יום שלישי, 12 ביוני 2018

חיל האוויר של פרופ' גרטי



חיל האוויר של פרופ' גרטי

במקומות רבים בעולם, החזזיות הן אינדיקטורל בדיקת זיהום האוויר. גם בארץ עוקבים באמצעותן
אחרי רמת העופרת באוויר. לאורגניזמים הללו אין שורשים. הם ניזונים מהאוויר ומצליחים להתקיים
במקומות בהם לא מצוי שום יצור אחר, כמו הקוטב הצפוני ואנטרקטיקה, לשם נוסע בעקבותיהם
ד"ר יעקב גרטי מאוניברסיטת תל-אביב. בשבוע שמירת איכות הסביבה, הוא מוביל אותנו לצומת
הכפר הירוק ולאזור התעשייה של עכו.

עופרה בריל, "הדף הירוק", 22.5.1992

כבר במדרש נאמר, "לפת אותו בחזזית" , ואכן כך קורה לד"ר יעקב גרטי: כבר עשרים שנה ויותר הוא חוקר אותן ונוסע למרחקים בעקבותיהן. הוא אוהב אותן בדרכו שלו, המדעית, העניינית, המביאה פירות נאים למחקר האקולוגי של העולם. ד"ר יעקב גרטי הוא מרצה בכיר במחלקה לבוטניקה ובמכון לחקר שמירת הטבע באוניברסיטת תל-אביב, ועוסק באקולוגיה של חזזיות בישראל ובאזורי הקטבים.

מדוע יש צורך להרחיק עד הקוטב הצפוני כדי לחקור חזזיות?
"החזזיות הן אורגניזמים בעלי קשיחות יוצאת מגדר הרגיל לגבי תנאי הסביבה. באזורי הקוטב הצפוני יש מקומות שאפשר לשער שלא קיים שם דבר מן העולם הביולוגי, אבל כשמתחילים להתבונן על הסלעים, רואים שהם מכוסים בכתמים שחורים, כתומים או אדומים, ומי שמבין, יכול להבין שאלה חזזיות. חלק ניכר מהשנה הן יושבות בתנאים של חשיכה כמעט מוחלטת, בטמפרטורה של 60-70 מעלות מתחת לאפס, קבורות תחת שכבות עמוקות מאוד של שלג, המפשיר רק בתקופה קצרה, המכונה שם קיץ – אבל היא קצרה מדי עבור האורגניזמים האחרים, כך שהחזזיות נמצאות שם כנציגים בלעדיים של העולם הביולוגי.
חשיבות נוספת לחקר חזזיות באזור הקוטב קשורה בשרשרת המזון. יש שם חזזיות הצומחות על פני הקרקע בצורת גושים קטנים או שיחים, שגובהם מגיע לחמישה ס"מ מעל פני הקרקע. לחזזיות אלו יש חשיבות רבה כחומר הזנה עבור אייל הצפון. האיילים נאלצים לאכול מהן כאשר אין שום מזון אחר, בעיקר בחורף, כשהכול מושלג וגם חופרים בשלג בחיפוש מזון כדי להישרד.
אך יש קוץ באליה הזו: החזזית קולטת מהאוויר חומרים מזהמים וצוברת אותם. אם האייל הניזון מהחזזית מרעיל עצמו בגלל נשורת גרעינית הנובעת מתקלה בכורים גרעיניים, גם האסקימואים והלאפים, האוכלים את בשר האייל, עלולים לספוג את הרעל הזה. אחרי אסון צ'רנוביל, היה צריך לשחוט איילים רבים ולפסול אותם למאכל אדם, דבר שגרם לנזקים כבדים לאנשים החיים בלפלנד.
חזזיות יכולות לקלוט גם חומרים יותר "תמימים" מנשורת רדיו-אקטיבית, כמו מתכות כבדות. ידוע, שבאזורים הסמוכים לבתי-חרושת העובדים עם מתכות כבדות (נחושת, אבץ) אין חזזיות, כי הזיהום הורג אותן. באזורים שקצת יותר מרוחקים מהמפעלים, רמות הזיהום בחזזיות מאוד גבוהות. לכן, יש עניין בחקירה ומעקב לא רק אחרי חזזיות, הנחשבות כ"חלוצות קשוחות" הנמצאות באזורים פרובלמאטיים מבחינת האקלים, אלא דווקא אחרי חזזיות שיש מי שניזון מהן, אלה המתווכות בין רמה אחת לשנייה, בין אורגניזם לאורגניזם. למזלנו, מעט מאוד בעלי-חיים ניזונים מחזזיות".


אין להן קוטיקולה
החזזיות נוצלו בארצות רבות כאינדיקאטור לבדיקת זיהום האוויר. גם בארץ אנחנו משתמשים בהן מזה כמה שנים, למעקב אחרי איכות האוויר. יש קשר ישיר בין רמת העופרת באוויר לבין רמת העופרת בחזזיות. כדי לבדוק עופרת באוויר, צריך לזכור שפולטי העופרת הגדולים הן המכוניות.
אם אקח חזזית מאזור נקי, כמו יערות הזורע ואתלה אותה ליד צמתים שריכוז התחבורה העובר בהם גבוה, אפשר יהיה למצוא בה אחרי כמה חודשים רמת עופרת גבוהה מאוד. כך מצאנו שבצומת הכפר הירוק יש באוויר פי 20 יותר עופרת מאשר ביערות הזורע (כמות שהצטברה אחרי שמונה חודשים). גם בצומת חולון מצאנו רמות גבוהות מאוד של עופרת. לכן גם מאוד לא מומלץ לקנות גידולים חקלאיים הגדלים על-יד צמתים וחשופים חלק מהשנה לאוויר, כמו תות-שדה. הזיהום מהצומת צונח ישר על התותים.

