פרצתי את המצור -סיפורה של אסתר זקס לבנה ז"ל

אסתר עם מיכל בת הארבע

פרצתי את המצור
סיפורה של אסתר (זקס) לבנה ז"ל (שהייתה בין חלוצות  קיבוץ רוחמה )
ב-1911 רכשה קבוצת יהודים מרוסיה את אדמות ג'ממה, קיבוץ רוחמה של היום. הם הקימו במקום חווה חקלאית, אשר רבים מראשי תנועת הפועלים בארץ, שהיו לימים ממנהיגי היישוב היהודי כולו, עבדו בה ורקמו את חלומותיהם .הראשונים , שלושים אנשי  אגודת "שארית ישראל" מרוסיה, ביקשו להקים במקום אחוזת מטעים, במסגרת מפעל האחוזות שפעל בארץ ישראל לקראת מלחמת העולם הראשונה. קבוצת פועלים עיבדה את אדמות רוחמה והכינה את המטעים לחברי האגודה.

החברים קבעו לעצמם תקנון ובו עקרונות הבאים: חובת עבודה עברית, הפרשת 10% מהאדמה לטובת הפועלים הוותיקים ובניית שיכונים למענם,. את החווה ניהל צבי הירשפלד, שהקפיד על עקרון העבודה העברית. בינו לבין הפועלים שררו יחסים מצוינים. בחווה נחפרה באר וניטעו בה שקדים, גפנים, זיתים, תאנים וחרובים, וכן קטניות למיניהן , תפוחי אדמה, סלק סוכר, חיטה ושעורה.
רוחמה הייתה הישוב היהודי הראשון בנגב הצפוני, מבודדת ורחוקה מן הישובים היהודיים הדרומיים יותר.
ב1913- ערב מלחמת העולם הראשונה, הותקפו הפועלים ברוחמה בידי שכניהם הערבים והיישוב נהרס במלחמת העולם הראשונה.
ב1920 עלתה למקום קבוצת פועלים חדשה, אבל בעקבות מאורעות 1929 נאלצה לעזוב. חברי הקבוצה שבו לעבד את אדמות החווה ב1932 – ונאלצו לעזוב פעם נוספת במאורעות 1939-1936 .בשנת 1943 כאשר המאבק נגד הספר הלבן של ממשלת המנדט הבריטי היה בעיצומו, עלתה ההתיישבות בנגב לראש סולם העדיפויות הלאומי והוחלט ליישב מחדש את רוחמה.
הקיבוץ הארצי של השומר הצעיר הטיל את המשימה על גרעין "עמל", שבמשך שבע שנים המתין בחולות קריית חיים לתורו להתיישבות. חברי הגרעין היו יוצאי תנועת השומר הצעיר מפולין, רומניה ומבולגריה, שהתאחדו למען המטרה המשותפת- הקמת קיבוץ במולדת- ובינתיים עבדו לקיומם בנמל חיפה בחורף ובעבודות מזדמנות בקיץ. ב19.3.1944 – ירד הגרעין עם שלושים ילדיו דרומה, ונטה את אוהליו באדמות רוחמה החרבות.
המתיישבים הצעירים נאבקו בבעיות סחף ומחסור בעוד הם בונים את משקם. באותה שנה נבחרה רוחמה לשמש בסיס אימונים ליחידיות  המגן של היישוב ( ה"הגנה" והפלמ"ח ). מרוחמה יצאו יחידות הפלמ"ח לעזרת ההתיישבות החדשה שקמה בנגב המערבי והדרומי.ב-1946- הטיל הצבא הבריטי מצור על הקיבוץ בחיפושיו אחר נשק המגן, ורוחמה התנסתה שוב בחוויית ההרס והחורבן, אך לזמן קצר בלבד: משהוסר המצור חודשה תנופת הבנייה. עם פלישת המצרים (15.5.1948 ) וניתוק הנגב מצפון הארץ הייתה רוחמה לבסיס מרכזי ל"חטיבת הנגב" וממנו התנהלה ההגנה על הנגב הנצור. ברוחמה רוכזו האספקה והנשק, שהגיעו בדרך האוויר בלילות (במבצע 'אבק' ) אלה סייעו לפריצת המצור ולהדיפת האויב המצרי מן הנגב כולו.
במהלך מלחמת העצמאות ואחריה גדל הקיבוץ , נקלטו גרעינים של חברי תנועות הנוער החלוציות מאירופה המערבית וכן משפחות וצעירים מהארץ, התחדשה בניית המשק.
הסיפור שלנו ראוי לו שיהיה לו קוו הרקיע הזה כי אסתר לבנה ז"ל וזלמן לבנה היו חברי הגרעין שהקימו את רוחמה .
אסתר מספרת : באוגוסט 1946 שמו אלפי צנחנים אנגלים מצור על רוחמה. "הכלניות" המפורסמות אז לשמצה בישוב. במשך 7 ימים צרו על הקיבוץ בחפשם אחרי נשק בלתי  לגאלי. אין יוצא ואין בא. מלאכת ההרס נעשתה בשיטתיות. חיפשו את הסליקים  של ההגנה, פתחו את קירות הצריפים, פתחו את הרצפות , גם של חדר האוכל, הפכו את חדרי המגורים, התעופפו נוצות באוויר, הרסו את מבני המשק, חיפשו על גוף החברים. חלק מהאוכלוסייה הוכנס למכלאות, אסור היה להסתובב במשק..

