוחב הדרך. אחריה, על סוס לבן ויפה, רכב הגנרל בכבודו ובעצמו. 
הוצאתי משקפת מאמתחתי וסקרתי את הטור. 
אפשר היה לראות את כובע המצחייה של הגנרל עם עיטורי הזהב שעליו, ואת סימני הדרגה הזהובים שעל כתפותיו.
אחרי הגנרל נעה עוד גונדת פרשים, משמר-הראש של הגנרל וחבר שלישיו וקציניו. אחריה התנהלו מחלקות של חיילים רגלים. 
החיילים פסעו בשורות ישרות, ילקוטי עור על שכמים ורובים מכודנים על כתפיהם. 

נעליהם המסומרות מעלות ענן אבק גדול ולבן, שהתאבך ונשאר תלוי מעל הבקעה כמו אשד מים אדיר. 
אחרי החיילים נסעו עגלות אספקה רתומות לסוסים ולפרדות, ועל מושבי העגלות עגלונים ובידיהם שוטים ארוכים.
עד עתה לא נראה אפילו דרוזי אחד. היכן הם כולם? סקרתי במשקפתי את ההרים.
אין נפש חיה.

לדרוזים באהבה (חלק ב)

הדגל הדרוזי

( יש לקחת בחשבון שהחומר שמופרסם כאן נאסף בשנות השמונים- יכול להיות שעם השנים שעברו , השתנו המנהגים ויש דברים שהיו נכונים אז והיום הם לא ..)

סיפור הדגל הדרוזי

הדגל הדרוזי, אינו דגל כפי שכולנו מכירים -  דגל השייך למדינה ובהנפתו יש משום הכרזה על לאום המדינה. עד לפני שנים אחדות נשא הדגל הדרוזי צביון דתי בלבד, והונף אך ורק בחגיגות דתיות. 

הדגל הדרוזי הונף לראשונה ב- 1921, בהר הדרוזים, כאשר פרץ מרד הדרוזים כנגד המנדט הצרפתי. במרד זו נטלה חלק כל האוכלוסייה הדרוזית בסוריה. הלוחמים הדרוזים נודעו כנוקשים ואמיצים.
מול הצרפתים, אנשי המערב -  שהיו מצוידים בנשק מודרני של אז -  ניהלו הדרוזים מלחמה קשה ועקובה מדם.
סיפורי גבורה עממיים מאותה מלחמה סופרו במשך שנים, נרשמו ועברו מאב לבן. אחד מהם, "סיפור הדגל", יסופר להלן.

למשפחה דרוזית באחד הכפרים היו חמישה בנים צעירים.
הפרשי הגילאים ביניהם היו קטנים. כולם היו לוחמים בשורות המרד, השתתפו בקרבות רבים ויצאו מכולם בשלום. 
יום אחד התכוננו הדרוזים והצרפתים לקרב גדול שעשוי היה להכריע את המערכה. 
ההסתערות החלה עם שחר, במקום הקרוי "אלמזרעה".

הצעיר מבין חמשת האחים שנמצאו עם הלוחמים נשא את הדגל הדרוזי המעוטר בחמישה צבעים: ירוק, לבן, אדום, צהוב וכחול בצורת מלבנים, אחד על השני -  ועליהם מצויר מגן דוד.

בקרבות היו רגילים הלוחמים לתקוע את הדגל בזירת הקרב. כשהחלה ההסתערות, ירד האח הצעיר מעל סוסו ורץ לעבר מקום בולט כדי לתקוע את הדגל. בעשותו זאת, נקלע למארב צרפתי שירה לכיוונו בנשק אוטומטי -  והרגו.
האחים שנמצאו בזירת הקרב ראו במו עיניהם את אחיהם מתמוטט כשבידו הדגל.
הבכור רץ בכל כוחו אל אחיו ולתדהמת רואיו תפס את הדגל כדי שלא ייפול, בלי להעיף מבט אל אחיו המתבוסס בדמו. צרור שני שם קץ לחייו כשהוא אוחז בדגל בשתי ידיו.
כהרף עין הגיע האח השלישי למקום בריצה והחל לתקוע את הדגל עמוק באדמה. אבל המארב קטל גם אותו, והוא נפל על אחיו הבכור כשידו אוחזת במוט הדגל. וכך עשו גם הרביעי והחמישי שמצאו את מותם כשהם נופלים זה אחר זה וסוגרים כטבעת של בני-אדם, אחים, סביב הדגל הדרוזי לבל ייפול.
הם מתו תוך אמונה שהדגל יחיה.

