יום ראשון, 12 באוגוסט 2018

ההכנה של ההכנה - עופר קרמינסקי







ההכנה של ההכנה 

כתב: עופר קרמינסקי (משמר העמק)

הוקרא באזכרה לעינב שנערכה ביום שישי  10.8.2018

בוקר יום ראשון ה – 16.7.95 נפתח בידיעה בחדשות על התאבדותו של מוטה גור, אנחנו שמענו את החדשות האלה בחורשת אורנים ליד קיבוץ ברעם ובשלב הזה עוד התבדחנו על מותו של מוטה, על עזית שנשארה לבד, על מות הגור שלה ועוד. 
היינו רגע לפני היציאה להכנה של ההכנה של הצופי נודד, בהמשך השבוע נצחק הרבה פחות אבל בשביל זה צריך לחזור כמה צעדים אחורה. "סמינר צופי נודד", שהחניכים קראו לו גם "סמינר הישרדות" הוא הסמינר החשוב והטוב ביותר שהיה בזמנו לתנועת השומר הצעיר להציע לחניכיה, הרעיון היה להעמיס קשיים על הגוף והנפש ותוך כדי כך לזקק מחשבות ותובנות על עצמך ועל הקבוצה. 
את תיק הגב מחליף שק תפוחי אדמה אליו מחברים חבלי תמ"ה כרצועות, המזון לשלושה הימים הראשונים מורכב מקילו גרעיני חיטה בערב הראשון, קילו גרגירי חומוס בערב השני וצנצנת דבש בשלישי, תוסיפו לזה קופסת שימורים ריקה לבישול, גפרור אחד לכל הסמינר וזהו, שיהיה בהצלחה. 
עברנו אותו כחניכים בקייץ 87, הדרכנו אותו כיג'ימלים ב – 90 ועכשיו חברנו, עינב ואני, במשימה הראשונה שלנו ביחד, להוביל אותו. על מנת שהחניכים יעברו סמינר משמעותי וטוב, צריכים המדריכים שלהם לעבור את אותו סמינר בדיוק, או כמו שאנחנו קוראים לזה "הכנה אחד לאחד", כדי שהמדריכים יעברו הכנה טובה צריכים המדריכים הבוגרים, ה"ראש-ראשים", לעבור את אותו סמינר בדיוק, הכנה להכנה, כבר אמרנו. 
התאספנו שישה ביער ברעם, ברוך כהן משריד, בחור מבריק ומצחיק במיוחד שהיה חבר טוב, אבנר הדס, ילד טבע ושמוצניק מדביר שנענה למשימה, עידן שפירא, פרא אדם מקומי, שגם הביא אתו את חפצי, החברה האמריקאית שלו שכנראה לא הבינה עד הסוף למה היא מצטרפת, עינב ואני. 
אני הייתי אחרי ניתוח בברך ככה שמוניתי להיות הליווי הרכוב של המסע מה שהשאיר את כל עול ההדרכה על עינב. חמישה שקי תפוחי אדמה נתפרו לתרמילים, שלושה ליטר מיים לכל אחד הועמסו, ביס אחרון מטבלת שוקולד, לגימת קולה אחרונה וההכנה להכנה יצאה לדרך.
הסיכום של עינב ושלי היה שהוא מעביר את כל התכנים במהלך ההליכה ואני מצטרף לשיחות הערב ואחראי עליהם, בערב הראשון פגשתי את הכח בנחל דישון ומצב הרוח היה מצוין, "למי שעבר מסע 120 עם פק"לים, טיול כזה לא יכול להיות קשה !" הודיע אבנר בנחרצות ובשביל עינב ובשבילי, מטאראולוג וימאי, רק לשמוע את זה כבר היה מספיק קשה. 


גם בערב השני, שפגשתי אותם במקום שנקרא "חרבת נבוריה" הם עוד היו במצב רוח מרומם, החום והטיפוס על הר אביתר לא הצליחו לשבור אותם, הרעב קצת כן, מזל שהחבאתי טוב את הקולה שלי בג'יפ וניקיתי את כל פירורי הבורקס ממושב הנהג. יום שלישי ה – 18.7.95 היה יום קשה במדינת ישראל, באשקלון נפלו שני פועלים אל מותם, בואדי קלט, נרצחו שני נערי גבעות שיצאו לטיול, מול חופי ראש הנקרה נפל מטוס של חיל האוויר ובו שני טייסים, אחד מהם ממשמר העמק ובערד, בהופעה של משינה, נמחצו אל מותם 3 נערים. בלי קשר לכל אלו, הגיעו חמשת האמיצים שלנו לאזור קיבוץ כפר הנשיא, ללילה השלישי במראה, ריח ומצב רוח של גוויות, כל נסיון שלי לתאר להם את ארוחת הערב המפנקת של מחר עלה בתוהו, צנצנת הדבש המסכנה מזמן כבר לוקקה עד תום והדיבורים על מסעות ופקל"ים, כמו גם החיוכים נעלמו, היעד הושלם, מחר בסיכום יהיה על מה לדבר.

ביום רביעי אחר הצהריים, נפגשנו שוב בנקודת הסיום של הטיול, פארק הירדן, הייתה לי הרגשה שהם שמחים לפגוש אותי אבל במחשבה נוספת, יכול להיות שהשמחה הייתה למפגש עם השולחן שחיכה מאחורי ועליו אבטיח קר חתוך, פיתות, חומוס, פסטרמה וקולה, הרבה קולה. הצעתי לא להתנפל כדי שלא תכאב הבטן ושיישאר מקום לארוחת הערב אבל רגע  אחר כך, נעלם כל מה שהיה על השולחן כלא היה, כולל הקליפות של האבטיח, רגע נוסף עבר ועינב, שהסדיר את הנשימה, לקח פיקוד והכריז על שעתיים שינה, דקה עברה וכבר לא היה לי עם מי לדבר. 
לארוחת הערב הוכן סיר של 18 ליטר ספגטי בולונז, כמות שמספיקה בשגרה לחמישים איש בערך, הכוח התעורר, רחץ בירדן, מצב הרוח עלה ולאחר שתיים שלוש צלחות של ספגטי התחלנו בשיחת הסיכום. בשלב הזה גילינו את יכולות החפירה של חלק מהנוכחים והשיחה האריכה והאריכה מבלי שנראה סיום באופק, דיברנו על רוח האדם, על מהות החינוך, על אידיאולוגיה ובשעה אחת בלילה הכריז עידן שהוא מוכן להמשיך בשיחה רק אחרי עוד סיבוב של בולונז. הסיר חומם, הצלחות חולקו ובשעה שלוש בלילה, סיימנו את שיחת הסיכום הארוכה ביותר בהיסטוריה של השומר הצעיר. בשעה שש וחצי בבוקר, התעוררנו בבהלה לקולות שקשוק מוזרים, מבט מהיר ימינה ושמאלה הבהיר את התמונה, עידן התעורר רעב ויצא לעוד סיבוב של בולונז, הפעם, בלי לחמם את הסיר.
תכנית היום האחרון הייתה פשוטה, מצטופפים כולם על הג'יפ, ומכירים, בצורה רכובה את מסלולי החוליות הנוספים, אלה שלא הלכנו, אני על ההגה, עינב בעמדת מורה הדרך וארבעה ארבעה על הג'יפ הדוהר מאחורה. חצי השעה הראשונה של הנסיעה עברה חלק כאשר עינב מפליא בהסברים וסיפורים המלווים מדי פעם בקריאת העידוד העצמי "טוב עינב !" אבל פתאום השתרר שקט מוזר מאחורה, עינב לידי עוד הסביר קצת אבל גם הוא השתתק לאט לאט, הסתכלתי עליו לראות אם הוא ישן אבל הוא היה ער, ער ולבן כולו. חשבתי לעצמי שזאת הפעם הראשונה בחיים שלי שראיתי את עינב לבן וכמה מטרים אחר כך הרגשתי דפיקה קלה בכתף, ברוך סימן לי לעצור. 
התמונה הבאה לא הייתה קלה לצפייה, רגע אחרי שעצרתי את הג'יפ, עמדו ארבעה בחורים ובחורה, כל אחד מהם ליד עץ אחר והקיאו את נשמתם. זה היה אקורד הסיום של ההכנה להכנה, משם נסענו בדממה מוחלטת ישר הביתה ועל ההצעה שלי לעצור לאכול צהריים בדרך אף אחד אפילו לא התאמץ להגיב.
הסמינר עצמו היה הצלחה גדולה אבל אני לא יודע איזה השפעות היו להכנה הזאת על כל אחד מאיתנו, מה שאני כן יודע, ששבועיים אחריה הודיע ברוך על שינוי כיוון בחיים וחזר בתשובה, חפצי, מצידה, חזרה לארצות הברית וכל השאר חזרנו לשגרת חיינו רק שכמה שנים טובות אחר כך עוד לא נגענו בספגטי בולונז.



