יום שבת, 25 בנובמבר 2017

המטמון - מסיפורי ילדותי


קבוצת אלומה עם שיקה וינר המחנך

המטמון

סיפור ילדות שלי

בשלהי הקיץ, בזמן מלחמת השחרור, הייתי כבת עשר. באותם ימים רחוקים היינו בין הילדים הבוגרים של הקיבוץ. שלוש קבוצות היוו את המסגרת של חברת הילדים: עופר, אילה ואלומה.
אני הייתי בקבוצת "אלומה", הקבוצה הצעירה ביותר בחברת הילדים. בית הילדים היה בשבילנו בית במלוא מובן המילה: אכלנו בו, ישנו ולמדנו.
כאשר היה מתחיל להחשיך, היינו, כל אחד בדרכו, מתקבצים מבית ההורים לכיתה לארוחת ערב.
אחרי חיסול הארוחה, היינו שוכבים במיטות, והמטפלת או המורה (שהיו מתחלפים ביניהם), היו מספרים לנו סיפור בהמשכים. כך, שוכבים במיטות, היינו מאזינים בדריכות ל"מפרש בודד מלבין באופק" או לסיפור העצוב "הלב".
המלחמה הקשה שהייתה מסביבנו לא העיקה עלינו במיוחד. היינו שותפים לחברים בחפירת תעלות קשר, ידענו שבשעת הצורך נצטרך לרוץ למקלט, שהיה די מרוחק מאיתנו, אך קשה לומר שסבלנו מהמלחמה. הנועזים שבינינו היו עולים על המגדל כדי לחזות בפיצוצים שהיו ליד משמר העמק, ששם היו קרבות קשים. כשנודע למחנך שלהם על מעשה השובבות הזה, הוא כעס על שלושת הילדים וריתק אותם לבית הילדים ללא ארוחת ערב .
אבא שלי גויס לפלמ"ח. מעט מאוד גברים בקיבוץ גויסו לצבא, כי היה צורך בהם בקיבוץ לשמירה ולעבודה. אבא היה גאה לשרת בצבא, ותמיד הוא מציין זאת. אני לא הבנתי במה יש להתגאות.
ידעתי שאם מישהו רץ מאה מטר בעשר שניות יש לו סיבה טובה לגאווה, מי שיודע לרכוב על אופנים גאה מאוד, ומי שמצליח להכניס גולה לבור בזריקה ראשונה הוא ממש אלוף הגאוותנים, אבל במה יש להתגאות בצבא?
פעם שאלתי אותו: "אבא,למה אתה גאה להיות בפלמ"ח?"
אבא היה מופתע מהשאלה, אך לא התחמק ממנה. הוא הושיב אותי על ברכיו, הסתכל בעיני ואמר בקול מהורהר: " בת חמודה שלי, באירופה הרחוקה, שם חיו הסבים של ההורים שלי ושל אימך, הייתה מלחמה  קשה שבמהלכה השמידו הגרמנים מיליוני יהודים, ביניהם גם את הסבים שלך ושני אחים שלי. אחת הסיבות שהצליחו להשמיד כל כך הרבה יהודים הייתה שלא היה להם במה להתגונן. והנה אנחנו פה בארץ, יש לנו נשק ביד, ואנחנו נאבקים על זכותנו להקים בית לעם היהודי, מולדת. זו מלחמה קשה ומכוערת, אני בטוח שנצליח ואולי יגיע היום ונזכה לחיות בשלום עם הערבים".
הבנתי יפה שאבא שלי לא שנא ערבים. הוא ידע שבסופו של דבר נצטרך לחיות איתם בשכנות טובה .
פלמחניקים מתאמנים