מהו אותו גורם המאפשר לחזזיות להוות אינדיקאטור לזיהום אוויר?
הן בעלות תכונה נדירה בעולם הצומח – הן נטולות כיסוי חיצוני, המגן עליהן מהסביבה החיצונית. אין להן שעווה, הנקראת בצמחים העילאיים – קוטיקולה (ברק העלה, המונע ממזהמים באוויר לחדור לתוך הצמח). אין להן שורשים, הן ניזונות מהאוויר, כך קורה שהן קולטות תרכובות של חנקן, אשלגן, עופרת, גופרית, ניקל וברום.

לפעמים, היסודות האלה מצויים ברמות כה גבוהות, עד שהם מזיקים לחזזית וקוטלים אותה, ואז היא כבר לא מהווה בעיה בשרשרת המזון.
הבעיה קיימת כאשר היא לא נעלמת, קיימת בשטח עם רמות זיהום גבוהות, ויש סכנה שבעלי-חיים יאכלו אותה.


מדבר חזזיות
כשאני בא לישוב ורואה שהחזזיות בו משגשגות, זה סימן שהאזור נקי מזיהום. ברגע שמתחיל זיהום, מינים מסוימים נעלמים. במרכזי ערים מתועשות (תל-אביב) אין חזזיות, ובשפת המקצוע אנו קוראים לתופעה זו "מדבר חזזיות".

איזה אזור בארץ מזוהם ביותר?
עמק עכו הוא אחד האזורים המזוהמים ביותר במדינה, כולל הקריות ואזור עכו. זה לא סוד, רואים את העשן, מריחים את הריחות, מרגישים שהעיניים דומעות, כי יש שם תעשייה כבדה שמזהמת. הזיהום התחבורתי שם בטל בשישים, לעומת כמויות הגזים והחלקיקים הנמצאים באוויר בגלל התעשייה. בכל עמק עכו אי-אפשר למצוא חזזית שיחנית, כדוגמת זו הגדלה ביערות הזורע. הן נעלמו, כנראה, בגלל הזיהום. לעומתה, באופן טבעי, מצויה שם חזזית מסוימת על עצים, הידועה כעמידה מאוד בפני זיהום האוויר, ובאמצעותה בודקים את היסודות שצברה, כדי לקבל תמונה ברורה מי יש באוויר. 
אפשר גם לקטוף חזזיות מאזור הזורע, לתלות אותן סביב המפעלים, וכעבור חודשים אחדים לבדוק מה קורה להן.

זה בדיוק נושא לעבודת המאסטר של שני סטודנטים שלי. שניהם עוסקים במחקר ובמעקב סביבתי אחר התנהגות החזזיות באזור עכו, והשפעת זיהום האוויר עליהן.
מצאנו שבאזור כפר-מסריק, החזזיות סובלות מזיהום אוויר קשה ביותר. נכון שחברי כפר-מסריק לא צריכים אותנו כדי לדעת שהאוויר שלהם מזוהם, אבל כאן יש לנו מדד אובייקטיבי, המראה את המצב על בסיס יחסי.

יום שבת, 9 ביוני 2018

אזכור נשמות - שמונים לעין השופט

אזכור נשמות

אני רוצה לחלוק אתכם עם כמה נשמות טובות שהיו בקיבוץ והיום נשאר מהם רק תמרור קטן הנמצא בארון הארכיון. משפחות ויחידים שהרכיבו את החברה הקיבוצית שלנו ולא נשאר להם המשך בקיבוץ. חשוב לכולנו כחברה שנזכור חברים שהיו בעבר ובזכות העבר יש לנו עתיד.
נזכור את - דוד חמילבסקי בתקופת השואה איבד דוד את כול משפחתו , דבר שפגע בדוד בצורה קשה והוא נעשה אדם מופנם ומוסגר. בתחילת דרכו בקיבוץ ידע להתווכח בלהט רב על שאלות פוליטיות ועל הווי הקיבוץ.

דוד חמילבסקי


נזכור את - מרים ויהודה לבון – יהודה עבד בחשמליה אך הוקסם ממלכת התקשורת והתחיל לעסוק בהקלטות והפך לאיש ההגברה והקול בכול אירוע הצגה ומסיבה, תמיד מאחורי הקלעים .מרים הפכה את העיסוק בצילום לאהבת חייה ויחד עם יהודה תרמו רבות לחברה בצילום והפקת הצגות.

יהודה עמוס ומרים לבון


נזכור את - יצחק ליפשיץ שנקרא בפי כולנו איסקה –היה נהג והשתתף בשיירת פורצי הדרך לירושלים במלחמת השחרור. נפצע קשה ואחרי החלמתו נישא לאסתר. איסקה היה צייר ואחר העביר את אהבתו לעיסוק בקרמיקה.