יום שישי, 27 ביולי 2018

אל הבארות - כתבה עדנה קרמר




צמד הפרדות של הקיבוץ בשנות הארבעים

אל הבארות
כתבה עדנה קרמר
הופיע בקובץ "תנו לחיות לחיות" - 1987

ערמון, בנה של הסוסה הלבנה עדינה, תמיד נראה בעיניי כסוס אביר מאגדה. 
רגליים דקות וארוכות היו לו, רעמה חלקה ומבריקה ופרווה חומה שבשמש ממש נצצה. כולם ידעו שערמון הוא סוס שקט ונוח. בעיניים שלו אפשר היה לראות שהוא גם חכם. כשדחפתי לפיו חתיכות חרובים שביררתי מתוך התערובת, היה לועס בתיאבון ונושף עלי נשימות חמות. ערמון הכיר אותי הכי טוב מכל הילדים והבין כל מה שאמרתי לו.
בשעת אחר-הצהריים אחת רכבתי עם אבא ברל על גבו של ערמון אל בארות המים. השמש הייתה קרובה לגגות קיבוץ דליה כשירדנו בדרך המובילה להר הסיד. בדרך היו לאבא תמיד אוצר של סיפורים - על הפרוז'קטור בג'וערה, על כאב הבטן של מוכתר כפריין, על התן המשוגע ועוד. לפעמים היו גם שירים מצחיקים שאפשר ללמד אחר-כך את הילדים - "תום איש חופים",  "ובראש הולך התיש", "פז כולה רז כולה" ועוד. הסיפורים והשירים קולחים ושעטות ערמון מלוות אותנו בקצב קל.
ערמון הכיר היטב את הדרך וכלל לא הצטרכנו לכוון אותו. משני צדי הדרך נעו גלים גלים של שבלים. שדרת הברושים שבקצה השדה הלכה והתקרבה ומעליה התרוממה גבעת ג'וערה. כשעלינו למעבר הסיד חשבתי שאם יישאר לנו זמן נלך לחרוט ציורים בסלע. הקיר הלבן והפריך היה כבר מלא ציורים ושמות של ילדים מכל הטיולים שלנו.

הגענו לבאר. אבא קשר את ערמון לעמוד הגדר ונכנסנו פנימה. משאבת הדינמו נראתה באפלולית כמו חיה ענקית נוהמת. סובבנו יחד את השיבר הגדול שהתחיל לנוע על צירו יותר ויותר מהר, עד שרעד ונקש מתחת לידיים מעוצמת המים הזורמים.
גמרנו ויצאנו לבאר השנייה, בדרך התלולה שיורדת לבוסתן הקטן. פחדתי שערמון יחליק וייפול במדרון וחשבתי שאולי כדאי לי לרוץ למטה ברגל. אבל ערמון היה זהיר ומנוסה והגענו בשלום.
כאן, למטה הקדים הערב לרדת והבאר כולה הייתה מוצלת. אבא קפץ מגב הסוס וקרא גם לי להצטרף אליו. לא רציתי לרדת ואמרתי:
- אני אשאר על ערמון ואחכה לך בחוץ.
- ומי יעזור לי לסובב את השיבר?
- אתה תסובב לבד ואני אשמור על ערמון.
- אז בואי למטה, רדי מהסוס ונקשור אותו. תוכלי לחכות לידו.
-        אני יכולה לחכות על הגב שלו- התעקשתי.
אבא מיהר כדי שנספיק לחזור לפני שהחושך ישיג אותנו. הוא השחיל בחיפזון את המושכות סביב צינור הברז ואמר: "שמרי על עצמך תיכף אצא". נשארתי לבדי על גב ערמון.
נעים להפליג בדמיונות בשעת דמדומים כשהבאר נראית מכושפת. ערמון כבר לא היה סתם סוס מהאורווה שלנו, אלא סוס אביר מאגדה ואני רוכבת על גבו לסלע הסיד שנהפך לארמון לבן...
לפתע נקטע החלום מקול צהלת סוסים שנשמע מרחוק. ערמון נדרך בבת-אחת. בקושי הספקתי להבחין מעבר לשדות בסוסה הלבנה עדינה וכבר ענה לה ערמון בקול צהלה, ניתק את המושכות ופרץ קדימה.
צעקתי מרוב פחד: "אבא בוא מהר! ערמון, עצור!!!" אך הסוס המשיך לדהור בדילוגים גבוהים שהקפיצו אותי על גבו. נאחזתי באוכף בכל הכוח וצעקתי. הדהרות הרמות הגלישו אותי לצד. ניסיתי לחבק את האוכף, את הסוס, ופתאום דילוג גבוה ו..הופ! נפלתי על הארץ ופני כבושים באדמה.
כמו מבעד לערפל שמעתי שעטות סוסים וצעקות: "מה קרה לילדה? ", "איפה היא?"
"תפוס את ערמון"...

זאב טל על הסוסה ליד האורווה בשנות הארבעים


מישהו הרים אותי והתחיל לנקות בעדינות את פניי החבולים. היה זה איסקה שהגיע אלי ראשון, רכוב על עדינה. מהצד השני הגיע אבא בריצה מבוהלת. איסקה הרגיע אותו :"למזלה נפלה על שדה חרוש.." בדקו אותי מכל עבר לראות אם אין פצע אנוש או שבר ".
"הילדה יצאה בחסד, הרבה שריטות ושפשופים, אך אין מה לדאוג "- המשיך איסקה להרגיע.
עיניי זלגו דמעות. "נו, די לבכות" ניחמו אותי, "נחזור לבאר. יש שם מים, נשטוף את הדם והכול יעבור".
אבל אני לא יכולתי לכבוש את הבכי. בכי של כאב ויותר מכך של עלבון. אסור היה לערמון לברוח ככה. הוא ידע שאני יושבת עליו לבד. 
ראיתי את ערמון עומד בשקט ליד עדינה אימו וסירבתי לעלות על גבו. איסקה עלה על ערמון ואבא הרכיב אותי על עדינה חזרה לבאר. המים הצוננים קצת צרבו וקצת נעמו לי, אבל הדמעות לא פסקו. איך סוס גדול כזה לא יודע להתאפק כשהוא רואה את אימא שלו? אני אף פעם אל ארכב עליו, לא אטפל בו ולא אתן לו חרובים!!!!
היה כבר חשוך וקריר. רכבנו חזרה בדרך העולה הביתה לקיבוץ. משדרת הברושים נשארה רק שורה של צללים אפלים והשיבולים היו ים של חושך. מרחוק יללו תנים ומולנו נצצו אורות הקיבוץ. הגענו.
איסקה נשאר להתיר את הסוסים ואבא לקח אותי לצריף המרפאה, שם האחות ציירה על פני ביוד. חבר אחד צחק ואמר שאני נראית כמו ציור מקושקש או כמו מפה גיאוגרפית. התביישתי ללכת עם הפנים המקושקשים לבית-הילדים. כולם יצחקו והכול בגלל ערמון.
אימא ניסתה לשכנע אותי ללכת לישון, אבל התעקשתי וסירבתי. לבסוף היא אמרה לאבא בצחוק: "אולי נכין לה מסכה שתסתיר את הפנים?". אבא אמר: "לא צריך להכין, יש לה כבר מסכה נהדרת" ובלחש הוסיף: "אם ישאלו אותך יותר מדי שאלות, תגידי שזאת המסכה שלך לפורים". כולנו צחקנו והלכתי לישון.

האורווה והסוסות בשנות הארבעים


עבר שבוע והשריטות שהגלידו העלו קרום דק. בשעת אחר-הצהרים אחת הלכתי לחדר-ההורים. כנראה שהייתי שקועה במחשבות ולפתע מצאתי עצמי בדרך לאורווה. מיד עלו בי רגשות כעס ונקם: "עכשיו אטפל בכל הסוסים ובערמון-לא!". נכנסתי לאורווה והשתדלתי להתעלם מערמון אבל דווקא הוא צהל לקראתי. התאפקתי לא להביט בו ולקטתי חתיכות חרובים מתוך התערבות בשביל הסוסים האחרים. ערמון שוב צהל. הצצתי לעברו וראיתי שהוא מביט בי בעיניים עצובות וטובות. אולי הוא מתחרט? אולי הוא בכלל לא התכוון?
התקרבתי אליו. ערמון הרכין את ראשו ואכל בתיאבון את החרובים מתוך ידי. הרגשתי את נשימתו החמה מלטפת כמו תמיד.
והנה מישהו תפס אותי מאחור והניף אותי על גבו של ערמון. זה היה אבא. 
שוב יצאנו יחד על גב ערמון אל הבארות.

