יום רביעי, 17 באוקטובר 2018

לעוף - כתבה עופרה בריל

הצילום מויקופדיה תמונות


נפתח חוג חדש בגילאור – כתיבה יוצרת – זו תרומתי לחוג


לעוף


המסע שלי התחיל בצהרים – כשהחלפנו ספרים בספריית הילדים שקרובה לבניין 'אלומה'. כולנו ידענו שבצהרים חייבים לקרוא ספרים ואהבנו מאוד את השעה הזו , שכולם שקטים ומרוכזים בקריאת האותיות הקטנות שבספר - המוביל כול אחד מאתנו למחוז אחר . אני הבאתי ספר של זול ורן שבו יש  הרפתקה של טיסה בכדור פורח . עפתי יחד עם גיבורי הספר לשמים , שכולם היו מכוסים ברחיפה של ציפורים שליוו את הכדור . חשתי את משב הרוח והתחושה שהעולם שלמטה נעשה קטן יותר ויותר. והיה עוד ספר שקירב אותי לשמים – אגדה שהיא כולה עשויה מכנפים , על עשרת אווזי הבר שכול לילה נפגשו עם אחותם שהייתה יצור אנוש . הם הפכו לאווזי בר בגלל כישוף. הסיכוי שלהם לחזור ולהיות בני אנוש הייתה תלויה באחותם שבמשך כול לילה תפרה כסות של כנפיים לכול אחד מהם , ואם לא הספיקה המשיך האח לעוף כאווז בר. בימים ובלילות שאחרי,  היו חלומות עם רצון להגשמה ברורה של טיסה בכדור הפורח. השנים עברו והחלום נשאר בגדר חלום. ראיתי מראות מרהיבים של כדורים שסנוורו את עיניי ביופיים. מקבץ של אוהבי הרחיפה בכדור בונים וצובעים כדורים בשלל צבעים וטסים כציפורים ענקיות ויפות כמו טווסים בשלל צבעיהם . תמיד חשתי קנאה , למה הם יכולים כך לחוש את השמים ואני עדין על הקרקע. בני גדל וכבר לא התאים לו טיסת הרפתקאות עם אימא , ואז נולדו הנכדים . וכול שנה חיכיתי שיגדלו עוד קצת ויטוסו אתי בכדור פורח. כל שנה הייתי צריכה לוותר על החלום בגלל שהם לא בדיוק התאימו לטיסה שכזו. ואז זה קרה –סימנתי בעיגול גדול את הרצון שלי לטוס בכדור פורח ואמרתי לשי – האיש שמלווה אותי בעדינות רבה ובהכלה , בעזרת הטבע שמסבבינו והטבע שלנו כבני אדם - בוא לטוס אתי !שי זרם והסכים . בשעת בוקר מוקדמת נסענו לשדה ליד עפולה חיכינו שמבער הכדור יפיח אש חמה וינפח את הכדור. עמדתי מוקסמת מול הפלא הזה, איך חום התבערה נותן נפח שגדל וגדל והופך להיות כדור ענק. לאחר אישור מהמדריך התחלנו לעלות על הסל שלקח אותנו יחד עם הכדור לשמים. השחר החל לבצבץ , והשמש החלה להאיר את  חושך הלילה. הכדור מתרומם לאט לאט והנשימות שלנו נעשות יותר ויותר עמוקות. המראות שמתחתינו עוצרות נשימה ביופיים. העיר הופכת לכוורת נמלים קטנה שמתרוצצים בה בני אדם ומכוניות שקשה להבדיל ביניהם. השדות הופכים למרובעים בצבעים שונים. השמש כבר מאירה את המראות של ההרים והקיבוצים והערים שאנחנו חולפים מעליהם. לאט לאט המדריך מפחית את חום הלהבה והכדור שוקע בכיוון הקרקע. הנחיתה קצת מקלקלת את החוויה. נוחתים על שדה רגבים קשים וזוחלים מארגז שהיינו בו במשך הטיסה .

אבל בכול מקרה , קשה לשכוח את המעוף הזה – מעוף של ציפור ענקית שבני אדם המציאו ונתנו לנו האנשים הפשוטים לחוות. 


טיסה מרגשת. הגשמתי חלום.

הצילום מויקופדיה תמונות



יום רביעי, 10 באוקטובר 2018

נומה עמק - קטע מספר של רות נצר

פסלו של אוגוסט רודן- נכבדי העיר קלה  (צילום מהויקופדיה)



כשערכתי את עלון הארכיונאים- מה נשמע- הגיע אלי קטע מספר שעדין היה בכתובים. קטע מופלא שכתבה רות נצר על ילדותה בקיבוץ של פעם. 



נומה עמק


רות נצר


(פרק מתוך ספר בכתובים על ילדות בקיבוץ בשנות החמישים).


                                        (פורסם ב'גג', כתב עת של אגוד הסופרים.)

מקום מגורי הילדים נקרא בית: 'בית ילדים', ומגורי ההורים נקרא 'חדר'. איזה היפוך יוצרות אירוני. אני זוכרת במעורפל שמגוריהם של הורי מועברים מחדר לחדר בשנים המוקדמות, והם אינם מוצאים מנוח, עד שהתמקמו בחדר בו מרוכזים עיקר זיכרונות הילדות המוקדמת שלי.
הרהוט בחדר ההורים היה מינימלי; מיטה, ארון, שולחן, כיסאות, שידה. אני זוכרת אהיל בד אדמדמם של מנורת קריאה, הבד הארגמני מכווץ, כמו חצאית בד, סביב מותן האהיל. במעומעם עולה בי גם זיכרון של וילאות בצבע קרם, עם הדפסים של פרחים חומים גדולים.
על הקיר הייתה תלויה תמונה אחת שאימא אהבה, תמונת פסל של הפָּסל הצרפתי רודן: פני אישה מהורהרת מכונסת בעצמה, ממש כמותה.  פסליו של רודן היו אחת מאהבותיו הגדולות של אבא. הוא אהב במיוחד את הפסל הגדול בו נראים נכבדי העיר קָלֶה כשהם מתווכחים ביניהם כשעליהם למסור את מפתח שַעַר עירם לכובש; הדרמה המאופקת, הלבטים המיוסרים, הדרת הכבוד של נכבדי העיר הגאים – כל אלה השתלבו עם דמותו של אבא. אולי פסליו של רודן היו האהבה המשותפת של אבא  ואימא.   
הם דיברו ביניהם גרמנית, מעל ראשינו; שפה שלא הבנו ולא רצו שנלמד אותה, כדי שהעברית לבדה תהיה לחם חוקנו. לגרמנית היו תמיד הדים אפלים, ולמעשה נידו בקיבוץ את הגרמנית וההורים השתמשו בה רק כדי לומר בנוכחותנו מה שלא רצו שנבין. לימים סלדתי מהשפה הגרמנית. אבל גרמנית הייתה שפת אמם ובשפה ההיא דברו עם הוריהם בילדותם והם גם המשיכו לדבר גרמנית עם הוריהם שבכל השנים של שהותם בארץ לא למדו את העברית. באיזשהו אופן הגרמנית שאבא ואימא דברו בה הייתה בעלת גוון מרוכך ולא הייתה בה הנוקשות הדוחה והמאיימת של הגרמנית שפגשתי בסרטים למשל.

מן הגולה הביאו הורי מעט מן המעט, תזכורת לעולם האלגנטי הבלתי מושג שהיה שם ואבד. 
הייתה להם מפת שלחן אחת, שהביאו מגרמניה, שהיו עליה הדפסי זהרורי זהב, אותם ניסיתי ללקט, אלא שלאט לאט דהו ונעלמו.
כשתמותו –  המפה תהיה שלי  –  אמרה הילדה שהייתי.
לא הבנתי מה אמרתי. 
אימא הביאה אתה כרכים של ספרי גיתה ושילר עטורים בקליגרפיה גוטית מוזהבת, שהעלתה בדמיון ניחוח אגדות, טירות וציידים ביערות רחוקים, שבילים, שועלים, ואחו נרחב.
והיו גם ספרי תמונות של הכשרה לחקלאים –  עם תמונות מרהיבות של פרות דשנות אדמדמות, סוסים אציליים, סייחים אדמדמים, גועים, צוהלים, בין תרנגולות צבעוניות מקרקרות מן הדפים. הכול בספרים האלה היה יפה ואמיתי יותר מהסוסים והתרנגולות והפרות שהיו בקיבוץ. 
חדרי ההורים היו בטור של ארבעה חדרי משפחות במבנה אחד נמוך ומאורך, שיש לו מרפסת משותפת. חברי הקיבוץ אימצו לעצמם את מנהג המקום, מנהג הערבים, ובנו את הבתים הראשונים האלה מלבני בוץ וקש, מחוּפים בטיח. בחדר ההורים הייתה תמיד ג'ארת מים, גם זה כמנהג הערבים, ג'ארה של חרס פשוט שהמים בה מים צוננים תמיד.

נוטר  שותה לרוויה מהג'ארה בעלייה של קיבוץ עין השופט  לג'וערה 1937 (ארכיון הצילומים עין השופט)



יום שני, 1 באוקטובר 2018

פרצתי את המצור -סיפורה של אסתר זקס לבנה ז"ל




אסתר עם מיכל בת הארבע



פרצתי את המצור
סיפורה של אסתר (זקס) לבנה ז"ל (שהייתה בין חלוצות  קיבוץ רוחמה )
ב-1911 רכשה קבוצת יהודים מרוסיה את אדמות ג'ממה, קיבוץ רוחמה של היום. הם הקימו במקום חווה חקלאית, אשר רבים מראשי תנועת הפועלים בארץ, שהיו לימים ממנהיגי היישוב היהודי כולו, עבדו בה ורקמו את חלומותיהם .הראשונים , שלושים אנשי  אגודת "שארית ישראל" מרוסיה, ביקשו להקים במקום אחוזת מטעים, במסגרת מפעל האחוזות שפעל בארץ ישראל לקראת מלחמת העולם הראשונה. קבוצת פועלים עיבדה את אדמות רוחמה והכינה את המטעים לחברי האגודה.