באחד מימי הקיץ החמים ישבתי על מיטתי, קולעת זירעונים למחרוזת. אחד מתחביבי היה להשחיל גרעינים וזירעונים מפירות או מירקות וליצור מהם מחרוזות. מאוד אהבתי להתקשט במחרוזות מעשה ידי, והנה שול, חברתי הטובה, עמדה בפתח הדלת: "אורנה יש לך הפתעה!"
הרמתי עיניים תמהות ובפתח עמד גבוה וחזק אבא שלי, מאובק ועייף. "אבא!" קראתי בשמחה.
"ילדה שלי", חייך אלי והתיישב בקצה המיטה, שם את הסטן מתחת למיטה והביט בי במבט כובש.
"אבא, מאיפה באת?" שאלתי בסקרנות גלויה.
"מהשכנים שלנו ילדה, ממש מהשכנים", אמר ועצבות הייתה בקולו.
"איזה שכנים אבא, מרמת השופט, מדליה?"
"לא, לא", צחק במרירות, "השכנים הערבים, אלה שגרים בכפריין. בגלל המלחמה כולם ברחו מהכפר, גם הנשים והילדים, הכפר נטוש לגמרי. היה חשש שאנשי הכנופיות עדין מסתתרים בבתים, לכן עברנו מבית לבית כדי לבדוק. הכפר היה ריק, אין דבר יותר עצוב מכפר המתרוקן מתושביו.."
דבריו של אבא גרמו לי לזעזוע. לפתע דמיינתי לעצמי את הקיבוץ שלנו כמקום נטוש, בלי חברים ובלי ילדים.
"מי ידאג לכל החיות שנשארו?", שאלתי.
אבא הטוב והמבין הרים את ראשו, חייך אלי בזווית פיו, חיבק אותי חזק ואמר בקול לוחש כרעם: "אני מקווה בכל לבי, ילדה שלי, שלא נגיע לרגע הזה..".
לאחר רגע התעשת מהתרגשותו, הוציא מכיס חולצתו הצבאית מחרוזת העשויה מחרוזי חברון כחולים, שם אותה בין כפות ידי, חייך ואמר: "ראי מה הבאתי לך מתנה?". נשימתי נעצרה. "אבא!", קראתי בהתרגשות, "איזו מחרוזת יפה! מאיפה הבאת אותה?!"
נעצתי מבטי במחרוזת, הייתי מוקסמת ולא יכולתי להעתיק את עיני ממנה. אבא קם מהמיטה, נטל את הסטן, תלה אותו על כתפו ומלמל במבוכה: " את זה לקחנו כמזכרת אחרי פעולת הטיהור בכפר..".
האמת שלא הקשבתי כל כך לתשובתו. נטלתי את המחרוזת בין אצבעותיי ובדקתי חרוז אחרי חרוז. אבא נישק לי במצח והלך לדרכו.
שולה ראתה שאבא שלי יצא ומיד נכנסה לחדר. "אורנה", אמרה לי בקוצר רוח, "תסתכלי מה קיבלתי!" והושיטה את ידה שהייתה מעוטרת בצמיד כסף יפהפה.
"תסתכלי מה אבא שלי הביא לי!", הראיתי לה בהתרגשות את המחרוזת הכחולה. קריאות ההתפעלות שבקעו מגרונותינו היו יכולים לספק מקהלה שלמה.
באותו ערב, כשהחשיך, הייתי צריכה לחזור לבית הילדים דרך חורשת הפלמ"ח (שנקראה כך על שם פלוגת פלמ"ח שחנתה בקיבוץ והקימה מאהל בחורשה). היו בחורשה עצים גבוהים וחושך (אולי דובים מסתובבים שם...). הרגשתי בטוחה בזכות המחרוזת שבידי. היה זה כאילו אבא מחזיק בידי ונותן לי המון בטחון.

יום שני, 20 בנובמבר 2017

יומן טיול למצרים - מפורסם לכבוד 40 שנה להסכם השלום עם מצרים









ארבעים שנה להסכם השלום עם מצרים



יומן  טיול למצרים - של עופרה בריל


יציאה ב -30.3.1983- חזרה ב -6.4.1983

מילון שימושי למילים בערבית

סליחה-אלעפו,דסתור
שולחן אוכל- ספרה
שלום-סלאם-מרחבה ,סלאמו-עליכם (שלום עליכם)
שכונה-חי ר' אחיאא,חארת(א)ליהוד-שכונת היהודים
שטיח-סג'אדה
שטר-כמביליה
שוק-סוק
שדה תעופה-מטאר
שווה בשווה-ב(אל)תסאוי
שבוע-ג'מעה
בית כנסת-כניס
כמה-קדיש
כסף-מצארי
עלה כסף-כלף
כסף קטן-פראטה
מודיעין-מכ'אבראת
מוזיאון-מתחף
מזכרת-סבניר
מורה דרך-דליל
מסעדה-מטעם
מספיק-כאפי
סוכרייה-מלבסה

30.3.1983





יום חמישי, 16 בנובמבר 2017

בעקבות הפשע - סיפור אמיתי על גניבת סוסים משנות השמונים




שי איצלה ושפרן - בוקרים אמיתיים


בעקבות הפשע 
עופרה בריל – עין השופט
[סיפור משנות ה-80]


כבר נאמר שהחיים הם הדרמה החזקה ביותר. הסיפור שלהלן יכול היה להופיע בכל סיפורי הבלשים המרתקים ביותר, אלא שהסיפור כאן אמיתי, לקוח מהמציאות שאנו נתקלים בה לצערנו לעתים תכופות. ועוד, בסיפורי בלשים נמצא לא אחת מרדף חסר נשמה, ואילו כאן, האהבה לבעלי חיים שנגנבו הרעידה סיפים.