יום שישי, 6 ביולי 2018

הצלופח - כתבה עופרה בריל





הצלופח
כתבה עופרה בריל
מתוך החוברת "תנו לחיות לחיות" - 1987

באותם ימי חופש עליזים היה חם מאוד, אותו חום קיצי לוהט בו לא רוצים לעשות הרבה, אלא להשתכשך במים הקרים בבריכה. אך לצערנו אותם מי בריכה היו דרושים להשקיית המטעים בעונה החרבה, ולנו היו חובות אחרים כילדים בוגרים ונאלצנו מדי פעם לוותר על תענוג זה. אך לא חסרו לנו תענוגות אחרים.
היו לנו משחקי דשא - "שבויים", "מלך מלך חיילים, את מי אתם רוצים?" והיה משחק "שיירמיר". היינו משחקים בערבי הקיץ החמים, כשלא התחשק ללכת בערב לחדר ההורים.
אבל הכיף הגדול ביותר שהיה לנו היו טיולי החופש, חופש במלוא מובן המילה. קבוצת ילדים התארגנה והחליטה לסייר בסביבה מבלי לספר לאף מבוגר. נכון שכעסו עלינו כשחזרנו. בייחוד הורינו שלא הבינו איך "ילדים מבוגרים עושים שטויות כאלו", "שאנחנו יודעים שמסוכן לטייל לבד ",  "ושאם עוד פעם זה יקרה..." הבטחנו אך לא קיימנו כי באותם טיולים הרגשנו עצמאות ובגרות.
באחד מאותם ימים החלטנו לסייר בוואדי עין-סוכר. עשינו שותפות - דובי, אבי, עינת, גילה ואני יגאל. יצאנו בשעות הבוקר כשהשמש לא יקדה והרוח הפיחה משב רוח צונן.
ירדנו בדרך המובילה במורד הברושים דרך "שער הדיר" ועברנו ליד המטע. עינת ראתה שזיפים בשלים והייתה כבר מוכנה לגשת לקטוף, אבל דובי משך בידה ולא נתן לה ללכת לכיוון המטע -  "עינת,מה איתך? עוד לא הספיקו לקטוף פה וכבר את מוכנה להשמיד יבול.." דובי הצדקן (תמיד הוא צודק) אבל עינת לא התכוונה להרבה, רק לכמה.
המשכנו ללכת. עברנו את ג'וערה. ראינו חיילים מטפסים ב"שביל הייסורים" והזיעה נוטפת מהם כקילוחי מים. ידענו שזהו אחד מתרגילי העונש שנותנים להם בגלל עבירות צבאיות.
"אילו אני הייתי המפקד" אמר אבי בעיניים חולמניות "לא הייתי נותן להם עונש כזה".
- "מה יש?" - שאלתי- "בסך הכול ארבעים מטר גובה!"
- "השתגעת, מה אתה מדבר? אתה כבר לא זוכר שמדדנו במקלות? מלמטה עד הגבעה למעלה יש מאה מטר  לפחות", אמר דובי בקול שלא ניתן לערעור.


קבוצת אלומה בגיל הגן



המשכנו בדרכנו שהתפתלה ונכנסה בין שני יערות גדולים. נעשה קריר ונעים. הגענו ל"עין סוכר" והתיישבנו על יד המעין לפיקניק זעיר. בוואדי זרמו מעט מים וטעמם היה ערב לחיך. שיחי פטל הסתירו את הנחל מעין אדם, אך פה ושם התנכל האדם לטבע וחתך מהשיחים, כך שנותרו מקומות חשופים שאפשר היה להשקות בהם עדר כבשים.
גילה ועינת הוציאו מהתרמיל תפוחים ועוגיות. הדלקנו מדורה קטנה, בנינו תנור, דובי הביא בפחית מים מהמעין וחיכינו שהמים ירתחו.
בינתיים ניגשתי לוואדי לטבול את רגלי. חלצתי סנדלים והמים הקרים צרבו בכפות רגלי. לפתע חשתי בזוחל המתפתל בין רגלי. קפצתי ממקומי בזעקה. הילדים באו בריצה - "מה קרה,יגאל?" שאלו כולם במקהלה.
"אני לא יודע, איזה נחש מתפתל במים" עניתי ברעדה.
דובי ניגש קרוב, הסתכל בהרכנת ראש עמוקה - "יו, הביטו, זהו צלופח! עינת,הביאי מהר את הפחית בלי המים".
עינת רצה וצעקה - "אבל המים רותחים, דובי!".
"אין דבר, שפכי אותם" ציווה בקולו, שאין עליו עוררין.
היא נטלה את הפחית, שפכה את תוכנה בזהירות והביאה את הפחית הריקה. דובי נטל אותה וניסה לעלות בחכתו את הצלופח. אנחנו עמדנו מסביבו ועזרנו לו. חמקנותו של הצלופח הייתה מפתיעה בזריזותה. דובי חלץ סנדליו ונכנס למים. אני גירשתי את הצלופח לכיוונו של דובי והוא שם את הפחית בעומק המים. מאמצינו הוכתרו בהצלחה והצלופח נלכד.

ילדי 'אלומה ' מאלמים אלומות 



עכשיו צצה הבעיה - "מה נעשה בו?"
דובי ועינת הציעו להביאו לכיתה להסתכלות. אבי וגילה הציעו פשוט לשחררו משום צער בעלי חיים. אני  העליתי רעיון שכולם נדהמו לשמוע - "ילדים", אמרתי, "קראתי בספר אחד שבשר הצלופח טעים מאוד, בואו נבשל אותו ונטעם." משום מה,דווקא הצעתי התקבלה בהלהבות.
הוספנו מים לפחית ושמנו שנית על התנור שהיתקנו. הצלופח הרעיד את הפחית בייסוריו המתבשלים לעינינו. גילה הסבה עיניה, לא יכלה להסתכל. כאשר רתחו המים הורדנו את הפחית, שפכנו את המים הרותחים יחד עם הצלופח המבושל על פיסת נייר שהייתה איתנו. 

"מי מנסה ראשון?" שאל דובי. "זה שהציע"- התגרתה בי גילה. "או קי", אמרתי,  "לא איכפת לי לנסות". נטלתי חתיכה והרגשתי בחילה נוראה שעלתה מעמקי קיבתי.
נשפתי אוויר כדי להתגבר על הבחילה ונגסתי בעצימת עיניים מבשר הצלופח - "לא רע! בהחלט לא רע" המרצתי את חברי שיטעמו.
ובאמת הבשר היה טעים. כולם ניסו. אפילו גילה, שראיתי כיצד היא מתגברת בקושי על הבחילה ומכניסה לפיה נתח בשר.
כאשר סיימנו את מבצע אכילת הצלופח כבר ירד היום. קמנו בריצה עשינו דרכנו חזרה הביתה. כשהגענו לכיתה נושפים ויגעים מהמאמץ, הילדים כבר גמרו את ארוחת הערב. 
המטפלת ראתה אותנו בהיכנסנו ונדהמה -  "איפה הייתם? כל הקיבוץ על הרגליים. מחפשים אתכם. נו,מה אפשר לעשות לכם?" בנימה של ייאוש וחוסר אונים סיימה את משפטה.
ישבנו לאכול בשקט מבלי לומר מילה. ידענו שהיא צודקת וכל מילה שלנו תחמיר את מצבנו.
גילה התחילה הראשונה. היא קמה בריצה החוצה והקיאה כל אשר היה בתוכה. אחריה השאר. אני ישבתי חיוור מבלי לנגוע באוכל והתאמצתי בכל כוחי לכבוש את הבחילה. אבל בסופו של דבר לא יכולתי יותר והקאתי לתוך הכיור. שולה המטפלת התרוצצה בינינו, נבוכה וחיוורת כסיד - "מה קרה? מה אכלתם?"
כשנרגענו תפסה אותי שולה בכתפי בחוזקה - "יגאל, אתה תספר לי את האמת, מה אכלתם?"
אני לא העזתי להרים פנים אליה ובעיניים הפוזלות לסוליות סנדליהם של חברי אמרתי - "אני חושב שזה משזיפים שמצאנו בדרך.."
חברי שהביטו בי קודם בעיניים נבוכות, השפילו מבטיהם.
כך נסתיים אחד מבילויינו האהובים- "טיול העצמאות". 
באנו על עונשנו פעמים - בייסורי קיבה ומצפון ובריתוק לבית.

