פנינים מחגיגות השבעים לקיבוץ עמיר
קיבוץ עמיר עלה על הקרקע ב- 1939 ומייסדיו הם מ'השומר הצעיר ' בליטא ופולין. קיבוץ עמיר עלה לאדמות חיאם אל-ואליד מערבית לקיבוץ להבות הבשן. את האדמות קנתה הקרן הקיימת לארץ ישראל מידי האמיר פאע'ור- שייח' - מהשייח'ים של שבטי ערב אל-פאד'ל, ערביי הסביבה סברו שהשם עמיר לקיבוץ הוא לכבודו של האמיר. משמעות השם היא אלומת שיבולים. עמיר הוא הישוב האחרון לישובי חומה ומגדל. ב- 1942 עבר הקיבוץ לאדמות דווארה. בשנת העלייה מנה הקיבוץ 158 חברים ו- 13 ילדים. בשנים האחרונות עבר הקיבוץ מהלך של הפרטה והחברים מקבלים משכורות.(פורסם לפני כעשור ב"מה נשמע" עלון הארכיונאים של התנועה הקיבוצית והמושבים)
תודה לארכיון עמיר על הצילומים
קיבוץ עמיר חוגג שבעים
במסגרת חגיגת השבעים לקיבוץ עמיר הועלה מופע יפיפה שמשקף את תולדות הקיבוץ על פי מכתבים שכביכול נכתבו על ידי חברים שחיו בכל מיני זמנים. את המכתבים כתב שחר שפירא על פי עדויות מהארכיון.
להנאתכם חלק מאותם מכתבים:
י"א כסלו תש"א
לובה ואפריים היקרים, שלומות
אוי לוביצ'קה, לו רק ידעתם היכן הכנו שורש, כיצד נקרא בדרכינו המקום השומם והנפלא הזה...
'חיאם אל וואליד' הוא שמה של קבוצתנו הקטנה, ובדמיוני, לו רק ייהפך לישוב קבע, יהיה נאה כעמיר שיבולים. היום אנו מונים קבוצה של 40 חברים וחבירות כולם כבר עובדיי כפיים מנוסים ויגעים. היבלות על הידיים מהעבודה הקשה מזכירות לי בכל יום שלא לשווא באתי לארץ ישראל. בגולה לא יכולנו לדמיין את גודל המעשה... לבוא וליישב כאן את הביצות הטובעניות האלו, ואילו עכשיו כל מכאוב הופך אנדרטה מהלכת לתקומת יינו. הציונות היא לנו הסוסים, והעוז למחרשה.
אני ניצבת בערבים למול המגדל מוקף הגדרות שבנינו בין לילה ומשתוממת מיופיו... ובליבי עדיין שואלת, האם כל זה היה כדאי?
עכשיו כבר לילה, הבחורים מכינים מדורה גדולה ותכף נתכנס לריקודי הורה ופינג'אן. אברשה נכווה אמש מהפרימוס, הוא מתקשה להיות זהיר בימים אלו, רק עכשיו התגבר בקושי על הקדחת הארורה והחום עדיין משפיע עליו. הרופא מגיע אלינו אחת לשבועיים על סוסו וגם אז אין בידו את המדיצינה שתקל בסבלם של החולים. הוא כמובן הרופא היחידי באזורינו ובכל פעם שפוגש חולה במצב רע, הוא מביט בו בחומרה ואומר "אתה מוכרח לראות רופא"... האנופלס באים למקורות המים בהמוניהם, העבודה עם הקילות לא תמיד עוזרת והחולים חלשים מאוד. ועם זאת אנחנו רוקדים בערבים, מנגנים באקורדיון החלוד שהבאנו מביאליסטוק ונהנים ככל שמסתייע בעדינו.
לאחרונה יצאו בחורינו לשטחים הפתוחים של חיאם, ושם על פי השמועה התפתחה קטטה בין בולק ויולק לפלאחים המקומיים. הם טענו, בשפתם, כי האדמות שלהם וכי אפשר לפתור את הפרובלמה באמצעות המוכתר המקומי. ואילו בולק שאינו בקי בשפה הערבית פירש את מילותיהם ככוונת זדון והטיח לעברם 'דוס אינטרסאנטר מיר אזוי וישניי פיר א גאנגנר יור'. לקח לו זמן מה להתגבר על עלבון המכות שחטף מהפלאחים. הוא מסתובב כבר יומיים בראש מורכן ומתכנן אופנסיבה כנקמה.
