יום שבת, 25 בנובמבר 2017

המטמון - מסיפורי ילדותי


קבוצת אלומה עם שיקה וינר המחנך

המטמון

סיפור ילדות שלי

בשלהי הקיץ, בזמן מלחמת השחרור, הייתי כבת עשר. באותם ימים רחוקים היינו בין הילדים הבוגרים של הקיבוץ. שלוש קבוצות היוו את המסגרת של חברת הילדים: עופר, אילה ואלומה.
אני הייתי בקבוצת "אלומה", הקבוצה הצעירה ביותר בחברת הילדים. בית הילדים היה בשבילנו בית במלוא מובן המילה: אכלנו בו, ישנו ולמדנו.
כאשר היה מתחיל להחשיך, היינו, כל אחד בדרכו, מתקבצים מבית ההורים לכיתה לארוחת ערב.
אחרי חיסול הארוחה, היינו שוכבים במיטות, והמטפלת או המורה (שהיו מתחלפים ביניהם), היו מספרים לנו סיפור בהמשכים. כך, שוכבים במיטות, היינו מאזינים בדריכות ל"מפרש בודד מלבין באופק" או לסיפור העצוב "הלב".
המלחמה הקשה שהייתה מסביבנו לא העיקה עלינו במיוחד. היינו שותפים לחברים בחפירת תעלות קשר, ידענו שבשעת הצורך נצטרך לרוץ למקלט, שהיה די מרוחק מאיתנו, אך קשה לומר שסבלנו מהמלחמה. הנועזים שבינינו היו עולים על המגדל כדי לחזות בפיצוצים שהיו ליד משמר העמק, ששם היו קרבות קשים. כשנודע למחנך שלהם על מעשה השובבות הזה, הוא כעס על שלושת הילדים וריתק אותם לבית הילדים ללא ארוחת ערב .
אבא שלי גויס לפלמ"ח. מעט מאוד גברים בקיבוץ גויסו לצבא, כי היה צורך בהם בקיבוץ לשמירה ולעבודה. אבא היה גאה לשרת בצבא, ותמיד הוא מציין זאת. אני לא הבנתי במה יש להתגאות.
ידעתי שאם מישהו רץ מאה מטר בעשר שניות יש לו סיבה טובה לגאווה, מי שיודע לרכוב על אופנים גאה מאוד, ומי שמצליח להכניס גולה לבור בזריקה ראשונה הוא ממש אלוף הגאוותנים, אבל במה יש להתגאות בצבא?
פעם שאלתי אותו: "אבא,למה אתה גאה להיות בפלמ"ח?"
אבא היה מופתע מהשאלה, אך לא התחמק ממנה. הוא הושיב אותי על ברכיו, הסתכל בעיני ואמר בקול מהורהר: " בת חמודה שלי, באירופה הרחוקה, שם חיו הסבים של ההורים שלי ושל אימך, הייתה מלחמה  קשה שבמהלכה השמידו הגרמנים מיליוני יהודים, ביניהם גם את הסבים שלך ושני אחים שלי. אחת הסיבות שהצליחו להשמיד כל כך הרבה יהודים הייתה שלא היה להם במה להתגונן. והנה אנחנו פה בארץ, יש לנו נשק ביד, ואנחנו נאבקים על זכותנו להקים בית לעם היהודי, מולדת. זו מלחמה קשה ומכוערת, אני בטוח שנצליח ואולי יגיע היום ונזכה לחיות בשלום עם הערבים".
הבנתי יפה שאבא שלי לא שנא ערבים. הוא ידע שבסופו של דבר נצטרך לחיות איתם בשכנות טובה .
פלמחניקים מתאמנים