איסקה


נזכור את - אלכס וג'ין מאיר - אלכס היה בין בוני התרבות שלנו איש עם יכולת בלתי רגילה בעשייה תרבותית ג'ין קרמיקאית מפורסמת שכולנו מכירים.

ג'ין ואלכס מאיר


יום שני, 4 ביוני 2018

עץ הפיטולקה



בסרט של חגיגת השמונים היה עץ הפיטולקה הגיבור הראשי - וכך כתב עליו עמוס כרמל:
עץ  הפיטולקה, במרכז הדשא הגדול, מהווה בסרט סמל לעמידות ושורשיות הנוף וחבורת אנשים שהקימו קיבוץ, למול פגעי הזמן. בצילו של העץ מתנהלים חיי החברה, הילדים משתובבים, הזקנים נחים, ניצני אהבות ראשונות, החגים משמחים, לוויות יוצאות והמפגשים הבלתי אמצעיים על הדשא הגדול.

העץ בצעדיו הראשונים








על עץ הפיטולקה שלנו

עץ הפיטולקה שבדשא הגדול שלנו בקיבוץ הפך לאגדה כך מספרת עדנה קרמר את סיפור העץ :




עץ הפלא - סיפרה עדנה
בקיבוץ שלנו צומח עץ אחד בולט בנוף ומיוחד. הגזע שלו עבה, סדוק ומלא בליטות שמזמינות ילדים לטפס. הענפים נמוכים ורחבים, ומזמינים את הילדים לשבת בחיקם. שמו המדעי פיטולקה, מוצאו מברזיל, אבל אצלנו קוראים לו עץ הפלא.
גננת באה עם קבוצת ילדים אל העץ. הם רצים אל העץ, אחדים מטפסים ומתיישבים על הענפים, אחדים  יושבים נשענים על הגזע, אחדים מתרוצצים סביב. הגננת מזמינה אותם לשבת ואומרת: תסתכלו בעץ הזה, בגזע העבה עם הבליטות המשונות, בענפים הרחבים. תראו כמה הוא גדול וחזק. אתם יודעים למה קוראים לו עץ הפלא? הילדים מנחשים: כי הוא גדול, כי הוא חזק, כי יש לו צורה כזאת...



והגננת מספרת:  
לפני הרבה שנים, כשהקיבוץ שלנו היה עוד קטן, וכמעט שלא היו בו עצים, עבד בנוי, אהוד,  סבא של אור, שהיה אז בחור צעיר וחזק. יום אחד הוא הביא לקיבוץ שתיל קטן ורך, שתיל שהגיע מארץ רחוקה. כזה קטן. הרבה אנשים אמרו לאהוד שלשתיל כזה נחוצה אדמה עמוקה, ואצלנו רק אבנים וסלעים. שתיל כזה לא יוכל לגדול אצלנו. אבל אהוד, שידע איזה עץ נהדר יכול לצמוח מהשתיל הזה, לא ויתר. הוא חפר גומה ושתל אותו פה, במקום הזה. אהוד רצה שיצמח פה עץ גדול  ויפה שיקשט את הקיבוץ ויתן הרבה צל.
השתיל הקטן התחיל לצמוח ולגדול, אבל לילה אחד נשבה רוח חזקה, שרקה ויללה. הרוח הכתה בעץ  הקטן בכוח וכופפה אותו שוב  ושוב עד ששברה אותו.
בבוקר מצא אהוד את השתיל שבור והיה עצוב מאד. אבל אהוד ידע איך לטפל בעצים שבורים. הוא חתך והחליק את מקום השבר ומרח משחה מיוחדת לעצים. אחר כך תקע ליד העץ עמוד חזק מברזל  וקשר אליו את העץ כדי ששום רוח לא תצליח לשבור אותו. הוא דאג מאד לעץ הקטן וטיפל בו כמו בילד חולה. 

עברו הרבה ימים ומסביב לגזע השבור התחילו לצמוח ענפים חדשים, יפים וירוקים. העץ התחזק, התרחב  וגבה. הוא היה כבר בגובה שלי.
אבל בוקר אחד התחילו לסלול פה את המדרכה הרחבה. טרקטור שהוביל עגלה עם אבנים נסע אחורנית. הנהג לא ראה את העץ שמאחוריו. קצה העגלה נתקל בעץ ושבר אותו באמצע הגזע.
הנהג כל כך הצטער ואהוד היה עצוב מאד. החברים לא האמינו שהעץ יבריא ויתחזק. הם ניחמו את אהוד והציעו לו לקנות שתיל אחר.  אבל אהוד אהב את העץ שלו. והוא ידע מה לעשות. הוא שוב החליק בזהירות את החתך, מרח את משחת העצים והקיף את העץ בגדר קטנה שתשמור עליו עד שיבריא ויתחזק. הוא טיפל בעץ ודאג לו. הוא עדר והשקה ודישן... 
עברו הרבה ימים והעץ שוב הבריא. שוב צמחו סביב הגזע השבור ענפים חדשים ורעננים. העץ התחזק וצמח וגבה. הוא היה כבר הרבה יותר גבוה ממני.