החברים קבעו לעצמם תקנון ובו עקרונות הבאים: חובת עבודה עברית, הפרשת 10% מהאדמה לטובת הפועלים הוותיקים ובניית שיכונים למענם,. את החווה ניהל צבי הירשפלד, שהקפיד על עקרון העבודה העברית. בינו לבין הפועלים שררו יחסים מצוינים. בחווה נחפרה באר וניטעו בה שקדים, גפנים, זיתים, תאנים וחרובים, וכן קטניות למיניהן , תפוחי אדמה, סלק סוכר, חיטה ושעורה.
רוחמה הייתה הישוב היהודי הראשון בנגב הצפוני, מבודדת ורחוקה מן הישובים היהודיים הדרומיים יותר.
ב1913- ערב מלחמת העולם הראשונה, הותקפו הפועלים ברוחמה בידי שכניהם הערבים והיישוב נהרס במלחמת העולם הראשונה.
ב1920 עלתה למקום קבוצת פועלים חדשה, אבל בעקבות מאורעות 1929 נאלצה לעזוב. חברי הקבוצה שבו לעבד את אדמות החווה ב1932 – ונאלצו לעזוב פעם נוספת במאורעות 1939-1936 .בשנת 1943 כאשר המאבק נגד הספר הלבן של ממשלת המנדט הבריטי היה בעיצומו, עלתה ההתיישבות בנגב לראש סולם העדיפויות הלאומי והוחלט ליישב מחדש את רוחמה.
הקיבוץ הארצי של השומר הצעיר הטיל את המשימה על גרעין "עמל", שבמשך שבע שנים המתין בחולות קריית חיים לתורו להתיישבות. חברי הגרעין היו יוצאי תנועת השומר הצעיר מפולין, רומניה ומבולגריה, שהתאחדו למען המטרה המשותפת- הקמת קיבוץ במולדת- ובינתיים עבדו לקיומם בנמל חיפה בחורף ובעבודות מזדמנות בקיץ. ב19.3.1944 – ירד הגרעין עם שלושים ילדיו דרומה, ונטה את אוהליו באדמות רוחמה החרבות.
המתיישבים הצעירים נאבקו בבעיות סחף ומחסור בעוד הם בונים את משקם. באותה שנה נבחרה רוחמה לשמש בסיס אימונים ליחידיות  המגן של היישוב ( ה"הגנה" והפלמ"ח ). מרוחמה יצאו יחידות הפלמ"ח לעזרת ההתיישבות החדשה שקמה בנגב המערבי והדרומי.ב-1946- הטיל הצבא הבריטי מצור על הקיבוץ בחיפושיו אחר נשק המגן, ורוחמה התנסתה שוב בחוויית ההרס והחורבן, אך לזמן קצר בלבד: משהוסר המצור חודשה תנופת הבנייה. עם פלישת המצרים (15.5.1948 ) וניתוק הנגב מצפון הארץ הייתה רוחמה לבסיס מרכזי ל"חטיבת הנגב" וממנו התנהלה ההגנה על הנגב הנצור. ברוחמה רוכזו האספקה והנשק, שהגיעו בדרך האוויר בלילות (במבצע 'אבק' ) אלה סייעו לפריצת המצור ולהדיפת האויב המצרי מן הנגב כולו.
במהלך מלחמת העצמאות ואחריה גדל הקיבוץ , נקלטו גרעינים של חברי תנועות הנוער החלוציות מאירופה המערבית וכן משפחות וצעירים מהארץ, התחדשה בניית המשק.
הסיפור שלנו ראוי לו שיהיה לו קוו הרקיע הזה כי אסתר לבנה ז"ל וזלמן לבנה היו חברי הגרעין שהקימו את רוחמה .
אסתר מספרת : באוגוסט 1946 שמו אלפי צנחנים אנגלים מצור על רוחמה. "הכלניות" המפורסמות אז לשמצה בישוב. במשך 7 ימים צרו על הקיבוץ בחפשם אחרי נשק בלתי  לגאלי. אין יוצא ואין בא. מלאכת ההרס נעשתה בשיטתיות. חיפשו את הסליקים  של ההגנה, פתחו את קירות הצריפים, פתחו את הרצפות , גם של חדר האוכל, הפכו את חדרי המגורים, התעופפו נוצות באוויר, הרסו את מבני המשק, חיפשו על גוף החברים. חלק מהאוכלוסייה הוכנס למכלאות, אסור היה להסתובב במשק..

זלמן ואסתר לבנה ז"ל



ברוחמה התאמנו אז אנשי ההגנה ביניהם היה מוטה גור. בישוב המרכזי בארץ לא ידעו על מה שקורה אצלנו . חיפשנו דרך איך להודיע לישוב על מעשי ההתעללות וההרס של הצבא האנגלי. התנדבתי לצאת  החוצה, התחזיתי לאשה בהריון. היה לי מחזור ושכנעתי את הרופא הצבאי שאני בסכנה והוא הסכים שיובילו אותי באמבולנס צבאי לביה"ח הצבאי בסרפנד.
את המשחק שיחקתי טוב. בהתקרבנו לרחובות העיר, הודעתי למלווים הצבאיים שלי כי אסרב ללכת לבית-חולים צבאי. עקשנותי הביאה אותי לבית חולים פרטי ליולדות ברחובות.
מיד עם בואי ביקשתי את הרופא שעמד לבדוק אותי, כי עלי להיפגש דחוף עם עיתונאי. אני חושבת שהיה זה קפלן מ"על-המשמר", אשר שמע לראשונה  אשר קורה ברוחמה.
קפלן הבהיל עיתונאים ונציגי ציבור אחרים. נפגשתי אז גם עם גולדה מאיר. למחרת בכל העיתונות הופיעו כותרות ענק על ההרס שזורעים האנגלים ברוחמה.
הייתי בביה"ח 3 ימים וחזרתי באמבולנס פרטי לרוחמה, שעוד הייתה במצור. אני זוכרת שהבאתי איתי פלמים לצילום. כל אותם ימים סוערים כתובים בעיתונות ובתולדות הישוב.
מתוך העיתון באידיש "לעצטע נייעס" 8.8.1945 מאמרו של אבא באטוויניק מוקדש ל-10 שנות רוחמה:
"... באוגוסט 1946 שמו 1000 חיילים אנגלים מצור על רוחמה. במשך 7 ימים נמשכו החיפושים בקיבוץ. הם חיפשו נשק בלתי לגאלי ובהזדמנות זו החריבו את המשק. נשק, הם לא מצאו, אמנם נתגלה סליק, אולם הוא היה ריק. האם באמת לא היה נשק או שמגלי המתכת שלהם לא עבדו בסדר. זאת חידה עד היום. עם מגלי המתכת שלהם הם חפרו את כל בתי המגורים, גם את חדר האוכל הגדול. במשך 7 ימים אלה הקיבוץ היה מנותק מן הישוב עד שחברתם, אסתר זסק, אשר נמצאת כיום בקיבוץ עין השופט, הצליחה לשכנע את המפקד האנגלי שהיא בהריון והיא "מוכרחה" לנסוע לת"א. אמבולנס צבאי הסיע אותה לת"א. בבואה לת"א היא לא הסכימה שייקחו אותה לבית-חולים צבאי. לבסוף הם נכנעו והביאו אותה לבית-חולים פרטי. משם היא התקשרה לעיתונאים ולמחרת כל הישוב ידע מה קורה ברוחמה...".

בית ילדים מופגז בקיבוץ רוחמה  בשנות הארבעים- מאתר פיקוויקי


בספר "המשימה-רכש" מאת פנחס וזה, הוצאת "מערכות" עמוד-45 כתוב – "... בימי החיפושים נותקו כליל קשרינו עם החוץ. הרגשתנו הייתה, כי למרות שיגור שני הגדנע"ים, אין יודעים בישוב ולא כלום על המתרחש ברוחמה. שלשת ימי המצור הראשונים עברו עלינו כבר ואנו עודנו מנותקים מהישוב העברי. החלטנו להבקיע בכל מחיר את חומת המצור. לצורך זה אחזנו בכמה אמצעים. הודענו לבריטים כי האוכל ברוחמה אזל ולפיכך עלינו להצטייד במזון... הבריטים היו מוכנים לתת לנו ממזונם, או להביא לנו מזון מבחוץ. סירבנו בנימוק שלא נאכל לחם חסד ואנו נביא לעצמנו את מזוננו.
עד שהתנהל המו"מ בעניין ההספקה הפעלנו תוכנית אחרת. חברת ועדת הבריאות של הקיבוץ, הלא היא החובשת, התייצבה בפני המפקד הבריטי ובפיה הודעה שאחת החברות שלנו עלולה להפיל מרוב התרגשות והיא זקוקה על כן באורח דחוף לרופא נשים. מיד הובא אליה רופא הצנחנים הבריטי.  החברה "החולה" דחתה אותו בהודיעה כי תובעת היא להיבדק ע"י רופא נשים.
לאחר דין ודברים ומשא ומתן מייגע, הופיע אמבולנס צבאי בריטי אשר הוביל את חברתנו לבית החולים בסרפנד, היום צריפין, ששימש כבית-חולים צבאי בריטי. גם משהובאה לסרפנד לא הסכימה חברתנו שיטפלו בה הרופאים המקומיים. היא עמדה על דעתה ותבעה במפגיע להובילה מיד לרופא הנשים המטפל בה באופן קבוע ונמצא בביה"ח ליולדות ברחובות. "החולה" הזהירה את הרופאים הצבאיים הבריטים, כי אם לא ימלאו את בקשתה, הרי הם נוטלים על עצמם אחריות כבדה למדי. אזהרתה ועקשנותה עשו כנראה את שלהם ובסופו של דבר החליטו הרופאים להיעתר לבקשתה.
תחת שמירה צמודה הועברה לבית החולים ליולדות ברחובות. כאן ניתנה לה ההזדמנות להשלים את משימתה ולרמוז כי יש לקרוא אל מיטתה מיד מישהו מהעומדים בראש הישוב. כן רמזה על הצורך לחבר דו"ח מתאים על מחלתה. האנשים במקום תפסו מיד את כוונת התמרון והבינו במה מדובר. הנעשה ברוחמה נודע בציבור ".
בזמן המצור על רוחמה מיכל הייתה בת 4. הילדים היו בקיבוץ. זלמן היה בשליחות בפולין וחזר ארצה  ב-1947.
מלחמת השחרור, הצבא המצרי מתקדם לאורך החוף, יד-מרדכי עולה באש, פינוי ילדי רוחמה בלילה לראשון-לציון, האימהות יוצאות עם הילדים, זלמן נשאר עם הגברים וקומץ בחורות ברוחמה. הפצצת ראשון-לציון, הילדים היו אז בטיול במושבה והסתתרו בגן הציבורי. לאחר מכן הועברו הילדים לבית-ספר "שבח" בת"א. הנגב במצור, הכבישים חסומים, הקשר מתנהל על ידי אווירונים, בלילות הולכים דרך השדות לרוחמה וממנה. אחרי הסרת המצור חזרנו עם הילדים לרוחמה.