זלמן ואסתר לבנה ז"ל

ברוחמה התאמנו אז אנשי ההגנה ביניהם היה מוטה גור. בישוב המרכזי בארץ לא ידעו על מה שקורה אצלנו . חיפשנו דרך איך להודיע לישוב על מעשי ההתעללות וההרס של הצבא האנגלי. התנדבתי לצאת  החוצה, התחזיתי לאשה בהריון. היה לי מחזור ושכנעתי את הרופא הצבאי שאני בסכנה והוא הסכים שיובילו אותי באמבולנס צבאי לביה"ח הצבאי בסרפנד.
את המשחק שיחקתי טוב. בהתקרבנו לרחובות העיר, הודעתי למלווים הצבאיים שלי כי אסרב ללכת לבית-חולים צבאי. עקשנותי הביאה אותי לבית חולים פרטי ליולדות ברחובות.
מיד עם בואי ביקשתי את הרופא שעמד לבדוק אותי, כי עלי להיפגש דחוף עם עיתונאי. אני חושבת שהיה זה קפלן מ"על-המשמר", אשר שמע לראשונה  אשר קורה ברוחמה.
קפלן הבהיל עיתונאים ונציגי ציבור אחרים. נפגשתי אז גם עם גולדה מאיר. למחרת בכל העיתונות הופיעו כותרות ענק על ההרס שזורעים האנגלים ברוחמה.
הייתי בביה"ח 3 ימים וחזרתי באמבולנס פרטי לרוחמה, שעוד הייתה במצור. אני זוכרת שהבאתי איתי פלמים לצילום. כל אותם ימים סוערים כתובים בעיתונות ובתולדות הישוב.
מתוך העיתון באידיש "לעצטע נייעס" 8.8.1945 מאמרו של אבא באטוויניק מוקדש ל-10 שנות רוחמה:
"... באוגוסט 1946 שמו 1000 חיילים אנגלים מצור על רוחמה. במשך 7 ימים נמשכו החיפושים בקיבוץ. הם חיפשו נשק בלתי לגאלי ובהזדמנות זו החריבו את המשק. נשק, הם לא מצאו, אמנם נתגלה סליק, אולם הוא היה ריק. האם באמת לא היה נשק או שמגלי המתכת שלהם לא עבדו בסדר. זאת חידה עד היום. עם מגלי המתכת שלהם הם חפרו את כל בתי המגורים, גם את חדר האוכל הגדול. במשך 7 ימים אלה הקיבוץ היה מנותק מן הישוב עד שחברתם, אסתר זסק, אשר נמצאת כיום בקיבוץ עין השופט, הצליחה לשכנע את המפקד האנגלי שהיא בהריון והיא "מוכרחה" לנסוע לת"א. אמבולנס צבאי הסיע אותה לת"א. בבואה לת"א היא לא הסכימה שייקחו אותה לבית-חולים צבאי. לבסוף הם נכנעו והביאו אותה לבית-חולים פרטי. משם היא התקשרה לעיתונאים ולמחרת כל הישוב ידע מה קורה ברוחמה...".