ואז בא השלג הגדול. אתם יודעים שאצלנו כמעט לא יורד שלג. אבל חורף אחד ירד שלג גדול וכבד. כל הדשא היה מכוסה בשלג לבן לבן. כל הגגות היו לבנים מהשלג שכיסה אותם. ועל הענפים הרחבים של העץ הזה נערם הרבה שלג.  כל כך כבד היה לענפים לשאת את השלג שהם התחילו לשקוע ולשקוע עד שאחד נשבר, ושני, ושלישי. בבוקר מוקדם אהוד מיהר אל העץ וראה שהרבה ענפים נשברו. הוא ניער את השלג מהענפים, וכשפסק השלג שוב טיפל בעץ הפצוע. הרבה אנשים היו בטוחים שהפעם העץ לא יתאושש. אבל אהוד היה בטוח שהעץ כבר  חזק וגדול  והשורשים שלו כבר חדרו עמוק לאדמה והוא יוכל להתגבר גם הפעם. ובאמת כך היה. העץ שוב התחזק והבריא. הגזע שלו נעשה עבה מאד וחזק. הענפים התחזקו והתרחבו וכל מי שראה אותו התפלא ואמר: איזה פלא! זהו ממש עץ פלא. בכל פעם צומח מחדש. 
והיום העץ הזה כל כך גבוה, רחב, יפה וחזק. וכולם אוהבים אותו, ילדים וחברים. הבליטות האלה  בגזע הן סימני הפצעים שנרפאו. היום העץ של אהוד מקשט את הקיבוץ, נותן הרבה צל  ויש בו מקום לכולנו.
ועכשיו אתם יודעים למה קוראים לו עץ הפלא? והילדים מסבירים בעזרת הגננת.


יום רביעי, 14 במרץ 2018

דליה ברנשטיין - לזכרה -




דליה
בשנות הארבעים נשמנו את ילדותנו . נשימה של ראשוניות בקיבוץ שלומד בדרך הקשה לקום על הרגלים. חברת הילדים הייתה קטנה בתחילה ולכן את קבוצת 'אורן ' כילדים צעירים היו צריכים לשלוח לקיבוץ שריד כדי ללמוד.
בעין השופט לא היו מספיק ילדים כדי לספק להם חברה . ההורים היו נוסעים כול שבועיים לבקר את ילדיהם והפרידות היו קשות גם להורים וגם לילדים. 
בעין השופט קבוצת 'עופר ' תפסה את הבכורה . בשנים ההן היה נהוג לשלוח שליחים לארצות הברית להדריך את הדור הצעיר של תנועת 'השומר - הצעיר ' ולבצע שליחויות מטעם המפלגה והתנועה. הילדים שזכו לבלות כמה שנים באמריקה -בחזרתם לקיבוץ היו  נערצים על ידי כול הילדים לא רק מקבוצתם. אלא מכלל החברה.
באחד מימי החופש הגדול אחד מבני השליחים האלה הביא זוג אופנים נוצצות לכיתת 'עופר.' הילדים בלעו את האופנים בעיניהם. גיורא בעל האופנים הכריז שהאופנים בשביל כולם וכולם יכולים לנסות לנסוע עליהם. מיד הובאה פיסת ניר והחל רישום מי הראשון ומי אחריו. היו ילדים שכבר הכירו את רזי העבודה על הפדלים והיו כאלה שלא ידעו כלום.
ביום שלישי בערב נתנו ילדי 'עופר 'לילדי 'אורן ' את האופנים כדי שייהנו גם הם מהפלא הזה. אחרי ארוחת הערב הלכו ילדי 'עופר' לראות איך ילדי 'אורן 'מסתדרים ומצאו אותם רוכבים על פי התור. 
הגיע התור של דליה . 
גדעון מקבוצת 'עופר ' התנדב לעזור לה כי היא לא ידעה לנסוע בביטחון. בסיבוב הראשון דליה נסעה והגיעה עד למזכירות. אחר הגיעה התור שלה שוב .גדעון יצא אחרי האופנים שהיא נסעה עליהם. גדעון מספר : כשהתקרבנו לשער הצפוני היא אמרה לי: מה אתה רץ אחרי: אינני תינוקת. 
אז שאלתי אותה : איך תסתובבי? 
היא ענתה לי אל תדאג! אני אעלה לבד. 
דחפתי את האופנים מאחור והיא אמרה: השתגעת? אל תדחוף את האופנים וצחקה. 
הייתי עייף והפסקתי לרוץ אחריה. היא נסעה הלאה ואני הלכתי מאחור."
דליה נסעה על האופנים והתקרבה לסיבוב הכביש. הנהג צפצף ודליה זזה הצידה ולפתע מרוב בהלה עזבה את הפדלים, המשיכה בנסיעה אבל בלי הפדלים.
הפעוטון של קבוצת אורן בחדרה