יום שבת, 25 באוגוסט 2018

האימוץ - סיפרו ג'ין ואלכס מאיר



ירמיהו חגי אלכס מאיר ג'ין מאיר ותמר מאיר




האימוץ
סיפרו אלכס וג'ין מאיר
כתבה עופרה בריל
מתוך החוברת "תנו לחיות לחיות" - 1987

סיפורה של מיצי מתחיל לפני שנים רבות, כשרק באנו לקיבוץ. תמר הייתה ילדה פעוטה ומאלכס דרשו שיצא למערכת הבחירות. הילדה כעסה שאני נוסע כל כך הרבה, אבל נרגעה כשהבטחתי להביא לה חתולה כשאחזור מהפעילות.
כשחזרתי ידעתי שעלי לעמוד בהתחייבותי. חיפשתי חתולה בכל מקום ולא מצאתי עד שיום אחד נתקלתי במקרה בחתול רחוב. היא משכה את ליבי בזנבה המיוחד שהיה שחור וזקור כלפי מעלה. תפסתי אותה והבאתי אותה בשמחה רבה לתמר. החתולה הצטרפה למשפחתנו וקראנו לה מיצי.
באותה תקופה לא היה נהוג בקיבוץ לגדל חתולים בבית. כל החתולים היו משוטטים ונהנים לאכול מהאשפה הזרוקה ליד המטבח. מיצי שלנו הייתה חתולת הבית הראשונה. היא התרגלה מהר מאוד לביתנו החם ונהנתה מהאוכל שהגשנו לה. עד מהרה נתעברה מיצי והמליטה גורים חמודים. היא התגלתה כאימא נהדרת, תענוג היה לראותה מטפלת בגורים.
יום אחד יצאתי לעבודתי בפלחה, לשדה שהיה בקרבת קיבוץ גבעת עוז. חרשתי במחרשה גדולה ונהניתי ממראה רגבי האדמה הנשפכים מלהב המחרשה. לפתע עצרתי את הטרקטור. בקרבת להב המחרשה הבחנתי בשני גורים קטנטנים של חתול בר. הם היו מבוהלים, התכנסו לתוך עצמם מרוב פחד, כאילו רצו להיבלע בתוך האדמה. לקחתי אותם בזהירות בידי. הם היו כל כך יפים!! נראה היה שהאם נטשה אותם, כי הם מיד חיפשו בגופי מקור ליניקה. ריפדתי את ארגז הכלים של הטרקטור בשק והנחתי בפנים את הגורים הקטנים.
באותו יום הקדמתי לחזור הביתה, הדרך לעין השופט כאילו התארכה פתאום. כשהגעתי, עצרתי את הטרקטור ליד החדר שלנו, הוצאתי את הגורים ובהתרגשות רבה הבאתי אותם לחדר. ג'ין עמדה והכינה תה. כשראתה את חתולי הבר הוקסמה מיופיים אבל חששה שמא ימותו אצלנו.
החלטנו לנסות ולתת למיצי שלנו, שהייתה אחרי המלטה, לאמץ את הגורים. לא היינו בטוחים שהיא תקבל אותם. הנחנו את הגורים על שמיכה במרחק מה ממיצי. החתולה הריחה בחוש המיוחד שלה שיש משהו מוכר בחדר - גורים הזקוקים לה. לאט לאט נגשה אליהם, רחרחה אותם והתיישבה לידם כדי לתת להם לחוש את חום גופה. כשהגורים החלו להרגיש יותר בטחון, היא הפנתה את פטמותיה לעבר פיותיהם. השניים זללו בתיאבון רב, גמעו ושתו חלב לרוויה.
מיצי שלנו אימצה את חתולי הבר בלי שום בעיה, הם ראו בה אימא לכל דבר.
כשגדלו הגורים והיו לחתולי בר יפיפיים, החלו גם להתנהג כחתולי בר פראיים, ואנו בצער רב החלטנו למסור אותם לגן חיות שבחיפה.
אם תיסעו לבקר בגן חיות שבגן האם בחיפה, אולי תפגשו בצאצאים של אותו זוג חתולי בר שמצאתי לפני שנים בשדות שלנו.

ג'ין מאיר עם הפסל יצחק מרחב מקיבוץ מרחביה שעוזר לה להכין את פסל הדג בבריכת הילדים



יום ראשון, 12 באוגוסט 2018

ההכנה של ההכנה - עופר רימסקי







ההכנה של ההכנה 

כתב: עופר רימסקי (משמר העמק)

הוקרא באזכרה לעינב שנערכה ביום שישי  10.8.2018

בוקר יום ראשון ה – 16.7.95 נפתח בידיעה בחדשות על התאבדותו של מוטה גור, אנחנו שמענו את החדשות האלה בחורשת אורנים ליד קיבוץ ברעם ובשלב הזה עוד התבדחנו על מותו של מוטה, על עזית שנשארה לבד, על מות הגור שלה ועוד. 
היינו רגע לפני היציאה להכנה של ההכנה של הצופי נודד, בהמשך השבוע נצחק הרבה פחות אבל בשביל זה צריך לחזור כמה צעדים אחורה. "סמינר צופי נודד", שהחניכים קראו לו גם "סמינר הישרדות" הוא הסמינר החשוב והטוב ביותר שהיה בזמנו לתנועת השומר הצעיר להציע לחניכיה, הרעיון היה להעמיס קשיים על הגוף והנפש ותוך כדי כך לזקק מחשבות ותובנות על עצמך ועל הקבוצה. 
את תיק הגב מחליף שק תפוחי אדמה אליו מחברים חבלי תמ"ה כרצועות, המזון לשלושה הימים הראשונים מורכב מקילו גרעיני חיטה בערב הראשון, קילו גרגירי חומוס בערב השני וצנצנת דבש בשלישי, תוסיפו לזה קופסת שימורים ריקה לבישול, גפרור אחד לכל הסמינר וזהו, שיהיה בהצלחה. 
עברנו אותו כחניכים בקייץ 87, הדרכנו אותו כיג'ימלים ב – 90 ועכשיו חברנו, עינב ואני, במשימה הראשונה שלנו ביחד, להוביל אותו. על מנת שהחניכים יעברו סמינר משמעותי וטוב, צריכים המדריכים שלהם לעבור את אותו סמינר בדיוק, או כמו שאנחנו קוראים לזה "הכנה אחד לאחד", כדי שהמדריכים יעברו הכנה טובה צריכים המדריכים הבוגרים, ה"ראש-ראשים", לעבור את אותו סמינר בדיוק, הכנה להכנה, כבר אמרנו. 
התאספנו שישה ביער ברעם, ברוך כהן משריד, בחור מבריק ומצחיק במיוחד שהיה חבר טוב, אבנר הדס, ילד טבע ושמוצניק מדביר שנענה למשימה, עידן שפירא, פרא אדם מקומי, שגם הביא אתו את חפצי, החברה האמריקאית שלו שכנראה לא הבינה עד הסוף למה היא מצטרפת, עינב ואני. 
אני הייתי אחרי ניתוח בברך ככה שמוניתי להיות הליווי הרכוב של המסע מה שהשאיר את כל עול ההדרכה על עינב. חמישה שקי תפוחי אדמה נתפרו לתרמילים, שלושה ליטר מיים לכל אחד הועמסו, ביס אחרון מטבלת שוקולד, לגימת קולה אחרונה וההכנה להכנה יצאה לדרך.
הסיכום של עינב ושלי היה שהוא מעביר את כל התכנים במהלך ההליכה ואני מצטרף לשיחות הערב ואחראי עליהם, בערב הראשון פגשתי את הכח בנחל דישון ומצב הרוח היה מצוין, "למי שעבר מסע 120 עם פק"לים, טיול כזה לא יכול להיות קשה !" הודיע אבנר בנחרצות ובשביל עינב ובשבילי, מטאראולוג וימאי, רק לשמוע את זה כבר היה מספיק קשה. 


גם בערב השני, שפגשתי אותם במקום שנקרא "חרבת נבוריה" הם עוד היו במצב רוח מרומם, החום והטיפוס על הר אביתר לא הצליחו לשבור אותם, הרעב קצת כן, מזל שהחבאתי טוב את הקולה שלי בג'יפ וניקיתי את כל פירורי הבורקס ממושב הנהג. יום שלישי ה – 18.7.95 היה יום קשה במדינת ישראל, באשקלון נפלו שני פועלים אל מותם, בואדי קלט, נרצחו שני נערי גבעות שיצאו לטיול, מול חופי ראש הנקרה נפל מטוס של חיל האוויר ובו שני טייסים, אחד מהם ממשמר העמק ובערד, בהופעה של משינה, נמחצו אל מותם 3 נערים. בלי קשר לכל אלו, הגיעו חמשת האמיצים שלנו לאזור קיבוץ כפר הנשיא, ללילה השלישי במראה, ריח ומצב רוח של גוויות, כל נסיון שלי לתאר להם את ארוחת הערב המפנקת של מחר עלה בתוהו, צנצנת הדבש המסכנה מזמן כבר לוקקה עד תום והדיבורים על מסעות ופקל"ים, כמו גם החיוכים נעלמו, היעד הושלם, מחר בסיכום יהיה על מה לדבר.