יום חמישי, 5 ביולי 2018

הסוסה כוכבת - כתב מנחם שילוני



טוביה שילוני (אבא של מנחם ושרה שילוני) עם הסוסה כוכבת



הסוסה כוכבת
כתב מנחם שילוני
מתוך החוברת "תנו לחיות לחיות" - 1987


כשהקיבוץ שלנו עדין היה בחיתוליו, לא דהרו על טרקטורים ולא על משאיות ענקיות,דהרו בעיקר על סוסים. הסוסים היו כלי העזר החשוב ביותר לכל העבודות החקלאיות.
הייתה אז בקיבוץ אורווה ובה סוסים רבים, אך סיפורי הפעם הוא על סוסה ושמה "כוכבת", סוסה לבנה כשלג.
אנו, הילדים, אהבנו מאוד את כוכבת. היא הייתה סוסה נבונה ושקטה.
לעתים בשבתות, רתמנו אותה, אפילו ללא עזרת מבוגר, לכרכרה עם ספסל עץ פשוט, העלינו את כל ילדי הגן וכוכבת לקחה אותנו בדהרה קלה לטיול בשבילי הקיבוץ ובסביבה הקרובה. בדרך תמיד זכרנו לתת לה משהו לאכול- תפוז חתיכת סוכר או בננה. את התודה השיבה לנו בצהלת שמחה עליזה.
באותם ימים היו לקיבוץ שלנו מטעי שזיפים ותפוחים וכרמי ענבים. כוכבת הייתה הסוסה של המטעים ובעונת הקטיף הייתה לה עבודה רבה. 
כל ימי השבוע הובילה עגלה עמוסת ארגזי פרי - שזיפים אדמדמים ירקרקים וצהובים, ענבים ירוקים ושחורים מתוקים כדבש ועוד. אנחנו אהבנו להצטרף להובלה ובדרך לטעום מהפרי. כשכוכבת הגיעה לעליה הגדולה שלמרגלות ג'וערה עד לשער הדיר, קשה היה לה למשוך את העגלה העמוסה. אז היינו יורדים מהעגלה ועוזרים לה לעלות הביתה.
בבית, לאחר שפרקו את ארגזי הפרי לבית הקירור, היינו מובילים את כוכבת לאורווה, מתירים אותה מהרתמות, מסרקים את שערה במסרק גדול ונותנים לה לשתות מים ולאכול תערובת עם חרובים. מאוד אהבנו להביט בה בעת אכילתה.

סוכת האריזה של המטעים - יוסף וילפנד טוביה שילוני יהודית קוצר ועוד..


יום אחד קרה דבר שהרגיז אותנו מאוד, ומעשה שקרה כך קרה:
יצאנו לטיול לגבעת הרקפות (מצפון למיברג הישן) בדרך עברנו ליד מטעי השזיפים. פתאום שמענו חבטות, הצלפות וצעקות, רעש ומהומה. התקרבנו... ומה רואות עינינו?
כוכבת רתומה לעגלה עמוסה בארגזי פרי ועליה יושב חבר ומצליף בסוסה בשוטו, מצליף וצועק - "דיו סוסה עצלנית! דיו סוסה מפונקת! קדימה! קדימה!"
אנו עומדים בצד ורואים שכוכבת מנסה בכל כוחה למשוך את העגלה, אך אינה יכולה. מכות השוט ירדו עליה בלי הרף. ראינו דמעות בעיניה וידענו שהיא רוצה מאוד להצליח למשוך את העגלה, אך המשא כבד מאוד והעלייה קשה.
כשראינו כמה הסוסה סובלת, התקוממנו. כולנו, כל ילדי הגן, פתחנו בצעקות על החבר שהיכה את כוכבת - "אתה איש רע, מה אתה עושה לסוסה שלנו? כוכבת היא לא סוסה עצלנית! היא הסוסה הכי טובה והכי חרוצה! אסור להרביץ לה! די תפסיק! תפסיק!"
החבר הביט בנו בהשתאות. הוא לא ציפה לקבל "מקלחת" כזו מילדי גן. חשב לרגע ואמר - "טוב ילדים, אתם יודעים מה? אם כוכבת שלכם באמת כל כך חרוצה וטובה, נראה אתכם משכנעים אותה להביא את העגלה עם הפרי הביתה.."

חלק מילדי מעין - השישיה - בגן


אנחנו רק לזאת חיכינו. מיד ניגשנו לסוסה שהייתה עייפה ורצוצה ודמעות עלבון בעיניה. ליטפנו אותה והרגשנו שהיא רטובה מזיעה. אחד הילדים רץ והביא את קנקן ה"קליפונצ'ס" (השתייה האדומה שקיבלנו לארוחת עשר) והשקינו את כוכבת הצמאה.
הסוסה, שהכירה אותנו, מיד נרגעה והחלה לצהול. כאשר התאוששה קצת הסתדרנו כולנו, כל ילדי הגן, סביב העגלה, על מנת לדחוף ולעזור לה בעלייה הקשה.
כך בקלות רבה ובכוחות משותפים עלינו הביתה. הגענו לבית הקירור בצהלה ובשמחה.
החבר שראה זאת, זרק את השוט  והבטיח לנו שלעולם לעולם לא יכה עוד בשוט את כוכבת שלנו, הסוסה הטובה והחרוצה.

ילדי מעין עם לאה טל


יום ראשון, 1 ביולי 2018

הייתה לי ילדות - כתבה מרים גלילי




מרים גלילי


הייתה לי ילדות 
סוף דבר לחוברת –לחיות עם חיות – 1987
כתבה: מרים גלילי

הייתה לי ילדות צהובה ופלומית כאפרוחים שאך בקעו לעיני במדגרה. תלתלית כפרווה הרכה והמהבילה של טלה בן דקה שנולד לעיני. שוקקת ומקציפה כעגל הרעבתן המוצץ את כף ידי בשעת ההאכלה.
הייתה לי ילדות של שלשולים חמקמקים – חלקלקים באדמה התחוחה והריחנית, של איסוף סבלני של חיפושיות משה רבנו וספירה קפדנית של כמות הנקודות, של זנב שממית מיותם שנשאר בידי.
בעונת האביב הייתה לי ילדות של פליאה, תהיה וסקרנות עצומה לנוכח כלבים "מחוברים" וחלזונות "מאחודים" ותרנגולים בחיזורי שחרית נמרצים, צפרדעים העושות "שק קמח" אילים מיוחמים, טווס המתהדר בנוצותיו לפני זוגתו, הפרים בעונה,עד אחרון הדרורים – כולם קשובים אל האביב, עסוקים בטקס העונתי, הנצחי, החוזר על עצמו של התחדשות.
הייתה לי ילדות רצופת הצצות אביביות אל קינים ועוללים של צופיות, פשושים, סנוניות ובולבולים במטע השקדים. 

לאה טרש עם חבר על חמור


הדרורים הפעוטים שנשרו מעצי האורן ברוח האביב- פירות מוזרים, זעירים, עזובים וחסרי אונים למרגלות הקן, והניסיונות הנואשים להשיב להם חיים.
ילדות נועזת במרדף הקיצי אחרי הדבורים שבקצהו חפיסת שוקולד נכספת- נחטפת- נטרפת.
ילדות של חרדונים המבצעים את תרגילי עליות הבטן על גגות וקירות מעולפי חום הקיץ. 
ילדות של חלזונות לבנים תלויים אשכולות אשכולות, מתנדדים על הדרדרים הסגולים בשולי הדרך.
ילדות- הסתיו והחורף של החסידות הנודדות, "נחליאלי קל זנב" וחלזונות מקציפים לאחר היורה.
ילדותי הייתה מסע אישי ואינטימי בחברת בעלי החיים, מסע מלא סוד והבטחה, אשר פקח לפני, כעדות- בגעייה ופעייה, בזמזום ובקרקור בהמיה וגעגוע וצפצוף וצרצור, וללא מילים, את סדר הבריאה, את קצב העונות, את סודות החיזור, את קסם הבקיעה והלידה, ואת עצב הפרידה.
במסע חיי הרחקתי ממחוז ילדותי, וקשרי עם בעלי הכנף ומטלפיי הטלף והזוחלים למיניהם נתמעטו ואינם עוד כה אינטימיים.

ושוב לאה טרש מקבוצת זית עם חבר


אבל לעיתים, כשאני נזכרת בישיבה הנצחית, המאופקת ליד תיבת ההטלה במשק הילדים, כשתרנגולת מקרקרת את "קרקור ההטלה" שלה ולתוך כף ידי הקטנה צונחים נולדים להם החיים עצמם בדמות ביצה עגלגלה, רטובה, חמימה, אז כל השאלות נענות מעצמן, כל התהיות באות על סיפוקן, ובאה עלי הרגשת ניחומים ובטחון.
ילדות כזאת הייתה לי.