האוטו התקרב  וכשדליה הגיעה סמוך לגלגל האחורי היא כבר לא שלטה באופנים. עם הגלגל הקדמי של האופנים עשתה דליה איזו תנועה לקראת הגלגל האחורי של האוטו. הייתה זו תנועה מהירה "מספר גדעון" ואני הייתי במרחק גדול מהמכונית, ראיתי שהיא נפלה מיד מהאופנים. כשהאוטו המשיך לנסוע צעקו ממנו האנשים בקולי קולות. האוטו נעצר והאנשים רצו לדליה בכול המהירות, אני הלכתי משם לא יכולתי להסתכל. בהתחלה חשבתי שהיא רק נפצעה , אולם אחר כך אמרו לי שהיא נהרגה .זה היה איום, לא מצאתי מרגוע ,הייתי עצוב מאוד."
האוטו היה אוטו משא שדפנותיו היו פתוחות ועמוסות בחבילות חציר. הנהג לא יכול היה להבחין בילדה שבאה מאחור עם אופניה והסתבכה בגלגל האחורי. 
דליה ילדה בת שתיים עשרה נהרגה . הקיבוץ כולו קיבל שוק- הלם טוטאלי. המקום שהיה צריך להיות הבטוח ביותר לילדיו, מגרש המשחקים המהנה ביותר , הפך בין לילה למלכודת מוות.
נהג המשאית נכנס לדיכאון ולא יצא מביתו כחמישה חודשים , אחר קם ועזב את הקיבוץ. ההורים של דליה - ינק שינה - יואב  ואשר שני אחיה הקטנים . לא יכלו לעכל את אסונם וגם הם עזבו את המקום בדמעות צער.

יום חמישי, 15 בפברואר 2018

ניבים יוצאים מהכלים - כתבה מ"חותם" 1990


ויקופדיה תמונות

ניבים יוצאים מהכלים

מוזיאון הארץ בתל-אביב, משתלב בשנת הלשון העברית
עופרה בריל, "חותם", 19.7.1990

על מה בדיוק מברך מי שמברך על המוגמר, ומה בעצם יצאו לו לזה שיצאו לו מוניטין? באגף "אדם ועמלו" שבמוזיאון הארץ בתל-אביב, מתקיימת בימים אלה תערוכה מיוחדת במינה, לכבוד שנת הלשון העברית – "ניבים היוצאים מהכלים". תערוכה שהפכה ללהיט.
על התהוות התערוכה מספרת חגית שורק, אחת משני אוצרי התערוכה (השני הוא איתן איילון):
"במשך השנים התאסף במחסן שלנו אוסף של כ-500 פריטים, כלים עתיקים וכלים מהמאות האחרונות, שהפסיקו לשמש את האדם. כשהוכרז על שנת הלשון העברית, חשבנו איך להשתלב בנושא ולשלב גם את המוצגים הרבים הנמצאים ברשותנו. במהלך החיפושים מצאנו, שביטויים רבים המשמשים אותנו עד היום, מקורם בכלים הרבים הנמצאים באוסף, כמו למשל: 'עול על צווארו' (העול הוא מוט כבוד המונח על צוואר הבהמה), או 'הגדיש את הסאה' (סאה היא מידת נפח שבה מדדו גם את גרגרי הדגן). 'תהה על קנקנו' (בדק את טיבו של היין שבקנקן).

בתחילת העבודה על התערוכה חיפשנו במילונים המרכזים ניבים. בניפוי הראשוני הוצאנו כ-200 ניבים הקשורים לעת העתיקה (משנה, מקרא, תלמוד), מתוכם בחרנו בניבים שהמקור שלהם הוא כלי או חפץ. המיון הסופי לתצוגה היה בחירה בניבים קדומים, כשהמקור לביטוי הוא כלי עתיק ומעניין לתצוגה. כך נבחרו 32 מוצגים, חפצים וכלים. אני מדגישה את עניין החפצים, כי המושג 'רודף בצע' מקורו – בבצעי כסף, או הביטוי 'רכש לו מוניטין' – מקורו במטבע.

ויקופדיה תמונות



היו לנו הרבה הפתעות במהלך הכנת התערוכה. כאשר חשבנו על הביטוי 'בירך את המוגמר', היינו בטוחים שיש כאן ברכה על דבר מה שנגמר והתברר לנו שמוגמר זו למעשה קטורת שהיו מברכים עליה לאחר הארוחה. כך התגלגלה לשפה העברית המילה גמר-גומר. נוסף לתצוגה, מוצגים כ-25 שקפים ובהם ביטויים נוספים וכן חוברת המרכזת בתוכה כתשעים ניבים (המהדורה הראשונה נחטפה...)"
קופת שרצים
"...אין מעמידין פרנס על הציבור אלא אם כן קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו, שאם תזוח דעתו עליו אומרין לו: חזור לאחוריך" (בבלי יומא כ"ב, ע"ב).
קופה היא סל רך וגמיש שנקלע מעלעלי תמר, גבעולי סמר וכד', ושימש לנשיאה ולאחסון של כלים ומזון. הביטוי התלמודי קופה של שרצים מתייחס לסל ובו נחשים – אבזר ידוע בפולחן המסתורין האלילי של השאול (ביוונית "קיסטה מיסטיקה"), שרווח גם בערים נכריות בארץ-ישראל. בעיני חז"ל סימלה קופת השרצים חטאים ואורח-חיים בלתי ראוי.
קופה – סל גמיש קלוע מעלעלים ומסיבים של תמר.





