יום שלישי, 30 ביוני 2015

סיפור קיבוץ (אלבום חיי ילדות בקיבוץ של פעם)

פרק 8

 

קבוצת אלומה  - הקבוצה שלי - בכיתה ב עם רחל גוברמן המורה ומטפלת

 

חגיגות

 

כדי לערוך את החגיגה הזמינו אישה שידעה לארגן ריקודים (ירדנה כהן) ויזהר ירון סבא של אריאל ירון , ידע לכתוב מוסיקה , והוא חיבר את השירים והמוסיקה שליוותה את הרקדנים.

במשך כחודשיים למדו החברים את הצעדים לריקוד וביום החגיגה התאספו מאות אורחים מכל הסביבה מאחורי הבריכה הישנה (איפה שהיה אתר הפיקניקים) וצפו בריקודים ובתהלוכת ילדים שנשאו על כתפיהם הקטנות צלחות קש עמוסות בפירות.


אחרי החגיגה לחברים הייתה תחושה טובה מאוד וגם כתבו על החגיגה בכל העיתונים שהיו אז בארץ.
כדי לפתח את יותר את המטעים , דרושים היו יותר מים , ובאחת הישיבות של החברים הוחלט לבנות בריכת שתאגור מים וגם חברים וילדים יוכלו לשחות בה.


באותם זמנים לא היו מכונות חדישות שאפשר היה להביא ולחפור מהר בריכת שחיה, את הכול היו צריכים לעשות החברים בעזרת  האתים והמקושים וכולם התגייסו לעבודה הקשה הזו.

 היו צריכים לחדור לסלעים גדולים שהיו במקום ועשו זאת בעזרת –מולים (מוט ברזל שתוקעים אותו בסלע ובעזרתו מבקיעים את הסלע) - אחרי כשנגמרה החפירה מילאו החברים את הבריכה בזפת ואחר כך במים. איזו חגיגה זו הייתה....

בחג העשור לקיבוץ נחנכה הבריכה לשימוש הילדים והחברים.נערכה תחרות שחיה בין הילדים שידעו לשחות ובין החברים.בצד אחד של הר\בריכה בנו מקפצה גבוהה שרק שמשון רזניק העיז לקפוץ ממנה.שמשון עשה כמה קפיצות ראווה וכל החברים מחאו לו כפיים.


לנו הילדים אסור היה לבוא לבריכה לבד רק בליווי מבוגר.אבל היו ילדים שעשו מעשי קונדס והתגנבו לבריכה לבד,ופעם קרה שילד אחד קפץ לבריכה והיא לא הייתה מספיק מלאה והוא קיבל מכה חזקה בראש.מאז גם הילדים הבינו את הסכנה בללכת לבד לבריכה.

בבריכה היו חמש מדרגות וכל פעם שרצו לדעת כמה מים יש בבריכה אמרו את מספר המדרגות- היום יש שתי מדרגות זה סימן שכמעט אין מים והיום יש ארבע מדרגות זה סימן שבקושי אפשר לעמוד בהתחלה.
כילדים מה שהכי אהבנו זה בערבים לחפש גחליליות.הגחליליות היו מין חיפושיות כאלו שיש להן בקצה הזנב אור זוהר והן היו מתעופפות.


היינו לוקחים מגבת קטנה מבית הילדים ומתחילים לצוד גחליליות בעזרת המגבת.את אלה שצדנו שמנו בקופסה שהאירה את כול הסביבה והיוותה מקור של גאווה לילד שהצליח לצוד הכי הרבה גחליליות.




בונים את הבריכה הישנה - בריכה למאגר מים ושחייה 1941

חגיגות העשור לעין השופט בבריכה - תחרויות שחיה

הגברים בריקוד גברים בחג הכרם


יום שני, 29 ביוני 2015

סיפור קיבוץ (אלבום חיי ילדות בקיבוץ של פעם)

פרק 7

אוהלים וצריפים בתחילת הדרך בעין השופט 1939


המעבר לעין השופט

כל מקומות הדיור לחברים נבנו מצריפים ואוהלים,  רק בית הילדים הראשון נבנה מאבן. 
החברים חשבו שאם רוצים להביא את הילדים שנשארו בחדרה לביתם החדש , חייבים לדאוג שיהיה להם בית בטוח וחם מאבן. כך נבנה בית הילדים הראשון שהיום משמש כמועדון לחבר.