קבוצת  זית עליזים ושמחים


עלילות ציפופו וציפה - כתבה זהבה קולקופסקי


קופיף (לא בטוח שציפופו) בידיה המסורות של עדי קולקופסקי




עלילות צ'יפופו וציפה
סיפרה זהבה קולקופסקי
מתוך החוברת "תנו לחיות לחיות" - 1987 

צ'יפופו מגיע אלינו ומחפש לו חברה....
מכירים את עודד וינר (עינב)? הוא היה הטייס הראשון מעין השופט ובמסגרת תפקידו נשלח לאוגנדה שבאפריקה, ללמד טייסים אוגנדים להטיס מטוסים. בשובו לארץ הביא לילדי הקבוץ קוף במתנה. הקוף התקבל בשמחה רבה ושוּכָּן במשק הילדים.
מיד נמצא לו שם, צ'יפופו (משום מה קל מאוד למצוא שמות לקופים..)
צ'יפופו היה קוף רגזן. הוא לא סבל את מבטיהם של הצופים בו מעבר לכלוב והיה לו דחף בלתי ניתן לשליטה לברוח מהכלוב. וכשברח – הייתה קמה מהומה גדולה ברחבי הקיבוץ. ילדי החברה היו מתרוצצים ומכריזים בקולי קולות- "צ'יפופו ברח, צ'יפופו ברח! ".
באחת מהבריחות האלו הגיע צ'יפופו לבית משפחת מור. זה היה בשעת אחר הצהרים. צילה נחה במיטתה עם כוס קפה בידה ושעיה היה עסוק במצלמתו. לפתע נשמעו קולות הילדים- "צ'יפופו ברח, צ'יפופו ברח! ".
שעיה יצא מהחדר במהירות ושכח לסגור את הדלת. הוא רץ לעזור לילדים לתפוס את הקוף. בינתיים צ'יפופו ראה דלת פתוחה. בלי לדפוק ובלי לשאול אם מישהו מזמין אותו, נכנס לחדר.
צילה ראתה את האורח הלא קרוא וקפאה על מקומה. צ'יפופו כנראה חש בחרדתה, ניגש אליה וחיבק אותה חזק בזרועותיו, נטל ממנה בעדינות את כוס הקפה והחל ללגום. צילה נשארה קפואה. בינתיים הילדים קראו לשעיה -  "הקוף בחדר שלך!".
שעיה רץ לחדר וכשהגיע לדלת הפתוחה ראה את צילה שוכבת לבנה כמו פסל וצ'יפופו מחבק אותה ולוגם בנחת את הקפה שלה...
שעיה ניסה להרגיע את צילה -  "אל תפחדי, אל תזוזי, הוא לא יעשה לך כלום.."
אל תחשבו ששעיה היה לגמרי שליו ובטוח, אבל הייתה לו ברירה? צילה כל כך מבוהלת, ואפילו קפה להרגעה לא נשאר לה.
שעיה נכנס, לאט לאט התקרב לקוף ופיתה אותו בפרוסת עוגה. לבסוף הצליח להרימו ולהוציאו מהחדר.
כשהלך עם הקוף להחזירו לכלוב, נזכר שעיה בתמונה המשעשעת של הזוג המוזר והצטער שלא הספיק לצלם אותם, הרי המצלמה הייתה מוכנה על השולחן.
עדי עם הקופיף


צ'יפה מצטרפת ובורחת...
לאחר הביקור בבית משפחת מור, היה ברור לכולם שצ'יפופו זקוק לחברה. הביאו לו את צ'יפה, קופה חמודה, שתהייה לו לבת זוג.
אבל צ'יפופו הרגזן, במקום לשמוח ולהסביר פנים, כעס שעליו להתחלק עימה באוכל ובכלוב. הוא לא הפסיק להציק לה, לחטוף ממנה את האוכל ולגרש אותה מקרבתו.
כך קרה יום אחד, שצ'יפה החליטה לברוח מהכלוב. בכפות רגליה הקדמיות , חפרה מנהרה קטנה מתחת לרשת הכלוב, נדחקה ויצאה החוצה. צ'יפה הייתה שיכורה מהחופש. היא קיפצה מעץ לעץ עד שהגיעה לאזור גני הילדים.
משני הגנים בחרה את הגן עופר של מיכל (קציר) ורינה (ירון).
צ'יפה קיפצה לתוך הגן והחלה להסתובב בין החדרים. הילדים נסו בבהלה החוצה. רינה עמדה חיוורת כסיד ובהרבה סבלנות הרגיעה את הילדים. צ'יפה בדקה את כל המיטות בגן, אחר כך נכנסה לחדר האוכל, טעמה פרוסת לחם ותפוח ומשם קיפצה לחדר המשחקים. לפתע נשתרר שקט בגן. צ'יפה הייתה בחדר המשחקים ואף אחד לא ידע מה היא עושה שם.
רינה נכנסה על קצות האצבעות, הציצה בדלת חדר המשחקים ולתימהונה הרב ראתה את הקופה החמודה מתחבקת עם קוף בובה גדול ושעיר. (כנראה סבלה כל כך מצ'יפופו שבאה להתנחם בחיקו של הקוף הגדול והנוח..)
בינתיים הספיקו להזעיק את אבנר דיין שהיה המומחה הגדול לתפיסת הקופים. הוא ניגש אל צ'יפה, הרים אותה בעדינות והחזירה לכלוב. כשנעל את השער נזף בה – "עוד פעם אחת את בורחת- תראי מה נעשה!!".

גן עופר שנות השמונים


יום שישי, 29 ביוני 2018

סופה העצוב של חישורה - כתבה עדנה קרמר



לא חישורה אבל דומה לה



סופה העצוב של חישורה
כתבה עדנה קרמר
מתוך החוברת "תנו לחיות לחיות" - 1987


איזה מין שם זה חישורה? של איש? של אישה? של כלב או סוס?
חישורה היה שם של חתולה, ולא סתם חתולה, אלא חתולה חלוצה, אם לכל חתולי עין השופט.
חישורה הוא גם שם יהודי, המורכב משני שמות - חיה-שרה.
אצל היהודים בארצות הגולה, היה נהוג לתת לכל ילד שני שמות -חיים-יענק'ל, חנה – דבורה, ציפקה- ביילה ועוד צירופים כאלה.
כשחישורה הגיעה למחנה הקיבוצים בחדרה, היא הייתה חתולה צעירה וזריזה, אך רזה ומורעבת. חישורה התחילה לבקר בקביעות במטבח הקיבוץ, שהיה אז בצריף קטן. היא הייתה פולשת פנימה בגניבה וחוטפת בכל הזדמנות מהאוכל הדל שאכלו בימים ההם. עובדות המטבח כשרק ראו אותה, מיד גירשוה בצעקות וגידופים.
לגודל מזלה, התאהב בה ינק'ה, שהיה משוגע לחתולים, ובעיקר לחתולות. על אפן וחמתן של עובדות המטבח, התחיל לטפח ולפנק את חישורה, והוא זה שהעניק לה את שמה המיוחד. יש הטוענים שחישורה הוא צירוף שמותיהן של החברות שעבדו אז במטבח.
ינק'ה הגן על חישורה ולא נתן לפגוע בה לרעה. הוא היה סוחב למענה דברי מאכל שהיו מיועדים לחברים וזה הגביר את רוגזן של עובדות המטבח, שהיו טוענות בלהט - רק החיה הזאת חסרה לנו כאן? רובצת כל היום, מתעצלת וזוללת את המעט שיש לנו!
וינק'ה היה מגן – "ביום היא רובצת, אבל בלילה היא מחסלת את כל העכברים והחולדות!"
כנגד הטענה הזאת לא היה מענה.

חדר האוכל בחדרה 1935


תוך זמן קצר הבריאה חישורה והתמלאה. פרוותה המנומרת, שהפכה חלקה ומבריקה, משכה ליטופים ופינוקים לרוב.
לאט לאט התרגלו החברים לחישורה והתקשרו אליה. לא תאמינו, אפילו עובדות המטבח התחילו לחבב אותה והכינו עוברה שאריות אוכל בקערה מיוחדת. כך הפכה חישורה לחתולת הקיבוץ.
איש לא זוכר בבירור אם חישורה הייתה בין העולים לג'וערה, אך ברור לכולם שהיא השתתפה בעליה לעין השופט.
כאן, בקיבוץ הצעיר והקטן, נהנתה הרבה שנים ממעמד מיוחד של חתולה וותיקה ומיוחסת. בפינת הקומונה הכינו לה סלסלה מיוחדת ומרופדת, שבה אהבה להתכרבל ובה המליטה גורים, דור אחרי דור, עד שמילאו את חצר הקיבוץ.
והנה יום אחד פרץ ויכוח בין ילדי קבוצות אורן, עופר ואילה - מה יותר שווה, כלבים או חתולים?
מצדדי הכלבים טענו שחתולים הם בוגדניים ואילו הכלבים נאמנים וחוזרים את בעליהם מכל מקום בו ימצאו.
מצדדי החתולים לעומתם התגאו שחתולים, אפילו אם יפלו מראש הגג, לא יקרה להם כלום. תמיד יפלו על הרגליים. אפילו אם יזרקו אותם עם הראש למטה, הם יתהפכו באוויר ויפלו על הרגליים.
מגיני הכלבים תבעו הוכחה. מה עושים? אין פשוט מזה, תופסים את חישורה.
וכך קרה שחישורה הועלתה אל גג הביתן, וכשהפכו אותה ראש למטה ורגליים למעלה, עפו צעקות מהגג לאדמה וחזרה:
- אל תזרקו- היא תמות!
- תזרקו, נראה אתכם!
- לא לזרוק!
- לזרוק!
ו..זרקו!
תאמינו או לא תאמינו, אבל חישורה הוכיחה בגופה שהכלל נכון - חתולים נופלים על הרגליים.