חותם ממוזיאון ארצות המקרא



הטביע את חותמו



"...הקבה"ה טבע כל האדם בחותמו של אדם הראשון, ואין אחד מהם דומה לחברו" 
(משנה סנהדרין ד', ה').
טביעת חותם על חפץ או כלי העידה על התכולה, הבעלים, הייעוד וכדומה. לעיתים הוטבע חותם על כלי חרס, בהיותו עדיין רך בבית היוצר, או על גוש קטן של חומר, אשר הוצמד לקשר החוט שנכרך סביב מגילה או מכתב. כשנצרף כלי החרס או יבש גוש הטין, הותירה בו טביעת החותם את סימנה. אדם או אירוע המשפיע ומותיר את רישומו נמשל למטביע חותם.
ניב דומה:
"ניתנה לדבר גושפנקא (ארמית: חותם) – ניתן לו אישור רשמי.
"ולחתימה בגושפנקא דפרזלא..." – ארמית: "ולחתום אותו בחותם של ברזל" (בבלי ברכות ו', ע"א).




ניער חוצנו

גם חצני נערתי ואמרה ככה ינער האלוהים את כל האיש אשר לא יקים את הדבר הזה..." 
(נחמיה ה',13).
חוצן הוא, כנראה, כנף הבגד וכן חיק (תהילים קכ"ט, 7); אדם המנער את בגדו או את חיקו, כזורע המפזר את שארית גרגרי הדגן שהוא נושא, נדמה כרוצה להיפטר מדבר מה בלתי כשר ולהישאר נקי מקרבה ואחריות כלפיו.


יצאו לו מוניטין

ארבעה הם שיצא להם מוניטין (מוניטין) בעולם: אברהם...יהושע...דוד...מרדכי..." 
(בראשית רבה ל"ט).
מוניטה בלטינית- מטבע (וברבים – מוניטין), בעקבות שמה של האלה הרומית מוניטה, אשר במקדשה הוטבעו מטבעות העיר רומא.
על המטבעות התנוססו דיוקן הקיסר ותאריו, ותפוצת המטבע סייעה להפיץ את שמעו ברחבי העולם: "מה המלך מוניטה שלו הולכת בכל הארץ כך מרדכי... ומה מוניטה", כיום – יש לביטוי משמעות כללית של התפרסם, נודע ברבים.
מטבע ברונזה של הקיסר יוליאנוס "הופר" (361-363 לספירה), שיצאו לו מוניטין עקב נטישתו את הנצרות וחזרתו לאמונה באלי רומא (אוסף ביתן קדמן למטבעות, מוזיאון ארץ-ישראל, תל-אביב).


יום רביעי, 7 בפברואר 2018

הצלופח - סיפור ילדות




קבוצת אלומה עם שיקה וינר - המורה ויהודית קוצר - המטפלת


הצלופח - סיפור ילדות


באותם ימי חופש עליזים היה חם מאוד,אותו חום קיצי לוהט בו לא רוצים לעשות הרבה,אלא להשתכשך במים הקרים בבריכה. אך לצערנו  אותם מי בריכה היו דרושים להשקיית המטעים בעונה החרבה ולנו היו חובות אחרים כילדים בוגרים ונאלצנו מדי פעם לוותר על תענוג זה. אולם לא חסרו לנו תענוגות אחרים.
היו לנו משחקי דשא:"שבויים", "מלך מלך חיילים,את מי אתם רוצים?" והיה משחק "שיירמיר".היינו משחקים בערבי הקיץ החמים,כשלא התחשק ללכת בערב לחדר ההורים.
אבל ה"כיף" הגדול ביותר שהיה לנו, היו טיולי החופש,חופש במלוא מובן המילה. קבוצת ילדים התארגנה והחליטה לסייר בסביבה מבלי לספר לאף מבוגר. נכון שכעסו עלינו כשחזרנו. בייחוד הורינו שלא הבינו "איך ילדים מבוגרים עושים שטויות כאלו", "שאנחנו יודעים שמסוכן לטייל לבד " "ושאם עוד פעם זה יקרה..."הבטחנו אך לא קיימנו,כי באותם טיולים הרגשנו עצמאות ובגרות.
באחד מאותם ימים החלטנו לסייר בוואדי עין-סוכר. עשינו שותפות: דובי,אבי,עינת,גילה ואני יגאל. יצאנו בשעות הבוקר כשהשמש לא יקדה והרוח הפיח משב רוח צונן.

נהנים מפרי השזיף





ירדנו בדרך המובילה במורד הברושים דרך "שער הדיר" ועברנו ליד המטע. עינת ראתה שזיפים בשלים והייתה כבר מוכנה לגשת לקטוף,אבל דובי משך בידה ולא נתן לה ללכת לכיוון המטע:"עינת,מה אתך?עוד לא הספיקו לקטוף פה וכבר את מוכנה להשמיד יבול.."דובי הצדקן (תמיד הוא צודק)אבל עינת לא התכוונה להרבה,רק לכמה.
המשכנו  ללכת,עברנו את ג'וערה,ראינו חיילים מטפסים ב"שביל הייסורים " והזיעה נוטפת מהם כקילוחי מים. ידענו שזהו אחד מתרגילי העונש שנותנים להם בגלל עבירות צבאיות."אילו אני הייתי המפקד" אמר אבי בעיניים חולמניות " לא הייתי נותן להם עונש כזה."
- מה יש?-שאלתי- בסך הכול ארבעים מטר גובה!
- השתגעת,מה אתה מדבר?אתה כבר לא זוכר שמדדנו במקלות?מלמטה עד הגבעה למעלה יש מאה מטר  לפחות..אמר דובי בקול שלא ניתן לערעור.



