יום שני, 15 באפריל 2019

גן העדן האבוד


מדבר סיוה



פורסם בשנות 90 למאה שעברה -   בחותם - מוסף על המשמר

גן העדן האבוד

לפני שנה, בעיצומו של חג הסוכות, הגיעה קבוצה של מטיילים אקדמאים מצרים וישראלים לנווה המדבר "סיוֹה" שבמדבר סהרה.
על הטיול ומה שפגשו ב"סיוה" ועל המרכז האקדמי הישראלי שבמצרים שוחחתי עם יוסי גינת ויענק'לה קולטון.
יוסי הוא מנהל המרכז האקדמי ישראלי בקהיר, ויענק'לה הוא גיאולוג במקצועו.

פרקי חייו של יוסי מתחילים ברמת רחל, התנועה המאוחדת, קיבוץ אורים, וכאן החלה היכרות עם הבדואים, ידיעת השפה הערבית ולימוד מעמיק יותר במזרחנות. מתוך העיסוק במזרחנות החל לכהן כיועץ לענייני ערבים ובמקביל למד באוניברסיטה ועשה דוקטורט על קהילת המורמונים. תפקידו האחרון בשירות הציבורי – מנהל המרכז האקדמי הישראלי-מצרי בקהיר.
יענק'לה כגיאולוג התמחה בחברת תה"ל, בחיפוש אחר מי תהום.

המרכז האקדמי ישראלי-מצרי הוקם בהתאם להסכמי קמפ-דיוויד, במאי 1982. בין מניחי היסוד של המרכז היה פרופסור שמעון שמיר, שלימים כיהן כשגריר ישראל במצרים. המרכז כפוף לאקדמיה הישראלית-לאומית למדעים (המהווה מטריה לכל המוסדות האקדמאים בישראל).
בפגישתי עם יוסי ויענק'לה סיפר יוסי על פעילות המרכזי האקדמי ויענק'לה ניסה לשחזר את חוויית הטיול לנווה המדבר "סיוה" שבמדבר סהרה.

המרכז האקדמי בקהיר 


- יוסי, במה עוסק המרכז האקדמי בקהיר?

- למרכז שלוש רמות של פעילות, אך בטרם נפרטן יש להקדים ולומר שיש כאלף סטודנטים מצרים הלומדים באוניברסיטת קהיר (ואוניברסיטאות קטנות יותר מחוץ לקהיר) את השפה העברית. לימוד העברית לא נובע מאהבת ישראל, אלא מכורח מציאות מסוימת הקשורה למגוון המקצועות שניתן לבחור בהם באוניברסיטה.
נוסף לכך, מאז הסכמי קמפ-דיוויד הרעיון ללימוד השפה העברית גבר מהסיבה הפרקטית – אפשרות לקשר עם ישראלים בנושאי תיירות. יש כיום מדריכי תיירים מצרים המדריכים בעברית, לומדים עברית ומלמדים בעברית.
המרכז האקדמי משמש לאותם תלמידים מוקד לשיפור העברית. אסור לנו ללמד עברית, מותר לנו לדבר עברית ולהציע ספרות עברית ובדרך עקיפה זו אנו מסייעים. במרכז יש אפשרות לתלמידים להכין שיעורים, לעשות עבודות מחקר. יש לנו מעל ל-10,000 ספרים בעברית מהספרות הטובה ביותר שיצאה בישראל בעבר ובהווה. ברמה אחרת של פעילות, המרכז האקדמי מביא את מיטב המרצים מהארץ בתחום הספרות העברית, השירה, הארכיאולוגיה וההיסטוריה. 
אירחתי בביתי שבקהיר את עמוס עוז, א.ב. יהושע, ס. יזהר, אמנון שמוש, אהרון אמיר, היסטוריונים ידועי שם וחוקרי המזרח.
נקטנו בביתנו בשיטת המיטה החמה – מרצה בא, מרצה הלך. רצינו לתת לאנשים תחושת בית. כדי לקרב כמה שיותר אנשים למרכז – היו הרצאות רבות באנגלית. בתקופת שירותי כמנהל המרכז הצבתי לעצמי מטרה – להגיע לכמה שיותר אנשים. אחת לשבועיים היינו עורכים מסיבה בביתנו לכבוד האורחים המרצים שבאו מישראל ומזמינים אורחים ממשרד החוץ המצרי, עיתונאים, עורכי דין, אנשי שגרירויות זרות. במהלך מסיבה כזו אתה מחליף כרטיסי ביקור וכך מתרחב מעגל הקשרים.

