יום שני, 30 בדצמבר 2013

בצל המוות - כתב משה תבור

ב-1937 עלו חברי עין השופט לגבעת ג'וערה. אנשים צעירים מלאי תקוות וחלומות. שנה אחרי, יצאה עגלה רתומה לשני סוסים לעבודה במטעי "נטר". יושבי העגלה היו מלוּוים בנוטר עם רובה. בחוזרם מהעבודה הם נורו מהמארב ושני בחורים צעירים ויפים נפלו קורבן - אפרים טיקטין ואליעזר קורנגוולד.
משה תבור היה באותם ימים בפלוגה בג'וערה. על רקע האסון שקרה להם הוא כתב סיפור דמיוני. התאריך – 22.4.1938.

בצל המוות

משה תבור
אור הפרוז'קטור חדר דרך החלון לחדר האפל, עבר במרוצה על פני החצי התחתון של קיר הדיקטים, הבריק על פני המיטה בה שכב דניאל ונעלם בעד החלון שמנגד. שוב כיסה אופל כבד את החדר. שקט היה. ציפורה ששכבה בעיניים פקוחות במיטתה והאזינה לדומיית הליל. היא שמעה את נשימותיו הכבדות של "הבחור שלה" ואת הטרטור הבלתי פוסק של מכונת החשמל.
-מה צופן בקרבו ליל זה ?והיום הבא מה יביא איתו?

שוב הופיע הפס הצהוב בחלון, האיר את דניאל ונעלם. מהחצר נשמעו צעדיו של שומר העובר מעמדה לעמדה. יש בלילה עין צופיה ואוזן קשבת השומרים על המחנה מפגיעת האויב.

על גבעה גבוהה תשכון החצר של מצפה הרים. קשה העלייה עליה בפרט בלילה ומסוכנת ההתקרבות אליה. כך מרחוק ישלח האויב את חיצי המוות שלו ואנשי המקום למדו להיזהר מכדורים אלה. שלוש פעמיים התקיפו את הנקודה הצעירה הזאת ובכל פעם נסוגו המתקיפים אחר תשובת השומרים. לא יהינו להתקרב יותר ומפעולה רחוקה אין סכנה רבה. בכל זאת רבה המתיחות במחנה. ערב-ערב מודיעים בטלפון ובאיתות על כנופיות שמסתובבות בסביבה ודורשים לעמוד על המשמר ולהיזהר.



סְפָרוֹת הזרחן ומחוגי השעון שעל השולחן סיפרו על שעה וחצי שעברו מאז חצות. הלילה עבר בשלום. בשעות מאוחרות אלו לא יבואו להתקיף את המחנה, והמחר?

גם מחר צריך דניאל לצאת לכפר השכן לחרוש. זו הפעם הרביעית שסדרני העבודה מכניסים את שמו בצד הרובריקה "עבודות חוץ". כשראתה ציפורה את הסידור רגזה בקירבה. למה דווקא הוא צריך לנסוע בדרך המסוכנת הזו?

הן את השלושה שיצאו איתו ביום הראשון החליפו כבר. כן, הוא האשם,אף פעם לא יסרב, לא יתקומם ולא ילין, לכן תמיד יסדרוהו לעבודה במקום שרבים משתמטים ממנו.

"אני לא אומר להם שאיני רוצה לצאת", טען לפניה כשדרשה ממנו לפנות לסדרנים בדבר שינוי מקום עבודתו. מחר הוא צריך שוב לצאת. ליבה ניבא לה רעות ולא יכלה להירדם.


מדי האיר הזרקור את מיטתו ראתה אותו עייף וישן שנה כבדה. פחד תקף אותה. שמא זה הלילה האחרון שהיא ישנה בקרבתו. לא! היא לא תיתן לו לנסוע! ציפורה ירדה ממיטתה, שכבה לצידו נזהרת שלא לנגוע בו ולא להעירו. הן הוא עייף! מאידך תקף אותה רצון עז להרגיש אותו קרוב ולדבר איתו.

