יום שישי, 27 בדצמבר 2013

רק שיתנו לנו לחיות בשקט

מכתב שכתב יעקב ברעם להורי אשתו שרה ג'וערה  10.7.1937

שלום לכם יקירי!
הנני נמצא כרגע בג'וערה ,מקום המיועד להתיישבות בשבילנו. אחר כל מיני הרפתקאות אשר מקצתן ידועות גם לכם, ביצענו את עלייתנו לג'וערה
. יום העלייה עבר בהצלחה רבה. באו לעזרתנו חברים ממשקי השוה"צ בסביבה , כן גם רוב הבחורים מהקיבוץ גויסו ליום זה. על מנת לאפשר להקים את הדברים ההכרחיים ביום אחד לשם מניעת כל מיני סכנות העלולות להתרחש במקום מסוכן זה.
הננו נמצאים על ההרים. חשבנו קודם העלייה שנהיה סגורים ומסוגרים מכל הצדדים בהרים, ללא אפשרות של כל קשר עם הסביבה.
לשמחתנו הרבה נוכחנו שאין הדבר כך. מכאן אפשר להשקיף ולראות את כל העמק. בערבים ובלילות רואים אורות מרחוק למכביר. לא ידענו את מידת הדאגה שמעניקים משקי העמק. בערב הראשון עת עזבונו חברינו מחדרה וכל המלווים אותנו, נשארנו כאן עשרים וששה בחורים ושתי בחורות. הדלקנו את הזרקור ומכל העברים התחילו לשלוח לכוון שלנו אורות מהזרקורים השונים אשר בעמק.
ענינו עם הפרוז'קטור שלנו.
התחילו לאותת אלינו ולשלוח מברקי ברכה ליום העלייה שלנו.
לא ידענו גבול לשמחתנו הרבה. ידענו והננו יודעים כי לא בודדים אנחנו. חברינו למדו לדעת במשך ערב אחד איפה שם שוכן כל משק כל נקודת ישוב בעמק.
בהסתכלויות למרחקים באישון ליל ובחינה ידועה את המקום בו הננו נמצאים ,עבר עלינו היום והערב הראשון.
למחרת התחלנו בעבודה. ראשית צעדינו היא לעשות את כל עבודות ביצור למען להתבצר ולעמוד בפני כל סכנה. כמעט שגמרנו את כל העבודות הללו. נתחיל את העבודה מסביב לבנין והקמת צריף למגורים, באשר הבניין הקיים לא מספיק. העבודה הזו והעברת צינורות אינסטלציה מהמעין לבית תערכנה כמה חודשים. זאת בעצם התוכנית עד התחלת כל פעולה משקית ועד שהערבים צריכים לרדת.

תושבי הכפר גרים אייתנו. החושות נמשכות מקירות הבית שלנו לתוך החצר.תושבי הכפר אינם נכנסים אלינו, חוץ מאלה שעושים כל מיני עבודות עבורנו. העבודה שלהם לעת עתה בגורן שלהם,דשים את התבואה ,עבודה אשר תיערך זמן ידוע. בכלל כל המצב מעורפל עבורנו והננו לעת עתה חיים ללא תוכנית ממשית, פשוט כפועלים שכירים המוציאים לפועל עבודות מסוימות במגמה ידועה.
יש במקום אוטו הנוסע יום יום לחיפה או יקנעם. צריך להביא יום יום מים מיקנעם לצורכי מטבח ושתייה. למקלחת ועוד דברים הננו משתמשים מימי המעיינות הנמצאים במקום.
הסביבה עצמה יפה מאוד.נוף מרהיב עין. מהו טיב האדמות עוד לא ברור.ישנם הרבה שטחים עזובים ללא עבוד כנראה של דורות. הרים ועליהם הרבה אבנים. מקומות אשר את האבנים יהיה בנקל לסקל ושטחים אשר כנראה ישמשו אך ורק לייעור. אבל על כל התוכניות הללו הננו פחות מדברים. השאלה העיקרית היא ביטחון, בטחון חיים.
עיקר המשאלה שלנו שיתנו לנו לחיות והננו חושבים להוציא לחם מהאדמה הזאת. אם יהיה שקט ולא יפריעו לנו בחיינו, בעבודתנו, אז יהיה טוב ונוכל לעשות משהו.
כמה מהימים שהננו נמצאים כאן עברו בשקט.יודעי דבר אומרים שאין מכך להוציא כל מסקנות. מצב רוחם של החברים הוא טוב ומרומם. אין כל פאניקה וכולם שקטים.יש לנו עשרה גפירים משלנו וארבעה נשלחו ממשקי העמק לעזרה –משמע שהשמירה היא די חזקה ומספיקה כאחת.
בתנאים אלה הננו אומרים להקים בית בשביל הקבוץ. זאת היא ההתחלה לבנין משק. רק שלשום חברים עזבנו את הבית, הקיבוץ התפלג כנראה לתקופה ארוכה. הפרדנו בין משפחות,ילדים עזבו הורים אך הכול לשם המגמה הנכספת של הקמת משק, בית עבור הקיבוץ.
אגמור הפעם. אבקשכם למסור שלום לכולם.
שלום
 שלכם
 יעקב