יוסי גינת 



יענק'לה: את צריכה להבין מי זה יוסי גינת. אין אחד שיכול לעמוד בפניו ולסרב לו.

יוסי: מעניין לספר על קבוצת סופרים ואמנים מצריים שהייתה נוהגת להיפגש בבית קפה (כמו אצלנו בכסית) ולשוחח על נושאים שברומו של עולם. הקבוצה הזו הייתה מתכנסת באלכסנדריה (שלוש שעות נסיעה מקהיר) סביב הסופר הנודע נגיב מחפוז. הם ישבו קרוב לשפת הים ושתו בצמא את דבריו. הצטרפתי לקבוצה בעקבות הזמנה שקיבלתי. היה נהדר לפגוש אותם, עד שאחד המלומדים פנה ואמר לי: "אני לא יודע כלום על ישראל, רק שזהו מאגר אחד גדול של נשק אמריקאי".
כשעמוס עוז ביקר בקהיר הבאתי אותו לאלכסנדריה וקיימנו ערב של שיח סופרים. האנשים הקשיבו בעניין רב לדבריו. בסוף הערב הזמנתי אותם לפעילות השוטפת של המרכז בקהיר. מאז הם היו באים כל שבועיים מאלכסנדריה, בכל מזג אוויר, קבוצה של 12 אנשי רוח, ויש לזה ערך עצום.
פעילות נוספת של המרכז היא שימור המורשת היהודית בבתי הכנסת המתפוררים. באופן כללי המצרים שומרים יפה על בתי הכנסת, עמים רבים יכולים ללמוד מהם כיצד לשמר רכוש של עם זר. אך שיני הזמן נותנים אותותיהם והספרים היו במצב קשה.

אספנו כ-15,000 ספרים ויש בתוכם פריטים מופלאים, ספרים בני למעלה מ-500 שנה. עשינו לספרים טיפול כימי ועישון וקטלגנו אותם. גולת הכותרת במפעל הזה הייתה ספריית הקראים. יש היום בקהיר שלושה זקנים קראים השומרים על מבנה בית הכנסת של הקראים שהיה בעבר מפואר ביותר. היום, לצערי, המבנה הרוס ומוזנח. בבית הכנסת הזה מוחזקים כתבי יד מהמאה העשירית של בן-אשר. כאב לי להחזיק בכתב יד כזה כשאתה רואה איך מדי שנה בשנה הוא מתכלה ודוהה. אם לא יהיה טיפול רציני בחומר הזה, הוא ילך לאיבוד. חלק גדול מספרות הקראים הצלנו.


ימי העיון במדבר סהרה

- כיצד מתקשרת פעילות המרכז האקדמי לטיול במדבר סהרה?

יוסי: אני בעבודותיי מתמחה במחקרים על תופעות חברתיות שונות. בתקופת שהותי במצרים ערכתי מחקרים מעניינים על תופעות שונות בחברה המצרית (עוד יהיה פרסום בעתיד). ידעתי על נאות המדבר בסהרה וידעתי על השבטים החיים שם וסקרן אותי מאוד לבקר שם. נו, ואיך אפשר לארגן טיול בלי יענק'לה קולטון? כך נוצר החיבור של קבוצת אקדמאים ארכיאולוגים אנתרופולוגים וגיאולוגים מצרית-ישראלית שיצאה לחקור את נאות המדבר שבסהרה. אבל את הסיפור על הטיול ל"סיוה" נשאיר ליענק'לה.