מעניין שגם לפרות החברים חשבו שמגיע בית מאבן. לכן בנו רפת עשויה אבן , חשוב היה לחברים להעניק לפרות מקום יבש וחמים , כי הן היו מקור החלב ומקור פרנסה לחברים.


בשנים הראשונות  של הקיבוץ היה קשה מאוד. לצאת לעבוד בשדה זו הייתה עבודה קשה מאוד, השדות באזור של הרי מנשה היו זרועים באבנים ואם רצו לגדל חיטה או שעורה היה צורך לעשות סיקול. הטרקטור סוחב עגלה גדולה והחברים יחד עם החברות היו ממלאים סלים באבנים וזורקים את האבנים לעגלה. לא פעם כשהיו מרימים אבן היה מסתתר מתחתיה עקרב , או נחש , או נמלה , ואז החבר היה מקבל עקיצה או נכישה ומיד נזקק לטיפול רפואי.


לאט לאט גילו החברים את האדמה שהייתה מתחת לאבנים והחלו לזרוע ולנטוע באדמה נתגלתה.
כדי לספק לעצמם מזון גידלו החברים גן ירק גדול וזרעו בו חסה גזר צנוניות מלפפונים ועגבניות. 

לצערם היו מכרסמים רבים שגם הם אהבו את הירקות האלה,מדי פעם החברים מצאו את הירקות אכולים מהשורש. הוחלט להעמיד מלכודות לזוללי הירקות והמזיקים לגן הירק. 
נחפרו בורות סביב גן הירק , ויום אחד באמת נלכד דורבן ענק עם נוצות מפחידות בתוך אחד מהבורות האלה.
האדמה סביב הקיבוץ ובקיבוץ הייתה קשה מאוד לעיבוד חקלאי , בכל זאת החברים לא פסקו מלנסות לגדל עליה גידולים שונים.  כאשר הגידולים האלה לא הצליחו,  החלו לגדל גידולים חדשים. 

זרעו חיטה ושעורה  זרעו תלתן לפרות. נטעו עצי תפוח,  שזיפים ואגסים ונטעו כרמים. הוקמה סככה גדולה למיון הפרי והעובדים במטע היו מאוד מסורים לעבודתם.
חברי הקיבוץ היו גאים מאוד בחקלאות שנוצרה במקום , יום אחד הוחלט בקיבוץ הקטן לערוך חגיגה לכרם. פירות הכרם אשכולות הענבים מילאו בלב החברים  גאווה גדולה ,כל אורח שהיה בא לקיבוץ התכבד באשכול ענבים.

רפת א





בית הילדים הראשון (המועדון לחבר היום)

סיקול בשדות עין השופט

משה שפירא ממציא מכשיר לזריעת תפוחי אדמה


יום ראשון, 28 ביוני 2015

סיפור קיבוץ (אלבום חיי ילדות בקיבוץ של פעם )



 פרק   6


מסמנים מקום לקיבוץ שיקום- עין השופט

חקלאות בג'וערה

בג'וערה החלו חיים חדשים להורים שלנו. הם עבדו בכל מיני עבודות :נטעו יערות בכל האזור,נטעו מטעים של  סוגי פירות שונים ,ניטע מטע של שזיפים,ניטעו כרמים של ענבים,תפוחי עץ ואפילו ניסו לגדל דובדבנים. 
העבירו מחדרה לג'וערה ברווזיה – אבל החברים טענו שהברווזים מאוד מפריעים להם לישון . 
הביאו עדר צאן מכפר יהושע. ניסו לגדל ארנבים ,והחלו לחרוש את השדות כדי לזרוע בהם כל מיני גידולים:חיטה שעורה ועוד..
באותם שנים עוד לא היה טרקטור המושך אחריו מחרשה , כדי לחרוש הביאו שתי פרדות רתמו אותן למחרשה מעץ וברזל ובעזרת הפרידות הצליחו לחרוש את הקרקע.