ביום רביעי אחר הצהריים, נפגשנו שוב בנקודת הסיום של הטיול, פארק הירדן, הייתה לי הרגשה שהם שמחים לפגוש אותי אבל במחשבה נוספת, יכול להיות שהשמחה הייתה למפגש עם השולחן שחיכה מאחורי ועליו אבטיח קר חתוך, פיתות, חומוס, פסטרמה וקולה, הרבה קולה. הצעתי לא להתנפל כדי שלא תכאב הבטן ושיישאר מקום לארוחת הערב אבל רגע  אחר כך, נעלם כל מה שהיה על השולחן כלא היה, כולל הקליפות של האבטיח, רגע נוסף עבר ועינב, שהסדיר את הנשימה, לקח פיקוד והכריז על שעתיים שינה, דקה עברה וכבר לא היה לי עם מי לדבר. 
לארוחת הערב הוכן סיר של 18 ליטר ספגטי בולונז, כמות שמספיקה בשגרה לחמישים איש בערך, הכוח התעורר, רחץ בירדן, מצב הרוח עלה ולאחר שתיים שלוש צלחות של ספגטי התחלנו בשיחת הסיכום. בשלב הזה גילינו את יכולות החפירה של חלק מהנוכחים והשיחה האריכה והאריכה מבלי שנראה סיום באופק, דיברנו על רוח האדם, על מהות החינוך, על אידיאולוגיה ובשעה אחת בלילה הכריז עידן שהוא מוכן להמשיך בשיחה רק אחרי עוד סיבוב של בולונז. הסיר חומם, הצלחות חולקו ובשעה שלוש בלילה, סיימנו את שיחת הסיכום הארוכה ביותר בהיסטוריה של השומר הצעיר. בשעה שש וחצי בבוקר, התעוררנו בבהלה לקולות שקשוק מוזרים, מבט מהיר ימינה ושמאלה הבהיר את התמונה, עידן התעורר רעב ויצא לעוד סיבוב של בולונז, הפעם, בלי לחמם את הסיר.
תכנית היום האחרון הייתה פשוטה, מצטופפים כולם על הג'יפ, ומכירים, בצורה רכובה את מסלולי החוליות הנוספים, אלה שלא הלכנו, אני על ההגה, עינב בעמדת מורה הדרך וארבעה ארבעה על הג'יפ הדוהר מאחורה. חצי השעה הראשונה של הנסיעה עברה חלק כאשר עינב מפליא בהסברים וסיפורים המלווים מדי פעם בקריאת העידוד העצמי "טוב עינב !" אבל פתאום השתרר שקט מוזר מאחורה, עינב לידי עוד הסביר קצת אבל גם הוא השתתק לאט לאט, הסתכלתי עליו לראות אם הוא ישן אבל הוא היה ער, ער ולבן כולו. חשבתי לעצמי שזאת הפעם הראשונה בחיים שלי שראיתי את עינב לבן וכמה מטרים אחר כך הרגשתי דפיקה קלה בכתף, ברוך סימן לי לעצור. 
התמונה הבאה לא הייתה קלה לצפייה, רגע אחרי שעצרתי את הג'יפ, עמדו ארבעה בחורים ובחורה, כל אחד מהם ליד עץ אחר והקיאו את נשמתם. זה היה אקורד הסיום של ההכנה להכנה, משם נסענו בדממה מוחלטת ישר הביתה ועל ההצעה שלי לעצור לאכול צהריים בדרך אף אחד אפילו לא התאמץ להגיב.
הסמינר עצמו היה הצלחה גדולה אבל אני לא יודע איזה השפעות היו להכנה הזאת על כל אחד מאיתנו, מה שאני כן יודע, ששבועיים אחריה הודיע ברוך על שינוי כיוון בחיים וחזר בתשובה, חפצי, מצידה, חזרה לארצות הברית וכל השאר חזרנו לשגרת חיינו רק שכמה שנים טובות אחר כך עוד לא נגענו בספגטי בולונז.



יום שישי, 27 ביולי 2018

אל הבארות - כתבה עדנה קרמר




צמד הפרדות של הקיבוץ בשנות הארבעים

אל הבארות
כתבה עדנה קרמר
הופיע בקובץ "תנו לחיות לחיות" - 1987

ערמון, בנה של הסוסה הלבנה עדינה, תמיד נראה בעיניי כסוס אביר מאגדה. 
רגליים דקות וארוכות היו לו, רעמה חלקה ומבריקה ופרווה חומה שבשמש ממש נצצה. כולם ידעו שערמון הוא סוס שקט ונוח. בעיניים שלו אפשר היה לראות שהוא גם חכם. כשדחפתי לפיו חתיכות חרובים שביררתי מתוך התערובת, היה לועס בתיאבון ונושף עלי נשימות חמות. ערמון הכיר אותי הכי טוב מכל הילדים והבין כל מה שאמרתי לו.
בשעת אחר-הצהריים אחת רכבתי עם אבא ברל על גבו של ערמון אל בארות המים. השמש הייתה קרובה לגגות קיבוץ דליה כשירדנו בדרך המובילה להר הסיד. בדרך היו לאבא תמיד אוצר של סיפורים - על הפרוז'קטור בג'וערה, על כאב הבטן של מוכתר כפריין, על התן המשוגע ועוד. לפעמים היו גם שירים מצחיקים שאפשר ללמד אחר-כך את הילדים - "תום איש חופים",  "ובראש הולך התיש", "פז כולה רז כולה" ועוד. הסיפורים והשירים קולחים ושעטות ערמון מלוות אותנו בקצב קל.
ערמון הכיר היטב את הדרך וכלל לא הצטרכנו לכוון אותו. משני צדי הדרך נעו גלים גלים של שבלים. שדרת הברושים שבקצה השדה הלכה והתקרבה ומעליה התרוממה גבעת ג'וערה. כשעלינו למעבר הסיד חשבתי שאם יישאר לנו זמן נלך לחרוט ציורים בסלע. הקיר הלבן והפריך היה כבר מלא ציורים ושמות של ילדים מכל הטיולים שלנו.

הגענו לבאר. אבא קשר את ערמון לעמוד הגדר ונכנסנו פנימה. משאבת הדינמו נראתה באפלולית כמו חיה ענקית נוהמת. סובבנו יחד את השיבר הגדול שהתחיל לנוע על צירו יותר ויותר מהר, עד שרעד ונקש מתחת לידיים מעוצמת המים הזורמים.
גמרנו ויצאנו לבאר השנייה, בדרך התלולה שיורדת לבוסתן הקטן. פחדתי שערמון יחליק וייפול במדרון וחשבתי שאולי כדאי לי לרוץ למטה ברגל. אבל ערמון היה זהיר ומנוסה והגענו בשלום.
כאן, למטה הקדים הערב לרדת והבאר כולה הייתה מוצלת. אבא קפץ מגב הסוס וקרא גם לי להצטרף אליו. לא רציתי לרדת ואמרתי:
- אני אשאר על ערמון ואחכה לך בחוץ.
- ומי יעזור לי לסובב את השיבר?
- אתה תסובב לבד ואני אשמור על ערמון.
- אז בואי למטה, רדי מהסוס ונקשור אותו. תוכלי לחכות לידו.
-        אני יכולה לחכות על הגב שלו- התעקשתי.
אבא מיהר כדי שנספיק לחזור לפני שהחושך ישיג אותנו. הוא השחיל בחיפזון את המושכות סביב צינור הברז ואמר: "שמרי על עצמך תיכף אצא". נשארתי לבדי על גב ערמון.
נעים להפליג בדמיונות בשעת דמדומים כשהבאר נראית מכושפת. ערמון כבר לא היה סתם סוס מהאורווה שלנו, אלא סוס אביר מאגדה ואני רוכבת על גבו לסלע הסיד שנהפך לארמון לבן...
לפתע נקטע החלום מקול צהלת סוסים שנשמע מרחוק. ערמון נדרך בבת-אחת. בקושי הספקתי להבחין מעבר לשדות בסוסה הלבנה עדינה וכבר ענה לה ערמון בקול צהלה, ניתק את המושכות ופרץ קדימה.
צעקתי מרוב פחד: "אבא בוא מהר! ערמון, עצור!!!" אך הסוס המשיך לדהור בדילוגים גבוהים שהקפיצו אותי על גבו. נאחזתי באוכף בכל הכוח וצעקתי. הדהרות הרמות הגלישו אותי לצד. ניסיתי לחבק את האוכף, את הסוס, ופתאום דילוג גבוה ו..הופ! נפלתי על הארץ ופני כבושים באדמה.
כמו מבעד לערפל שמעתי שעטות סוסים וצעקות: "מה קרה לילדה? ", "איפה היא?"
"תפוס את ערמון"...

זאב טל על הסוסה ליד האורווה בשנות הארבעים


מישהו הרים אותי והתחיל לנקות בעדינות את פניי החבולים. היה זה איסקה שהגיע אלי ראשון, רכוב על עדינה. מהצד השני הגיע אבא בריצה מבוהלת. איסקה הרגיע אותו :"למזלה נפלה על שדה חרוש.." בדקו אותי מכל עבר לראות אם אין פצע אנוש או שבר ".
"הילדה יצאה בחסד, הרבה שריטות ושפשופים, אך אין מה לדאוג "- המשיך איסקה להרגיע.
עיניי זלגו דמעות. "נו, די לבכות" ניחמו אותי, "נחזור לבאר. יש שם מים, נשטוף את הדם והכול יעבור".
אבל אני לא יכולתי לכבוש את הבכי. בכי של כאב ויותר מכך של עלבון. אסור היה לערמון לברוח ככה. הוא ידע שאני יושבת עליו לבד. 
ראיתי את ערמון עומד בשקט ליד עדינה אימו וסירבתי לעלות על גבו. איסקה עלה על ערמון ואבא הרכיב אותי על עדינה חזרה לבאר. המים הצוננים קצת צרבו וקצת נעמו לי, אבל הדמעות לא פסקו. איך סוס גדול כזה לא יודע להתאפק כשהוא רואה את אימא שלו? אני אף פעם אל ארכב עליו, לא אטפל בו ולא אתן לו חרובים!!!!
היה כבר חשוך וקריר. רכבנו חזרה בדרך העולה הביתה לקיבוץ. משדרת הברושים נשארה רק שורה של צללים אפלים והשיבולים היו ים של חושך. מרחוק יללו תנים ומולנו נצצו אורות הקיבוץ. הגענו.
איסקה נשאר להתיר את הסוסים ואבא לקח אותי לצריף המרפאה, שם האחות ציירה על פני ביוד. חבר אחד צחק ואמר שאני נראית כמו ציור מקושקש או כמו מפה גיאוגרפית. התביישתי ללכת עם הפנים המקושקשים לבית-הילדים. כולם יצחקו והכול בגלל ערמון.
אימא ניסתה לשכנע אותי ללכת לישון, אבל התעקשתי וסירבתי. לבסוף היא אמרה לאבא בצחוק: "אולי נכין לה מסכה שתסתיר את הפנים?". אבא אמר: "לא צריך להכין, יש לה כבר מסכה נהדרת" ובלחש הוסיף: "אם ישאלו אותך יותר מדי שאלות, תגידי שזאת המסכה שלך לפורים". כולנו צחקנו והלכתי לישון.