היא התקרבה אליו והרגישה את חום גופו. שוב לא עמד בה הכוח להתגבר. הניחה את ידה על חזהו, תחילה בזהירות שלא להעירו, אחר חיבקה אותו ושפתיה נשקו את כתפו. עתה לא נזהרה יותר אדרבא יקיץ....

- מה יש ציפורה? למה אינך ישנה?
- איני רוצה שתיסע מחר לחרוש..אני מפחדת...
- ילדונת שלי! הן זה לא יתכן. מוכרחים לצאת לעבוד שם.
- ולמה דווקא אתה. את חיים ,ישקה וזבולון החליפו כבר ורק אתה נשארת. אני לא רוצה  שתסע.דניאל! איני רוצה ללדת יתום!

ציפורה פרצה בבכי. למה אמרה לו זאת? למה העלתה על שפתותיה את האפשרות האיומה הזאת?!
- ילדונת! אל תבכי. כלום לא יקרה. הדרך בטוחה למדי ואנו נזהרים וגם נשק איתנו, הן אינני יחידי.
- תאמר שאינך מרגיש טוב ויחליפו אותך. עשה זאת למען הבן שיוולד לנו.
- ציפורה! למה את מציעה לי זאת. הן יודעת את שלא אעשה כך!

עם הצלצול התעוררה. דניאל כבר לא היה בחדר. "הם עוד לא יצאו.." חלפה מחשבה בראשה. היא התלבשה מהר. אמנם עוד היה באפשרותה לשכב חצי שעה ככל העובדים בתוך המחנה. אם כי מעט ישנה הלילה לא תנצל חצי שעה זו - עליה לראות את דניאל.

- דניאל! תסלח לי. כה רעה הייתי הלילה. סע! סע לחרוש, כן זכור להיזהר.
היא עמדה בחצר והסתכלה על העגלות היורדות במורד השביל, ומתרחקות והולכות עד שנעשות קטנות. נכנסה לאכול רק כשנעלמו מעייניה ולא יספה לראותם.

היה בוקר אביב בהיר בהרי אפרים. עבים קלים, אי פה אי שם, וכיסו את תכלת השמים. הגבעות מסביב נסרגו בצבע ירוק בהיר. בצפון מערב השתרע הכרמל רחב הידיים. כעין צעיף סגול שקוף הפרוש עליו ומכסה את גבשושיותיו ואת הכפר המלבין בבתי האבן שלו.

בצפון, בצד ההר, באופק הצהיבו חולות ראש הנקרה והעין מתאמצת לראות את חניתה הצעירה שגאלה שטחים אלו לעם ולארץ.


ושוב הרי הגליל ושדות העמק, המבותרים חלקות ירוקות וזרועים כפרים, קבוצים  ונקודות. הנה החורשה של הקיבוץ השכן, יחידה בודדת לעת עתה בסביבה הקרחת. וגבעות מכוסות עשבי בר וקוצי פרא בין הסלעים הלבנים מסביב.
בתחום הראייה הקרוב תבחין העין בפרחים למכביר שאנשי המקום טרם למדו לקרוא לכולם בשמם. צהובים, אדומים, סגולים ולבנים מקשטים הם את המרבד הירוק ומגוונים אותו. בתוך שלל הצבעים משחירות חלקות חרושות שנלקחו מעִם השממה הפראית, היפה להפכם לשדות תרבות יפים יותר?

אנשי מצפה הרים יצאו לשדות לעבודה. מי לעדור היער הצעיר, כי כמוהו אנשי המקום  ביקשו נוף מרענן וכיסו את הגבעות בשתילים רכים, שדורשים טיפול ועיבוד.

אנשי המקום הולכים - מי לשטח גן הפירות והכרם ומי לגן הירקות, מי לשדות להפוך רגבים ולהכשירם לקבל תרבות ומדע למען יצמיחו לחם לאדם ולחי.