החברים חשבו להקים בג'וערה  קיבוץ ,הגיע אדריכל שלמד לתכנן ישובים- האדריכל הסתובב בגבעת ג'וערה מדד לאורך ולרוחב והחליט לשרטט שרטוטים והחליט יחד עם עוד חברים שהמקום לא מתאים לקיבוץ,הגבעה קטנה מדי,  כמה חברים עמדו על גבעה ג'וערה , השקיפו למרחוק וחיפשו מקום מתאים להקים בו קיבוץ.
נמצא מקום כמה מאות מטרים ,כך סוכם שהקיבוץ יוקם על אדמת עין השופט כיום. כאשר הוחלט איפה יהיה הקיבוץ,  נשלחה פלוגה קטנה של בנאים שהחלו לבנות את מגדל המים.

באותן שנים , חשוב היה בכל נקודת ישוב שהוקמה , להקים בהתחלה את המגדל כי בזכות המגדל אפשר להשקיף למרחוק ולראות את האויבים הבאים לתקוף.

יום אחד הערבים החליטו לתקוף את גבעת ג'וערה. החברים היו מוכנים ולעזרתם גם בא הסבא רבה של מאי רזניק - שמשון רזניק , שהיה מפקד של כל הנוטרים שבאו לעזרת החברים שבג'וערה.

נוטרים קראו לשוטרים יהודים שהתגייסו לצבא הבריטי ועזרו ליהודים לשמור על הישובים שהקימו.
ההתקפה של הערבים נהדפה , וכולם שמחו שלא קרה כלום לאף אחד מהקיבוץ.

הגיע היום שהחברים עזבו את גבעת ג'וערה ועברו  למקום ההתיישבות החדש שלהם על אדמת עין השופט.

חורש ונוטר - צילום של זולטן קלוגר שהיה צלם  שתיעד את החלוצים

אוספים את החיטה בגורן בג'וערה 1938

שמשון רזניק מפקד מחלקת הנוטרים בג'וערה

ראשית בניית מגדל המים בעין השופט 1938


יום שבת, 27 ביוני 2015

סיפור קיבוץ - (אלבום חיי ילדות בקיבוץ של פעם)


פרק 5

העלייה לג'וערה  

השיירה הגיעה לרגלי ג'וערה




כשהמשאיות הגיעו לרגלי ג'וערה הן נעצרו, אי אפשר היה לעלות עם המשאיות במעלה הגבעה. החברים פירקו את המטען והעלו אותו על הכתפיים .
חבילות של חוטי ברזל לגידור המקום,מיטות,סירים,מוטות מברזל ועוד הרבה דברים כבדים.
בכל זאת משאית אחת ניסתה לעלות ובקושי רב הצליחה,החברים קיבלו אותה ואת הנהג האמיץ בשמחה.
הבית היה כמו מבצר , אבל ההזנחה בו הייתה גדולה. צריך היה לנקות אותו להתקין בו רשתות.
 לסייד את הקירות , והדבר החשוב ביותר היה להתקין זרקור על הגג.
לזרקור הייתה חשיבות עליונה , כי לא היה טלפון ובעזרת הזרקור אפשר היה לאותת לכול הקיבוצים שמסביב שהכול בסדר.
כאשר כול הגבעה של ג'וערה הוקפה בגדר, ונבנה מגדל שמירה מעץ על הבית ,הבנות שהגיעו אחרי העולים הראשונים , הכינו סעודה משביעה לכל האנשים שבאו לעזור לחברי עין השופט בעלייתם על הקרקע.
חנה פלבס סיפרה שהחליטה להכין מרק פירות לחלוצים הצעירים.
כדי להכין מרק פירות יש צורך בפירות. החבר'ה ידעו שיש עצי פרי של הערבים בסביבה , שצריך רק להתארגן ולקטוף קצת מאותם עצים.
לעזרתה של חנה עמדה קבוצה קטנה של חברים שמצאו את העצים וקטפו קצת מהפירות שהיו עליהם. חנה בישלה את הפירות , הוסיפה סוכר , ואחרי בישול הסיר שמה את הסיר על גג הבית בו גרו החברים כדי שיתקרר קצת.
מכובד המשקל של הסיר המלא במים ופירות אחרי זמן מה , קרס הגג יחד עם הסיר וכול מרק הפירות נשפך על רצפת הבית. 
החברים שהיו רעבים מאוד למשהו מתוק מאוד התאכזבו..