האורווה והסוסות בשנות הארבעים


עבר שבוע והשריטות שהגלידו העלו קרום דק. בשעת אחר-הצהרים אחת הלכתי לחדר-ההורים. כנראה שהייתי שקועה במחשבות ולפתע מצאתי עצמי בדרך לאורווה. מיד עלו בי רגשות כעס ונקם: "עכשיו אטפל בכל הסוסים ובערמון-לא!". נכנסתי לאורווה והשתדלתי להתעלם מערמון אבל דווקא הוא צהל לקראתי. התאפקתי לא להביט בו ולקטתי חתיכות חרובים מתוך התערבות בשביל הסוסים האחרים. ערמון שוב צהל. הצצתי לעברו וראיתי שהוא מביט בי בעיניים עצובות וטובות. אולי הוא מתחרט? אולי הוא בכלל לא התכוון?
התקרבתי אליו. ערמון הרכין את ראשו ואכל בתיאבון את החרובים מתוך ידי. הרגשתי את נשימתו החמה מלטפת כמו תמיד.
והנה מישהו תפס אותי מאחור והניף אותי על גבו של ערמון. זה היה אבא. 
שוב יצאנו יחד על גב ערמון אל הבארות.

יום שישי, 6 ביולי 2018

הצלופח - כתבה עופרה בריל





הצלופח
כתבה עופרה בריל
מתוך החוברת "תנו לחיות לחיות" - 1987

באותם ימי חופש עליזים היה חם מאוד, אותו חום קיצי לוהט בו לא רוצים לעשות הרבה, אלא להשתכשך במים הקרים בבריכה. אך לצערנו אותם מי בריכה היו דרושים להשקיית המטעים בעונה החרבה, ולנו היו חובות אחרים כילדים בוגרים ונאלצנו מדי פעם לוותר על תענוג זה. אך לא חסרו לנו תענוגות אחרים.
היו לנו משחקי דשא - "שבויים", "מלך מלך חיילים, את מי אתם רוצים?" והיה משחק "שיירמיר". היינו משחקים בערבי הקיץ החמים, כשלא התחשק ללכת בערב לחדר ההורים.
אבל הכיף הגדול ביותר שהיה לנו היו טיולי החופש, חופש במלוא מובן המילה. קבוצת ילדים התארגנה והחליטה לסייר בסביבה מבלי לספר לאף מבוגר. נכון שכעסו עלינו כשחזרנו. בייחוד הורינו שלא הבינו איך "ילדים מבוגרים עושים שטויות כאלו", "שאנחנו יודעים שמסוכן לטייל לבד ",  "ושאם עוד פעם זה יקרה..." הבטחנו אך לא קיימנו כי באותם טיולים הרגשנו עצמאות ובגרות.
באחד מאותם ימים החלטנו לסייר בוואדי עין-סוכר. עשינו שותפות - דובי, אבי, עינת, גילה ואני יגאל. יצאנו בשעות הבוקר כשהשמש לא יקדה והרוח הפיחה משב רוח צונן.
ירדנו בדרך המובילה במורד הברושים דרך "שער הדיר" ועברנו ליד המטע. עינת ראתה שזיפים בשלים והייתה כבר מוכנה לגשת לקטוף, אבל דובי משך בידה ולא נתן לה ללכת לכיוון המטע -  "עינת,מה איתך? עוד לא הספיקו לקטוף פה וכבר את מוכנה להשמיד יבול.." דובי הצדקן (תמיד הוא צודק) אבל עינת לא התכוונה להרבה, רק לכמה.
המשכנו ללכת. עברנו את ג'וערה. ראינו חיילים מטפסים ב"שביל הייסורים" והזיעה נוטפת מהם כקילוחי מים. ידענו שזהו אחד מתרגילי העונש שנותנים להם בגלל עבירות צבאיות.
"אילו אני הייתי המפקד" אמר אבי בעיניים חולמניות "לא הייתי נותן להם עונש כזה".
- "מה יש?" - שאלתי- "בסך הכול ארבעים מטר גובה!"
- "השתגעת, מה אתה מדבר? אתה כבר לא זוכר שמדדנו במקלות? מלמטה עד הגבעה למעלה יש מאה מטר  לפחות", אמר דובי בקול שלא ניתן לערעור.


קבוצת אלומה בגיל הגן



המשכנו בדרכנו שהתפתלה ונכנסה בין שני יערות גדולים. נעשה קריר ונעים. הגענו ל"עין סוכר" והתיישבנו על יד המעין לפיקניק זעיר. בוואדי זרמו מעט מים וטעמם היה ערב לחיך. שיחי פטל הסתירו את הנחל מעין אדם, אך פה ושם התנכל האדם לטבע וחתך מהשיחים, כך שנותרו מקומות חשופים שאפשר היה להשקות בהם עדר כבשים.
גילה ועינת הוציאו מהתרמיל תפוחים ועוגיות. הדלקנו מדורה קטנה, בנינו תנור, דובי הביא בפחית מים מהמעין וחיכינו שהמים ירתחו.
בינתיים ניגשתי לוואדי לטבול את רגלי. חלצתי סנדלים והמים הקרים צרבו בכפות רגלי. לפתע חשתי בזוחל המתפתל בין רגלי. קפצתי ממקומי בזעקה. הילדים באו בריצה - "מה קרה,יגאל?" שאלו כולם במקהלה.
"אני לא יודע, איזה נחש מתפתל במים" עניתי ברעדה.
דובי ניגש קרוב, הסתכל בהרכנת ראש עמוקה - "יו, הביטו, זהו צלופח! עינת,הביאי מהר את הפחית בלי המים".
עינת רצה וצעקה - "אבל המים רותחים, דובי!".
"אין דבר, שפכי אותם" ציווה בקולו, שאין עליו עוררין.
היא נטלה את הפחית, שפכה את תוכנה בזהירות והביאה את הפחית הריקה. דובי נטל אותה וניסה לעלות בחכתו את הצלופח. אנחנו עמדנו מסביבו ועזרנו לו. חמקנותו של הצלופח הייתה מפתיעה בזריזותה. דובי חלץ סנדליו ונכנס למים. אני גירשתי את הצלופח לכיוונו של דובי והוא שם את הפחית בעומק המים. מאמצינו הוכתרו בהצלחה והצלופח נלכד.

ילדי 'אלומה ' מאלמים אלומות 



עכשיו צצה הבעיה - "מה נעשה בו?"
דובי ועינת הציעו להביאו לכיתה להסתכלות. אבי וגילה הציעו פשוט לשחררו משום צער בעלי חיים. אני  העליתי רעיון שכולם נדהמו לשמוע - "ילדים", אמרתי, "קראתי בספר אחד שבשר הצלופח טעים מאוד, בואו נבשל אותו ונטעם." משום מה,דווקא הצעתי התקבלה בהלהבות.
הוספנו מים לפחית ושמנו שנית על התנור שהיתקנו. הצלופח הרעיד את הפחית בייסוריו המתבשלים לעינינו. גילה הסבה עיניה, לא יכלה להסתכל. כאשר רתחו המים הורדנו את הפחית, שפכנו את המים הרותחים יחד עם הצלופח המבושל על פיסת נייר שהייתה איתנו. 

"מי מנסה ראשון?" שאל דובי. "זה שהציע"- התגרתה בי גילה. "או קי", אמרתי,  "לא איכפת לי לנסות". נטלתי חתיכה והרגשתי בחילה נוראה שעלתה מעמקי קיבתי.
נשפתי אוויר כדי להתגבר על הבחילה ונגסתי בעצימת עיניים מבשר הצלופח - "לא רע! בהחלט לא רע" המרצתי את חברי שיטעמו.
ובאמת הבשר היה טעים. כולם ניסו. אפילו גילה, שראיתי כיצד היא מתגברת בקושי על הבחילה ומכניסה לפיה נתח בשר.
כאשר סיימנו את מבצע אכילת הצלופח כבר ירד היום. קמנו בריצה עשינו דרכנו חזרה הביתה. כשהגענו לכיתה נושפים ויגעים מהמאמץ, הילדים כבר גמרו את ארוחת הערב. 
המטפלת ראתה אותנו בהיכנסנו ונדהמה -  "איפה הייתם? כל הקיבוץ על הרגליים. מחפשים אתכם. נו,מה אפשר לעשות לכם?" בנימה של ייאוש וחוסר אונים סיימה את משפטה.
ישבנו לאכול בשקט מבלי לומר מילה. ידענו שהיא צודקת וכל מילה שלנו תחמיר את מצבנו.
גילה התחילה הראשונה. היא קמה בריצה החוצה והקיאה כל אשר היה בתוכה. אחריה השאר. אני ישבתי חיוור מבלי לנגוע באוכל והתאמצתי בכל כוחי לכבוש את הבחילה. אבל בסופו של דבר לא יכולתי יותר והקאתי לתוך הכיור. שולה המטפלת התרוצצה בינינו, נבוכה וחיוורת כסיד - "מה קרה? מה אכלתם?"
כשנרגענו תפסה אותי שולה בכתפי בחוזקה - "יגאל, אתה תספר לי את האמת, מה אכלתם?"
אני לא העזתי להרים פנים אליה ובעיניים הפוזלות לסוליות סנדליהם של חברי אמרתי - "אני חושב שזה משזיפים שמצאנו בדרך.."
חברי שהביטו בי קודם בעיניים נבוכות, השפילו מבטיהם.
כך נסתיים אחד מבילויינו האהובים- "טיול העצמאות". 
באנו על עונשנו פעמים - בייסורי קיבה ומצפון ובריתוק לבית.