בינתיים מתארגנת הקבוצה שנותרה בחדרה עם הילדים ויתכן שבקרוב יצטרפו אלינו (נוך אביסעלה). כולי תקווה שהפרו גרמה הזו לא תזמן אתה צרות נוספות, ויחד עם זאת הגעגועים ליקירינו גדולים ואי הידיעה מכרסמת בליבותינו. האמונה בצדקת הדרך היא שמחזיקה אותנו ותנחה את דרכינו על פי תורתו של אבינו מארקס וערכיה של אימא רוסיה.
עוד ברצוני לספר לכם כי בהמלטה האחרונה נולד פר עברי חדש, ובאסיפת הקבוצה הוחלט ברוב קולות לקרוא את שמו 'גליל', אם כי מרבית החבירים כבר קוראים לו 'חיאמ'ל', כאות חיבה ליישובינו הדל.
היבולים השנה היו נמוכים מאוד ובכלל, אנו מתקשים לגדל כל ירק בסביבת הביצה.
בערב יוצאים השומרים הרכובים ומגינים על אדמותינו ועל שדותינו, הם למדו במהרה מן המקומיים כיצד לנהוג בסוסים והופכים אחד אחד לנוטרים מן השורה, שזופים, גאים ויפים. לצערי טרם הגיע הזמן לכתת חרבותינו לאיתים, כנראה שעוד נכונו לנו מאבקים ארוכים עם שלטון המנדט הבריטי ועם הערבים המקיפים אותנו מכל עבר, אבל העשייה עוד מפעמת בקרבינו ורוחינו איתן.
לעיתים אני מתעוררת בלילה חם ומסתובבת לי לאיטי בשבילי העפר ובחושך מצריים. בתוך קולות הצרצרים וחיות הלילה אני רואה ברוחי מן אילוזיה... כשכל זה יגמר, אני חושבת לתומי, כשהמנדט יסתלק מן הארץ ונלמד לחיות עם שכניניו הערבים בשלום, כשנבנה את בית הקבע שלנו פה, איך ייראה??? ומתוך החושך עולה לה תמונה בראשי... ובתמונה ישוב פורח, שדות מקצה לקצה, ילדים ובתי ילדים, חדר אוכל גדול במרכז הישוב, דשא רחב ידיים ובו תמרים מניבים, ובצילם מועדון חברים, מקום לאספות הישוב...
וביטחון ויבול יפה ושגשוג, ורופא שבא לפחות פעם ביומיים, ומנוחה ליגע ומרגוע לעמל בסוף יום עבודתו...
אבל מה אני חולמת עכשיו? המלאכה עוד רבה ובין כך נראה החלום כמרחק מזרח ממערב מחיי היום יום שלנו.
יקיריי, עליי לגשת לתורנות עוד כמה רגעים ולהאכיל את בנות הכנף המקרקרות שלנו, מיד אחר כך אגש לריקודי ההורה הסוערת. אך קודם דורשת אני בשלומכם... מה עם הילדים האינגל'ה שלי? ומה עם דודה זושה? מייסרו דרישת שלום חמה למכרינו בניכר. הישמרו נא מן הצוררים הגויים, אל תיתנו להם סיבות להכאיב לכם. לכאן מגיעות שמועות על המלחמה הנוראה המתחוללת על אדמת אירופה, ואנו מצפים לכם בכיליון עיניים שתבואו ליישב כאן את ארץ אבותינו ולהיות עימנו. שלוחה לכם מכאן דרישת שלום חמה, חיזקו ואימצו, עוד נכונו לנו ימים טובים יחד. 'זיין געזונט'.
בדאגה ואהבה רבה
הניה ואברשה
חמישה בינואר 1944
מכתב למגירה
איני יכול שלא לספר את המקרה לאיש. עם זאת, איני יכול לספרו בישוב מחשש שיפגע זה או אחר. החלטתי לכתוב ולנעול במגירה.