 באו מתנדבים מכל חלקי הארץ,  כי היו צריכים לגמור את העבודות מהר מאוד , כי הממשל הבריטי ששלט באותם ימים בארץ,  איפשר לישוב שיש בו חומה ומגדל להיחשב כישוב .
כך נבנתה ג'וערה כישוב של חומה ומגדל.
בסיום הסעודה כולם הרימו כוס יין ובירכו על ההישג הגדול של הקמת ישוב בהרי אפרים. ממגדל השמירה החלו לאותת למשמר העמק- הכול בסדר הצלחנו..

ג'וערה ביום העלייה 1937



מעמיסים את חוטי התיל על הכתף




עובדים על הגדר- ג'וערה 1937


הבנות רחל רימון דוציה מן יהודית קוצר ועוד. מכינות את הכיבוד למסיבת העלייה לג'וערה 


יום חמישי, 25 ביוני 2015

סיפור קיבוץ (אלבום חיי ילדות בקיבוץ של פעם )




פרק 4


בדרך לג'וערה


נבחרה פלוגה קטנה  שמנתה כשלושים חברים שתפקידם היה  להגיע לג'וערה ולהתיישב בה.רבים מהחברים רצו להצטרף לפלוגה הזו,אבל נבחרו רק שלושים איש.
ערב לפני העלייה לג'וערה חברי הקיבוץ עשו נשף גדול והזמינו את תושבי חדרה לראות הצגה , לשיר ולרקוד איתם.

ההכנות לנשף הסיום בחדרה 1937






ביום העלייה הונף דגל מעל חדר האוכל של הקיבוץ ועל משאיות גדולות הועמסו חפצים ואנשים כדי לעלות ל ' ג'וערה '.החברים לקחו סירים, מחבתות  ,מזרונים , מיטות , פנסים , ואוכל. השיירה נסעה והגיעה לקיבוץ ' משמר העמק '.

הדגל יורד לחצי התורן בחדרה   




שם חנו וישנו בלילה. בבוקר מוקדם החלו לעלות על המשאיות כדי להגיע לג'וערה.


מתארגנים על המשאיות





הקיבוץ מקבל אישור להיותו אגודה שיתופית ממשלת פלשתינה הבריטית

נאמר להם במפורש  ,שאסור לבחורות להצטרך למסע הזה ,כי פחדו מהערבים , שלא אהבו את הרעיון שיהודים מתיישבים בכל מיני מקומות בארץ. הבחורים עלו על המשאיות ושתי חברות החליטו גם לעלות – בגנבה . קראו להן : רחל צור ויהודית קוצר. גם חנה פלבס הגיעה עם השיירה  ,אבל היא נסעה באוטו מכובד בטקסי, חנה הייתה אחראית על המזון והיה חשוב לצרף אותה כדי שתוכל להכין אוכל לחברים.

השיירה לג'וערה יוצאת מקיבוץ ממשמר העמק 1937







יום רביעי, 24 ביוני 2015

סיפור- קיבוץ (אלבום חיי ילדות בקיבוץ של פעם )


פרק 3


חדרה 1936  


הקיבוץ  המתהווה במושבה חדרה

בנמל חיפה חיכה להם אוטו משא , הם עלו עליו כדי להגיע למושבה חדרה. חדרה הייתה באותם זמנים מושבה קטנה שהיו בה פרדסים בתים והרבה חול. החברים התחלקו לשתי קבוצות , הקבוצה שבאה מאמריקה נקראה ' אמריקה ' והקבוצה שבאה מפולין נקראה 'בניר'.

