יום שבת, 30 באפריל 2016

מספרי זכרונותיו של איתן בן אור (משמר העמק) - חצץ שחור ומפל נעורים

עמנאל לין מכבה שריפה ביער משמר העמק 1936

הצילומים באדיבות ארכיון משמר העמק

משמר העמק

אחד מזיכרונותיי הראשונים מאבו שושה הוא מראה הגורן השרופה. היה זה מגרש גדול בו רבצה שכבת אפר שחור ושני טלפיים חרוכים של חמור שנשרף במרכז השדה. אבא אמר לי שהערבים הם אלה ששרפו את הגורן.

איזו גורן?אלו ערבים? מי? איפה? לשאלות מציקות אלו קיבלתי מענה רק לאחר שנים רבות. היה מוסכם על הורינו כי אין מספרים לילדים על אותו אירוע, בו נטשו החברים את הנקודה (באישור ההגנה) וחזרו להקימה מחדש לאחר מספר ימים, בעוד הערבים שורפים כל שיכולים באותם ימי נטישה עצובים.

מימין: איתן בזנר אמנון לין אורי שפיר מיכה לין יוסף גור - ברקע צריף החומה  1934

 שומר לילה! שומר לילה!"

כאשר היינו במשמר העמק, גרנו בצריף ארוך וגדול ממדים. הצריף נקרא "צריף החומה". באותם ימים לא היו בכלל בנייני בטון בקיבוץ, ומחשש פן יתקפו הערבים ביריות, הקיפו צריף זה בחומת אבים מסותתות הצמודות זו אל זו בחגורת בטון. בצריף זה סיפרה לי אמי בהתרגשות על אירוע מבהיל שאירע לה ביום הקודם: החברים נסעו במשאית למושב נהלל לחזות בהצגה. חלפו על מושב כפר ברוך בדרך השדות, וכאשר ניסתה המכונית לחצות את מסילת הברזל של "רכבת העמק", כבה לפתע מנוע המכונית. 

משאית הקיבוץ 1929

מרחוק כבר ראו את הרכבת המתקרבת ושמעו את צפירות הקטר. ניתנה הוראה לכולם למלט את נפשם ולקפוץ מהמכונית הסרבנית. אימא, ששמלתה נלכדה במסמר, ניסתה לקום, אך לא הצליחה במשימה. דודייה משך אותה בחוזקה, שמלתה נקרעה ובקפיצה הגיעה בשלום לקרקע. 

הרכבת מתקרבת והבחורים מצליחים ברגע האחרון לדחוף את המשאית מן המסילה, וכך נסתיים העניין בשלום.

סיפור זה שימש לי חומר לחלום בלהות במשך תקופה ארוכה, כי נבהלתי מאוד, ועד היום אני זוכר אותו. הייתי רואה את הקטר המתקרב, קטר גדול ממדים, ואימא תקועה ואין אפשרות לנתקה ממקומה, ואז הייתי מתעורר בבהלה ובוכה:

"שומר לילה! שומר לילה!".

 

 


מתוך ספרי זכרונותיו של איתן בן אור (משמר העמק) - חצץ שחור ומפל הנעורים



 
   

אברהם גולדשלגר חצי שעה לפני הרצחו - ג'וערה 1938

רצח אברהם גולדשלגר


בדרום, מעבר ליער, שכן הכפר כפריין, שהיה נחשב לכפר עוין במיוחד, משם יצאו מציתי היער, רוצחי אברהם גולדשלגר, ולשם נמלטו הכנופיות של אבו דורה לאחר שהיו יורים על הקיבוץ במאורעות 1936-1937.
רצח אברהם גולדשלגר זעזע אותנו במיוחד! אברהם נבחר להדריך את חברי ג'וערה (עין השופט) בכל הקשור למשק ולהגנה וזאת, בשל ידיעותיו הרבות בחקלאות ובשל אומץ לבו ואופיו החזק. 

אבא שלי סיפר לי על אברהם כי היה ידוע כאמיץ במיוחד. הייתה עמדה בפרדס שמעבר לכביש, שם ישבו בלילות שני שומרים חמושים, לאחר שהערבים גדעו לילה אחד את מרבית עצי הפרדס. אבא שלי ציין, כי אברהם הלך לשמור שם לבדו.
"אין צורך בשני אנשים!" אמר. כזה היה האיש.