ילדי עופר ואילה בטיול עם שיקה וינר


אוהדי החתולים הריעו משמחה למראה חישורה שצנחה בשלום, אבל מפלגת הכלבים לא נכנעה. בפיהם שוב טענה ניצחת:
- חתול, לעולם לא יצליח לגבור בקרב על כלב!
ומפלגת החתולים אומרים:
- חתולים יותר זריזים מכלבים, תמיד יצליחו לחמוק, לטפס על עץ או על גג.
הויכוח התלהט עד שתומכי הכלבים הודיעו שהם יכולים בקלות להוכיח את צדקתם. מיהרו והביאו את ויקי, הכלב החום השקט והסבלני שבקושי ניתן להוציא אותו משלוותו.
חבורת אוהדי הכלבים התייצבה מאחורי הכלב וניסתה בלהט לשסות אותו בחתולה. חישורה המבוהלת ברחה אל סבך שיחי הרוזמרין שלצד חדר האוכל והחבורה הצעקנית בעקבותיה. הילדים גררו איתם את ויקי, בעל כורחו, דירבנו אותו בדחיפות, בהנפות ידיים וצעקו בקולי קולות:
- תפוס אותה! תפוס אותה!
הלהיבו זה את זה עד שהתחילו ליידות אבנים ומקלות. לבסוף הצליחו בלהיטותם הרבה להדביק אפילו את ויקי, שפתח בנביחות עזות ונדחף לעומק השיחים.
הסוף היה עצוב. חישורה מצאה את מותה. אף אחד לא חשב שכך זה יגמר. הכול התחיל משטות, מוויכוח טיפשי. כולנו עמדנו בשקט אשמים ומבויישים, אפילו ויקי.
לאט לאט התפזרנו.
מותה של חישורה גרם לחברים צער גדול. לא רק על החתולה הצטערו, אלא בעיקר עלינו, בניהם, שהבאנו לידי כך.
בבירור שנערך לנו הביע כל אחד מאיתנו בבירור שנערך לנו הביע כל אחד מאיתנו חרטה וצער על מה שקרה, אבל ידענו היטב שהחרטה באה מאוחר מדי. גם עונש קיבלנו - אסרו עלינו לצאת מבית הילדים וללכת לחדרי ההורים. על זאת התגברנו ללא קושי בכוח החברותא. העונש האמיתי היה רגשי האשמה וייסורי המצפון שהציקו לנו זמן רב.

ילדי קבוצות אורן ועופר בשנות הארבעים



סיפורים על ויקי - הכלב של קבוצת עופר - כתב עמוס כרמל



ויקי עם אליעזר לביא אמציה דיין ויגאל זכאי



סיפורים על ויקי, 
הכלב של קבוצת עופר,
כלב לציד דובים שהעדיף חולדות וחתולים
כתב עמוס כרמל
מתוך החוברת "תנו לחיות לחיות" - 1987
הסיפור על ויקי איננו רק קורותיו של כלב שגדל בקיבוץ, זהו גם סיפור ילדותנו.



ויקי הובא לקיבוץ בתוך קופסת קרטון קטנה. גור-כלבים חום רועד ומייבב. כך הוא התגלה לעינינו כאשר טוביה (לישנסקי) פתח את הקופסה באיטיות מרגיזה. לפתע אחז בכלבלב ביד אחת, הניפו למעלה מעל כל הראשים ואמר - "זהו ויקי, כלב מגזע מיוחד לצייד דובים. טפלו בו יפה!"
עתה כבר סובבו את הקופסה כל ילדי חברת הילדים. במרכז הגדולים, קבוצת "אורן" ובראשה יוסי, בנו של טוביה, שידע כבר מאתמול על ההפתעה ולכן לא ישן כל הלילה.
סביבם "העופרים" שפרצו מהכיתה עוד בטרם הסתיים השיעור. והקטנים, "אילה" שלקול ההמולה וצעקות השמחה עזבו את שעור הספורט במגרש והגיעו מזיעים ומתנשפים, מפלסים להם דרך אל היצור המבוהל.
"למשק הילדים, למשק הילדים", נשמעו צעקות מכל עבר. וכבר נעה כל החבורה לשכן את צייד הדובים באחד מהכלובים הפנויים, לצידם של עורב שבור רגל, דורבן שנתפס בגבעת-נח (ג'וערה), זוג יוני בר, עופר שהפלחים מצאו בשדה, חמור שברח מאחד הכפרים הערביים ושני טלאים יתומים שהובאו מהדיר.

משפחת לישנסקי עם ויקי 


באותו לילה ראיתי בחלומי כיצד ויקי לוחם בשני דובי גריזלי ענקיים, מסתער עליהם, הודף אותם לאחור אל תוך הג'ונגל המאיים ואינו נרתע מכפותיהם ומשיניהם החדות הנוטפות ריר.
ויקי לא נשאר זמן רב בכלוב כאחת החיות שנתפסו בשדות. הוא למד עד מהרה לקרוע את רשת הכלוב, לזחול מתחת לגדר, להתגנב לאחת הכיתות ו"לפוצץ" שעור, לשמחתם של הילדים.
לימים גדל ויקי ונהיה כלב גבוה וחזק, שבקצהו האחורי זנב שוט גמיש וקשה, שהיה מכה על ימינו ושמאלו ברגעי שמחה והתלהבות, ממש הכאיב לרגליים חשופות שנקרו לו בדרכו. מלפנים היה מצוייד באף רטוב ורגיש ובשיניים שאף פעם לא נגעו באיש. אוזניים ארוכות השתלשלו לו לצידי הראש והסתירו לא פעם קרציות שמנות ומגעילות.
באותה עת לא היו כלבים "פרטיים" בקיבוץ. הכול היה משותף וגם ויקי. הוא היה של כולם. כל קבוצה הייתה אוספת את האוכל שנזרק ל "לציבורית" (קערה מפח לשאריות) ומביאה לויקי. היו אף ילדים שוויתרו למענו על המנה השלישית. לא פעם ניצל בזכותו ילד שהיה חייב להישאר ליד השולחן עד שיגמור את כל האוכל. בגניבה הועבר האוכל לויקי ששכב מתחת לשולחן והילד "שוחרר" למגרש המשחקים.
בלילות היינו קשובים לקרב נביחות- יללות שויקי היה עורך עם התנים והשועלים שהעזו להתקרב עד גדרות הקיבוץ שגבלו עם ביתני חברת הילדים.
לא פעם התכסינו מעל הראש כשהיה נדמה לנו שהתנים קופצים אלינו דרך החלון, ורק ערנותו של ויקי ונביחותיו הרגיעונו. ידענו שאם הוא שוכב בפתח הביתן שלנו אז שום גנב, או גרמני, או ערבי לא יפרצו אלינו.
בטיולים ויקי היה רץ בראש, מפלס לנו שביל בכפותיו ובזנבו. בזכותו הכרנו קיפודים, צבים ומיני חרקים משונים שהיה מגלה בסיוריו. לא פעם הזהיר אותנו מפני נחשים.
אך העיסוק האהוב ביותר על ויקי ועלינו היה ציד חולדות.
הקיבוץ באותו זמן היה משופע במחסנים למיניהם, פינות אפלות, פחים, שקים ישנים, סלים לסיקול אבנים, ערימות צמיגים וגרוטאות שונות.
זה היה גן עדן לחולדות שהלכו, התרבו, השמינו, וברוב חוצפתן התחילו אף לטייל לאור היום.
היינו יוצאים אחרי "ההקמה" מצוידים במקלות, קלשונים ומעדרים ובראש – ויקי.
כולו דרוך וקשוב לכל ציוץ או רחש של אותם מכרסמים. נכנסים למחסן כשאנו מגששים באפלה, מרימים שקים ישנים אט אט. לפתע הייתה פורצת איזו חולדה במנוסת בהלה ואנחנו חובטים לכל הכיוונים, מבוהלים, נסים לכל עבר וצורחים בהתלהבות.
ויקי, בקפיצות זריזות עוקב בכפותיו הרחבות אחר מרוצתה של החולדה, נדחק בין השקים והפחים בגמישות ובהעזה, עד שמצליח להצמיד אותה לקרקעית המחסן. משחררה לרגע ותופסה שוב, מתגרה ומשחק עד שהיא מוטלת חסרת נשימה. אז מתקרבים בזהירות ובהיסוס "הגיבורים" שבינינו ומסיימים את המלאכה.
גם החתולים הבודדים שנקלעו לקיבוץ וניסו להשתכן בו קבע, חשו לא פעם את שיניו של ויקי בגבם, וכל זאת בעידודנו וביוזמתנו.