יום שישי, 12 באפריל 2019

המסע להרי הפונטוס - שיחה עם ינון שבטיאל


רכסי הרי הפונטוס בתורכיה



המסע להרי הפונטוס
עפרה בריל
צילומים : ויקפדיה תמונות
פורסם בשנות התשעים במוסף 'חותם - על המשמר'

ינון שבטיאל (חוקר במלח"מ – מרכז לחקר מערות) ומנחם מרכוס (הסוקר הראשי של שמורות הטבע) החליטו לצאת למסע הרפתקאות בצפון טורקיה. מסע לאזורים לא מטוילים ולא מוכרים לקהל הרחב. הליכה בנוף אלפיני של שלגים וקרחונים ומפגש עם אוכלוסייה הכי פרימיטיבית הקיימת באגן הים התיכון. על המסע המרתק הזה מספר ינון שבטיאל.

מנחם הציע לי לצאת איתו למסע בטורקיה, אבל לא לטורקיה הקלאסית אלא לאלפים הטורקיים שהם חלק משרשרת הרי האלפים העוברים את חצי כדור הארץ לאורך 15 אלף קילומטר. בנינו מסלול לצפון-מזרח טורקיה משברי אינפורמציה, כאשר בשלושת הימים של המסלול לא היה ברור לנו לחלוטין לאן אנחנו הולכים. המטרה הכללית הייתה לנוע מצפון-מזרח עד לים השחור, בדרך החוצה את ההרים האלפים. האזור כולו נקרא רכס הרי הפונטוס.

את המסע התחלנו בעיר אנטליה, משם נסענו באוטובוס 28 שעות רצוף, כשהנהגים מתחלפים בדרך. מטרת הנסיעה – להגיע לעיירה מאוד נידחת בשם ארזורום. כ-80 קילומטר לפני ארזורום, עצר אותו מחסום טורקי ועשו לכל הנוסעים בדיקות ביטחוניות. אנחנו עם הדרכונים הישראליים התחלנו קצת להזריע, אבל לבסוף הורידו שני טורקים אחרים... האוטובוס המשיך בדרכו ואחרי עשרה קילומטר שוב מחסום ובדיקות. עד שהגענו לעיירה עברנו כארבע בדיקות. פתאום צץ מאי-שם קומנדקר עם חיילים חמושים במקלע, שליווה את האוטובוס עד לתחנה הסופית. כשבוע אחרי, הבנו שנחתנו בדיוק במקום שהייתה התקרית עם הפ.ק.פ. (המחתרת הטורקית שרצחה כמה גרמנים).
הצטיידנו באוכל קל – תאנים וצימוקים (כמו מטיילי סיני המפורסמים) ותפסנו אוטובוס עד למסעף כבישים שבו נמצא כפר נידח בשם בבאג'י (במאמר מוסגר אני חייב לומר ששירותי התחבורה והכבישים ממש מעולים בטורקיה.) בכפר הקטן (כל כפרון בן ארבעה-חמישה בתים מכונה בטורקיה 'יילה') בבאג'י ירדנו מהאוטובוס כמו שני משוגעים היורדים באמצע הדרך המובילה לשום מקום... ירדנו לכפר שבעצם לא רואים אותו, וכאן התחילה ההרפתקה שלנו.

התחלנו לעלות בעלייה קטלנית, עם תרמילים עמוסים ומזג אוויר חמים. הגענו לראש רכב המאסקיט (3,100 מטר), השקפנו על הנופים הבלתי ברורים ולא מוכרים של האזור כולו ובעזרת משפחות (של 350,000 שאינן ראויות לניווט) והחוש הבלתי רגיל של מנחם, הבנו שאנחנו צריכים להמשיך בכיוון צפון. בדרכנו הנוף היה עוצר נשימה, יפהפה, כפרים ציוריים כמו בתמונות משוויצריה, מים זורמים מכל עבר, צמחייה נהדרת. בתום שלושה ימי הליכה הגענו לעיירה שהיוותה לנו נקודת מוצא. שוב תרמילים על הכתף ואנחנו מתחילים לטפס לגובה של 3,000 מטר.