וכפי שמתואר בסיפור, הדגל הדרוזי בעל חמישה צבעים המסמלים על-פי המסורת הדתית את חמשת הנביאים הקדושים לדרוזים. שמות ארבעת הנביאים אסורים לפרסום.
רק על נביא אחד מותר לספר והוא יתרו-שועייב, אותו מסמל הצבע הירוק והוא גם הצבע השולט והמוביל בדגל.
על פי המסורת העממית יש פירוש לצבעי הדגל. הצבע הירוק הוא צבע החיים, הפריון והשלום; הצבע האדום -  צבע הנקמה: אם אינך מקבל את הושטת ידי לשלום, ננקום בך;
הצבע הצהוב -  צבע המוות: אם הושטתי לך יד ולא קיבלת, מגיע לך המוות; הצבע הכחול הוא צבע הקיום; והצבע הלבן מסמל את השלום והטוהר.
בעבר הונף הדגל הדרוזי אך ורק בעלייה לרגל -  הזייארה, בחגיגת נבי-שועייב.
כיום הפך הדגל לחילוני יותר, והוא משמש לסמל המסחרי של הדרוזים. אפשר כבר לראותו כמדבקות במכוניות ובשמחת אוהדי כדורגל.

לדרוזים באהבה (חלק א)

דבקה דרוז- ריקוד של חיילי יחידת המיעוטים

 לדרוזים באהבה

בשנות השמונים כתבתי לעיתון הילדים "משמר לילדים". בין היתר החלטתי לאסוף חומר על הדרוזים כדי לאגדם לחוברת מיוחדת על הדרוזים. לצערי החוברת לא יצאה לאור וכך נשמר אצלי חומר מרתק על הדרוזים. הקשר שלי לדרוזים הוא רב שנים. בילדותי אבי עבד במפעל של הקיבוץ שהגיעו אליו לעבודה כמה נערים דרוזים מדלית אל כרמל ,אבי ( משה בריל ) אימץ אחד מהם 'באשה' - ועזר לו בכול אשר עשה. הנער הדרוזי הפך היום לסב גאה ועד היום הוא ממשיך לעבוד במפעל וממשיך את הקשר המיוחד הזה עם משפחתנו. הרשימות האלו  מקודשות לכם 'באשה 'ו'סמיר' ועוד רבים מכם שעבדו ועובדים במפעלי הקיבוץ...

על הדרוזים לחוברת ל'משמר לילדים':

פתח דבר
יום אחד החלטנו לבקר בדליית-אל-כרמל השכנה, כפר דרוזי גדול ופורח. הנסיעה במעלות הכרמל מרוממת את הנפש; עצי הזיתים נטועים בסדרות ישרות, מטופחים ומטופלים.
ברגע שהגענו לכפר התחלנו לנשום את ריח המזרח, השוק היפהפה קרץ לנו מכל עבר.
כל חנות מתחרה בחברתה, סחורות מכל הגוונים ומכל הסוגים: חולצות, שמלות, שטיחים, קנקני קפה ועוד.
הוצאנו את הארנק והתחלנו במסע קניות. לא נספר מה קנינו וכמה הוצאנו, אבל לאחר שעתיים של סיבובים בין כל שכיות החמדה הללו, התעייפנו ונכנסנו למסעדה לקנח בארוחה מזרחית, פיתה עם חומוס -  על הכיפאק! 
בחזרתנו הביתה שאל לפתע גידי: "בעצם מי הם הדרוזים?"
כאן הסתבכנו כי התשובה הייתה מונחת לנו בכיס.
הסברנו לגידי שכדי להשיב לו באופן מעמיק ורציני, צריך זמן, וספרים, ולשוחח עם אנשים, בקיצור, לעשות מחקר מקיף יותר.
כך באמת עשינו. שוחחנו, קראנו והתרשמנו. על כך תקראו בחוברת המוקדש לנושא הדרוזים.