ביום חורף קשה הוחלט כי ישלחו מעמיר לחלסה ארבעה חברים להביא מלט וחומרי בנייה לקיבוץ.
אני התנדבתי כרכז תחום הבנייה בישוב, ואיתי התנדבו לובה, אפרים וברל.
את הדרך לחלסה התחלנו בצהרי היום. השמש עוד בצבצה בין העננים, רוח חורפית נשבה, האדמה הייתה רטובה ונחושים היינו להצליח במשימה שעל כתפינו.
מתוך אמונה שלמה בכוחנו ובמזג האוויר לקחנו הפעם את הפרדה הזקנה ולה רתמנו עגלת סחיבה רגילה.
מהר מאוד הגענו לחלסה, העמסנו את הציוד היקר והתחלנו בדרך חזרה.
כבר בצאתנו החלו השמיים מתקדרים ועננים אפורים כיסו אותם מהרי נפתלי ועד לפאתי הביצה ממזרח.
האצנו את צעדינו ודחקנו בפרדה, אך הגשם לא איחר לבוא ומצא אותנו באמצע הדרך כשהחושך מתגנב לו לעמק ולליבנו. ידענו שחומרי הבניין והמלט לא יחזיקו מעמד זמן רב ברטיבות, ואנחנו בצרות צרורות.
עוד כל אחד חושב לעצמו מה שחושבים בדרך גשומה, וארובות השמיים נפתחו עלינו כשם שלא נראה עוד באזורנו, אליושקה מגלגל חביות. תוך רגעים ספורים הדרך הפכה שלולית בוצית העגלה נתקעה והפרדה עמדה במקומה ומים עד ברכיה. ברל שהבין מייד את חומרת המצב לא חיכה לאחרים, הוא הרים את ידו למעלה כמבקש את תשומת לב כולנו ואמר "חברים, לפני שאני מתחיל לדבר אני רוצה לומר משהו !!! לא השמש, לא היתושים, לא הביצה ובטח שלא הגשם והחושך ישברו את רוחנו. את העגלה הזו אנחנו נוציא מכאן עוד היום ואת חומרי הבניין נביא למקום מבטחים, הביתה לעמיר". אח"כ חילק אותנו לפינות העגלה ונתן הנחיות מדויקות כיצד ומתי לדחוף. בינתיים הגשם פסק ויכולנו לראות שסביבנו אין כלום פרט לחושך, בעלטה שמעתי את אפרים מסנן בכעס "מהלחם הזה לא יצא קמח, אנחנו פה עד הבוקר".
ואז נשמעה צעקתו של ברל "דחוף, דחוף, רד ודחוף, דחוף דחוף, רד ודחוף"... ומדי פעם נשמעה הצעקה "עוגן, עוגן"... ואז כולנו נעלנו את ברכינו בבוץ והפעלנו את מלוא המשקל כנגד העגלה. ושוב "רד ודחוף, חזק, חזק, רד ודחוף, עוגן"!!!
במשך כמה רגעים ארוכים דחפנו כולנו בכוח רב, אך העגלה לא זזה ממקומה, והפרדה הזקנה נראתה במרחק של לאתקע ממותה שלה.
מתוך עגלי הזיעה אני מביט בלובה הבריון, כולו נוטף זיעה, מופתע שיש חפץ בעולם שיכול להתנגד לכוח הדחיפה שלו. אני זורק מבט באפרים, עיגולי העיניים שלו כמעט מוותרים ומחשבים לקפוץ החוצה מאמץ והוא שוקע לאיטו בבוץ אל מתחת לעגלה. לבסוף אני מסתכל בברל, מקווה לראותו מאומץ כולו בהתאם לצעקותיו... אבל ברל... איפה??? ברל בכלל 'בצד של בנימין', עושה לעצמו חיים קלים.
בידו האחת הוא נשען על העגלה, מעמיד פני דוחף, ובידו השנייה הוא מעשן להנאתו צ'גרה משובחת שקנה בחלסה וצועק על כולנו שנדחוף.
"ברל"! צעקתי עליו, "איך אתה מתנהג, יש לנו יציקה על הראש? לפחות תעשה הכול ישר, עקום זה יצא ממילא- דחוף כבר עם כולם"!!!
