לישון על עכבר - סיפור על זיכרון ילדות - להורי היקרים

משה בריל

חוה שמושקו - בריל

לישון על עכבר   / עפרה בריל

להורי חוה ומשה בריל
אחת הבעיות הקשות של האדם זה למצוא מנוחה ונחלה במזרון. במשך היום הוא מתרוצץ ומוציא את נשמתו בעבודה, ואחר כך בבילוי עם הילדים, ובהגיע שנת הלילה - כל גופו משווע למיטה ולמזרון שירגיעו אותו וייקחו אותו למחוזות השינה הטובה.
גם בשנים הראשונות של הקיבוץ הייתה כמיהה גדולה למיטה נוחה ולמזרון טוב, אך לצערם של החברים, הכול היה בראשיתי - וכך גם המזרון והמיטה.
בתקופת חדרה, בכל יום שישי, הוציאו את כלי המיטה והמזרון, ועשו חיטוי מאסיבי נגד פשפשים.

בכול יום שישי היית יכול לעבור בין הצריפים ולראות ערימות של מזרונים, כריות ומצעים אחרים, שכובים בשמש מרוססים בדי.די.טי.
כאשר לא יצאה שמש, עשו את החיטוי בתוך הצריף, והריח נשאר למשך כול השבוע.

בחדרה מרססים בדי די טי

המעבר לקיבוץ ותחילת ההתיישבות, לא שינו בהרבה את סוג המזרון ומיטת הקפיצים. לא פעם מצאו עצמם החברים שוכבים על חצי מזרון, ואילו החצי השני נשאר למרגלות ראשם.
המזרונים מולאו בעשב ים. לא תמיד ממלאי המזרונים עשו את עבודתם נאמנה, והמזרון מולא רק בחציו או בשכבה דקה מדי, ומקבלי המזרונים חוו לילות קשים ללא שינה.
בחלוף הזמן, נמצא מחסן בקיבוץ בו אוחסן עשב הים, וכל חבר יכול היה לגשת ולמלא את המזרון בעשב ים חדש.
משפחתי גרה בבית הקומותיים. ראשית הבנייה בעין השופט הייתה להבטיח את בטחון החברים. לשם כך נבנו שני בתי קומתיים, מגדל מים, ששימש גם לשמירה ובית ילדים, המשמש היום כמועדון לחבר.
בתי הקומתיים נבנו בסגנון הבאוהוז, משהו חדשני מאוד באותם ימים. משפחתנו גרה בקומה השנייה. כדי להגיע לחדרנו, היינו צריכים לטפס במדרגות, או שהיו ילדים שטיפסו על עץ ענק שנשתל ממש ליד הבית - וענפיו השתרגו לתוך המרפסת.
בבית הקומתיים התגוררו שמונה משפחות. החדר של הורי היה בקצה הצפוני. דירי הבית ניהלו חיי חברה אינטימיים מאוד, כמו שאומרים: זר לא יבין זאת. אבא שלי עבד בבית חרושת לברגים, אימא הייתה מטפלת של קבוצת "רקפת ", ובנוסף - הוכתרה גם כצחקנית של הקיבוץ.. בין השכנים של הורי היו רבצ'ה, האקונומית של הקיבוץ, סיומקה, המסגר, מישה, שעבד בפלחה וניגן על כינור, ורחל (קשטן) שידעה לשיר יפה, מלכה וטוביה שילוני... ועוד.