שתי עֲגָלוֹת יצאו ובהן ארבעה נוסעים, לכפר השכן לפלח את אדמתו, לתחח את הרגבים, למען ישמרו על המים הגנוזים בתוכם ויעניקום, במידה ובזמן, לצמח הדורש אותם.

יום העבודה בא לקיצו. השמש התחילה לרדת, עוד מעט ותעלם מאחורי הגבעות ותמסור את שלטונה ללילה שיעטוף ויכסה את הכול. פועלי היער חזרו, עייפים מעדור הקרקע המוצק בין שורות האורנים הרכים. מכושים וטוריות בידיהם וחלקם נושאים רובים. בצעד איטי ובטוח, כיאות לאיכרים, העפילו עובדי הגן והמטעים בשביל העולה לבית. גם העדר גלש מהמדרונות ומשתרך אחר הרועה שבראשו כשרועה שני, בבגדי גפיר, מלווה אותו מאחור. הפעמון בחצר הודיע על גמר העבודה והעובדים אצו למקלחת, להתרענן ולהשיב כוח תחת זרם המים הקרים. צפורה עמדה בחצר, צופה לדרך. הנה עזבו שתי עגלות את הכפר. הנה הן יורדות בדרך ונעלמות. עוד מספר רגעים והן תופענה שוב על גבעה שנייה- וחלפה הסכנה.
אך מה יארכו הרגעים האלה! היא לא תלך לחדרה עד אם תראה אותן. ופתאום נשמע טרטור חזק. יורים! התקיפו אותם.
- דניאל! והיא נפלה מתעלפת.

בחורים יצאו לעזרה. אחרים הופקדו לשמור על החצר. שקט מאובן ודחוס עטף את החצר.
רק קולות עצורים עולים מחדרה של ציפורה, שם יגעים להשיב את רוחה. צפופים עומדים הנשארים בחצר ולוטשים עיניהם לאופק שהולך ומחשיך ומחכים לבשורת המוות.

- את מי התקיפו? את האוטו? את העגלות? את הרועים?
- האוטו נשאר היום בחיפה ולא צריך היה לחזור.
- העדר רץ. הנה הרועה. ואיפה השני?
- העגלות רצות במהירות!
- ואולי? אולי לא קרה שום אסון.

הרגעים הופכים לשעות, לנצח.
כשמטר היריות ניתך השתטחו דניאל ושמעון בעגלתם. הסוסים החישו את מרוצם. שמעון האיץ בסוסים ודניאל הסתובב למול היורים וענה מרובהו. כל יְשוּתוֹ צעקה "לחיות!" "אינני רוצה ללדת יתום!" לברוח! הכדורים מזמזמים מעל לראשו והוא יודע שכל רגע מרחיק אותו מהמוות, מהסכנה.

דניאל מפסיק רגע ביריות ורואה שגם העגלה השנייה דולקת באותה מהירות, אבל היא ריקה. נדמה לו שראה את בנימין קופץ מהעגלה. וגדעון איהו?

- הם בסכנה! צריך לרוץ לעזרתם! הוא קופץ ואחריו שמעון והם רצים למול האש.
-זזזז... באוזניו של דניאל נהפך הקול למשפט אחד, למילת שאלה אחת "יתום?",

"אני רוצה לחיות!". צועק הדם והוא רץ לקראת המוות, כי בנימין וגדעון בסכנה.
הרוצחים ברחו. הוא ראה אותם בורחים ויורים, הוא שלח את חיציו אחריהם- ולשווא.
הם נעלמו מאחורי הגבעה. עתה הוא מתקרב לדרך בזחילה.

- מי זה? הוא שואל את עצמו בקול.
פנים מרוסקים. חור ברקה השמאלית ובעין.
- מי זה לבוש כגפיר? גדעון!

"גדעון נפל". הוא עומד רגע, נושך את שפתותיו, מביט לחלל ושותק.
-מה? יחף? והיכן מגפיו?