ג'וערה בימים הראשונים לעלייה 1937


היה זה ערב סגרירי כאשר נשמעו יריות מכיוון הוואדי – עבדנו עם אדש במשק המוסד. אדש הלך לברר מה קרה. בשובו סיפר לנו על המארב שטמנו ערבים מכפריין לגולדשלגר – הם ידעו את מסלול הליכתו לאורך הוואדי. 

במטח הכדורים הראשון נפל גולדשלגר. ג'ו מעין השופט הספיק לסגת לג'וערה ולהזעיק עזרה.
למחרת, בעזרת כלבי גישוש, מצאו השוטרים את העקבות אשר הובילו אל הרוצח, אבו עלק מהכפר כופריין.
כאשר חזרנו מהלוויה, נקלעה למולנו שיירה של שוטרים וחיילים בריטיים, מעליהם חג מטוס פייפר לצורכי קשר וביניהם, קשור ידיים, הובל הרוצח המנוול! בזיכרוני נשארו פניו הכהים והנפוחים (כנראה שקיבל טיפול מחוקריו) כמחרידים! שנים רבות בשומעי על רוצח כלשהו, דמותו המבחילה של אבו עלק צצה בדמיוני.
לימים ביקרתי בעין חרוד בבית חיים שטורמן: על הקיר תלויים תעודות ומכתבים, ובאחד המכתבים כותב חיים שטורמן לאשתו:
"אני נשאר בבירות לכמה ימים נוספים, להשלמת 'עסקת הפרות'. חבר משמר העמק שעבד עמי כבר חזר אל קיבוצו".
עוזי פז, בנו של גולדשלגר, מאשר כי אימא רוזה סיפרה לו על אותה עבודה משותפת, בה העבירו פרות מבירות לקיבוצים בארץ.

עיתון דבר 1938

רוזה גולדשלגר אלמנתו של אברהם חותמת על מגילת היסוד של בית הילדים הראשון בעין השופט


יום שישי, 29 באפריל 2016

מספרי זכרונותיו של איתן בן אור (משמר העמק) - חצץ שחור- מפל הנעורים


הצילומים באדיבות ארכיון משמר העמק

היינו הילדים הגדולים של הקיבוץ

(מתוך ספרו של איתן בן אור- חצץ שחור – )
היינו הילדים הגדולים של הקיבוץ והיה בזה משהו ייחודי. לא היו דורות של ילדים מבוגרים מאיתנו, שיכולנו ללמוד מהם משהו, לחקות אותם, להתחרות בהם, להידמות להם או לקחת מהם דוגמה.
להורים לא היו הורים בארץ אלא בחו"ל. לנו, הילדים, לא היו סבים. 

זה היה מקרה נדיר כשפתאום התחילו לבוא סבים מחו"ל לביקור. אני קראתי להוריי "אבא" ו"אמא", ונדמה לי שחצי מבני הקיבוץ הראשונים עשו זאת. חלק מהם קראו להוריהם בשמותיהם הפרטיים.
פעם הלבישו אותי ביום שישי בבגדים יפים מאוד. זה היה בחורף והייתי שובב גדול. 

קפצתי מיד לשלולית בוץ ואימא שלי "התחממה" עליי והפליקה לי כמה "קלפסים" עם היד. במקרה עבר לידינו בן עמי גורדון ואמר:
"ברטה, זה לא יעבור לך בשלום! אני אקרא לך לבירור בשיחה ואספר שאת מכה ילד של הקיבוץ".
אימא סיפרה לי את זה בצחוק גדול, כי באמת אותנו לא היכו, היינו החבובצ'יקים של כולם. 

בן עמי עם חברים


לרוב האנשים עוד לא היו ילדים, כך שאנחנו היינו נחשבים לבני התפנוקים של הקיבוץ. גרנו, כמובן, בבית הילדים, והיינו הולכים אל ההורים ב"שעות הילדים". אהבנו מאוד את השעות האלה. אמנם, חסרו הרבה דברי תפנוקים שקיימים היום. החדרים היו דלים מאוד, לא בישלו בדירה ולא היה קומקום חשמלי לעשות תה. בהתחלה גם לא היה חשמל. הייתה מיטה, היה ארגז בתור ארון, כמעט ולא היו צעצועים. 

אני זוכר את זוג האופניים הראשון שהגיע, נדמה לי, לאמירה, והיינו רוכבים עליו בתורים, כל פעם ילד אחר. לעומת זאת, רכבנו על סוסים הרבה מאוד. 
הוותיקים לימדו אותנו ועזרו לנו. תמיד הייתה איזו סוסה שקטה, כמו אצילה, שלא הייתה מפילה אף ילד. היו רוכבים לאט ובזהירות, וכשהתבגרנו למדנו להניח לבד את האוכף על גב הסוס ולהכניס לפיו את הרסן, לעלות ולרכב. היינו שובבים גדולים והיינו רגילים מאוד לסוסים. 