תחילתו של הסיפור בקיבוצנו עין השופט. הסוסים רעו בחלקתם, כאשר סביבם גדר תיל. בעשר בלילה בקירוב הוזעקו עובדי הבקר לבוא מיד למקום  כי סוסים מסתובבים  מחוץ לגדר.
שני נערים חשו למקום, הכניסו את הסוסים לאורווה והבחינו ששתי הסוסות - שרון וכנרת חסרות. בנוסף שני אוכפים נגנבו מהמחסן. ההתרגשות הייתה רבה. איציק שפרן הזעיק את אלישע שפירא שנמצא בתל-אביב לעזור לו בחיפושים. החבר'ה התארגנו בשני ג'יפים; ג'יפ אחד נסע בכיוון משמר-העמק ,השני – דהר בעקבות הסוסים.

מספר איציק, הרוח החיה במרדף, שעקב בערנות אחר כל ההתפתחויות:

 "עקבות הסוסים אבדו לנו מדי פעם ביערות,החיפוש היה קשה. ביערות האדמה מהודקת וקשה להבחין בעקבות. כל הלילה הלכנו בעקבות הסוסים כדי להשיגם, ידענו שהגניבה אירעה רק מספר שעות קודם לכן ומאוד קיווינו "לעלות" על הגנבים מהר. לפי סימני העקבות ניכר היה שהגנבים מכירים את המקום, אבל לא את השטח. הם 'התברברו' ביערות זמן רב ולא הצליחו לעלות על הדרך הנכונה".

שי (רם) ואיצל'ה (איציק רוזנבלום) ניסו לאתר את מקום החצייה של הסוסות בכביש משמר העמק-מגידו, בהנחה שהגנבים פנו בכיוון ואדי ערה, אך לשווא, הם לא מצאו סימן וזכר. העקבות הובילו לשטח בוּר. בשעת החשיכה התקשינו להבחין בהן, לכן החליטו בשלב זה להפסיק את החיפושים ולהמשיכם בבוקר.
עם אור ראשון חזרו שי ואיצל'ה למקום וגילו עד מהרה שהעקבות מובילים לכיוון העמק. לעזרת שי ואיצל'ה הוזעק כוח ממשמר הגבול של עפולה, אך לשני הקיבוצניקים הצעירים פקעה הסבלנות להמתין למגב המשטרתי והם המשיכו לנסוע בעקבות הסוסות, כשכוח עפולה נוסע אחריהם. העקבות הובילו לכיוון כפר גדעון, משם לכפרים ערביים ג'ייבלי ודבוריה. שני החבר'ה הצטיידו בפרוז'קטור וסרקו אורווה אחר אורווה, כל מקום שסוסים עלולים להגיע אליו. הכפריים הציצו בחשד ושאלו לפשר החיפושים. "חבר שלנו הלך לאיבוד ואנחנו מחפשים אחריו", השיבו השניים.

לא רצו לפרסם ברבים את דבר היעלמותם של שרון וכנרת, כי השמועה הייתה עושה לה כנפיים.
הסוסות לא נמצאו והשניים, עייפים מלילות ללא שינה, חזרו הביתה לחדש כוחם.
למחרת המשיכו שי ואיצל'ה בחיפושים. בשעות הצוהרים התיישבו בצד הדרך להיטיב לבם במלון קר ולטכס עצה מה לעשות. להפתעתם גילו שוב את עקבות הסוסות על אותה דרך - עקבות שהובילו לבית ספר כדורי, שממוקם בין קיבוץ עין דור לגזית. לשמחת השניים נמצאו גם שתי שמיכות שנשמטו מידי הגנבים בשעת הדהירה בשדה.


אימוני בוקרים


בבית הספר אומתה ההשערה שאכן שני רוכבי סוסים עברו כאן בשעות הצוהרים של יום האתמול, ביקשו מים, וילדים רבים התקהלו סביבם. הילדים סיפרו שהרוכבים לבשו מדים ופניהם לצפת. על סמך מידע זה הניחו החבר'ה שהכיוון הכללי הוא צפת והחלו לחפש את גנבי הסוסים מצומת גולני צפונה. מסתבר שהגנבים הטעו אותם, והחיפושים באזור צפת היו לשווא.
הוחלט לנסות להתמקד בכיוון טבריה. ליד קיבוץ לביא נפגשו שי ואיצ'לה עם המגב של משטרת עפולה שהגיע בעקבות הסוסות. מתחקיר של אנשים בקיבוץ לביא הסתבר שהסוסות נצפו דוהרות בכיוון כפר-זיתים.