אבירם חגי אמנון ריטר ארנון גוברמן עם ויקי


לויקי ניתנה "המלכות" בחברת הילדים ובחצר המגורים. בחצר המשק שלט גורי. כלב זאב גדול שהיה יוצא עם הרועים לעזור בשמירת הצאן והיה באחריותו של נוניק (נתן זמיר ). ויקי, שלא הסתפק באזור שליטתו, נקלע באחד מסיוריו, לקרב קשה מול שיניו החזקות של גורי ונאלץ להשאיר את מרבית זנבו בשדה הקרב.
ימים הסתובב נכה וכואב והפצע מאן להגליד, עד שאיסר (לביא) ריחם עליו. אסף את כלי הטפול של הצאן - מזמרה, סכין קילוף, משחות ואבקות למיניהן ובניתוח מהיר שיפר את גדם הזנב. אנחנו הילדים, נאנקים וסובלים, מתקשים לעמוד בזעקותיו של ויקי. מאז היה ויקי קצוץ זנב.

רינה ברקת עם ויקי


בכתה ח' ויקי עלה איתנו למוסד. בתחילה היה קשה לו להסתגל למקום החדש, למורים שבאו מקיבוצים אחרים, לחדר האוכל הגדול ולמקלחת המשותפת. שם לא היו עצים שהוא יוכל לסמן בבירור את שטח מחייתו. אך כמו שאנחנו הסתגלנו, גם הוא הפך לבן בית. אלא שעתה היה כבר זקן יותר והעדיף לשכב רוב שעות היום על השק שבפתח המקלחת.
לטיולים כבר לא יצא איתנו וגם חולדות לא היה מסוגל לתפוס. בלילות לא נבח כמקודם והחתולים כבר לא הרגיזו אותו.
יום אחד כשחזרנו במשאית מטיול, צעקו לנו בהצטלבות שויקי נדרס. בטרם הנהג עצר, כבר היינו על סולמות המשאית קופצים "קפיצת גנב" למטה, דוהרים אל המוסד.
קברנו אותו ליד המקלחת בטקס שהכנו בקפדנות וסימנו את המקום באבן גדולה ובגדר. הנחנו פרחים מסביב ועמדנו בשקט ובעיניים דומעות.
עדנה (קרמר) קראה שיר אֵבֵל שכתבה על פי המנגינה המוכרת "יודקה":
"נזכור איך ימים ארוכים כשרשרת
רבצת אצלנו על-יד הביתן,
שקט וגאה, בעיניים עָצֶבֶת
לרע לא פגעת בילד קטן.

ופעם את גורי ניצחת, נזכור,
ויקי, הוי ויקי, כלבנו הגיבור.
וכמה היית שקט וענו
כשאיסר קיצץ לך את הזנב...

ליווית אותנו בקור, בשרב
ובטיולינו אין מי יוביל עכשיו...
את ויקי כלבנו נזכור בדמעות-
היית אהוב עד מאוד."



יום שלישי, 26 ביוני 2018

מעשה בנבחנית ובאילנה - מתוך החוברת 'לחיות עם חיות'



אילנה גולן

לקראת חג החמישים לקיבוץ שלנו , הוצאה חוברת ובה סיפורים על חיות המחמד של הרבה משפחות הנמצאות בקיבוץ , לסיפורים שפורסמו -  יש עדין ריגוש משלהם ולכן אני מביאה כמה מהם:




מעשה בנבחנית ובאילנה

כתבה עדנה קרמר

מתוך החוברת "תנו לחיות לחיות" - 1987


הייתה לנו, לחברת הילדים הראשונה בעין השופט, כלבה בשם נבחנית, וכשמה כן היתה -נובחת בקולי קולות על כל יצור שאינו מוכר לה. ולא רק נובחת, אלא גם רודפת וקוצפת ולא מרפה, עד שהקורבן נס על נפשו ונעלם.
אחת המטפלות המסורות ביותר לכלבה הייתה אילנה מקבוצת "עופר". תמיד כשחזרנו מאוחר מטיול, היא הייתה זאת שדאגה להביא אוכל לכלבה, בימי שרב זכרה למלא במים את הקערה של נבחנית.
כולנו ידענו שיש קשר מיוחד בין אילנה לנבחנית. הן היו ממש ידידות.
פעם בפורים החליטה אילנה להתחפש לערביה, ולא הסתפקה בסתם תלבושת, אלא ביקשה מאבא אייבי שישיג לה בכפריין לבוש ערבי אמיתי. מה לא עושים למען הבת. אייבי היה רועה את צאן הקיבוץ בקרבת הכפר כפריין, והיו לו קשרי ידידות עם ערביי הכפר. לכן הוא לא התקשה להשיג לאילנה את מבוקשה - שמלה ערבית ארוכה עם רקמה יפה וכפיה לבנה.

ילדי קבוצת עופר מחופשים עם המורה משה תבור


הייתה שעת אחר הצהריים, ואצלנו בביתן "עופר" המולה ושמחה, כולנו לובשים תחפושות, מראים זה לזה, משווים ומעירים.
היו הרבה תחפושות יפות, אבל הבגד הערבי של אילנה היה ממש משכנע. הבטנו בה בהערצה ובשמץ קנאה - הרי אין זו תחפושת ילדותית רגילה, זהו לבוש אמיתי, ומריחים ממנו אפילו את הריח המיוחד של הכפר הערבי.
כל מי שגמר להתלבש ולהתאפר, יצא החוצה להתכונן לתהלוכת פורים. פתאום שמענו נביחות עזות וצעקות. מיד יצאנו החוצה ולא האמנו למתרחש - נבחנית התנפלה על אילנה בנביחות זועמות ובשצף קצף!
אילנה כה הופתעה ונדהמה. אחוזת בהלה התחילה לצעוק - "אני אילנה, אני אילנה! את לא מכירה אותי? כלבה טיפשה, אני אילנה!"...
אבל נבחנית לא זיהתה את ידידתה הטובה העטופה בבגד ערבי. בקולי קולות נבחה ורדפה אחרי הילדה הבורחת, כשהיא מורטת בשיניה את שולי שמלתה.
מיד פרצנו בריצה בעקבות הכלבה הנובחת, מנסים לתפוס אותה ולהרגיעה.
תארו לכם את המחזה- בראש רצה אילנה כשרגליה מסתבכות בשמלה הארוכה והיא צועקת - "אני אילנה, אני אילנה!"..
אחריה רצה נבחנית נובחת בזעם. אחריה – חבורה של קאובויים, אינדיאנים, מוסק'טרים, מכשפות, ליצנים ומלכות אסתר. כולם רצים וצועקים על הכלבה-"שתקי! טיפשה! די, שקט!"
מי יודע איך היה מסתיים המרדף לולא הגיעה אילנה בעוד מועד לביתן "אילה". עזרנו לה להידחף פנימה כשאנו חוסמים את הכניסה בפני הכלבה המתפרצת.
ומה עושים עכשיו?
אילנה נרגשת, רועדת מבכי, שולי השמלה קרועים. היא לא תעז לצאת מכאן וכבר הזמן להתחלת תהלוכת פורים.
כל אחד מנסה לייעץ, לעזור, לנחם:
- אולי תורידי את התחפושת וניתן לנבחנית להריח, שתראה שאלו רק בגדים.
- כדאי לך להראות לה איך נכנסת לתוך השמלה. כך היא תדע שזאת את בפנים.
- אולי תיקחי את התחפושת ביד לחדר האוכל ורק שם תתחפשי?
אבל כל העצות לא הועילו. אילנה בשום אופן לא הסכימה לצאת מהביתן. קשה היה לדעת מה השפיע יותר - הפחד מפני הכלבה או העלבון העמוק מבגידתה.

ילדי קבוצת עופר עם המטפלת ברכה שזר


עמדנו אובדי עצות כי הנה כבר עומדת לצאת התהלוכה.
ואז אמר עודד "המוסקיטר" בקול של מחנך - "אילנה, למה את נותנת עונש לעצמך? מה אתך, את רוצה להפסיד את כל הפורים? העונש מגיע לנבחנית ולא לך. שהיא תפסיד את החג!"
כולנו מיהרנו לתמוך בעודד - "צריך להעניש את נבחנית!"
תוך דקה או שתיים, הוכן חבל עם לולאה בקצהו, נבחנית הורחקה בעל כורחה ונקשרה לעמוד של גדר הקיבוץ, שתדע לה!
בחוצות הקיבוץ כבר נשמעו הצלילים העליזים של תזמורת פורים. 
רצנו להצטרף לתהלוכה וכמובן שאילנה עמנו. השמלה קצת קרועה אבל העיניים נוצצות משמחה.
ומה היה "מסמר" המסיבה?
כשאילנה עלתה על הבמה להציג את תחפושתה, קפצו למעלה גם עמוס ועודד וסיפרו והדגימו איך נבחנית רדפה אחרי אילנה הצועקת - "אני אילנה! אני אילנה!"
הייתם צריכים לראות איך אילנה צחקה ואיך כל הקהל צחק עימה.
תוך קולות הצחוק והתשואות, אפשר היה להבחין בקולות נביחה שנשמעו מרחוק. אלה כמובן היו נביחותיה של נבחנית הנעלבת והכועסת, כי רגילה הייתה לשוטט חופשיה ולהשתתף עמנו בכל חג ומסיבה.
ומי אתם חושבים היה הראשון שרץ אחרי המסיבה להתיר את נבחנית, כדי שלא תסבול כל הלילה?
ניחשתם נכון, אילנה.