יום חמישי, 5 ביולי 2018

הסוסה כוכבת - כתב מנחם שילוני



טוביה שילוני (אבא של מנחם ושרה שילוני) עם הסוסה כוכבת



הסוסה כוכבת
כתב מנחם שילוני
מתוך החוברת "תנו לחיות לחיות" - 1987


כשהקיבוץ שלנו עדין היה בחיתוליו, לא דהרו על טרקטורים ולא על משאיות ענקיות,דהרו בעיקר על סוסים. הסוסים היו כלי העזר החשוב ביותר לכל העבודות החקלאיות.
הייתה אז בקיבוץ אורווה ובה סוסים רבים, אך סיפורי הפעם הוא על סוסה ושמה "כוכבת", סוסה לבנה כשלג.
אנו, הילדים, אהבנו מאוד את כוכבת. היא הייתה סוסה נבונה ושקטה.
לעתים בשבתות, רתמנו אותה, אפילו ללא עזרת מבוגר, לכרכרה עם ספסל עץ פשוט, העלינו את כל ילדי הגן וכוכבת לקחה אותנו בדהרה קלה לטיול בשבילי הקיבוץ ובסביבה הקרובה. בדרך תמיד זכרנו לתת לה משהו לאכול- תפוז חתיכת סוכר או בננה. את התודה השיבה לנו בצהלת שמחה עליזה.
באותם ימים היו לקיבוץ שלנו מטעי שזיפים ותפוחים וכרמי ענבים. כוכבת הייתה הסוסה של המטעים ובעונת הקטיף הייתה לה עבודה רבה. 
כל ימי השבוע הובילה עגלה עמוסת ארגזי פרי - שזיפים אדמדמים ירקרקים וצהובים, ענבים ירוקים ושחורים מתוקים כדבש ועוד. אנחנו אהבנו להצטרף להובלה ובדרך לטעום מהפרי. כשכוכבת הגיעה לעליה הגדולה שלמרגלות ג'וערה עד לשער הדיר, קשה היה לה למשוך את העגלה העמוסה. אז היינו יורדים מהעגלה ועוזרים לה לעלות הביתה.
בבית, לאחר שפרקו את ארגזי הפרי לבית הקירור, היינו מובילים את כוכבת לאורווה, מתירים אותה מהרתמות, מסרקים את שערה במסרק גדול ונותנים לה לשתות מים ולאכול תערובת עם חרובים. מאוד אהבנו להביט בה בעת אכילתה.

סוכת האריזה של המטעים - יוסף וילפנד טוביה שילוני יהודית קוצר ועוד..


יום אחד קרה דבר שהרגיז אותנו מאוד, ומעשה שקרה כך קרה:
יצאנו לטיול לגבעת הרקפות (מצפון למיברג הישן) בדרך עברנו ליד מטעי השזיפים. פתאום שמענו חבטות, הצלפות וצעקות, רעש ומהומה. התקרבנו... ומה רואות עינינו?
כוכבת רתומה לעגלה עמוסה בארגזי פרי ועליה יושב חבר ומצליף בסוסה בשוטו, מצליף וצועק - "דיו סוסה עצלנית! דיו סוסה מפונקת! קדימה! קדימה!"
אנו עומדים בצד ורואים שכוכבת מנסה בכל כוחה למשוך את העגלה, אך אינה יכולה. מכות השוט ירדו עליה בלי הרף. ראינו דמעות בעיניה וידענו שהיא רוצה מאוד להצליח למשוך את העגלה, אך המשא כבד מאוד והעלייה קשה.
כשראינו כמה הסוסה סובלת, התקוממנו. כולנו, כל ילדי הגן, פתחנו בצעקות על החבר שהיכה את כוכבת - "אתה איש רע, מה אתה עושה לסוסה שלנו? כוכבת היא לא סוסה עצלנית! היא הסוסה הכי טובה והכי חרוצה! אסור להרביץ לה! די תפסיק! תפסיק!"
החבר הביט בנו בהשתאות. הוא לא ציפה לקבל "מקלחת" כזו מילדי גן. חשב לרגע ואמר - "טוב ילדים, אתם יודעים מה? אם כוכבת שלכם באמת כל כך חרוצה וטובה, נראה אתכם משכנעים אותה להביא את העגלה עם הפרי הביתה.."

חלק מילדי מעין - השישיה - בגן


אנחנו רק לזאת חיכינו. מיד ניגשנו לסוסה שהייתה עייפה ורצוצה ודמעות עלבון בעיניה. ליטפנו אותה והרגשנו שהיא רטובה מזיעה. אחד הילדים רץ והביא את קנקן ה"קליפונצ'ס" (השתייה האדומה שקיבלנו לארוחת עשר) והשקינו את כוכבת הצמאה.
הסוסה, שהכירה אותנו, מיד נרגעה והחלה לצהול. כאשר התאוששה קצת הסתדרנו כולנו, כל ילדי הגן, סביב העגלה, על מנת לדחוף ולעזור לה בעלייה הקשה.
כך בקלות רבה ובכוחות משותפים עלינו הביתה. הגענו לבית הקירור בצהלה ובשמחה.
החבר שראה זאת, זרק את השוט  והבטיח לנו שלעולם לעולם לא יכה עוד בשוט את כוכבת שלנו, הסוסה הטובה והחרוצה.

ילדי מעין עם לאה טל


יום ראשון, 1 ביולי 2018

הייתה לי ילדות - כתבה מרים גלילי




מרים גלילי


הייתה לי ילדות 
סוף דבר לחוברת –לחיות עם חיות – 1987
כתבה: מרים גלילי

הייתה לי ילדות צהובה ופלומית כאפרוחים שאך בקעו לעיני במדגרה. תלתלית כפרווה הרכה והמהבילה של טלה בן דקה שנולד לעיני. שוקקת ומקציפה כעגל הרעבתן המוצץ את כף ידי בשעת ההאכלה.
הייתה לי ילדות של שלשולים חמקמקים – חלקלקים באדמה התחוחה והריחנית, של איסוף סבלני של חיפושיות משה רבנו וספירה קפדנית של כמות הנקודות, של זנב שממית מיותם שנשאר בידי.
בעונת האביב הייתה לי ילדות של פליאה, תהיה וסקרנות עצומה לנוכח כלבים "מחוברים" וחלזונות "מאחודים" ותרנגולים בחיזורי שחרית נמרצים, צפרדעים העושות "שק קמח" אילים מיוחמים, טווס המתהדר בנוצותיו לפני זוגתו, הפרים בעונה,עד אחרון הדרורים – כולם קשובים אל האביב, עסוקים בטקס העונתי, הנצחי, החוזר על עצמו של התחדשות.
הייתה לי ילדות רצופת הצצות אביביות אל קינים ועוללים של צופיות, פשושים, סנוניות ובולבולים במטע השקדים. 

לאה טרש עם חבר על חמור


הדרורים הפעוטים שנשרו מעצי האורן ברוח האביב- פירות מוזרים, זעירים, עזובים וחסרי אונים למרגלות הקן, והניסיונות הנואשים להשיב להם חיים.
ילדות נועזת במרדף הקיצי אחרי הדבורים שבקצהו חפיסת שוקולד נכספת- נחטפת- נטרפת.
ילדות של חרדונים המבצעים את תרגילי עליות הבטן על גגות וקירות מעולפי חום הקיץ. 
ילדות של חלזונות לבנים תלויים אשכולות אשכולות, מתנדדים על הדרדרים הסגולים בשולי הדרך.
ילדות- הסתיו והחורף של החסידות הנודדות, "נחליאלי קל זנב" וחלזונות מקציפים לאחר היורה.
ילדותי הייתה מסע אישי ואינטימי בחברת בעלי החיים, מסע מלא סוד והבטחה, אשר פקח לפני, כעדות- בגעייה ופעייה, בזמזום ובקרקור בהמיה וגעגוע וצפצוף וצרצור, וללא מילים, את סדר הבריאה, את קצב העונות, את סודות החיזור, את קסם הבקיעה והלידה, ואת עצב הפרידה.
במסע חיי הרחקתי ממחוז ילדותי, וקשרי עם בעלי הכנף ומטלפיי הטלף והזוחלים למיניהם נתמעטו ואינם עוד כה אינטימיים.

ושוב לאה טרש מקבוצת זית עם חבר


אבל לעיתים, כשאני נזכרת בישיבה הנצחית, המאופקת ליד תיבת ההטלה במשק הילדים, כשתרנגולת מקרקרת את "קרקור ההטלה" שלה ולתוך כף ידי הקטנה צונחים נולדים להם החיים עצמם בדמות ביצה עגלגלה, רטובה, חמימה, אז כל השאלות נענות מעצמן, כל התהיות באות על סיפוקן, ובאה עלי הרגשת ניחומים ובטחון.
ילדות כזאת הייתה לי.