באחד מימי הקיץ החמים ישבתי על מיטתי, קולעת זירעונים למחרוזת. אחד מתחביבי היה להשחיל גרעינים וזירעונים מפירות או מירקות וליצור מהם מחרוזות. מאוד אהבתי להתקשט במחרוזות מעשה ידי, והנה שול, חברתי הטובה, עמדה בפתח הדלת: "אורנה יש לך הפתעה!"
הרמתי עיניים תמהות ובפתח עמד גבוה וחזק אבא שלי, מאובק ועייף. "אבא!" קראתי בשמחה.
"ילדה שלי", חייך אלי והתיישב בקצה המיטה, שם את הסטן מתחת למיטה והביט בי במבט כובש.
"אבא, מאיפה באת?" שאלתי בסקרנות גלויה.
"מהשכנים שלנו ילדה, ממש מהשכנים", אמר ועצבות הייתה בקולו.
"איזה שכנים אבא, מרמת השופט, מדליה?"
"לא, לא", צחק במרירות, "השכנים הערבים, אלה שגרים בכפריין. בגלל המלחמה כולם ברחו מהכפר, גם הנשים והילדים, הכפר נטוש לגמרי. היה חשש שאנשי הכנופיות עדין מסתתרים בבתים, לכן עברנו מבית לבית כדי לבדוק. הכפר היה ריק, אין דבר יותר עצוב מכפר המתרוקן מתושביו.."
דבריו של אבא גרמו לי לזעזוע. לפתע דמיינתי לעצמי את הקיבוץ שלנו כמקום נטוש, בלי חברים ובלי ילדים.
"מי ידאג לכל החיות שנשארו?", שאלתי.
אבא הטוב והמבין הרים את ראשו, חייך אלי בזווית פיו, חיבק אותי חזק ואמר בקול לוחש כרעם: "אני מקווה בכל לבי, ילדה שלי, שלא נגיע לרגע הזה..".
לאחר רגע התעשת מהתרגשותו, הוציא מכיס חולצתו הצבאית מחרוזת העשויה מחרוזי חברון כחולים, שם אותה בין כפות ידי, חייך ואמר: "ראי מה הבאתי לך מתנה?". נשימתי נעצרה. "אבא!", קראתי בהתרגשות, "איזו מחרוזת יפה! מאיפה הבאת אותה?!"
נעצתי מבטי במחרוזת, הייתי מוקסמת ולא יכולתי להעתיק את עיני ממנה. אבא קם מהמיטה, נטל את הסטן, תלה אותו על כתפו ומלמל במבוכה: " את זה לקחנו כמזכרת אחרי פעולת הטיהור בכפר..".
האמת שלא הקשבתי כל כך לתשובתו. נטלתי את המחרוזת בין אצבעותיי ובדקתי חרוז אחרי חרוז. אבא נישק לי במצח והלך לדרכו.
שולה ראתה שאבא שלי יצא ומיד נכנסה לחדר. "אורנה", אמרה לי בקוצר רוח, "תסתכלי מה קיבלתי!" והושיטה את ידה שהייתה מעוטרת בצמיד כסף יפהפה.
"תסתכלי מה אבא שלי הביא לי!", הראיתי לה בהתרגשות את המחרוזת הכחולה. קריאות ההתפעלות שבקעו מגרונותינו היו יכולים לספק מקהלה שלמה.
באותו ערב, כשהחשיך, הייתי צריכה לחזור לבית הילדים דרך חורשת הפלמ"ח (שנקראה כך על שם פלוגת פלמ"ח שחנתה בקיבוץ והקימה מאהל בחורשה). היו בחורשה עצים גבוהים וחושך (אולי דובים מסתובבים שם...). הרגשתי בטוחה בזכות המחרוזת שבידי. היה זה כאילו אבא מחזיק בידי ונותן לי המון בטחון.