בית הקומותיים בשנות השמונים

מלכה הייתה מסוג האנשים שאהבו למתוח את החברים, לעשות קצת צחוקים.יום אחד, מצאו הורי על דלת חדרם פתק, בו הוזמנו לקומזיץ, שיערך על גג הבית בשעה שמונה בערב.אף דייר מהבית לא הלך באותו ערב לארוחת הערב, כולם הוזמנו לקומזיץ ושמרו על בטן ריקה לקליטת האוכל הטוב שיוגש . בשמונה בערב החלו השכנים עולים, אחד אחרי השני, בסולם לגג הבית. האווירה הייתה בשמים, מישה הביא את האקורדיון והחברים החלו לשיר שירי מולדת. כאשר הגיע זמן האוכל, שמעת מכל עבר קרקורי בטן של אנשים רעבים. מלכה החלה להגיש על צלחת ענקית נקיקים בשרניים. לכל אחד מנה. החברים התחילו לחתוך את הנקניק ומשום מה הנקניק לא נחתך.כאשר סוף סוף הסכין חדר לנקניק - התברר שזו גרב ממולאת בבד.קשה לתאר את גודל האכזבה וגודל הכעס שהפנו כלפי מלכה... אבל אז התחילה אימא שלי חוה לצחוק... והצחוק שלה היה כל כך מדבק - שאף אחד כבר לא כעס אלא כולם צחקו עד כלות.. מלכה יצאה מהמתיחה הזו בזול..אחרי שעברנו לגור בבית הקומתיים, התחילו מאחורי הבית רעשים של בנייה חדשה. היה צורך דחוף לבנות מועדון – כיתה לחברת הנוער, ומצאו לנכון לבנותו מאחורי בית הקומתיים, שהיה במשך זמן גבול הקיבוץ.בבניית מועדון הנוער שיתפו גם את ילדי חברת הנוער. הרעיון המקורי היה לבנות את הבית נמוך מאוד, כך שהגג שלו יהווה גם במה להצגות וחברי הקיבוץ יוכלו לשבת על הדשא שיישתל ליד המועדון ולחזות בהצגה.וכך היה. המועדון נבנה וחברי הקיבוץ באו בהמוניהם לראות תיאטרון על הגג של המועדון. מיטב ההצגות הועלו על גג המועדון. אחת מהן זכורה לי לטוב, כי פשוט התגנבנו לדשא וראינו חלק ממנה – 'מותו של סוכן'.אני הייתי הילדה היחידה והמאושרת שיכלה לעמוד בחלון החדר של ההורים ולהקשיב לקולות הבוקעים מגג המועדון. לעיתים הייתי כל כך מרותקת, ששעת ההליכה לבית הילדים נשכחה ממני - ונשארתי להקשיב. ההורים במילא לא היו - הם ישבו על הדשא והאזינו לקולות השחקנים.

כיתת המועדון שהפכה לבימת הצגות

כאשר גמרו ללמד במועדון, מצאו לכיתות ייעוד אחר, והמקום הפך למוזיאון ארכיאולוגי של הקיבוץ. הממצאים היו כל כך מיוחדים, שבנו בשבילם ארונות מעץ עבורם, ושמעון אבידן ושלמה קורץ היו שומרים מכל משמר על החפצים העדינים.
אחרי שנים רבות של שימוש בגג המועדון, החלו להסתמן סימני עייפות בגג. הוא נהפך מסוכן לכל מי שהיה מתחתיו.
יום אחד בא בולדוזר ענק וסחף איתו את המועדון-מוזיאון. את כל הממצאים במוזיאון העבירו לבית מוהיל. חוזרים לבית הקומתיים. אווירה מיוחדת הייתה בבית בין השכנים, אוירה של שותפות ורצון לעזור האחד לשני. בייחוד היה צורך בעזרה כאשר אימא שלנו הכינה עוגה. אחד המבצעים הקשים ביותר לעקרת בית באותם שנים היה להכין עוגה. כל הפרסטיז'ה של האישה נפלה על: איך תצא העוגה?
סיר הפלא חומם על הפתילייה והמתח היה רב - תעלה או לא תעלה?
כשהעוגה הצליחה - לא הייתה אישה מאושרת מאימא שלי.


כשההורים ציפו לאורחים, התרגשות הייתה גדולה.
החדר הקטן נשטף, מהארון הוצאו מפה וכוסות מיוחדים. כיבוד של עוגה היה משהו שרואים רק בסרטים..
כאשר האורחים היו עוזבים את הבית, התחלת להרגיש את נפילת המתח. התפנה זמן לילדים.
כאמור, ההורים היו צריכים לדאוג כל שנה למלא את המזרונים בעשב ים כדי שאפשר יהיה לישון עליהם.
מדי שנה הוחזק במחסן מיוחד עשב ים וכל אחד יכול היה לגשת ולדחוס עוד ועוד מהעשב הזה לתוך המזרון.
יום אחד הייתה צחנה נוראה בחדר של ההורים. אבא החל לחפש בכל הפינות מה גורם לריח הנורא הזה. שום דבר לא התגלה. אימא שטפה את החדר שוב ושוב - אך הריח המשיך להכות בהם. כמו במשחק חם-קר קר-חם, התחילו הורי להריח כל חפץ שהיה בחדר - עד שהגיעו למזרון - אז הריח היה בלתי נסבל.
אבא שלי משה החליט לעשות מעשה, לקח את המזרון למרפסת - ולפתע הריח בחדר נעלם. הוא החל לפרום את המזרון, ולפתע צעק, כמו שצעק, על פי האגדה, ארכימדס שיצא מהאמבטיה "אוי... מצאתי! יש פה עכבר מת!"
אימא שלי הפעם לא צחקה אלא החווירה. במשפט ייאוש אמרה: "אני לא מאמינה שישנתי כל הרבה זמן על עכבר מת!"..
העכבר הוצא ברוב כבוד מהמזרון ונזרק לאשפה. אבל ההורים כבר לא יכלו יותר לישון על המזרון הזה ובקשו מוועדת חברים החלפה. האישור ניתן והם קיבלו מזרון חדש.