בחדרה הם עבדו בכל עבודה שמצאו כדי לקבל כסף ולהתפרנס. הם קטפו תפוזים בפרדסים, הם הקימו מפעל שייצר רעפים לגגות, הם עבדו ביער חדרה וכרתו עצים . כשהייה צריך סללו כביש מחצץ .
הבחורות היו שותפות לכול העבודות ובנוסף  עסקו  בגידול גן ירק , במטבח, טיפלו בילדים ועבדו כעוזרות בית לנשים העשירות של חדרה.

לא כולם אהבו את העבודה בה עסקו , אבל הם הבינו שחייבים לעבוד כדי שיהיה מה לאכול לחברים. קיבוץ ' אמריקה ' עזר לא פעם לקיבוץ ' בניר ' ואפשר להם לקנות אוכל לחברים.

קיבוץ 'אמריקה ' היה קצת יותר עשיר,  כי החברים שהיו בו , באו מאמריקה שהייתה ארץ יותר עשירה מפולין.
לא פעם האחראית על המטבח בקיבוץ 'בניר' הייתה רוכבת על חמור ופוגשת בדרך את האחראית על המטבח בקיבוץ 'אמריקה ' ומבקשת ממנה לעזור לה לקנות ביצים או חלב שיהיה אוכל לחברים מקיבוץ ' בניר ' .

הצעירים מקיבוץ 'אמריקה ' וקיבוץ 'בניר' חיכו כמה שנים בחדרה, עד שהוחלט שעליהם לעלות להתיישבות. אבל זה היה בתנאי שהם יתאחדו לקיבוץ אחד , כי הם היו מעטים מדי בכדי לעלות על הקרקע כקיבוץ חדש. התחילו המון ויכוחים בין 'אמריקה ' ל 'בניר' , אם צריכים להתאחד או לא.
בסוף הייתה הצבעה והם התאחדו ונקראו  "אמריקה בניר ".

 בתקופה שהחברים היו בחדרה הם היו  צעירים מאוד , ולא חסרו מעשי קונדס , ריקודים והרבה מסיבות. כדי לחגוג את חג החנוכה למשל,  היו צריכים לבקש מכל חבר הלוואה של כמה פרוטות כדי שיוכלו לקנות קמח ולעשות סופגניות. 
כל שבוע הם היו מוציאים את המיטות שלהם לאוורור כדי לסלק את כל הפרעושים. לא היה מספיק מקום לכולם איפה לגור אז רבים גרו באוהלים.
מצוקת הדיור הייתה כל כך קשה שלעיתים זוג צריך היה לגור עם עוד מישהו, קראו לזה פרימוס.(הפרימוס היה פתיליה עם שלוש רגלים).
לאבא שלי קראו משה ולאימא חוה. אימא הייתה בקבוצת "בניר" הקבוצה הפולנית ואבא היה מהאמריקאים שנקראו "אמריקה ". אחרי האיחוד בין שתי הקבוצות ההורים שלי הכירו. 

אבא ידע טוב עברית ואימא התקשתה בעברית. אבא היה  שחקן כדורעף טוב מאוד. כל ערב החבר'ה היו מתארגנים למשחק והבנות ישבו בצד ועודדו אותם. חוה הבחינה בבחור נחמד שהצליח כל הזמן להכות בכדור. היא החליטה להתקרב אליו ולמשוך את תשומת ליבו. ניגשה אליו וביקשה ממנו שיעזור לה להבין מה כתוב בעיתון. אבא מיד הסכים כי גם בעיניו מצאה חן הבחורה הצחקנית והחמודה הזו. וכך בזכות שיעורי עברית התחתנו השניים.
המוסדות המיישבים החליטו שחברי " אמריקה בניר "  עולים להתיישבות.
מקום ההתיישבות היה מקום מרוחק שקראו לו  ' ג'וערה '.