בידיעות הקיבוץ בשנת 1974 מפרסמת רוחקה אבינרי ראיון עם ברכה שזר על התקופה שהייתה המבשלת בג'וערה

ברכה שזר
נזכרתי שברכה שזר הייתה המבשלת הראשונה בג'וערה. רציתי לדלות מבאר הזיכרונות, כמו מילות השיר - "היו ימים, הם לא ישובו עוד".

בשיחה גלשנו למאורעות אחרים וחלק גדול מהווי אותם הימים נשכח. את הקצת שהצלחנו לשחזר, אעלה כאן:
ש: מדוע נבחרת כמבשלת?
ת: מטעם קיבוצי הקודם, תל-חי (כעת מסילות), נשלחתי לקורס בישול וכיהנתי שם בתפקיד המחסנאית. קשר נוסף שלי עם קיבוץ אמריקה-בניר, היה הפגישות עם המחסנאית שלכם, הנסיעות יחד בכרכרה עם "משיח", הסוס הלבן, לקנות פרודוקטים במושבה (חדרה).
ש: איפה קנינו את הפרודוקטים בג'וערה?
ת: הרוב אצל קרמר, ביקנעם, גם את הלחם. היה יחס טוב, הוא היה קרוב לתחנה המרכזית שלנו, והעיקר שנתן בהקפה. לא תמיד הייתה הפרוטה מצויה בכיס.
ש: מי היה מביא את הלחם ויתר המצרכים?
ת: וייצמן היה גזבר ושימש גם כמרכז קניות – ואם לא שכח, הביא את הכול.
ש: איך היו תנאי העבודה?
ת: כמובן, פרימיטיביים, קשים מאוד. היינו קמות מוקדם ומתחילות לפמפם את הפרימוסים, למרות מחאות החבר'ה אשר ישנו בחדר "12 השבטים", על-יד המטבח. פמפמנו במרץ שארוחת הבוקר תהיה מוכנה לפני יציאתם לעבודה.                    בכלל היינו נתונים לחסדי הפרימוס. לפעמים קרה שבאו מהשדה לצהריים והאוכל לא היה מוכן.
ש: מה עשו?
ת: פצחו בשירה וחיכו, כאמור: "זינגט ער א ליד – ער זאל עס פארגעסן" (ישיר שיר עד שישכח).
ש: מה היו המאכלים, אילו תפריטים את זוכרת?
ת: אינני זוכרת בדיוק. אכלנו הרבה שימורים, כי חלק מהפרודוקטים קנינו מהאנגלים. הרי הצבא צועד על קיבתו ועל קופסאות בוליביף , גבינות, נקניק, כל מיני שימורים וכוסמת.
ש: לא היה עדיין משק, האם קנו גם תוצרת חקלאית?
ת: התחילו בכמה ענפים, אבל כל ענף היה עדיין בחיתוליו: מגן-ירק הקטן הביאה שושנה יציב (בלום) את הצנונית הראשונה, בחוּשה אחת הייתה רפת קטנה, מהצאן קיבלנו ברינזה טעימה מאוד (לפי הדרכת המומחית ממשמר-העמק), הייתה גם ברווזיה ושפניה. האחראי לארנבות היה ראובן שק. לפעמים גם שחטו כבשה, הכל היה מלווה באימרה הידועה: בפעם הראשונה אחרי אלפיים שנה...
ש: פירות היו רק מהבוסתן?
ת: מדי פעם בפעם היו קונים גם מהערבים תמרים ודבלים, לעשיית ריבה. מהבוסתן היה לנו פרי חי - צברים ותאנים. מכאן הפייגנוואסער הנודע לתהילה, מין מרק פירות מתאנים.
ש: האם זכורים לך מאכלים פיקנטיים?
ת: פעם הביאו סרטנים מהוואדי. משה ש. (שפירא) אף הביא דגים מוואדי עין-סוקר. היה גם בשר דורבנים שצדו במלכודת.
ש: כיצד שמרו על המזון בימים חמים בלי מקרר?
ת: היה לנו ארגז קרח. את הקרח היו מביאים מיקנעם. חלקו נמס בדרך והיתר... שימש לפריג'ידר.
ש: האם זכורים לך חוויות של חגים?
ת: ראשית, הט"ו בשבט ההיסטורי, לציון חצי שנה בג'וערה. מלבד זה, ביקורים של אישים חשובים כמו חיים וייצמן, אוסישקין, המשורר לייויק ומשה שרתוק (שרת). ממנו אפילו קיבלתי טרמפ עד יקנעם.
ש: איך הסתדרתן עם הכיבוד?
ת: תתפלאי לשמוע שלמרות התנאים הקשים היה כיבוד נאה, ואפילו עוגות.
ש: איפה היה מחסן הפרודוקטים?
ת: זה היה באחת החושות. אמנם זה היה סגור, אך החבר'ה-לצים היו פורצים, מדי פעם בפעם...
חיי הלילה היו דיי תוססים, ומדי פעם הייתה המחסנאית נעמדת בבוקר בפני אצטבאות ריקות. (לא אזכיר שמות כדי לא להעליב אישי ציבור די מכובדים בקיבוץ כיום, ומהם סבים הגונים ו...) הטכניקה הייתה קלה, היה רק צריך להרים את גג הפח....