ברל נבהל, הוא זרק את הצ'גרה בכעס, הניח שתי ידיו על העגלה והחל דוחף ומתאמץ בקול.
בבת אחת ובאורח פלאי העגלה זינקה מן הבוץ והתקדמה מטרים ספורים לקרקע מוצקה. כולנו נשמנו לרווחה ושיבחנו את ברל על כוחו הרב ועל מהירות הפעולה.
אחר כך התברר שהצ'גרה הבוערת שזרק ברל מצאה לה קן נוח על גבה של הפרדה הזקנה, וזה מה שהביא אותה לזנק במרץ מהבוץ, כאילו ראתה בחשכת העמק את פרד חלומותיה. וברל... ברל לא דחף גם הפעם... אבל בהחלט הוציא אותנו מהבוץ!!!
לקיבוץ הגענו רק בשתיים לפנות בוקר מלוכלכים ועייפים. בבוקר גילינו שהמלט נרטב והפך לגוש בטון, השתמשנו בו כאבן פינה לסליק החדש שנבנה בעמיר.
מאז המושגים "רד ומשוך" ו- "עוגן" הפכו למילות מפתח במשיכות החבל של חג השבועות.
והפרדה הזקנה? בקיבוץ הוחלט לשנות את שמה לצ'גרה.
נטול זמן מוגדר
מכתבו של חדר האוכל (במבטא של ברמן מזדקן למוד ניסיון)
קיבוצניקים יקרים שלום, אני כותב מכתב זה, כמוצג ארכיוני ישן. תנו כבוד.
היום אני אולי זקן ולא כל כך בשימוש, אבל הכול התחיל הרבה לפני כן...
בתחילת שנות השמונים הייתי שונה מהיום. היו בי אטריום, עמודים חומים שמחזיקים את המרפסת, דלתות מתנפנפות שיכולות להוריד אצבע ותאי דואר ישנים בחוץ. לילדים היה אסור אז לאכול עם ההורים, כי הם אכלו בבתי הילדים. רק בימי שישי המשפחות אכלו יחד. באטריום, שהוא היום המרכולית, הייתה הטלוויזיה הצבעונית הראשונה בקיבוץ, ומדי פעם היו עושים שם אירועים. זו הייתה תקופה שבה החתונות בקיבוץ היו משותפות לשלושה זוגות והכול נקבע על ידי תקנונים- משמלה ועד מנה אחרונה.
בשנת שמונים ומשהו הוחלט לבנות חדר אוכל חדש. זו הייתה תקופה של שפע, כך חשבתם, ואני הייתי החדר אוכל היפה ביותר שהוקם עד אז, מבין קיבוצי השמו"ץ. אח...איזו תקופה. אומרים שאת רחבת הגרנוליט שלי אפשר לראות מהירח...
ארוחות מסודרות ומלאות הוגשו בבוקר, בצהריים ובערב. חגגתם בי חגים, עשיתם בי אירועים והייתי המסמר של הקיבוץ. תורנויות בלי סוף עשיתם בי- כלים, הגשה, סידור חג, ניקיונות ומה לא. היה מחובר אלי המטבח המפואר שלכם ומחסן הפרודוקטים, שהיה כמו יחידת עילית בזמן ההוא.
והיה גם מטבח ילדים. אני זוכר מטפלות שמגיעות עם עגלת עץ מלאה בילד או שניים, וחוזרות לבית הילדים עם מגשים וסירים מלוא הטנא. וארוחות שבת, שהתרחבו לדומינו סוער במועדון לחבר, וקפה ברקי, שפשוט אין מה לדבר !!!
כמויות האוכל שעברו דרכי אינן ניתנות למדידה... כחול על שפת הים. לחמים אין ספור שנפרסו במכונת הלחם (שאגב מעולם לא באמת פרסו בה חתולים), חדרי קירור מלאי כל טוב, אליהם היה פורץ השכם והערב כל מי שהיה רעב אחרי הדיסקו, נסיעות על המלגזה הגמדית לאורך המסדרונות, מכונת קילוף תפוחי אדמה, מכונת שטיפה לכוסות סודה, חלוקה מאחורי המטבח, שוקולד אירמה, קניידעלך צילה, ממרחים, מימרנים, מיכאל אחד ומה לא...