נופי הקצ'קר



נשים משחקות כדורגל

עולים במעלה ההר ובדרך אין שבילים, אין סימני דרך, אין אנשים, אין כפרים. הגענו לגובה שמזג האוויר החל לתעתע בנו. מצאנו עצמנו למרגלותיו של  אגם חצי קפוא. סופה אדירה של גשם מטלטלת את האוהל ומאיימת לקורעו לגזרים ואנחנו בתוכו מתפללים שיחזיק מעמד ולא יודעים בדיוק איפה אנחנו נמצאים, מה המרחק לכפר השכן ובעצם לאן ממשיכים בבוקר.
עברנו את הלילה בשלום, האוהל החזיק מעמד וכשיצאנו החוצה התברר לנו שהגענו למקום כל כך גבוה שהעננים כבר מתחתינו. לא רואים שום דבר, ערפל כבד ממלא את כל האזור. התחלנו ללכת צעד אחר צעד, מגששים באפלה, מחפשים איפה לשים את הרגל. כעבור זמן מתחילים לרדת מפסגת ההר והנה נשמע צלצול פעמונים של עדר. כיוונו עצמנו לצלצול הפעמונים והלכנו עוד כשלוש שעות על פי השמיעה בלבד, מחפשים את מקור הצלצול בערפל הסמיך.
בעצם, מהו פעמון מצלצל של פרות? הפרות מסתובבות בשטח ולנו התברר שאנחנו הולכים סחור-סחור אחר העדר המצלצל. אחרי כמה שעות הליכה ראינו תמונה מאוד מוזרה. למולנו, מתוך הערפל הופיעו דמויות בלבן והדמויות רצות כמו בפאטה מורגנה... כשהתקרבנו לדמויות התברר שזו חבורה של נערות בנות כפר המשחקות כדורגל בתוך ערפל, בגובה של 3,000 מטר מעל פני הים!!
הבנות לא היו כל כך סימפטיות אלינו (אפשר להבין...). הן היו די מופתעות מהדמויות המוזרות שהופיעו לפתע מהערפל. ניסינו לשאול את שחקניות הכדורגל על כיוון מסוים שרצינו להגיע אליו, והן לא מבינות מילה באנגלית, מאשרות לנו שזה בסדר. עזבנו אותן להמשך משחקן וירדנו בדרך שנראתה לנו כשביל, והנה למולנו ממוקמת בקתה הבנויה בתוך סלע ושני נערים עומדים בפתחה.

הפרה שותפה לדירה
הנערים רואים אותנו רטובים לגמרי מהערפל והטל ומזמינים בתנועות ידיים: בואו! בואו! נכנסנו לבקתה. היו שם שני חדרים חצובים בתוך הסלע, חדר אחד טחוב עמוק בסלע ובו מצעים קרועים ומזרנים בלויים, אח קטנה ושולחן עשוי מבול עץ כבד. בחדר השני עמדו שתי פרות.

הנערים, בחביבות גדולה, חלצו לנו את הנעליים הרטובות, הדליקו את האח, בישלו לנו איזה משקה (דומה לדייסת סולת), ואנחנו הוצאנו את הכול שלנו והתחלקנו איתם. מנסים לתקשר איתם: "איפה פפה? איפה ממה?" הם לא מבינים מילה באנגלית. ביקשנו לאפשר לנו לישון בבקתה והם ברצון מפנים לנו את החדר מהמזרנים הקרועים, ישנים על השולחן הגס ולידם הפרות. בבוקר הם מעירים אותנו ולנגד עינינו סבתא מכווצת החולבת את הפרות בתוך החדר. הנערים מסבירים בתנועות ידיים שעליהם לצאת עם הפרות למרעה. נפרדים מהם ומשאירים בידם סכום "עתק" – 150,000 לירות טורקיות (כעשרה דולר). עיניהם נקרעו מסכום הכסף שקיבלו מהתיירים המוזרים, אבל הגיע להם. זה היה אחד האירוחים הנעימים בחיי, כי צריך לזכור שמדובר בשני ילדים (בני 14-13), החיים בראש הר אפוף קרח, בבקתה נוראית וקטנה וחולקים את חייהם עם שתי פרות וסבתא מכווצת.