אוריאל לין על הסוסה אפורה



משחקים של ממש כמעט לא היו בנמצא, לכן המצאנו משחקים, למשל: כשבאנו למשמר העמק בנו את אסם התבואות באמצעות חביות ענק גדולות. חבית אחת נשארה בצד. היינו נכנסים לתוכה ויכולנו לעמוד בתוכה. גלגלנו אותה, תוך כדי הליכה על הדופן שלה, והיא התגלגלה כל פעם יותר מהר. המשחק הזה היה מסוכן, כי היו ילדים שנפלו על הרצפה והתגלגלו. החבית הייתה נעצרת כשנתקלה בצריף או בעגלה. זה היה עושה "בומס" גדול וההורים מאוד מאוד לא אהבו את המשחק הזה.
היינו קופצים על הכברות, אותן חביות ענק שבתוכן שמרו את הגרעינים משיני המכרסמים, משתוללים שם וקופצים, ויותר מאוחר היינו עולים על הסולם של הבריכה הגולשת ומלמעלה היו לנו משחקים נחמדים מאוד: משחק במשקפת, שבו היינו מתבוננים לראות איזה זוגות הולכים לעשות רומנטיקה, זה עניין אותנו מאוד. מהתצפית הזו ראינו מי הולך עם מי ולאן הולכים. היה שמח, לגלות ולספר...

אחסון תבואה בכוורות 1929



פעם השחקן מישה אשרוב הופיע אצלנו בהצגה למבוגרים בלבד. עלינו, הילדים, נאסרה הכניסה לחדר האוכל (הישן), בו נערכה ההופעה. נצמדנו לחלונות מחוץ לאולם ונעזרנו בארגזים וסולמות כדי לחזות ולהאזין טוב יותר.
מישה נעמד בקדמת הבמה ושאג את המשפט הראשון של הטקסט:
"היי...אתם שם בחוץ ! " ואז כל ילדי הקיבוץ נתלשו בבהלה מהחלונות כשהם נסים על נפשם.

יום חמישי, 28 באפריל 2016

מתוך ספרי הזכרונות של איתן בן אור (משמר העמק) -חצץ שחור - מפל הנעורים


 
איתן כילד בן שלוש

הצילומים באדיבות ארכיון משמר העמק

ל מ ה   "ק ב ץ"?

בהיותי בן חמש נולד אחי ראובן. הוא נולד בעין חרוד, כי לשם היו מובילים אז את היולדות. (בית החולים עפולה שנבנה על ידי חברי הקיבוץ, היה אז בתהליך בנייה). מספרים לי כי קינאתי מאוד-מאוד באח הקטן.
לאחי ראובן קראו בחיבה "רורו", מכאן בא הכינוי "כרוב", ובתרגום "קבץ" שדבק בו עד היום הזה. היה זה יעקב ביסטריצקי, בנו של נתן ביסטריצקי, שבילה בחופשים עמנו והוא ידע לתרגם כרוב ל"קבץ".
במאורעות 1929 היינו בעפולה, כאשר לילה אחד העירונו והובילו אותנו בבהלה לעפולה ה"עיר". זוכר אני את הנהג, קימל, אשר לקח אותנו במונית שלו לבניין פיינגולד, שם ריכזו אותנו מחשש התקפת הפורעים הערבים. את אחי, ראובן, הושיבו באיזו אמבטיה ואני נתבקשתי לשמור עליו. זוכר אני את מכול ודודייה שהיו חמושים באקדחים. הם אמרו כי תפקידם לסייר לאורך מסילת הברזל. אנו היינו נרגשים מאוד באותו לילה...
המעבר לאבו שושה
ידענו שיש באבו שושה פלוגת אנשים שמכינים את "המחנה". דיברו על זה הרבה. אני זוכר יום חורף אחד, הייתי חולה, גשם ירד ואבא שלי הושיב על שולחן בבית הילדים והבטנו לכיוון דרום-מערב. הסלעים מכיוון אבו שושה נצצו מהגשם ואבא אמר:
"אתה רואה, תוכי (הוא קרא  לי תוכי. שאר החברים קראו לי בשם חיבה איתי), אתה רואה את הסלעים הנוצצים? לשם יעבור הקיבוץ. זה המקום שנקרא אבו שושה ואליו יעבור הקיבוץ בקרוב".
יום אחד העמיסו כמה צריפים על המשאית של הקיבוץ. המשאית יצאה לדרך, ובדרכה לאבו שושה התהפכה! כמה חברים נפצעו, ביניהם גם אבא. אימא שלי סיפרה על האירוע לכמה חברות אשר התגוררו ליד השובך. היא הייתה נרגשת וחיוורת. אני בכיתי והיה קשה להרגיעני.
לאחר כמה ימים הודיעו לנו שכל הקיבוץ עובר למקום החדש. שמחתי שאנו, הילדים, ניסע ברכבת ולא במשאית.