קבוצת  זית עליזים ושמחים


עלילות ציפופו וציפה - כתבה זהבה קולקופסקי


קופיף (לא בטוח שציפופו) בידיה המסורות של עדי קולקופסקי




עלילות צ'יפופו וציפה
סיפרה זהבה קולקופסקי
מתוך החוברת "תנו לחיות לחיות" - 1987 

צ'יפופו מגיע אלינו ומחפש לו חברה....
מכירים את עודד וינר (עינב)? הוא היה הטייס הראשון מעין השופט ובמסגרת תפקידו נשלח לאוגנדה שבאפריקה, ללמד טייסים אוגנדים להטיס מטוסים. בשובו לארץ הביא לילדי הקבוץ קוף במתנה. הקוף התקבל בשמחה רבה ושוּכָּן במשק הילדים.
מיד נמצא לו שם, צ'יפופו (משום מה קל מאוד למצוא שמות לקופים..)
צ'יפופו היה קוף רגזן. הוא לא סבל את מבטיהם של הצופים בו מעבר לכלוב והיה לו דחף בלתי ניתן לשליטה לברוח מהכלוב. וכשברח – הייתה קמה מהומה גדולה ברחבי הקיבוץ. ילדי החברה היו מתרוצצים ומכריזים בקולי קולות- "צ'יפופו ברח, צ'יפופו ברח! ".
באחת מהבריחות האלו הגיע צ'יפופו לבית משפחת מור. זה היה בשעת אחר הצהרים. צילה נחה במיטתה עם כוס קפה בידה ושעיה היה עסוק במצלמתו. לפתע נשמעו קולות הילדים- "צ'יפופו ברח, צ'יפופו ברח! ".
שעיה יצא מהחדר במהירות ושכח לסגור את הדלת. הוא רץ לעזור לילדים לתפוס את הקוף. בינתיים צ'יפופו ראה דלת פתוחה. בלי לדפוק ובלי לשאול אם מישהו מזמין אותו, נכנס לחדר.
צילה ראתה את האורח הלא קרוא וקפאה על מקומה. צ'יפופו כנראה חש בחרדתה, ניגש אליה וחיבק אותה חזק בזרועותיו, נטל ממנה בעדינות את כוס הקפה והחל ללגום. צילה נשארה קפואה. בינתיים הילדים קראו לשעיה -  "הקוף בחדר שלך!".
שעיה רץ לחדר וכשהגיע לדלת הפתוחה ראה את צילה שוכבת לבנה כמו פסל וצ'יפופו מחבק אותה ולוגם בנחת את הקפה שלה...
שעיה ניסה להרגיע את צילה -  "אל תפחדי, אל תזוזי, הוא לא יעשה לך כלום.."
אל תחשבו ששעיה היה לגמרי שליו ובטוח, אבל הייתה לו ברירה? צילה כל כך מבוהלת, ואפילו קפה להרגעה לא נשאר לה.
שעיה נכנס, לאט לאט התקרב לקוף ופיתה אותו בפרוסת עוגה. לבסוף הצליח להרימו ולהוציאו מהחדר.
כשהלך עם הקוף להחזירו לכלוב, נזכר שעיה בתמונה המשעשעת של הזוג המוזר והצטער שלא הספיק לצלם אותם, הרי המצלמה הייתה מוכנה על השולחן.
עדי עם הקופיף


צ'יפה מצטרפת ובורחת...
לאחר הביקור בבית משפחת מור, היה ברור לכולם שצ'יפופו זקוק לחברה. הביאו לו את צ'יפה, קופה חמודה, שתהייה לו לבת זוג.
אבל צ'יפופו הרגזן, במקום לשמוח ולהסביר פנים, כעס שעליו להתחלק עימה באוכל ובכלוב. הוא לא הפסיק להציק לה, לחטוף ממנה את האוכל ולגרש אותה מקרבתו.
כך קרה יום אחד, שצ'יפה החליטה לברוח מהכלוב. בכפות רגליה הקדמיות , חפרה מנהרה קטנה מתחת לרשת הכלוב, נדחקה ויצאה החוצה. צ'יפה הייתה שיכורה מהחופש. היא קיפצה מעץ לעץ עד שהגיעה לאזור גני הילדים.
משני הגנים בחרה את הגן עופר של מיכל (קציר) ורינה (ירון).
צ'יפה קיפצה לתוך הגן והחלה להסתובב בין החדרים. הילדים נסו בבהלה החוצה. רינה עמדה חיוורת כסיד ובהרבה סבלנות הרגיעה את הילדים. צ'יפה בדקה את כל המיטות בגן, אחר כך נכנסה לחדר האוכל, טעמה פרוסת לחם ותפוח ומשם קיפצה לחדר המשחקים. לפתע נשתרר שקט בגן. צ'יפה הייתה בחדר המשחקים ואף אחד לא ידע מה היא עושה שם.
רינה נכנסה על קצות האצבעות, הציצה בדלת חדר המשחקים ולתימהונה הרב ראתה את הקופה החמודה מתחבקת עם קוף בובה גדול ושעיר. (כנראה סבלה כל כך מצ'יפופו שבאה להתנחם בחיקו של הקוף הגדול והנוח..)
בינתיים הספיקו להזעיק את אבנר דיין שהיה המומחה הגדול לתפיסת הקופים. הוא ניגש אל צ'יפה, הרים אותה בעדינות והחזירה לכלוב. כשנעל את השער נזף בה – "עוד פעם אחת את בורחת- תראי מה נעשה!!".

גן עופר שנות השמונים


יום שישי, 29 ביוני 2018

סופה העצוב של חישורה - כתבה עדנה קרמר



לא חישורה אבל דומה לה



סופה העצוב של חישורה
כתבה עדנה קרמר
מתוך החוברת "תנו לחיות לחיות" - 1987


איזה מין שם זה חישורה? של איש? של אישה? של כלב או סוס?
חישורה היה שם של חתולה, ולא סתם חתולה, אלא חתולה חלוצה, אם לכל חתולי עין השופט.
חישורה הוא גם שם יהודי, המורכב משני שמות - חיה-שרה.
אצל היהודים בארצות הגולה, היה נהוג לתת לכל ילד שני שמות -חיים-יענק'ל, חנה – דבורה, ציפקה- ביילה ועוד צירופים כאלה.
כשחישורה הגיעה למחנה הקיבוצים בחדרה, היא הייתה חתולה צעירה וזריזה, אך רזה ומורעבת. חישורה התחילה לבקר בקביעות במטבח הקיבוץ, שהיה אז בצריף קטן. היא הייתה פולשת פנימה בגניבה וחוטפת בכל הזדמנות מהאוכל הדל שאכלו בימים ההם. עובדות המטבח כשרק ראו אותה, מיד גירשוה בצעקות וגידופים.
לגודל מזלה, התאהב בה ינק'ה, שהיה משוגע לחתולים, ובעיקר לחתולות. על אפן וחמתן של עובדות המטבח, התחיל לטפח ולפנק את חישורה, והוא זה שהעניק לה את שמה המיוחד. יש הטוענים שחישורה הוא צירוף שמותיהן של החברות שעבדו אז במטבח.
ינק'ה הגן על חישורה ולא נתן לפגוע בה לרעה. הוא היה סוחב למענה דברי מאכל שהיו מיועדים לחברים וזה הגביר את רוגזן של עובדות המטבח, שהיו טוענות בלהט - רק החיה הזאת חסרה לנו כאן? רובצת כל היום, מתעצלת וזוללת את המעט שיש לנו!
וינק'ה היה מגן – "ביום היא רובצת, אבל בלילה היא מחסלת את כל העכברים והחולדות!"
כנגד הטענה הזאת לא היה מענה.

חדר האוכל בחדרה 1935


תוך זמן קצר הבריאה חישורה והתמלאה. פרוותה המנומרת, שהפכה חלקה ומבריקה, משכה ליטופים ופינוקים לרוב.
לאט לאט התרגלו החברים לחישורה והתקשרו אליה. לא תאמינו, אפילו עובדות המטבח התחילו לחבב אותה והכינו עוברה שאריות אוכל בקערה מיוחדת. כך הפכה חישורה לחתולת הקיבוץ.
איש לא זוכר בבירור אם חישורה הייתה בין העולים לג'וערה, אך ברור לכולם שהיא השתתפה בעליה לעין השופט.
כאן, בקיבוץ הצעיר והקטן, נהנתה הרבה שנים ממעמד מיוחד של חתולה וותיקה ומיוחסת. בפינת הקומונה הכינו לה סלסלה מיוחדת ומרופדת, שבה אהבה להתכרבל ובה המליטה גורים, דור אחרי דור, עד שמילאו את חצר הקיבוץ.
והנה יום אחד פרץ ויכוח בין ילדי קבוצות אורן, עופר ואילה - מה יותר שווה, כלבים או חתולים?
מצדדי הכלבים טענו שחתולים הם בוגדניים ואילו הכלבים נאמנים וחוזרים את בעליהם מכל מקום בו ימצאו.
מצדדי החתולים לעומתם התגאו שחתולים, אפילו אם יפלו מראש הגג, לא יקרה להם כלום. תמיד יפלו על הרגליים. אפילו אם יזרקו אותם עם הראש למטה, הם יתהפכו באוויר ויפלו על הרגליים.
מגיני הכלבים תבעו הוכחה. מה עושים? אין פשוט מזה, תופסים את חישורה.
וכך קרה שחישורה הועלתה אל גג הביתן, וכשהפכו אותה ראש למטה ורגליים למעלה, עפו צעקות מהגג לאדמה וחזרה:
- אל תזרקו- היא תמות!
- תזרקו, נראה אתכם!
- לא לזרוק!
- לזרוק!
ו..זרקו!
תאמינו או לא תאמינו, אבל חישורה הוכיחה בגופה שהכלל נכון - חתולים נופלים על הרגליים.

ילדי עופר ואילה בטיול עם שיקה וינר


אוהדי החתולים הריעו משמחה למראה חישורה שצנחה בשלום, אבל מפלגת הכלבים לא נכנעה. בפיהם שוב טענה ניצחת:
- חתול, לעולם לא יצליח לגבור בקרב על כלב!
ומפלגת החתולים אומרים:
- חתולים יותר זריזים מכלבים, תמיד יצליחו לחמוק, לטפס על עץ או על גג.
הויכוח התלהט עד שתומכי הכלבים הודיעו שהם יכולים בקלות להוכיח את צדקתם. מיהרו והביאו את ויקי, הכלב החום השקט והסבלני שבקושי ניתן להוציא אותו משלוותו.
חבורת אוהדי הכלבים התייצבה מאחורי הכלב וניסתה בלהט לשסות אותו בחתולה. חישורה המבוהלת ברחה אל סבך שיחי הרוזמרין שלצד חדר האוכל והחבורה הצעקנית בעקבותיה. הילדים גררו איתם את ויקי, בעל כורחו, דירבנו אותו בדחיפות, בהנפות ידיים וצעקו בקולי קולות:
- תפוס אותה! תפוס אותה!
הלהיבו זה את זה עד שהתחילו ליידות אבנים ומקלות. לבסוף הצליחו בלהיטותם הרבה להדביק אפילו את ויקי, שפתח בנביחות עזות ונדחף לעומק השיחים.
הסוף היה עצוב. חישורה מצאה את מותה. אף אחד לא חשב שכך זה יגמר. הכול התחיל משטות, מוויכוח טיפשי. כולנו עמדנו בשקט אשמים ומבויישים, אפילו ויקי.
לאט לאט התפזרנו.
מותה של חישורה גרם לחברים צער גדול. לא רק על החתולה הצטערו, אלא בעיקר עלינו, בניהם, שהבאנו לידי כך.
בבירור שנערך לנו הביע כל אחד מאיתנו בבירור שנערך לנו הביע כל אחד מאיתנו חרטה וצער על מה שקרה, אבל ידענו היטב שהחרטה באה מאוחר מדי. גם עונש קיבלנו - אסרו עלינו לצאת מבית הילדים וללכת לחדרי ההורים. על זאת התגברנו ללא קושי בכוח החברותא. העונש האמיתי היה רגשי האשמה וייסורי המצפון שהציקו לנו זמן רב.