בתחילה שאלנו את עצמנו שאלות רבות כמו: האם הדרוזים הם שבט? עם? או כת דתית? מהי הדת הדרוזית? האם הייתה פעם לדרוזים ממלכה עצמאית? האם יש משהו משותף בין מנהגי הדרוזים למנהגי היהודים? האם יש שפה דרוזית? דגל דרוזי? ככל שרבות השאלות, כך רבות התשובות. על חלקן נשיב ועל חלקן תנסו אתם 
ללמוד ולחקור.

ציור מתוך הספר על בנימין מטודלה

על הספר - לעכב את הקריעה - של מוקי צור- מאמרים ושירים של אבא קובנר

אבא קובנר- איור חיים טופול -לקוח מהויקופדיה

    אבא קובנר האיש בעל אינטואיציה כמעט נבואית

נבואה זה מצב שבו אדם רואה את שיקרה בעתיד ובעקבות ראייתו מגיע להחלטה. לאבא קובנר זה קרה כמה פעמים, אומר מוקי צור, שקובץ מאמרים ושירים של קובנר בעריכתו ראה אור לאחרונה. החוש הנבואי הזה פעל לפני השואה ולכן קובנר היה הראשון שקרא למרד בצורה מפורשת.
"באחת הרשימות שלו הוא כאילו ראה את רצח רבין מתממש. בתיאור אפשר אפילו להבחין ביגאל עמיר, רק חסר השם. הדברים נאמרים מתוך מפוכחות נוראה, אפילו נרות נשמה אפשר למצוא שם".

עופרה בריל, "הדף הירוק", 24.9.1998

תודה לנועה קריב לביא על ההדפסה

בארץ, בתנועתו הקיבוץ הארצי השומר הצעיר היה אבא קובנר ז"ל בגלות, אומר מוקי צור, שספרו "לעכב את הקריעה", ובו קובץ מאמרים ושירים של המשורר קובנר ראה אור לאחרונה.
הבעיה הזו לא הייתה אופיינית רק לקובנר, אלא לכל מי שהיה אישיות חשובה מבין לוחמי הגטאות. "האנשים בארץ היו מבוהלים מהדמויות האלה", מסביר צור. "זה בהחלט איים עליהם ואפשר לראות זאת ביחסים בין קובנר ל-מאיר יערי, כמו ביחסים בין אנטק ל- טבנקין. 
קובנר היה גולה בתנועתו, אך מעולם לא עזב אותה, לא עשה מהעניין משחק פוליטי. האפשרות לעבור לתנועה אחרת ולהוציא בה את כל כעסיו, לא עלתה בדעתו. גם תנועות אחרות היו חשדניות כלפיו, תמיד חשדו בו שהוא איש השומר הצעיר ובאותם ימים ל'השומר הצעיר' היה מקום מאוד מסוים במפה הפוליטית. נוסף לכך, שירתו הייתה שירה קשה, קשה לפענוח. כמשורר ניצול שואה הוא הבין יפה שאינו יכול לכתוב כתיבה נתן זכית – על הבית ועל העיר. הוא גם לא יכול לכתוב שירה עם הפאתוס האלתרמני, כי הפאתוס לא יציג את המציאות".