מראה ג'וערה בשנות החמישים 


יום רביעי, 10 בינואר 2018

הי אתם שם בחוץ ! - סיפור ילדות



קבוצת אלומה בפרמידה שנות הארבעים 




"היי, אתם שם בחוץ!!"

יום אחד נפלה בקיבוץ שמועה שהתפשטה כאש בין החברים - מחר תתקיים הצגה בחדר האוכל!
שמעו החברים והתרגשו מאוד. בימינו כל ילד ודאי ירים גבה ויִתְמָה - מה יש להתרגש מהצגה? כולנו רואים הצגות מדי פעם.
באותם זמנים של "בראשית", בשנות הארבעים, כשהקולנוע היה עדיין בחיתוליו, כאשר מישה שלנו ליווה בכינורו את סרטיו האילמים של צ'רלי צ'פלין, את התרגום לסרט היה סיומקה מסובב ביד, לעיתים בפיגור ולעיתים במהירות גוברת והולכת. באותם ימים שמקלט הרדיו היחיד, שעמד בחדר התרבות, היה נכס יקר, אירוע כמו הצגת תיאטרון היה בבחינת חלום נדיר ונכסף.
לנו, הילדים, לא סיפרו דבר, ואסור היה להשתתף. היינו צעירים מכדי להבין, אך כדרכם של ילדים, צרפנו, בערב שלפני האירוע פרט לפרט ומשפט למשפט, והבנו שהקיבוץ רוגש, וכי יש טעם להתרגשות הזאת.
אימא של אורית הייתה מרכזת ועדת תרבות. אורית סיפרה לנו בלחש ש"אימא איבדה את הצפון!" 
כל הזמן היא עוסקת בחישובים: כמה מושבים להציב כדי שכל הקהל יוכל לשבת? איך יהיה מקום לכולם? האם יבואו אורחים מהקיבוצים השכנים? מה יקרה אם לא כולם יראו טוב? באיזה גובה להעמיד את הבמה? מה להגיש לשחקנים ככיבוד לפני ההצגה, ומה אחרי ההצגה? מי יסדר את חדר האוכל? ועוד.
אורית אמרה שאמה כל כך נרגשת, שהיא התחילה לדבר אל עצמה, ואורית, שישבה בשקט בכיסאה, קלטה משפטים מבולבלים ולא הבינה מהם דבר וחצי דבר.
איתן, שאביו היה המא"ז של הקיבוץ, סיפר כי אבא שלו דרש בתוקף שהשמירה תוגבר בערב ההופעה. "מסוכן לכנס ציבור גדול של אנשים בכפיפה אחת", אמר. בסופו של דבר, למען קידום התרבות ביישובנו, ניתן האישור לתוספת שמירה.
מעבר לרמזים שקיבלנו, ידענו שלמחרת יתרחש מופע גדול. מה טיבו של המופע לא ידענו. 
אחרי שנגמרה ההשכבה, התכנסנו בחדר הגדול והחלטנו שאנו, הילדים, נשתתף באירוע גם בלי להיות מוזמנים. לא יתכן שהחברים תמיד יסלקו אותנו מכל הדברים המסעירים שקורים בקיבוץ - לאף סרט לא מזמינים אותנו, לשיחות הקיבוץ- אסורה הכניסה, כשיש רכילות מענינת - מיד מתחילים לדבר ביידיש, למקלחת של החברים אסור להציץ, כשיש חדשות ברדיו אסור לנו לדבר. לכן הפעם החלטנו, ויהי מה, להתגנב ולהיות שותפים לחוויה בחשאי.
ההחלטה שלנו חייבה את כולנו לשמור על סודיות מוחלטת. תקענו כף לכף והבטחנו לשמור סוד.
הלכנו לישון נרגשים. אפילו יללות התנים, הקרובות כל כך, לא הפריעו לנו לחלום על המבצע הנועז שלנו.
למחרת בבוקר הופיעה מודעה גדולה על לוח-המודעות. במודעה נאמר: "אנו  מתכבדים להציג בפניכם את ההצגה 'היי, אתם שם בחוץ!', הצגת יחיד בכיכובו של השחקן... ובבימויו של הבמאי.." (יסלחו לי הנוגעים בדבר, שאין זכרוני בהיר עד כדי זכירת כל הפרטים האישיים. כמדומני שהשחקן הראשי היה יעקב אינשטיין (אבא של אריק אינשטיין). עד מהרה התקבצו חברים סביב לוח המודעות, בדרכם לעבודה.
אנחנו לא  ראינו את המודעה, אבל שמענו עליה. אורי מכיתת "ארז" בא בריצה וסיפר כי ראה שתלו אותה בחדר-האוכל. "מה היה כתוב שם?" שאלנו בהתרגשות.
"לא הצלחתי לראות" השיב אורי בצער, "כי החברים הצטופפו שם והראשים שלהם הסתירו. כשניסתי להתקרב הם צעקו: הי ילד, מה אתה עושה כאן?!"
סקרנותנו נדלקה, ומיד החלטנו לשלוח שני "מרגלים" זריזים. בחרנו בניצה ובארנון, שידעו לקרוא מהר. סמכנו עליהם ש"ישתחלו" בין החברים, יפענחו את המילים ויספרו לנו.
וכך היה. השניים חזרו נרגשים ונלהבים. הם סיפרו כל מה שזכרו. ניצה זכרה את שמות השחקנים. ארנון אמר שהיו שם אותיות גדולות גם באדום וגם בכחול. רק את שם המחזה לא זכרו.. "זה היה כתוב באדום, משהו.." התאמץ ארנון. ואילו ניצה מצאה מוצא של כבוד: "אני חושבת שלא היה כתוב שם. בכלל לא לכל הצגה חייב להיות שם?"
"אולי באמת אין לה שם, נראה כשיבוא הערב", אמרנו.
אותו יום אפפה ההתרגשות את כל חצר המשק. הביאו ארגזים וספסלים, והניחו אותם בחוץ עד שיגמרו כולם לאכול ארוחת ערב. הבמה הקטנה כבר הורכבה, רק צריך היה להכניסה לאולם. 
אימא של אורית, שהייתה גם המבשלת בקיבוץ, בנוסף לתפקידה כמרכזת ועדת תרבות, שרפה את כל הקציצות שהכינה לארוחת הצהרים, מרוב התרגשות. כולם התאוננו שאין מה לאכול, אבל סלחו לה בזכות ההצגה שעמדה להתקיים בערב.