קבוצת אמריקה


חלק מקבוצת בניר


גן הירק בחדרה 1935

אטרקציה של החברים התינוקות של חדרה




עובדי מפעל הרעפים


היערנים שעבדו ביער חדרה


הפרידה של חברי 'אמריקה בניר ' מתושבי חדרה עם עלייתם לג'וערה 1937


יום שלישי, 23 ביוני 2015

סיפור - קיבוץ (אלבום חיי ילדות בקיבוץ של פעם - מיועד לילדים )

(פרק 2)

עולים לארץ

ההתרגשות הייתה גדולה , במזוודה קטנה הם  ארזו קצת  בגדים וכמה מזכרות מהבית שלהם, ועלו על אוניות גדולות ששטו לכיוון הארץ. השיט ערך כמה שבועות.
לא תמיד היה נוח באוניה  , אבל הם חשבו רק על הרגע שבו תיגע רגלם בחופי הארץ , וכול הקושי היה  כלא היה. באותם שנים האנגלים שלטו בארץ , והם לא הסכימו ליהודים לעלות לארץ ישראל. 

בשעות החשיכה היו אוניות מעפילים מחפשות את דרכן לחופי הארץ , וכשהגיעו לחוף נוסעי האוניה ירדו בעזרת פלמחניקים צעירים שחיכו להם , ועזרו להם ללכת במים או שהעמיסו אותם על הגב  עד שהגיעו לחוף. אבל..הנוסעים היו חייבים לזרוק לים המון דברים שהביאו מהבית שלהם,  כי לא הייתה אפשרות לסחוב את הכול על הגב.

 חברים מהקיבוץ סיפרו,  איך הם בלב כבד זרקו חפצים מהבית , ורק את הדברים היקרים להם ביותר,  הם קשרו לגופם והצליחו להעביר דרך הים. אחד החברים הצליח להעביר על גופו בללייקה שזהו כלי נגינה דומה למנדולינה. (בכל ערב  היה מנגן לחבריו כאשר כבר התיישבו במושבה חדרה.)


כרטיס עלייה לאוניה

האונייה איתה הפליגו לארץ ישראל






בתמונה מרים הוברמן ולאה שק על האונייה



סיפור - קיבוץ (אלבום חיי ילדות בקיבוץ של פעם - מיועד לילדים )

פרק 1

ההורים שלנו

לאבא של סבתא עופרה של תמר וטל , קראו משה,  לאימא שלה קראו חוה, 

לאבא של סבא שאול,  קראו יעקב , לאימא שלו קראו שרה, 


 לאבא של סבתא אביה , קראו איסר , לאימא שלה קראו חנה. 


לסבא רבה של התאומים  יונתן ועמית קראו משה ברזילי לסבתא קראו שושנה.


האבהיים והאימהות שלנו לא נולדו בעין השופט – לא בעפולה , ולא בבית חולים כרמל שבחיפה. הם נולדו בארצות רחוקות לפני הרבה שנים.

בפולין ובאמריקה . בפולין לחלק מההורים שלנו , לא היה הרבה כסף והם גדלו בבתים עניים.אבל הם ידעו להתגבר על המחסור שהיה להם , והתחילו בגיל צעיר מאוד ללכת לתנועת 'השומר הצעיר' .בתנועה הם למדו לשיר שירים בעברית , לשחק במשחקים צופיים, ולהכיר את ארץ ישראל.

הילדים מפולין ומאמריקה למדו לשיר את השיר- "אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה.."

הם למדו לאהוב את ארץ ישראל.

בפולין הרחוקה הנערים והנערות החליטו ללמוד איך לעבוד בחקלאות.

איך לגדל פרות ואיך לגדל ירקות ופרחים.

בחוות גדולות שאפשר לגדל בהן הרבה דברים הם התחילו ללמוד איך עושים זאת.

גם באמריקה הרחוקה היו חוות חקלאיות , הנערים והנערות  למדו להיות חקלאים.

הגיע יום שבו הוחלט , שכל החברים הצעירים האלה עולים לארץ ישראל.







משה בריל





חוה בריל

יעקב ברעם




שרה ברעם



חנה לביא









איסר לביא




משה ושושנה ברזילי