חברי המחתרת מגטו וילנה

מי היה אבא קובנר?
צור: "קראתי לו איש הרנסאנס שהגיע לתקופה הלא נכונה. כמו אנשי הרנסאנס יש בו המון מתח, אמונה ואמירה מדויקת כאמן, שהתחיל באמנות פלסטית ועבר לשפה. אבא קובנר היה מנהיג נוער, פיקד על יחידות פרטיזנים יהודים ובהגיעו לארץ במלחמת השחרור שימש כקצין תרבות של גבעתי.
אבא היה איש קיבוץ וזה חלק בלתי נפרד מאישיותו, ועוד דבר בולט מאוד באישיותו, הוא היה איש בעל אינטואיציה כמעט נבואית. לא הייתה בו אמונה באלוהים, אבל בקטעים מסוימים ביצירתו הוא יצר יצירה קנונית ואי אפשר ליצור יצירה קנונית בלי להכיר את המקורות. הוא היה בעל ידע ואהבה אדירה למקורות התרבותיים ולשפה, לא רק למקורות אלא גם לתמונות, למצבים ולטיפוסים של העם היהודי בגולה. הכתיבה שלו הייתה מאוד אישית, כאילו התכוון לעשות מעשה כתיבה שיישאר אלמוני, כאילו לא שלו.
יש בו הרבה מסכות, הרבה מאוד כיסויים ומפתחות סודיים, לכן המשפט "מפתח צלל" הוא בעיני מלת מפתח להבנת שירתו. לא משום שרצה לכתוב אותה כחידה, אלא משום שלא הייתה לו דרך אחרת. באחת ההזדמנויות הוא אמר במפורש – כל משורר רוצה להיות מובן".

משהו שאני קורא לו אגרוף קמוץ

היה לו חוש הומור?
"קשה להגיד הומור במובן שאנחנו מייחסים להומור. רוך, כניעה, קבלת הדין, בנוסח הזה זה לא היה. הייתה לו ראיה חמה ואנושית ומאוד מיוחדת. בחצר הקיבוצית מסתובבים המון טיפוסים שבדרך כלל לאנשים אין סבלנות אליהם ולא מרגישים שיש משהו מיוחד בדמות שלהם. לאבא היה הכישרון לגלות אותם. היה לו כישרון להיות מאוד עממי, ליצור קשרים ולדבר עם כולם, אך תמיד נתן תחושה של ריחוק, כאילו הוא נמצא פה ולא נמצא פה בעת ובעונה אחת.
לאנשים מסוימים זה מאוד הפריע, למקורבים לו יותר זה היה הוא. אפשר לומר על אבא קובנר שידע לקבל החלטות מעבר לאופק האנושי הרגיל".


איזה סוג של החלטות?
"עוד כשהיה עלם צעיר הגיע למסקנה שהולך להתבצע פתרון סופי. הוא צפה את המהלך הזה ב-1942, ממש סמוך לזמן שההחלטה התקבלה. לא היו לו שום נתונים בסיסיים, אבל הוא הגיע למסקנה הנוראה הזו. אנחנו מכירים עוד כמה אנשים שהגיעו למסקנה דומה, אבל בצורה מעומעמת. יש סיפור על אנטק, היושב בבית מרחץ ורואה סביבו המון יהודים ופתאום מרגיש שהם ילכו, הם לא יהיו יותר, משהו באינטואיציה שלו נותן לו תחושת אובדן.
 אצל אנטק זה דמוי סיוט, אצל קובנר זה הרבה יותר מפורש. לכן הוא גם היה הראשון שקרא למרד בצורה מפורשת. כשמדברים על נבואה זה המצב, מצב שבו אדם רואה את שיקרה בעתיד ובעקבות ראייתו מגיע להחלטה. לאבא קובנר זה קרה כמה פעמים. לא תמיד הוא צדק, כמו למשל בקרב ניצנים, שם הוא לא קרא נכון את המפה.
עם בואו לארץ הוא מתגייס לצבא וחש שגם פה בארץ כל אחד דואג לחצר שלו, למקום שלו, כמו שקרה בווילנה בזמן השואה. הוא פחד שמה שקרה בווילנה יקרה גם פה. יש תיאור שהוא מגיע עם מפקד גבעתי (שמעון אבידן( ללוויה של חיילים שנהרגו בקרב. אותם חיילים לחמו לא במקום שלהם אלא באו ממקומות שונים בארץ כדי להשתתף בקרב. קהל המלווים קרא לעבר מפקד גבעתי 'רוצח'. אבא היה מזועזע – למפקד גבעתי קוראים רוצח. אם כך קורה, פה הולך להיות אותו הדבר.
הוא פחד שהישובים מתפוררים, שמתחילים להיות מתחים פנימיים, שלא מתגבש שום דבר. הפתעתו הגדולה היתה, שאחרי מלחמת העצמאות קרה תהליך הפוך, שתוך כדי המלחמה הישוב התגבש. במקרה ניצנים הוא פחד שזה מה שיקרה, ההתפוררות, ולכן שגה".