ילדי קבוצות אורן ועופר בשנות הארבעים



סיפורים על ויקי - הכלב של קבוצת עופר - כתב עמוס כרמל



ויקי עם אליעזר לביא אמציה דיין ויגאל זכאי



סיפורים על ויקי, 
הכלב של קבוצת עופר,
כלב לציד דובים שהעדיף חולדות וחתולים
כתב עמוס כרמל
מתוך החוברת "תנו לחיות לחיות" - 1987
הסיפור על ויקי איננו רק קורותיו של כלב שגדל בקיבוץ, זהו גם סיפור ילדותנו.



ויקי הובא לקיבוץ בתוך קופסת קרטון קטנה. גור-כלבים חום רועד ומייבב. כך הוא התגלה לעינינו כאשר טוביה (לישנסקי) פתח את הקופסה באיטיות מרגיזה. לפתע אחז בכלבלב ביד אחת, הניפו למעלה מעל כל הראשים ואמר - "זהו ויקי, כלב מגזע מיוחד לצייד דובים. טפלו בו יפה!"
עתה כבר סובבו את הקופסה כל ילדי חברת הילדים. במרכז הגדולים, קבוצת "אורן" ובראשה יוסי, בנו של טוביה, שידע כבר מאתמול על ההפתעה ולכן לא ישן כל הלילה.
סביבם "העופרים" שפרצו מהכיתה עוד בטרם הסתיים השיעור. והקטנים, "אילה" שלקול ההמולה וצעקות השמחה עזבו את שעור הספורט במגרש והגיעו מזיעים ומתנשפים, מפלסים להם דרך אל היצור המבוהל.
"למשק הילדים, למשק הילדים", נשמעו צעקות מכל עבר. וכבר נעה כל החבורה לשכן את צייד הדובים באחד מהכלובים הפנויים, לצידם של עורב שבור רגל, דורבן שנתפס בגבעת-נח (ג'וערה), זוג יוני בר, עופר שהפלחים מצאו בשדה, חמור שברח מאחד הכפרים הערביים ושני טלאים יתומים שהובאו מהדיר.

משפחת לישנסקי עם ויקי 


באותו לילה ראיתי בחלומי כיצד ויקי לוחם בשני דובי גריזלי ענקיים, מסתער עליהם, הודף אותם לאחור אל תוך הג'ונגל המאיים ואינו נרתע מכפותיהם ומשיניהם החדות הנוטפות ריר.
ויקי לא נשאר זמן רב בכלוב כאחת החיות שנתפסו בשדות. הוא למד עד מהרה לקרוע את רשת הכלוב, לזחול מתחת לגדר, להתגנב לאחת הכיתות ו"לפוצץ" שעור, לשמחתם של הילדים.
לימים גדל ויקי ונהיה כלב גבוה וחזק, שבקצהו האחורי זנב שוט גמיש וקשה, שהיה מכה על ימינו ושמאלו ברגעי שמחה והתלהבות, ממש הכאיב לרגליים חשופות שנקרו לו בדרכו. מלפנים היה מצוייד באף רטוב ורגיש ובשיניים שאף פעם לא נגעו באיש. אוזניים ארוכות השתלשלו לו לצידי הראש והסתירו לא פעם קרציות שמנות ומגעילות.
באותה עת לא היו כלבים "פרטיים" בקיבוץ. הכול היה משותף וגם ויקי. הוא היה של כולם. כל קבוצה הייתה אוספת את האוכל שנזרק ל "לציבורית" (קערה מפח לשאריות) ומביאה לויקי. היו אף ילדים שוויתרו למענו על המנה השלישית. לא פעם ניצל בזכותו ילד שהיה חייב להישאר ליד השולחן עד שיגמור את כל האוכל. בגניבה הועבר האוכל לויקי ששכב מתחת לשולחן והילד "שוחרר" למגרש המשחקים.
בלילות היינו קשובים לקרב נביחות- יללות שויקי היה עורך עם התנים והשועלים שהעזו להתקרב עד גדרות הקיבוץ שגבלו עם ביתני חברת הילדים.
לא פעם התכסינו מעל הראש כשהיה נדמה לנו שהתנים קופצים אלינו דרך החלון, ורק ערנותו של ויקי ונביחותיו הרגיעונו. ידענו שאם הוא שוכב בפתח הביתן שלנו אז שום גנב, או גרמני, או ערבי לא יפרצו אלינו.
בטיולים ויקי היה רץ בראש, מפלס לנו שביל בכפותיו ובזנבו. בזכותו הכרנו קיפודים, צבים ומיני חרקים משונים שהיה מגלה בסיוריו. לא פעם הזהיר אותנו מפני נחשים.
אך העיסוק האהוב ביותר על ויקי ועלינו היה ציד חולדות.
הקיבוץ באותו זמן היה משופע במחסנים למיניהם, פינות אפלות, פחים, שקים ישנים, סלים לסיקול אבנים, ערימות צמיגים וגרוטאות שונות.
זה היה גן עדן לחולדות שהלכו, התרבו, השמינו, וברוב חוצפתן התחילו אף לטייל לאור היום.
היינו יוצאים אחרי "ההקמה" מצוידים במקלות, קלשונים ומעדרים ובראש – ויקי.
כולו דרוך וקשוב לכל ציוץ או רחש של אותם מכרסמים. נכנסים למחסן כשאנו מגששים באפלה, מרימים שקים ישנים אט אט. לפתע הייתה פורצת איזו חולדה במנוסת בהלה ואנחנו חובטים לכל הכיוונים, מבוהלים, נסים לכל עבר וצורחים בהתלהבות.
ויקי, בקפיצות זריזות עוקב בכפותיו הרחבות אחר מרוצתה של החולדה, נדחק בין השקים והפחים בגמישות ובהעזה, עד שמצליח להצמיד אותה לקרקעית המחסן. משחררה לרגע ותופסה שוב, מתגרה ומשחק עד שהיא מוטלת חסרת נשימה. אז מתקרבים בזהירות ובהיסוס "הגיבורים" שבינינו ומסיימים את המלאכה.
גם החתולים הבודדים שנקלעו לקיבוץ וניסו להשתכן בו קבע, חשו לא פעם את שיניו של ויקי בגבם, וכל זאת בעידודנו וביוזמתנו.

אבירם חגי אמנון ריטר ארנון גוברמן עם ויקי


לויקי ניתנה "המלכות" בחברת הילדים ובחצר המגורים. בחצר המשק שלט גורי. כלב זאב גדול שהיה יוצא עם הרועים לעזור בשמירת הצאן והיה באחריותו של נוניק (נתן זמיר ). ויקי, שלא הסתפק באזור שליטתו, נקלע באחד מסיוריו, לקרב קשה מול שיניו החזקות של גורי ונאלץ להשאיר את מרבית זנבו בשדה הקרב.
ימים הסתובב נכה וכואב והפצע מאן להגליד, עד שאיסר (לביא) ריחם עליו. אסף את כלי הטפול של הצאן - מזמרה, סכין קילוף, משחות ואבקות למיניהן ובניתוח מהיר שיפר את גדם הזנב. אנחנו הילדים, נאנקים וסובלים, מתקשים לעמוד בזעקותיו של ויקי. מאז היה ויקי קצוץ זנב.

רינה ברקת עם ויקי


בכתה ח' ויקי עלה איתנו למוסד. בתחילה היה קשה לו להסתגל למקום החדש, למורים שבאו מקיבוצים אחרים, לחדר האוכל הגדול ולמקלחת המשותפת. שם לא היו עצים שהוא יוכל לסמן בבירור את שטח מחייתו. אך כמו שאנחנו הסתגלנו, גם הוא הפך לבן בית. אלא שעתה היה כבר זקן יותר והעדיף לשכב רוב שעות היום על השק שבפתח המקלחת.
לטיולים כבר לא יצא איתנו וגם חולדות לא היה מסוגל לתפוס. בלילות לא נבח כמקודם והחתולים כבר לא הרגיזו אותו.
יום אחד כשחזרנו במשאית מטיול, צעקו לנו בהצטלבות שויקי נדרס. בטרם הנהג עצר, כבר היינו על סולמות המשאית קופצים "קפיצת גנב" למטה, דוהרים אל המוסד.
קברנו אותו ליד המקלחת בטקס שהכנו בקפדנות וסימנו את המקום באבן גדולה ובגדר. הנחנו פרחים מסביב ועמדנו בשקט ובעיניים דומעות.
עדנה (קרמר) קראה שיר אֵבֵל שכתבה על פי המנגינה המוכרת "יודקה":
"נזכור איך ימים ארוכים כשרשרת
רבצת אצלנו על-יד הביתן,
שקט וגאה, בעיניים עָצֶבֶת
לרע לא פגעת בילד קטן.

ופעם את גורי ניצחת, נזכור,
ויקי, הוי ויקי, כלבנו הגיבור.
וכמה היית שקט וענו
כשאיסר קיצץ לך את הזנב...

ליווית אותנו בקור, בשרב
ובטיולינו אין מי יוביל עכשיו...
את ויקי כלבנו נזכור בדמעות-
היית אהוב עד מאוד."