בערבי שישי הייתם מגיעים אלי בתזמון מושלם, קצת לפני שנגמר העוף בהגשה, אבל עדיין באיחור אופנתי. ואז היו מתחילים מצעדי מסלול האופנה. הנשים במיטב מחלצותיהן מרחפות מעדנות בין פירה לסלט עגבניות שרי, בעוד הגברים מזדרזים בראש מורכן לסיים את מצעד ההשפלה הזה, וכל רצונם הוא לתפוס זווית טובה מול השולחן של המתנדבות. ואגב שולחנות- סדר צריך להיות: שורת שולחנות למתנדבים, שורה לגרעינים, שורה לחיילים, ושורת משוחררים. אזור עישון, אזור חברים, אזור עסקים, אזור ותיקים, במה לאמיצים ובחיץ עציצים.
ומי שהיה, לא עלינו, נוכרי בקיבוץ- חבל לכם על הזמן. מבטי עיניים צולבים ב360 מעלות היו מכתרים אותו ואם באוכל עסקינן, הרי שלא לבלוע ולא להקיא, כי אם לקבל את הדין בהכנעה, זה מה שנותר לו.
את פורים התחלתם לחגוג בי רק כשקישוט אולם הספורט הפך לכם לטורח, אבל אילו מסיבות וכמה אלכוהול זרם לי בחריצי הבלטות. את חלק מסודות הקיבוץ הכמוסים ביותר לקחו איתם עגלות החימום והקונבקטומט הישן לעולם שכולו מתכת ממוחזרת. יום הילד על הדשא, מתנפחים, סטקים ביום העצמאות, טרקטורים בשבועות, משיכות חבל, סדר פסח שאין דוגמתו בעולם, ו... ואוו, למה מגיע לי כל הטוב הזה???
אבל אז הגיעו ימים קשים.
אחרי גילוי החוב הגדול החל המצב בקיבוצכם להחמיר. השנים חלפו, חורפים חרפו, אפילו שלג ירד ב1992 בעמיר. אבל אף אחד לא היה מוכן באמת, למה שעמד להתרחש, כולכם התרחקתם מהאמת כמו מאש....
כשנכנס ישראל בעוז להתחיל בתהליך ההפרטה המפתיע, בבת אחת התהפכה קערת השלווה על פיה. ב1999 התחלתם לשלם על האוכל, בהמשך הצטמצמו הארוחות והחגים, עד שנשארה ארוחת צהריים סמלית ולבסוף בקול ענות חלושה, נסגרתי גם אני לסועדים. הפכתי לאולם אירועים מזדמן, כשעל כל צ'ק שמן נאמר אמן. וחבר'ה, המסע שהונח על כתפיי רק בזמנים האחרונים, כבד בהרבה מכל שבעים השנים. היום אני עומד כמונומנט במרכז הקיבוץ, לעיתים משתמשים בי לאיזה אירוע ולעתים שמים קצוץ. ואין בי גאווה של ממש כמו פעם, או תחושה של שליחות ותכלית. הנחמה היחידה שעוד נותנת לי טעם, היא, בדחילו ורחימו, המרכולית.
עוד לא שבעתי מכם חברים יקרים, ונכונו לנו עוד ימים יפים. אז אנא השכילו להשתמש בי בתבונה, ולא רק בשביל חגיגות השכונה.
דרושים כוח ויוזמה כדי להניב תנובה, זה לא יקרה מעצמו ואני רק מזדקן,
אל תבנו עלי להניק אתכם, כי 'מהרפת לא הביאו ולי אין'.
בגעגועים עזים לטעם של פעם
שלכם חדר האוכל.
3.9.1994
היי דביר
מה קורה בן אדם? איך הולך בממלכה הבריטית?
פה הכול סבבה… חזרתי מהטיול לפני חודשיים ואני מנסה להבין מה קורה פה ומי נגד מי.
הכסף שקיבלתי בהסדר בנים אחרי הצבא לא הספיק לטיול, אבל אחרי תאילנד, לאוס, ווויאטנם טסנו לאוסטרליה ועבדנו שם קצת כדי לסחוב עוד קצת.