בית ילדים מופגז בקיבוץ רוחמה  בשנות הארבעים- מאתר פיקוויקי

בספר "המשימה-רכש" מאת פנחס וזה, הוצאת "מערכות" עמוד-45 כתוב – "... בימי החיפושים נותקו כליל קשרינו עם החוץ. הרגשתנו הייתה, כי למרות שיגור שני הגדנע"ים, אין יודעים בישוב ולא כלום על המתרחש ברוחמה. שלשת ימי המצור הראשונים עברו עלינו כבר ואנו עודנו מנותקים מהישוב העברי. החלטנו להבקיע בכל מחיר את חומת המצור. לצורך זה אחזנו בכמה אמצעים. הודענו לבריטים כי האוכל ברוחמה אזל ולפיכך עלינו להצטייד במזון... הבריטים היו מוכנים לתת לנו ממזונם, או להביא לנו מזון מבחוץ. סירבנו בנימוק שלא נאכל לחם חסד ואנו נביא לעצמנו את מזוננו.
עד שהתנהל המו"מ בעניין ההספקה הפעלנו תוכנית אחרת. חברת ועדת הבריאות של הקיבוץ, הלא היא החובשת, התייצבה בפני המפקד הבריטי ובפיה הודעה שאחת החברות שלנו עלולה להפיל מרוב התרגשות והיא זקוקה על כן באורח דחוף לרופא נשים. מיד הובא אליה רופא הצנחנים הבריטי.  החברה "החולה" דחתה אותו בהודיעה כי תובעת היא להיבדק ע"י רופא נשים.
לאחר דין ודברים ומשא ומתן מייגע, הופיע אמבולנס צבאי בריטי אשר הוביל את חברתנו לבית החולים בסרפנד, היום צריפין, ששימש כבית-חולים צבאי בריטי. גם משהובאה לסרפנד לא הסכימה חברתנו שיטפלו בה הרופאים המקומיים. היא עמדה על דעתה ותבעה במפגיע להובילה מיד לרופא הנשים המטפל בה באופן קבוע ונמצא בביה"ח ליולדות ברחובות. "החולה" הזהירה את הרופאים הצבאיים הבריטים, כי אם לא ימלאו את בקשתה, הרי הם נוטלים על עצמם אחריות כבדה למדי. אזהרתה ועקשנותה עשו כנראה את שלהם ובסופו של דבר החליטו הרופאים להיעתר לבקשתה.
תחת שמירה צמודה הועברה לבית החולים ליולדות ברחובות. כאן ניתנה לה ההזדמנות להשלים את משימתה ולרמוז כי יש לקרוא אל מיטתה מיד מישהו מהעומדים בראש הישוב. כן רמזה על הצורך לחבר דו"ח מתאים על מחלתה. האנשים במקום תפסו מיד את כוונת התמרון והבינו במה מדובר. הנעשה ברוחמה נודע בציבור ".
בזמן המצור על רוחמה מיכל הייתה בת 4. הילדים היו בקיבוץ. זלמן היה בשליחות בפולין וחזר ארצה  ב-1947.
מלחמת השחרור, הצבא המצרי מתקדם לאורך החוף, יד-מרדכי עולה באש, פינוי ילדי רוחמה בלילה לראשון-לציון, האימהות יוצאות עם הילדים, זלמן נשאר עם הגברים וקומץ בחורות ברוחמה. הפצצת ראשון-לציון, הילדים היו אז בטיול במושבה והסתתרו בגן הציבורי. לאחר מכן הועברו הילדים לבית-ספר "שבח" בת"א. הנגב במצור, הכבישים חסומים, הקשר מתנהל על ידי אווירונים, בלילות הולכים דרך השדות לרוחמה וממנה. אחרי הסרת המצור חזרנו עם הילדים לרוחמה.