יצחק צוקרמן אבא קובנר ושלום חולבסקי ורשה 1948

הפסל השבור

זעקת השואה - פסל של נתן רפפורט המוצב בפילדלפיה

הפסל השבור

חנן ואידה הכירו בתקופת היותם תלמידי האולפן בקיבוצנו. כבר בראשית הקיבוץ, בזמנים הכי קשים מבחינה כלכלית, הביאו חבורות וקבוצות מרחבי העולם כדי ללמדם עברית.
האולפן שלנו הפך לשם דבר בקהילות היהודיות השונות. צעירים רבים באו לארץ וביקשו ללכת לאולפן בעין השופט כי השם הזה אמר להם משהו. בקיבוץ הם היו מעורבים בעבודה, בחיי התרבות וכמובן בלימוד העברית.
תדהמה אחזה בחברי הקיבוץ כאשר האולפניסט ממשפחת כהן החליט יחד עם בת זוגתו להישאר בקיבוץ, ולבנות בקיבוץ את ביתם. 
"מה חסר להם באמריקה?", שאלו החברים את עצמם, "איך בחור ממשפחה עשירה מחליט לחיות את חייו בצנעה ובדלות הקיבוצית?" 
הגבות הורמו, אך הזוג הצעיר התיישב בקיבוץ וקשה היה להבחין שיש מאחוריהם משפחה עשירה. הם היו כמו כולם - חיו בצניעות והוסיפו חן מיוחד לרקמת החיים החברתיים.

יוסף חנן וגיא כהן

כשהגיע היום ונולד בנם הבכור גיא, החליט סבא כהן לתת מתנה לנכד.

מה נותנים מתנה לנכד? קשה להאמין, אבל סבא כהן החליט לתת לגיא פסל, ולא סתם פסל אלא פסל שיש לו קשר ישיר לשואת יהודי אירופה.
הַפַּסָל נתן רפופורט הכין פסל ענק שגובהו כשבעה מטר וקוטרו כארבעה מטר, והוא כולו זעקת השואה - סנה בוער שמתוכו עולות דמויות של אמהות, ילדים ולוחמים. הכול משתלב זה בזה, יוצר צורות לא הרמוניות ומסתיים למעלה בלידה - לידת המדינה מתוך מאבק בלהבות.
הכנת הדגם מגבס ויציקתו בברונזה נערכו בפיירטה-סאנטה שבאיטליה. האנדרטה מברונזה הועברה לפילדלפיה. הדגם מהגבס נשאר באיטליה וציפה לגואל בדמותו של הנדבן יוסף כהן מניו-יורק. 
יוסף כהן קנה את יציקת הגבס ממנה נוצר הפסל, תוך כוונה להעבירה לישראל ולהציבה שם.
יום אחד הגיעה בקשה מוזרה למזכירות – האם הקיבוץ מוכן לקבל את דגם הפסל ולהציבו במקום הראוי לו.
הרוחות סערו, דווקא הצעירים בחבורה הטילו ווטו על העניין. מה פתאום להציב ליד הקיבוץ פסל שמזכיר את השואה... האם קיבוץ חקלאי שכמונו יכול להכיל את כל מאות ואלפי התיירים שיבואו לחזות בפסל.
כדי להציב את הפסל, שהיה דגם שביר ביותר, צריך היה לבנות כיפה עם דפנות שיהוו מגן מאיתני הטבע. ובכלל אדמות הרי מנשה מועדות לרעידות אדמה וקשה היה להאמין שהפסל ישרוד רעידה שכזו.
לאחר לבטים רבים הוחלט שכבוד גדול יהיה לקיבוצנו אם הפסל יתנוסס על אדמת עין השופט.