למחרת בבוקר הבנתי שאני לא היחידה- היו עוד ילדים שקיבלו תכשיטים במתנה. פלוגת החיילים שחזרה מפעולת הטיהור, רצתה להיפטר מהמזכרות שנלקחו מהבתים של התושבים הערביים שנטשו.
הילדים שנקלעו באקראי לפגישה עם החיילים "זכו" לקבל במתנה את התכשיטים, הצמידים, המחרוזות, הטבעות והשבריות.
למחרת, בשיעור הבוקר, התקבצנו סביב גדעון שקיבל שברייה משגעת ביופייה. גדעון הפך את השברייה מצד לצד ועיניו ברקו מאושר.
חנן, המחנך שלנו נכנס לכיתה. בהתרגשות הראינו לו את התכשיטים. "תראה מה קבלנו מהחיילים שהיו בכפרין". חנן היה המום, הוא הוריד לאט לאט את משקפיו וניגבם בחולצתו. "איזה חיילים? " שאל.
בהתרגשות התנדבתי להסביר: "החיילים מהפלוגה של אבא שלי. אתמול עשו פעולת טיהור בכפרין ובדקו בית אחר בית. הם לקחו רק מזכרות קטנות. את זה קיבלתי מאבא שלי", אמרתי והושטתי את ידי להראות לחנן את המחרוזת הכחולה.
חנן שתק במבוכה. לאחר רגע ביקש מאיתנו לשבת כל אחד במקומו ויצא לשוחח עם מרים המטפלת. אנחנו הילדים מאוד אהבנו את מרים, שהייתה מטפלת נהדרת. היא תמיד שמרה על חוש הומור, והייתה מעירה לנו, כשחיוך קל על פניה ובפיה סיגריה בוערת.
הצצנו מדלת הכיתה וראינו את חנן מדבר עם מרים, והיא מניעה את ראשה ברצינות גמורה. הפעם, נעלם החיוך מפניה.
חנן חזר לכיתה והתחיל בשיעור. הוא ביקש מאיתנו להוציא את ספרי הלימוד, ניסה להישאר אדיש, אך הרגשתי את סערת רוחו על פי התנועות העצבניות שעשה, בהורידו את משקפיו מדי כמה דקות, כדי לנגבם.
בהפסקה רצנו למגרש לשחק מחניים. תמיד רציתי להיות בקבוצה עם דובה, שהייתה הילדה הכי חזקה בחברה, כי אז היינו בטוח מנצחים. את המסירות שלה רק הבנים מקבוצת "עופר" הצליחו לתפוס. כולם ניסו להוריד אותה מהמשחק כבר בהתחלה, אבל היא ידעה לתפוס.
בהפסקה ראינו איך כל המחנכים שלנו (גם של "עופר" ו"אילה") מתקבצים יחד, וחנן מסביר להם, בפנים רציניות, דברים שלא הצלחנו לשמוע.
בארוחת הצהרים, בשעה שמרים הגישה את המרק, חנן דפק בכפית על הספל וביקש מכולנו שקט. מיד השתררה דממה מוחלטת. חנן הודיע שמחר, על חשבון השיעור הראשון בבוקר, תתקיים שיחת חברה. הצצנו מופתעים זה אל זה: "מה פתאום שיחת חברה, ועוד על חשבון לימודים?".
חנן אמר שהעניין דחוף וחשוב לכולם. "על מה תהיה השיחה?", שאל גדעון, והישיר מבט אל חנן. חנן לא יכול היה להתחמק ואמר בקצרה: "על התכשיטים שקיבלתם..".
השתררה דממה. הרגשתי רעד קל בידי, כאילו משהו מושך אותה אל הכיס בו הייתה מונחת המחרוזת הכחולה. מיששתי את המחרוזת והרגשתי את הקור המרענן של החרוזים הכחולים בין אצבעותיי.
בלילה היה לי קשה להירדם. הדלקתי את מנורת הלילה הצמודה למיטתי, הוצאתי את המחרוזת מכיס המכנסיים, יחפה על בהונות רגלי ניגשתי למקלחת, שם היה ראי גדול. עמדתי מול הראי וענדתי על צווארי את המחרוזת הכחולה. הייתי נפעמת מהיופי שזהר אלי מהראי.
לפתע נשמע רעש של משיכת מים מבית השימוש, גדעון יצא משם מנומנם, הסתכל עלי בעיניים חצי עצומות ועבר בלי לומר מלה. הבטתי בו מבוהלת, מיהרתי להוריד את המחרוזת, שמתי אותה עמוק בתא הבגדים שלי וחזרתי למיטה רועדת כולי.
קבוצת אילה