איתן בחג הביכורים 1930

מה שתפתיע הוא הסיפור על הכלב צידקוב, שישב בשיחת הקיבוץ, כך סיפרו החברים, זקף את אוזניו, הקשיב למה שדיברו ולמחרת נעלם. כשהחברים הראשונים הגיעו לאבו שושה קיבל את פניהם הכלב צידקוב בקפיצות שמחה ובכשכושי זנב.
לכלב יש, כמובן, אינסטינקטים. מדי פעם החברים היו נוסעים עם עגלות וסוסים או פרדות לאבו שושה, לביקור, והכלב למד את המסלול והגיע לפני כולם.
המסע ברכבת העמק היה עבורנו חוויה עליזה ומעניינת. הרכבת נסעה לאט וראו את השדות חולפים ואת עמודי הטלפון נעלמים מאחור. אפשר היה להספיק לרדת לקטוף כמה כלניות (אז לא היו איסורים כי החברה להגנת הטבע טרם נוסדה), ולהספיק בריצה קלה להשיג את הרכבת. יום אחד נעצרה הרכבת ללא כל תחנה. מסתבר כי חמור חסם את דרכה ולא זז מהמסילה. נהג הקטר צפר וצפר. חמור זה חמור והוא לא זז, עד אשר ירדו כמה בחורים ובכוח הזיזו אותו. רק אז המשיך המסע בדרכו.

רכבת העמק


גברת אחת שישבה מולנו ברכבת, נשאלה פעם על ידי מיכה מדוע לא ניגבה את פיה לאחר שאכלה תות אדום.
איש זקן נשאל בחן: "סבא, מתי תמות?"
לעיתים היינו משתוללים ורצים בין הקרונות, ואף ננעלים כמה ילדים בבית השימוש, כדי להערים על הקונדוקטור ולא לשלם.
הפעם לא התפרענו. הייתה הרגשה של רצינות וחשיבות הרגע. הרי אנו עוברים למקום חדש! הקיבוץ יבנה את ביתו באבו שושה.
שרנו שיר שעמנואל חיבר:
"בין הרי אפרים קר לי בידיים
נמהר נחושה, נבנה את אבו שושה".
לאחר שעלינו על הרכבת בעפולה, עצרנו לכמה דקות בתחנת כפר ברוך וראינו שהגננות צוחקות. מסתבר כי ממשלת המנדט הדפיסה על הכרטיסים "כפר ברוח".
הגענו לכפר יהושע, לתחנה קראו: "תל שמם". ירדנו מהרכבת ושמחנו לפגוש את המשאית שלנו אשר הספיקו לתקן אותה לאחר ההתהפכות.
נסענו במשאית, ישבנו על ארגזים, לא הרשו לנו לעמוד כי זה מסוכן. עברנו את "נהר הקישון". לא היו הרבה מים. בחורף המים גואים והקישון עולה על גדותיו.
בחורף הקודם, כך סיפר לי אבא, ניסו שני חברים לחצות את הקישון בשחייה. שמחה עבר בשלום ונוצק איבד שני מגפיים אשר נסחפו בזרם החזק.
המשאית הרימה ענני אבק וסוף-סוף הגענו למחנה באבו שושה. אבו שושה הוא שמו של הכפר הערבי הנמצא ממערב לנו. ליד הכפר עמד חאן עתיק ובו השתכנה, כאמור, קבוצת החלוץ אשר נשלחה להכין את "המחנה" עבור הקיבוץ כולו. שמחנו מאוד כאשר פגשנו את הורינו, התרגשנו והתנשקנו. אבא שלי כבר החלים מפצעיו, לאחר התאונה. הוא הראה לי את הצריפים אשר יצרו ריבוע. זו הייתה החצר המרכזית. מול הצריפים עמדו מבני המשק, לול קטן, אורווה ורפת.