ילדי קבוצת עופר בטיול




יום שלישי, 12 ביוני 2018

חיל האוויר של פרופ' גרטי



חיל האוויר של פרופ' גרטי

במקומות רבים בעולם, החזזיות הן אינדיקטורל בדיקת זיהום האוויר. גם בארץ עוקבים באמצעותן
אחרי רמת העופרת באוויר. לאורגניזמים הללו אין שורשים. הם ניזונים מהאוויר ומצליחים להתקיים
במקומות בהם לא מצוי שום יצור אחר, כמו הקוטב הצפוני ואנטרקטיקה, לשם נוסע בעקבותיהם
ד"ר יעקב גרטי מאוניברסיטת תל-אביב. בשבוע שמירת איכות הסביבה, הוא מוביל אותנו לצומת
הכפר הירוק ולאזור התעשייה של עכו.

עופרה בריל, "הדף הירוק", 22.5.1992

כבר במדרש נאמר, "לפת אותו בחזזית" , ואכן כך קורה לד"ר יעקב גרטי: כבר עשרים שנה ויותר הוא חוקר אותן ונוסע למרחקים בעקבותיהן. הוא אוהב אותן בדרכו שלו, המדעית, העניינית, המביאה פירות נאים למחקר האקולוגי של העולם. ד"ר יעקב גרטי הוא מרצה בכיר במחלקה לבוטניקה ובמכון לחקר שמירת הטבע באוניברסיטת תל-אביב, ועוסק באקולוגיה של חזזיות בישראל ובאזורי הקטבים.

מדוע יש צורך להרחיק עד הקוטב הצפוני כדי לחקור חזזיות?
"החזזיות הן אורגניזמים בעלי קשיחות יוצאת מגדר הרגיל לגבי תנאי הסביבה. באזורי הקוטב הצפוני יש מקומות שאפשר לשער שלא קיים שם דבר מן העולם הביולוגי, אבל כשמתחילים להתבונן על הסלעים, רואים שהם מכוסים בכתמים שחורים, כתומים או אדומים, ומי שמבין, יכול להבין שאלה חזזיות. חלק ניכר מהשנה הן יושבות בתנאים של חשיכה כמעט מוחלטת, בטמפרטורה של 60-70 מעלות מתחת לאפס, קבורות תחת שכבות עמוקות מאוד של שלג, המפשיר רק בתקופה קצרה, המכונה שם קיץ – אבל היא קצרה מדי עבור האורגניזמים האחרים, כך שהחזזיות נמצאות שם כנציגים בלעדיים של העולם הביולוגי.
חשיבות נוספת לחקר חזזיות באזור הקוטב קשורה בשרשרת המזון. יש שם חזזיות הצומחות על פני הקרקע בצורת גושים קטנים או שיחים, שגובהם מגיע לחמישה ס"מ מעל פני הקרקע. לחזזיות אלו יש חשיבות רבה כחומר הזנה עבור אייל הצפון. האיילים נאלצים לאכול מהן כאשר אין שום מזון אחר, בעיקר בחורף, כשהכול מושלג וגם חופרים בשלג בחיפוש מזון כדי להישרד.
אך יש קוץ באליה הזו: החזזית קולטת מהאוויר חומרים מזהמים וצוברת אותם. אם האייל הניזון מהחזזית מרעיל עצמו בגלל נשורת גרעינית הנובעת מתקלה בכורים גרעיניים, גם האסקימואים והלאפים, האוכלים את בשר האייל, עלולים לספוג את הרעל הזה. אחרי אסון צ'רנוביל, היה צריך לשחוט איילים רבים ולפסול אותם למאכל אדם, דבר שגרם לנזקים כבדים לאנשים החיים בלפלנד.
חזזיות יכולות לקלוט גם חומרים יותר "תמימים" מנשורת רדיו-אקטיבית, כמו מתכות כבדות. ידוע, שבאזורים הסמוכים לבתי-חרושת העובדים עם מתכות כבדות (נחושת, אבץ) אין חזזיות, כי הזיהום הורג אותן. באזורים שקצת יותר מרוחקים מהמפעלים, רמות הזיהום בחזזיות מאוד גבוהות. לכן, יש עניין בחקירה ומעקב לא רק אחרי חזזיות, הנחשבות כ"חלוצות קשוחות" הנמצאות באזורים פרובלמאטיים מבחינת האקלים, אלא דווקא אחרי חזזיות שיש מי שניזון מהן, אלה המתווכות בין רמה אחת לשנייה, בין אורגניזם לאורגניזם. למזלנו, מעט מאוד בעלי-חיים ניזונים מחזזיות".


אין להן קוטיקולה
החזזיות נוצלו בארצות רבות כאינדיקאטור לבדיקת זיהום האוויר. גם בארץ אנחנו משתמשים בהן מזה כמה שנים, למעקב אחרי איכות האוויר. יש קשר ישיר בין רמת העופרת באוויר לבין רמת העופרת בחזזיות. כדי לבדוק עופרת באוויר, צריך לזכור שפולטי העופרת הגדולים הן המכוניות.
אם אקח חזזית מאזור נקי, כמו יערות הזורע ואתלה אותה ליד צמתים שריכוז התחבורה העובר בהם גבוה, אפשר יהיה למצוא בה אחרי כמה חודשים רמת עופרת גבוהה מאוד. כך מצאנו שבצומת הכפר הירוק יש באוויר פי 20 יותר עופרת מאשר ביערות הזורע (כמות שהצטברה אחרי שמונה חודשים). גם בצומת חולון מצאנו רמות גבוהות מאוד של עופרת. לכן גם מאוד לא מומלץ לקנות גידולים חקלאיים הגדלים על-יד צמתים וחשופים חלק מהשנה לאוויר, כמו תות-שדה. הזיהום מהצומת צונח ישר על התותים.

מהו אותו גורם המאפשר לחזזיות להוות אינדיקאטור לזיהום אוויר?
הן בעלות תכונה נדירה בעולם הצומח – הן נטולות כיסוי חיצוני, המגן עליהן מהסביבה החיצונית. אין להן שעווה, הנקראת בצמחים העילאיים – קוטיקולה (ברק העלה, המונע ממזהמים באוויר לחדור לתוך הצמח). אין להן שורשים, הן ניזונות מהאוויר, כך קורה שהן קולטות תרכובות של חנקן, אשלגן, עופרת, גופרית, ניקל וברום.

לפעמים, היסודות האלה מצויים ברמות כה גבוהות, עד שהם מזיקים לחזזית וקוטלים אותה, ואז היא כבר לא מהווה בעיה בשרשרת המזון.
הבעיה קיימת כאשר היא לא נעלמת, קיימת בשטח עם רמות זיהום גבוהות, ויש סכנה שבעלי-חיים יאכלו אותה.


מדבר חזזיות
כשאני בא לישוב ורואה שהחזזיות בו משגשגות, זה סימן שהאזור נקי מזיהום. ברגע שמתחיל זיהום, מינים מסוימים נעלמים. במרכזי ערים מתועשות (תל-אביב) אין חזזיות, ובשפת המקצוע אנו קוראים לתופעה זו "מדבר חזזיות".

איזה אזור בארץ מזוהם ביותר?
עמק עכו הוא אחד האזורים המזוהמים ביותר במדינה, כולל הקריות ואזור עכו. זה לא סוד, רואים את העשן, מריחים את הריחות, מרגישים שהעיניים דומעות, כי יש שם תעשייה כבדה שמזהמת. הזיהום התחבורתי שם בטל בשישים, לעומת כמויות הגזים והחלקיקים הנמצאים באוויר בגלל התעשייה. בכל עמק עכו אי-אפשר למצוא חזזית שיחנית, כדוגמת זו הגדלה ביערות הזורע. הן נעלמו, כנראה, בגלל הזיהום. לעומתה, באופן טבעי, מצויה שם חזזית מסוימת על עצים, הידועה כעמידה מאוד בפני זיהום האוויר, ובאמצעותה בודקים את היסודות שצברה, כדי לקבל תמונה ברורה מי יש באוויר. 
אפשר גם לקטוף חזזיות מאזור הזורע, לתלות אותן סביב המפעלים, וכעבור חודשים אחדים לבדוק מה קורה להן.

זה בדיוק נושא לעבודת המאסטר של שני סטודנטים שלי. שניהם עוסקים במחקר ובמעקב סביבתי אחר התנהגות החזזיות באזור עכו, והשפעת זיהום האוויר עליהן.
מצאנו שבאזור כפר-מסריק, החזזיות סובלות מזיהום אוויר קשה ביותר. נכון שחברי כפר-מסריק לא צריכים אותנו כדי לדעת שהאוויר שלהם מזוהם, אבל כאן יש לנו מדד אובייקטיבי, המראה את המצב על בסיס יחסי.