בבוקר התקיימה שיחת החברה. כל הילדים מקבוצת "עופר" ו"אילה" באו אלינו לכיתת "אלומה".
היינו צריכים לקום במהירות, להתלבש בזריזות ולהספיק לסדר את הכיתה לקראת השיחה. הזזנו את כל השולחנות הצידה ושמנו כיסאות בחצי עיגול.
כאשר כולם התכנסו ההמולה הייתה רבה. חנן הרים יד וביקש שקט. "ילדים", פתח חנן, "כינסנו אתכם  בדחיפות כדי לדון בבעיה שהתעוררה לפני יומיים. כידוע לכם מתחוללת בארץ שלנו מלחמה קשה שבעקבותיה יש הרס וחורבן. בכל מלחמה, כאשר עומד מולך אויב שנסוג, בורח או נכנע, עליך לכבדו ולא להשפילו. כבר אבותינו בתקופת המקרא, ידעו ולמדו את הכלל החשוב שאין לבזוז ביזה אחרי שהאויב נמלט על נפשו. פלוגת החיילים מהפלמ"ח שעסקה בטיהור הכפר כפריין, חילקה לילדים מזכרות קטנות בדמות תכשיטים, פה מחרוזת שם צמיד. הבה נחשוב כולנו יחד מה משמעותם של התכשיטים הקטנים הללו, האם אין זה שלל שנלקח מהשכנים הערבים שלנו?"
בין הילדים התחוללה מהומה. קשה היה לעכל את המושג - שלל.
איתן מ"עופר" התרגש וצעק: "זה בכלל לא שלל, סתם קיבלנו מזכרות מהחיילים!"
נועה מ"אילה" לא הסכימה עם איתן. "אתה לא צודק. זה נקרא לקחת שלל. מה היה קורה אילו לקחו מהבית שלך דברים כאלה?"
ישבתי על הכיסא כפקיר היושב על כיסא ממוסמר. לא יכולתי להשלים עם המחשבה שאצטרך לוותר על המחרוזת היפה שאבא נתן לי.
לפתע חנן הרים קול חזק: "ילדים, אני מעמיד להצבעה שתי הצעות. האחת - לאסוף את התכשיטים בקופסה ולהטמין אותה במחבוא, עד שיגיע היום שאפשר יהיה להחזיר את התכשיטים לשכנינו הערבים. הצעה השנייה - שכל אחד ימשיך להחזיק את התכשיט שקיבל!".
הרגשתי שפני בוערים. רציתי לקום ולצאת, לברוח מהשיחה, אבל משהו כאילו כפת אותי לכיסא. ידעתי שאם אברח, לא תהיה לי שום זכות להתנגד להצעה שתתקבל.
חנן ביקש להרים יד על ההצעה שכל אחד ימשיך להחזיק את התכשיט שקיבל. רק אני הרמתי יד מהוססת, מסמיקה כולי. נדמה היה לי שכולם מביטים בי. קמתי במהירות ויצאתי למקלחת.
כל הילדים הצביעו בעד ההצעה הראשונה - לאסוף את התכשיטים ולשמור אותם עד בוא השלום.
חנן היה מרוצה מאוד ואמר שזה מראה עד כמה הילדים מבינים שאין לקחת שלל מהאויב. צוות של ועדת חברה- גדעון ונועה- הופקדו על ביצוע ההחלטה ואיסוף התכשיטים.