בקיצור התחלתי לעבוד עכשיו בגד"ש, גדל על ברכי הסיפורים של מאיר, הרגל והקטפת וטוחן ת'צמי על עגלת ביניים בלי סוף. הקטיף הזה זה ממש חגיגה. כל יום ארוחות שטח, מלא במב"חים וחבר'ה טובים, חברים באים לראות את הקטיף, זה אדיר. אח"כ אני הולך לבריכה או לירדן ובגדול, פשוט עושה חיים. שמע, ת'לא מאמין מה קורה פה עם המתנדבות... יש כרגע בקיבוץ 50 מתנדבים, מתוכם בערך 35 מתנדבות, מתוכן בערך 10 שואלות עליך כל יום. סתאאאם, הן כבר מבינות שיש פה מי שיחליף אותך בתורנות סטוצים בערב שישי.
ביום שישי ישבנו בקרפיון מלא חבר'ה, עם יובל, רוני, ועוד כמה צעירים. היה מפוצץ במתנדבות, ומשחקי שתייה... בונ'א יצאנו משם על ארבע. אחרי 10 דקות הגענו לחדר שלי לשיעור מולדת פרטי שאני לא יכול לפרט עליו כרגע, אני אומר'ך ההולנדיות האלה זה מלאכיות בבגדי עבודה. אלי אלי, שלא יגמר לעולם...
אז כמו שאתה מבין סובלים פה! אבל אין לך מה להתבכיין, אצלכם כולן מתנדבות.
אני מתחיל לחשוב על לימודים ברצינות, אולי ברופין מנהל עסקים או משהו בסגנון. הקיבוץ מממן הכול אם נותנים 100 ימי עבודה בשנה, אפילו נסיעות ודירה אם צריך (במקרה הגרוע יש את הדירה של הקיבוץ), אז למה לא. אבא שלי סיפר לי שפעם היו מחליטים בשיחות קיבוץ מי ילך ללמוד מה, לפי הצורך של הקיבוץ. נראה לי שלעומתנו הם מה זה אכלו קש פעם...
חוץ מזה הכול כרגיל, יש לי כל מה שצריך ויותר. אמנם מתחילים לשלם כבר על כל מיני דברים, אבל זה בסדר, כמו בכל מקום בעולם. אתה זוכר איך היו מחלקים פעם סיגריות בכלבו, וביום שישי היינו עושים את הסיבוב המשולש- הכול בו של יעל, המרכולית של רחל, ומחסן הבגדים של... של המחסנאיות. עד היום יש לי מספרים על הבגדים שגם כשהחולצה תתפורר, הטרמופץ' הזה עדיין יישאר.
מה איתכם, לא מתכוננים לחזור מתישהו? התרגלתם לחיות כמו אירופאים הא...
הכי הרבה תבוא לבד, תגיד לה שאתה דורש ביקור הורים ותבוא לבלות קצת. גם לך מגיע מדי פעם איזה בית הבראה בנתניה נוסח שנות ה90. אז תגיע.
יאללה חנקין, ד"ש חם לגברת, תעשו חיים ותרים טלפון מדי פעם.
אגב, האמפי מחכה שמישהו יציל אותו מהמצב המזעזע שהוא נקלע אליו, אם בא לך להרים איזו יזמות של פאב מקומי. מאז המסיבה של נחמני הוא ירד למקום שלישי במצעד היזמיות אחרי חנות הבגדים בצומת גומא וחנות הדגים של עובד. חומר למחשבה.
אפרופו עובד... בעצם לא, זה ארוך מידי, אולי במכתב הבא...
ביי
דרור
9.9.2006
מכתב על מלחמת לבנון השנייה, ליאור , בת 9.5
לפני כמה זמן הייתה פה מלחמה שקוראים לה מלחמת לבנון השנייה.
אנחנו נסענו עם חברת ילדים לקיבוץ אחר, אבל אפילו שם זרקו עלינו קטיושות וגם טיל אחד בערבית, שעשה פיצוץ נורא חזק וכולם שכבו על הרצפה. אני החזקתי את המדריכה חזק, אבל לא רציתי שהיא תראה שאני מפחדת ובכיתי בשקט.