ועדת תיכנון מחפשת מקום לפסל עם הפסל נתן רפפורט

על חפירות ומרחצאות בחמת גדר

על חפירות ומרחצאות ותנינים בגדרות – אל חמה

אמרו: כשעלה הדרינוס במעלה חמת גדר מצא קטנה אחת, בת ישראל, על מעלה שן סלע חמת גדר. אמר לה: מה טיבך? – אמרה לו: בת ישראל אני! ומיד ירד מהקרון שלו והשתחווה לה. כעסו עליו כל גדולי המלכות. אמרו לו: מה ראית שבזית עצמך ותשתחווה לבזויה זו שהיא מטונפת ומלוכלכת? אמר להם: שוטים! הרי כל האומות עתידין להשתחוות להן! (מדרש תנאים – אגדות ארץ-ישראל – זאב וילנאי)

עופרה בריל, "חותם" – 16.10.1981

לא רק בימי קדם הייתה חמת גדר "בחדשות", גם בימינו אלה אנו שומעים חדשות לבקרים את שמעו של המקום, לא בקשר לביקורם של אנשים רמי-מעלה, אלא בהקשר של יצורים המלהיבים את דמיוננו – התנינים. אבל קודם שנספר את סיפור התנינים שבאל-חמה, נספר את סיפור המקום, שהוא בין הסיפורים המופלאים ביותר בתולדות היישוב היהודי בארץ-ישראל.

במקרא מוזכרת עיר בשם חמת, שהייתה באיזור. "וערי המבצר הצדים דר וחמת, רקת וכנרת" (יהושע י"ט; ל"ה).
חכמים בתקופת התלמוד נחלקו באשר למיקומה של חמת. "נחלקו ר' יוחנן ורבא. ר' יוחנן אמר חמת זו טבריה ורבא אמר חמת זו חמי גדר".

אנו מוצאים תקנה מיוחדת שהתירה ליהודים הליכה לחמת גדר בשבת: "אמר רבי ירמיה, מעשה ברועה אחד זקן שבא ואמר לפני רבי: זכור אני שהיו בני מגדל עולין לחמת ומהלכיך את כל חמתה עד הגשר, והתיר רבי...ועוד התיר רבי שיהיו בני גדר יורדין לחמתא ועולין לגדר ובני חמתא אינן עולין לגדר".
כלומר, התירו ללכת בשבת מהעיר להתרחץ בחמת גדר, אבל לא להיפך.

בתקופה הרומית נהרו מכל קצות הארץ ומחוצה לה לטבול בחמת גדר. הרומים בנו מרחצאות לתפארת, שעמדו על תילם במשך 600 שנה.
עם כיבוש הארץ על ידי המוסלמים, חרבו המרחצאות המפוארים, אבל המקום המשיך למשוך אליו מתרחצים ומבקשי מרפא.

חמישה מעיינות זורמים באל-חמה, מעיינות חמים ועשירים במינרלים. המעיין החם ביותר נקרא "עין-מקלה", שפירושו "הגיהינום", או "המחבת". כיום מימיו מגיעים ל-52 מעלות (המרחצאות הרומיים ניצלו את מימיו).

מעיין "א-ריח" (37 מעלות) נמצא בדרום האתר, עליו בנו התורכים בית מרחץ מבזלת.

"עין-בלום" (42 מעלות), מעיין ששופץ על-ידי אנשי הקיבוצים ברמה, ומהווה מקור משיכה עיקרי למתרחצים כיום. בקרבתו מפכה מעיין שמימיו קרים ומתוקים: "עין-בוליס". המעיין החמישי – "עין-סחניה" – חום מימיו מגיע ל-28 מעלות, משמש את בריכות הדגים של הקיבוצים באיזור.

סגולות המרפא של מי אל-חמה נובעות מהחום, המינרלים והרדיואקטיביות. מקורה של הרדיואקטיביות בשני איזוטופים המצויים במים: רדיום ו-רדון. אלה נוצרים מהתפרקות אוראניום הנמצא בסלעים.
על מקורם של המים האלו מעלה פרופ' ע. מזור סברה, שאלה מי-ים שבעבר הגיאולוגי חדרו אל שכבות מי התהום בשולי שקע הירדן, ועתה הם בוקעים לאורך השבר המשני של הירמוק. הטמפרטורה הגבוהה, סיבתה בעומק הרב שהמים נובעים ממנו.