יום שישי בצוהרים. צוות בוקרי עין השופט התכנס לדון במצב והחליט לשלוח צוות נוסף שיחליף את הצוות הקיים. מאוסף העדויות הסתבר שהגנבים רכבו כמעט עשרים וארבע שעות ללא הפסקה. כאשר הגיעו לאזור בית ספר כדורי, כבר לא חששו שרודפים אחריהם ורכבו בגלוי בצד הכביש ובתוך אזורים מיושבים.
אלישע יצא בראש צוות הנוסף והגיע למשטרת טבריה. במשמרת שבת שימש תורן מושבניק מכפר זיתים שעבד יום קודם בשדהו, ושני רוכבים חלפו על פניו ושאלו אותו איך יורדים מכפר זיתים לגינוסר.
המידע שסיפק השוטר היה חשוב ביותר לצוות, כי לפי לוח הזמנים הוא ביטל את האפשרות שהגנבים הגיעו לטבריה.
אלישע החל לחפש בכל אזור החוף - מצפון לטבריה גנוסר והלאה. סמוך לטבחה נתגלו שוב עקבות ליד הכביש. כדי לבטל את האפשרות שהרוכבים פנו לרמת הגולן, נכנס צוותו של אלישע למסעדה על אם הדרך וביקש לדעת האם הסוסים נראו בשטח. "לא ראינו דבר", השיבו לו יושבי המסעדה. אלישע וצוותו המשיכו לוורד הגליל ושאלו עוברי אורח שמא ראו את הסוסים ורוכביהם. "כן", השיבו לו, "ראינו אתמול שלושה קילומטר מראש פינה, בשמונה בערב, שני רוכבים עם אוכפים, בלי שמיכות, דומים שני טיפות מים לתיאור שלכם".
בראש פינה אישש צוות המחפשים את המידע. בעשר בלילה נקש על דלת ביתו של אחד הידידים שמתגורר במקום וקיבל ממנו כמה אתרים למחבוא בדרך לצפת – מחצבה נטושה, חצר גרוטאות ועוד. כל האתרים הללו נסרקו אך לא נתגלה דבר.
החבר'ה החליטו להיכנס למכר, בעל מכלאת בקר ולבדוק עמו אפשרויות חיפוש נוספות.

ענת ינאי ועודד דיין



סמוך מאוד לצפת, ממש במורד הכביש גלי קוצר, המוסדניק שבחבורה צעק לפתע:  "הנה הסוסה!". החבר'ה עצרו את הג'יפ, בדקו ומצאו את שתי הסוסות קשורות לאבנים,  עשרים מטר מהכביש.
השמחה הייתה רבה. הסוסות הועברו ללינת לילה במכלאה של ידידנו ואלישע פנה למשטרת צפת כדי לאתר את החשוד בגניבה.
אולם מה לעשות? שוטרי צפת יצאו באותו יום לחופש וגניבת סוסים אינה אירוע רציני מספיק שבגינו צריך להשיג צו חיפוש. לכן בארבע לפנות בוקר החבר'ה ראו שהעניין מסובך והתקפלו הביתה.

בבוקרו של יום השבת, חזר צוות מתוגבר במשאית להחזיר את הסוסים ולהמשיך לחפש אחר האוכפים. הצוות השיג אישור מבעל הבית שבקרבתו נמצאו הסוסים לחפש בביתו ממצאים שונים ומצא במחסן ליד הבית שתי שמיכות, שעל אחת מהן רקום "מוסד הרי אפרים". שמיכות אלה נגנבו בפריצה הקודמת שאירעה באורווה, אולם החשוד הכחיש כל קשר אליה. החבר'ה נטו להרים ידיים ולהשאיר את הטיפול למשטרה. כמה ילדים שנלוו לנסיעה, ישבו בצל העצים, ולפתע ראה אחד מהם רצועת עור שמשתלשלת בגובה של מטר מתוך שובך יונים. הילד הסקרן בעל העיניים הבולשות רץ לספר לאיציק, והלה עלה במהירות לשובך ומצא את שני האוכפים האבודים. כאן נשבר החשוד והחל למרר בבכי. על טענתו שהוא חובב סוסים, ומתוך חיבה לקח את הסוסים, השיב איציק בזעם רב:  "אדם שאוהב סוסים לא ירכב עליהם במשך עשרים וארבע שעות מאה קילומטר ברציפות ולא 'יקרע' את רגליהם בדרך-לא-דרך, חשופים לקור. זו אינה אהבת סוסים – אלא התעמרות בהם".

יונתן לוסטיג