אחר הצהריים הלכתי לחדר ההורים והייתי מדוכדכת מאוד. חדר הורי היה חדר קטן וצנוע, פשוטו כמשמעו. מיטת ההורים תפסה כמעט את כולו, בפינה עמד שולחן שעליו הנחנו כוס תה בארוחת ארבע, ולצידו היו שלושה כיסאות.
משחקים לא היו לי, חוץ מבובת עץ, שאימא בידיה הטובות, הצליחה לגלף. הבובה ליוותה אותי שנים רבות וגם כשבגרתי שמרתי לה אמונים.
אימי ישבה על המיטה ונראה היה לי שהיא לא הייתה שמחה במיוחד, אך ברגע שראתה את פני העצובים כל כולה התמקדה בי.
"מה קרה ילדונת שלי, למה את עצובה?", שאלה בקולה הרך.
 "למה את עצובה אימא?" השבתי לה בשאלה, כדי שלא אצטרך לספר את כל הסיפור מיד.
 "אני?", אימא קצת התבלבלה, "אני לא עצובה, אני מתגעגעת לאבא. לפני יומיים ראיתי אותו וכבר קשה לי שלא להתגעגע..".
"עכשיו תורך לספר", פנתה אלי בחיוך פייסני.
עופרה בריל
"כשאבא היה כאן בביקור הוא הביא לי מתנה – את המחרוזת הזו", יריתי את הסיפור שלי בלי לחשוב, הוצאתי את המחרוזת הכחולה מהכיס והנחתי אותה על ידיה של אימא.
אימא התבוננה במחרוזת בתדהמה- "אוו, כמה שהיא יפה, איזו מתנה נהדרת אבא הביא לך!!"
שתקתי. אימא לא הבינה - "בגלל המחרוזת הזו את עצובה?".
"כן", ניסתי להסביר, "אבא השתתף בפעולת טיהור הכפר הערבי כפריין, השכן שלנו. החיילים שלנו לקחו את התכשיטים האלה מהבתים של תושבי הכפר וחילקו לילדי החברה. היום הייתה שיחת חברה והחליטו שכל הילדים צריכים להחזיר את התכשיטים, כדי שנוכל להחביא אותם באדמה, ועם בוא השלום נחזיר אותם לשכנינו מכפריין".
"אבל שכנינו ברחו, נפוצו לכל עבר, איך אפשר יהיה להחזיר להם?" שאלה אימא בתמיהה.
"אוי אימא!", קצת כעסתי, "אני לא אמרתי את זה. חנן, המחנך שלנו אמר וכולם הצביעו בעד".
אימא חיבקה אותי בחום. "תראי ילדה שלי, אלה החיים. בחרנו לחיות בחברה שהרוב הוא הקובע. יש לנו חוקים שאנחנו עצמנו מחליטים עליהם. גם אני לא יכולה לעשות דברים בניגוד להחלטה של שיחת הקיבוץ. גם את תקבלי את ההחלטה של הרוב ותחזירי".

דמעות החלו לזלוג מעיני. אפילו אימא לא מבינה עד כמה קשה להיפרד מהתכשיט היפה הזה. אימא ראתה את הדמעות וניגבה את עיני. "יש לי הצעה בשבילך", אמרה בשקט, "תשמרי את המחרוזת עוד כמה ימים ותחליטי בעצמך...".
שתי המילים האחרונות של אימא – תחליטי בעצמך- לא הרפו ממני גם כשהלכתי לישון. הרגשתי שאימא נתנה לי מתנה נהדרת. היא נתנה לי תחושת בגרות ואחריות. סוף סוף לא היה מי שיגיד לי מה עלי לעשות ולהחליט, אני היא זו שצריכה לקבל החלטה לטוב ולרע.