יעקב אנשטיין אביו של אריק אנשטיין


אחרי ארוחת הצהרים אסף אותנו אריה, המחנך שלנו, וביקש מאיתנו, בשקט האופייני לו, שלא נבוא להפריע בזמן ההצגה, כי ההצגה מיועדת רק לחברים. 
שתקנו ולא אמרנו מילה, אך בליבנו כעסנו עליו: למה הוא היה צריך להגיד לנו את זה, כאילו שאנחנו לא יודעים שילדים לא מוזמנים. 
עכשיו הבשיל בנו שבעתיים רעיון ה"דווקא", שהמבוגרים האלה יבינו שאנחנו כבר לא ילדים קטנים, ואם הם לא מסכימים, אנחנו נתגנב ונראה את ההופעה בלי רשותם!
כשארוחת הערב נגמרה, החלה בחדר האוכל תכונה קדחתנית. לא היה חבר שלא התגייס לעזור- מי בסידור הספסלים ומי בהעמדת הבמה. כשהתקרבה השעה לתחילת ההצגה, הגיעו גם חברים מהקיבוצים השכנים, וראה זה פלא - לכולם היה מקום!
אימא של אורית עמדה בפתח בפנים דאוגות, שמא יחסר מקום לחברים שלנו. כשראתה שכולם יושבים ומרוצים, נרגעה.
אנחנו הילדים, התכנסנו בכיתה, כיבינו את כל האורות, כדי שהשומרת תחשוב שכולנו ישנים כבר מזמן. כאשר צלצל הפעמון המכריז על תחילת ההצגה, השתררה בינינו שתיקה רווית מתח. חיכינו חמש דקות נוספות ויצאנו בכיוון חדר האוכל.
הלילה היה מואר באור ירח חיוור. שקט שרר בחצר, גם געיית הפרות לא נשמעה, כאילו קיבלו אף הן התראה על העומד להתרחש. כל הדרך לא פגשנו אף נפש חיה. פחדנו להיתקל באחד השומרים - אך המרחק היה קצר, והנה הגענו כבר לחדר האוכל.
בפנים הייתה דממה. החברים ישבו רתוקים לכיסאות והקשיבו לקולו הרועם של השחקן.
נעמדנו בשקט על קצות האצבעות, ובזהירות רבה התיישבנו על אדן החלון, שהיה פתוח מחמת החום ששרר בפנים.
לעינינו הסקרניות התגלתה הבמה במלוא הדרה. התפאורה הייתה צנועה ביותר. עלילת המחזה סיפרה על אסיר, היושב בכלאו וחולם את חלום החופש. היינו מרותקים למתרחש, כשלפתע נשמעה צעקה מפיו של השחקן: "הי! אתם שם בחוץ!"
נשימתנו נעצרה. החוורנו כולנו כאיש אחד. הצעקה נשמעה בשנית: "הי! אתם שם בחוץ!"
זה כבר היה יותר מדי. קפצנו בבהלה מן החלון והתחלנו לברוח אחוזי תזזית, כאילו שדים רודפים אחרינו.
איך הוא ידע שאנחנו בחוץ? מי גילה לו? למה הוא צעק כל כך? מי יודע איזה עונש צפוי לנו עכשיו?
היינו כל כך מבוהלים, עד שהתפשטנו במהירות ונכנסנו תחת השמיכות, בלא להוציא הגה.
כמה הורים באו בתום ההצגה לכסות את ילדיהם ונדהמו לראות אותנו ערים.
"מה קרה?" התפלאו. "למה אתם לא ישנים?"
"איך הייתה ההצגה?" שאלנו בתמימות.
"יוצאת מהכלל", השיבו ההורים, ואם אחת הוסיפה: "הצגה חזקה כל כך! בייחוד הקטע הזה שהוא צעק – 'הי! אתם שם בחוץ!', אגב, זה היה גם שם המחזה"....
למזלנו היה כבר חושך. איש לא הבחין בפנינו שהאדימו ובחיוכים הנבוכים שלנו.
אין דבר, אמרנו לעצמנו, בפעם הבאה נישאר בהצגה עד הסוף!