וגם פעם אחת שהיינו במקום אחר, נפלו המון קטיושות בתוך הקיבוץ ואמרו שמתו הרבה פרות ושטיל פגע בבית של מישהו. ואימא אמרה לי לא לדאוג, אבל אני רק דאגתי יותר כי פחדתי שמשהו יקרה להורים שלי. ההורים חושבים שכשאנחנו במקום אחר אז הכול בסדר, אבל זה בכלל לא ככה.
אחר כך כשהיינו בקיבוץ היה הרבה עשן ושרפות וכל הזמן ראיתי מהחלון את העשן של הטילים כשהם עפים ושמעתי את הבומים שלהם. והיו סירנות ואזעקות, אבל זה לא כמו בימים של הזיכרון לחיילים ולשואה, זה יותר מפחיד, וגם אומרים ברמקולים להיכנס למקלטים ואף אחד לא נכנס.
אבל לפעמים שהיו בומים ממש חזקים, אז המדריכים כן לקחו אותנו למקלט וחלק מהילדים בכו וחלק צחקו נורא חזק וחלק נראו כאילו לא איכפת להם, אבל אני חושבת שהם פחדו מאוד, כי ראיתי שהעיניים שלהם יותר גדולות מתמיד ושהם לא מדברים.
ויום אחד שאלתי את אבא למה קוראים למלחמה הזאת מלחמת לבנון השנייה והוא אמר לי שזה בגלל שכבר הייתה מלחמת לבנון אחת, שהוא השתתף בה ושזה היה יותר מסוכן ממה שיש עכשיו ושכלום לא יקרה לנו. ואני לא האמנתי לו, כי היה רעש חזק מהבומים והרבה אנשים בכו, אפילו אימא.
ועכשיו שהמלחמה נגמרה, אני לא מצליחה לישון בלילה, כי יש לי חלומות על מחבלים שבאים ורוצים לעשות לנו רע ואני שונאת את המחבלים ואת האיש השמן הזה עם הזקן שמדבר בטלוויזיה בערבית ורוצה להרוג את כולנו. הלוואי שהוא ימות כמו הפרות שלנו, הן לא עשו שום דבר רע לאף אחד.
לפחות עכשיו כשאין מלחמה, הביאו לנו הרבה משחקים לבית ילדים, וילדים אחרים כתבו לנו מכתבים יפים ואני מרגישה שדואגים לנו בארץ, אפילו שאימא אומרת שזה רק כדי 'לסתום פיות'. אני לא מבינה איך סותמים פה עם משחקים ומכתבים, אבל בבית ילדים כולם עדיין מדברים כל הזמן.
אני מאחלת לכולם שלא תהיה עוד מלחמת לבנון השלישית ושלא יהיו יותר בומים ואזעקות ועשן. ואני אפילו לא רוצה שהאיש השמן עם הזקן שמדבר בערבית בטלוויזיה ימות באמת, רק שיפסיק לחשוב שאם הוא זורק טילים אז זה אומר שהוא צודק, כי הוא לא !!!
ליאור. ש
קובץ מצורף לאימייל להורים 4.9.2009
אימא ואבא יקרים נשיקות !@!!
"כותבת אני לכם מכתב זה מישוב קטן ליד חופי צידון"... (קוראת כמו פעם)
סתאאאם... אחרי שנתיים בעמיר אני קולטת איזה מרחק זה מהמרכז, הנסיעות גומרות אותי והכסף... חבל שאין פה החזרי אג"ד.
אבל באמת, זה גם כיף לחזור לכאן מסופ"ש בבית. יש לי את הגינה שלי, את הדירה הקטנה שלי, חבר'ה מהלימודים, ואת הנוף הכי יפה בארץ. א נ י מ א ו ה ב ת... (סטייל מיכל אמדורסקי)
אתם יודעים, מסתבר שהקיבוץ במצב די קשה, הייתה פה איזו קריסה וחוב לבנקים ועכשיו הם צריכים להחזיר את זה תוך כמה מיליוני שנים, או משהו כזה.