ריח של שבת עמד באוויר, צלול יותר ושקט יותר. הקיבוץ נם את שנת השבת ואני החלטתי לחפש מקום שבו אהיה לגמרי לבד. יצאתי דרך שער המשק המזרחי לכיוון מטע השזיפים, ש השתרע בכל הדרו ליד גבעת ג'וערה. במטע כאילו ריחפה רוחה של המכשפה שדקרה את אצבעות ידיה של היפיפייה הנרדמת והקפיאה את כל תושבי הארמון בבת אחת.
בסככה, על מתקן המיון, היו שזיפים המצפים להכנסתם לארגזים. מתחת למתקן עמדו ארגזים חצי ארוזים בשזיפים אדמדמים. בין העצים היו מוטלים תרמילים וסולמות, הכול כאילו נעזב בהינף רגע.
מצאתי מקום מחבוא מתחת לאחד העצים והוצאתי את המחרוזת מכיס המכנסים. השמש האירה את המחרוזת באור יקרות, החרוזים נצצו כיהלומים. התבוננתי במחרוזת. אחר כך ענדתי אותה לצווארי. ידעתי שזו הפעם האחרונה שאלבש אותה. הרגשתי את הקרירות הדקה של החרוזים וליטפתי את צווארי.
סוכת האריזה במטע

לפתע שמעתי רעש של ניפוץ ענפים, נרעדתי כולי מפחד. אחר כך היה שקט. קמתי ממקומי ולהפתעתי גיליתי ילד ערבי כבן עשר, לבוש חולצת טריקו קרועה, מכנסיים ארוכים ויחף. הוא עמד ליד ענף גבוה, שעליו שזיפים יפים למראה, וניסה בקפיצה להגיע לענף, אך לא הצליח. הוא היה כל כך מרוכז בניסיון הנואש להגיע לשזיפים הגבוהים, שלא שם לב שהתקרבתי אליו.
לידו עמדה שקית נייר מלאה בשזיפים. כאשר חש בי נבהל ועזב במהירות את הענף, ובריצה התרחק מהמקום. תוך כדי ריצה נתקל בשקית ותוכנה התפזר לכל עבר. רק כשהרגיש בטוח עצר והתבונן בי מרחוק. הייתי נבוכה מאוד. לא התכוונתי להבהילו. התכופפתי ואספתי שזיף אחר שזיף לערימה ושמתי הכול בשקית. אחר התרוממתי, במאמץ הגעתי לענף הגבוה, הורדתי ממנו את השזיפים והנחתי אותם בשקית.
הילד הסתכל בי והתקרב לאט לאט. בהתקרבו אלי עיניו ננעצו במחרוזת שעל צווארי. הוא נטל מידי את השקית ובלי לומר מילה רץ בכיוון השדות. נותרתי דוממת ומחשבה חלפה במוחי: אולי הוא פליט? אולי הוא ברח מכפריין? אולי המחרוזת שעלי שייכת לאימו?
רצתי בדרך המובילה לשער הקיבוץ. הדרך הייתה תחוחה מרגלי הכבשים, שעברו בה בצאתם למרעה. חלצתי סנדלים ואצבעותיי חשו באדמה הדקיקה. במעלה הדרך, לאט לאט, שככה הסערה שבתוכי.
כשבאתי בערב לבית הילדים ראיתי במסדרון עגלה ועליה קופסת פח. לידה הייתה מודעה גדולה: "קופסת המטמון, שימו את התכשיטים שקיבלתם בקופסה. מחר תיטמן הקופסה באדמה".
בזמן ארוחת הערב גדעון היה תוקפני מאוד - "נראה לי שיש ילדים שלא החזירו את המזכרות שקיבלו", אמר בקול שכולם שמעו.
הוא הרים את עיניו והסתכל בי במבט חודר. לא הסמקתי ולא הורדתי את עיני. ידעתי שאחזיר, קיבלתי החלטה פנימית. מתי ואיך- זה כבר לא עניינו של גדעון.
מרים המטפלת עברה מילד לילד והגישה חביתה עם חיוך. היא האיצה בנו לאכול, אפילו שלא היינו רעבים.
חנן הגיע כאשר כולנו היינו אחרי צחצוח השיניים ועם פיג'מות. הוא אסף אותנו בחדר השינה הראשון לשיחה קצרה. חלק מאיתנו ישב על המיטות וחלק על הרצפה. אהבנו את ההתכנסויות האלה כי הייתה בהם תחושה של יחד, וטוב היה להיכנס לשנת הלילה עם אותה התחושה.
חנן דיבר איתנו כמו עם אנשים בוגרים. הוא אמר שהוא גאה בנו ובהחלטתנו, שהוא מאמין שיבוא היום ונוכל להוציא מהאדמה את מטמון התכשיטים ולהחזירו לשכנינו הערבים, שישובו לכפרם.
במשך השיחה השפלתי עיניים. הרגשתי את מבטו הנוקב של גדעון, כאילו ביקש בכוח היפנוטי להרים את עיני כדי להתבונן בהן. התפזרנו למיטות. חנן עבר מחדר לחדר, כיבה את האור ובירך אותנו בלילה טוב.
כאשר היה חושך וחלק מהילדים כבר נרדמו, ניגש גדעון למיטתי. בחושך הוא נראה כדמות שחורה ומאיימת.
"אורנה", אמר בלחישה, "אני יודע שלא החזרת את המחרוזת. אני מקווה שאת שלמה עם ההחלטה שלך". הסתובבתי לקיר ושתקתי.
גדעון עזב את החדר וחזר למיטתו. דממה השתררה בבית הילדים. פה ושם נשמעו מלמולים של ילדים שדיברו מתוך שינה. אני לא נרדמתי, שכבתי ובכוח שמרתי שעיני לא ייעצמו. כאשר הרגשתי שכולם ישנים, קמתי ממיטתי, הוצאתי את המחרוזת הכחולה מתחת לכר, ליטפתי אותה בעדינות, ניגשתי לקופסת הפח שעמדה על השולחן ושמתי את המחרוזת יחד עם כל התכשיטים.
באשמורת הבוקר הגיע חנן לבית הילדים, נטל את הקופסה עם התכשיטים והטמין אותה באחת החורשות הצעירות שהיו בסביבת הבית.