בתיה דיין אמא של יהושע דיין מלמדת את החברים הצעירים לאפות לחם

בעלון הקיבוץ משנת 1974 עשתה רוחקה אבינרי ראיון עם מישה רימון שעבד בפלחה :
כשהתחלתי להעלות בזיכרוני את ימי ג'וערה הראשונים נזכרתי בטלטולי הדרך במרכבתו של מישה רימון בהנהלת הבובות (קרי: הפרידות) לא פעם,בירידה תלולה-כל הנוסעים ואני בתוכם,זעקנו "שמע ישראל"!

מכיוון שמישה גר בשכנותי,קבעתי אותו ראשון בסדרת ראיונות,והריהו לפניכם:
מישה,מה הייתה העבודה הראשונה שלך בג'וערה?
כפי שזכור לך, עגלון עם זוג הסוסים שהבאנו מחדרה.
למה החליפו אותם בפרידות?
"נגמר הסוס" כמו שאומרים-יותר נכון-תקופת הסוס.לפי עצת גולדשלגר (המדריך ממשמר העמק),מוטב היה לעבוד בשטח הררי עם פרידות.על כן קיננו פרידות בזיכרון יעקב.
היה קשה לעבוד איתן?
לא היה קשה,כי היה הרבה מרץ,אבל היו בעיות.למשל :כשהיה בוץ עמוק ולא הייתה דרך,היו צריכים למהר להביא את הלחם מקרמר ביקנעם או את המים ממעיין "עין סוס".
באיזו עבודה היה יותר קשה?
בסיקול.כי אז גם העגלון וגם הפרידות היו צפויים לעקיצות עקרב וסלי האבנים שקלו..ברוך השם...
גם חרשו בסוסים ופרידות?
עד שהגיע הטרקטור הראשון עבדתי בחריש בכל מיני ענפים: יער,משתלה,גן ירק.
את זוכרת את הצעקות:" שושנה,מים,שרנקה -מים!"(הבנות ביקשו שיזרימו להן מים מג'וערה למשתלה)
מה עשית כשהפרידות התעקשו (כמו פרידות..)?
התעקשתי עוד יותר והן נוכחו שאין להן ברירה.
האם אכלת בשדה או היית בא לארוחות?
כשעבדתי עם קבוצת סיקול אכלנו בחוץ.אז הייתה גם קבוצת נוטרים (גפירים) ושמשון רזניק היה המפקד שלהם.
אחר כך גרת במגדל?(מגדל המים בעין השופט)
כן,אז היו בעיקר עבודות הובלה של אבן וחצץ לבניין,ירק לבהמות.בקיצור-כל מיני עבודות חקלאיות,הובלות וחריש בשדות ולהבדיל אלף הבדלות,גם הובלת יולדת.למשל-את יהודית קוצר לעפולה דרך ינקעם .גם הגיוון היה רב למדי-כשהאוטו שקע בבוץ,בא הנהג,יאנק רתמנו את הפרידות להוציא את האוטו מהבוץ.
אולי אתה זוכר מה היו השמות של הפרידות?
הזוג הראשון היה: זמירה ועליזה.עליזה קיבלה כדור ונפצעה אז ברמת השנים,כשנהרגו לולק ואפרים,על כן ברחו מהר.אני הייתי אז העגלון וברוך יציב הנוטר שליווה אותי.
איזה זוג אתה זוכר עוד?
את מוטל ובוציק,לרוב עבד איתן משה אבינרי.
היו אז הרבה עגלונים?
כן,זה היה מעין ענף התחבורה כמו עכשיו,ביניהם היו: ללק, איסר, ברל,צבי ב.
איסקה היה שומר על הסוסה עדינה..
בסוף לימדנו את יהודית שביט לחרוש.זה היה כשהתכוננו לתקופת המלחמה.
מישה רימון עם שתי הפרדות



אין תגובות :

הוסף רשומת תגובה