אבל יש כאן גם דברים טובים, למשל הרפת... בזמן האחרון התחלתי להיכנס קצת לחליבות
(בכסף כמובן - אבא!), וזה כיף אדיר.
אני חולבת שנייה, שזה מין עזרה בחליבה והפרות חמודות כאלו שבא לנשק להן את האף.
בערב אנחנו הולכים לפעמים ל-'קרפיון השיכור' שאלוהים יודע איך וכמה צריך לשתות כדי להמציא שם כזה לפאב, אבל בראשון בערב מנגנים שם וזה ממש חמוד. הבעלים סיפר לי שלפני הפאב הזה היה שם דיסקו מעולה, שהיה תמיד מלא צעירים, בני גרעין, מתנדבים, מכות, בגידות, הכול...
ולפני זה הדיסקו שלהם היה במקלט, מפוצץ בפחיות של באד-ווייזר. אתם קולטים? דיסקו במקלט??? זה פיצוץ!!!
ויש פה גם את הירדן המקסים, שעובר ליד הנווה ויוצא לאט אל השדות, וחוות סוסים, וילדים מתוקים שמטיילים עם המטפלות בלולים לראות אפרוחים, ונראים בעצמם אפרוחים עם כמה אימהות.
פתאום אני מבינה... לפעמים ממש טוב לי פה.
זה כאילו לא משנה כמה זה שונה מסיפורים על הקיבוץ של פעם, עדין יש פה משהו מיוחד.
ונכון שלפעמים גם שקט פה... שקט שמפריע לישון, אבל כשאני באה הביתה באיילון, אני מבינה למה נעים לי בקיבוץ. הפקק היחידי שיש לי פה, הוא כשהפרות הולכות לאט לחליבה, וגם זה, פקק עם אופי.
ובסה"כ כשמתחילים לדבר פה עם אנשים ולהכיר, אז פתאום מגלים ש-וואלה, יש פה בני אדם, אנשים יפים.
מן הסתם, לפעמים יש גם רכילות ומאבקים, אבל ביום יום, באחד על אחד זה אחרת.
יש פה אנשים עם לב טוב, אנשים שחולמים, שמקווים, שאוהבים... אנשים שרוצים לחיות בשקט ושלווה, ורוצים לשמוח ולחיות טוב.
אנשים שרוצים לגדל את הילדים שלהם כמו כולם, שחשובים להם עוד כמה דברים חוץ מכסף.
יש פה אמנים, יוצרים, יזמים, אנשים ברמה. אדמה והיי טק באותה פיילה, עגבניות ו-ווינדאוס 2007... אנשים מכל סוג.
פשוט צריך להעיז להתקרב, לפתוח את הלב ולאהוב את מה שיש. כי שום דבר לא קורה סתם.
זה מה שאני אומרת...
שום דבר הוא לא סתם.
באהבה הורים יקרים שלי
שלכם - מישוב קטן ליד חופי צידון
דנית
(וכבר שנה ג' בעבודה סוציאלית...)
ילד הדשא (נכתב עבור חג הקיבוץ על קיבוץ עמיר) (26.7.09)
פגשתי בך בחלום
ואתה יפה כנער
דקליך תמירים
וראשך אמירים צרובי שמש.
ידיך פרושות למרחב
בקצותן שיבולי זהב נדיבות
ואדרת לך בירוק פרדסים
וקולך המתון לוחש קסם.
תום ניבט מעיניך
זיק האור שבילד הדשא
זיכרונות מסתרגים אל נימי הנימים,
נכרכים בילדות ובפלא
ואחלום אותך ואפרוש נוצותיי
כי גדלתי בחום נוצותיך
גם אם לא אזדקן פה בך את ימיי
תשאיר אתה בי את ימיך
אהבתי אותך בחלום נערי
אהבתי לזכור אותך רגע, כמו פעם...
ואתה צימחת זיפי בחרותך
מלקק את פצעי השנים
אוסף פרדסיך
מקפל שיבוליך
מתבגר ואוסף כוחותיך.
יאמרו הזקנים הדרך אבדה
המוזות שותקות בלב ילד הדשא
יתכן, אך עד שישובו לשיר
אתה בי
והדרך נמשכת.
אין תגובות :
הוסף רשומת תגובה