לימים כשבגרנו, רצינו בסיום כיתה י"ב, להציג את קופסת התכשיטים, כזכר לתקופת הילדות שלנו, אבל חנן כבר לא זכר איפה הקופסה טמונה.
עם השנים לא הרפה מאתנו הרצון למצוא את המטמון. כשגדעון היה בצבא, הוא הביא, יום אחד, מגלה מוקשים. הם הסתובבו עם מגלה המוקשים שעות רבות, בתקווה למצוא את קופסת הפח, אך חוץ ממסמרים ויתדות לא העלו דבר.
הגילוי היה לפני כמה עשרות שנים, כאשר הדחפור חשף אדמה כדי לבנות בית כיתות חדש. מתוך ערימת העפר צצה קופסת הפח וכל התכשיטים בתוכה. ההתרגשות הייתה רבה, והקופסה הועברה למוזיאון הארכיאולוגי שחל הקיבוץ.
אנשי המוזיאון קצת חששו להציגה ברבים. כששאלתי פעם אחד מהם על קופסת התכשיטים הוא ענה שזה אינו מוצג ארכיאולוגי. והקופסה נעלמה. נראה שיהיה צורך בחיפוש מיוחד כדי למצוא את המטמון שנקבר ונמצא ושוב נקבר.
אך המטמון לא נקבר, הוא נמצא. קופסת הפח, שיש בה כמה צמידים של נשים ערביות, מהווה מושא לעניין מיוחד כאשר אנו מספרים את סיפור המטמון לילדים ולנוער כחלק מסיפורי הילדות של אזורנו.

בקשה מיוחדת- זהו סיפור ילדות שאין לו קשר לנושאים פוליטיים הרווחים בחיינו הציבוריים. אין להשתמש בסיפור זה לשם התנגחות פוליטית .




אין תגובות :

הוסף רשומת תגובה