"נהרג וגם נשדד גם רובהו איננו. כן המזמרה מתגוללת על יד הגופה. נפלה מתוך הכיסים ולא לקחוה. להם מכשירי מות נחוצים ולא כלי עבודה."
- והיכן בנימין?
- בנימין! פולחת קריאה את האוויר.
- בנימין איכה? ממשיך הקול בשקט, בלי אומר- בנימין!
החברים מהבית באו במרוצה.
- בנימין איננו! גדעון נפל.
- הם ברחו לוואדי, היו למעלה מעשרים.
יוצאים לרדוף אחר הכנופיה ולחפש את בנימין. אולי עודנו חי? אולי הצליח להימלט?!

הלב מבקש להשלות את עצמו שבנימין ברח והוא חי.
מחפשים בסלעים בהם התחבאו הרוצחים. אם כי יודעים, כי לשם לא היה בורח. עוברים את השדות. "איננו? שמא בכל זאת ברח".

מאחורי הגבעה, שמאחוריה ברחו הרוצחים, מחנה בדואים. ישוב של למעלה ממאה נפש. הם לא ראו את הכנופיה!? גם לא שמעו את היריות.. בחיי האל שישבנו ושתינו קפה ולא שמענו. "שלוש מאות מטר ממקום הרצח ולא שמעו ואנו מקילומטרים באים לקולות המוות?!

מה אומרות העיניים השחורות האלה? הרוצות הן לכסות על הפושעים או מפחדות הן מאותה יד עצמה ולכן מַחְשוֹת? מה מדובב הלב ולא מגלה לשפתיים? השָׂשׂ הוא לקראת אסון האויב, או יש לו צורך לשתוק. לנו אין נשק כמו שלכם להגן על נפשותינו?

בין כה ובין כה - הם לא שמעו ולא ראו כלום. בחיי האל! בחיי הנביא! שתינו קפה ולא ראינו כלום."
הלילה ירד. דניאל ירד מהגבעה לדרך. עתה הוא זכר את צפורה "לבי מנבא לי רעות!"
"ניצלתי בזכות הילד. לא יתום יהיה. אבא יהיה לו. ובנימין?הוא חי! בטח ברח. הן ראיתיו לקפוץ".

על הדרך נודעה האמת. בנימין נמצא הרוג בתוך העשב. במרחק עשרים מטר מגדעון. הוא התגונן, על ידו מצאו תרמילים מאקדחו. גם האצבע הייתה כפופה, כאילו לוחצת על ההדק. בגדיו מכוסים דם. כדור המוות חדר ללחיו. עיניו פקוחות ופיו פעור כצועק - חיים!

"נעליו לרגליו? ולמה לא הורידום פריצי החיות? המתווך שאינן נחוצות להם?"
אוטו כבוי אורות הביא את הנרצחים כשהם מכוסים סדינים לבנים. ליד השער חיכו החברים בראשים מורדים. לא בכו. יבשה מקור הדמעה. צפורה ניגשה לבעלה שהלך אחר האוטו. נאחזה בכתפו. "דניאל!" כבד האבל אך הלב לא ידע מעצור לא יכול לכחש. היא שמחה .הוא חי. דניאל אהובה חי.

הוא שכב על מיטתו, עיניו תקועות בתקרה והוא חי מחדש את הרגעים שעברו עליו. היא מכסה את פניו בדמעות גיל על שניצל ומעתירה נשיקות לראשו.

אור הזרקור חדר דרך החלון, עבר על פני המיטה והאיר את הזוג המאושר, הם נרדמו בבגדיהם.
בעמדות הכפילו את השמירה. השומרים רצו להרגיע את עצביהם בעשן הסיגריות, לא חששו לאש שעלולה לגלות אותם לעיני האויב.
- הם לא יבואו הלילה, הם את שלהם עשו כבר.

אין תגובות :

הוסף רשומת תגובה