יום שבת, 6 באפריל 2019

המרד שבהגדה - שיחה עם יאיר בנארי מקיבוץ עין חרוד




ציור מתוך ויקיפדיה תמונות 


המרד שבהגדה
עופרה בריל

אזכור: ליל הסדר הראשון באום-ג'וני, בשנת תרע"א.
הייתי עם קומץ הבחורים והבחורות, אשר בארשת פניהם הקורנות קראו את ה"מה נשתנה" החדש של חיינו, ותהיתי אותה שעה: השומעים? הישמעו את צלילי ההגדה החדשה אבותיהם ואחיהם הצעירים, המפוזרים בעולם הגדול?
אותו כנס שנתכנסו בליל הסדר נסתיים בסערת ריקודים.
גורדון הזקן ובוסל הצעיר השתלבו במחול הנלהב כשהם שרים: "בוקר, בוקר! בוקר בא לעבודה!"
מתוך תעודות ועדויות שאסף אריה שפירנצק

בזיכרון הדברים הפרטי שלי, פסח הוא החג. מילדותנו עד בגרותנו כבני קיבוץ הרגשנו את התכונה לקראת... קיבלנו סנדלים חדשים, יצאנו לקציר העומר והקשבנו להגדת הקיבוץ הארצי. בעיניי זו הייתה ההגדה של פסח, לא הכרתי הגדה אחרת. הטקסט ששרו בקציר העומר היה משהו שחובר על ידי מישהו מהקיבוץ, לא ידעתי ולא חיפשתי הקשרים אחרים. עד שיום אחד בבגרותי "המאוחרת" יצאתי ללמוד בסמינר אורנים, בחוג למקורות ישראל ופעם ראשונה בחיי פתחתי מישנה מסכת מנחות ולפתע אורי עיניי. אוי, אמרתי בהתרגשות של מוצאת שלל, את הקטע הזה אנחנו שרים כל שנה בקציר העומר: "האקצור? קצור קצור..."

יאיר בנארי נטוע אף הוא בלב עין חרוד. בן קיבוץ שהוריו היו ממקימי היישוב. יאיר מאוהב בהיסטוריה של המקום, מהלך בשבילי הקברים של עין חרוד ומחיה היסטוריה אנושית על פי האנשים הקבורים שם.
ביתו עמוס דפים, מהם כדולה פנינים הוא מצליח בהתלהבות של בוגר פלמ"ח להחיות את ההתרחשות המופלאה שקרתה לנערים והנערות בבואם להקים את עין חרוד, בבואם להחיות תרבות יהודית-חילונית שהגדת פסח הייתה הסממן המובהק שלה. יאיר מספר על התהוות ההגדות הראשונות בעין חרוד (הגדות החילוניות הראשונות בתנועה הקיבוצית בארץ ובעולם כולו), על טקסי החג, הלבטים שקדמו ליצירה המיוחדת הזו, יצירה שהיוותה מקור לחיקוי לקיבוצים רבים.

רקע כללי: יהושע חנקין קונה אדמות מידי אפנדים ערביים והשלטון הטורקי, אבל הטורקים לא מאפשרים לממש את זכות ההתיישבות היהודית בגלל לחצים פוליטיים. בתחילת הכיבוש האנגלי, 1918, מתחילה להתממש תוכנית ההתיישבות. ב-1921 עולה קבוצה ראשונה למעיין חרוד. הקבוצה מאוחדת משתי פלוגות מגדוד העבודה. עמק חרוד הופך להיות לשדה ניסוי לתנועה הציונית: מתיישבת קבוצה בעין חרוד ובתל יוסף, עולה פלוגה להקים את גבע וכפר יחזקאל במושב. כולם עולים על הקרקע באותה שנה, בהמשך בית אלפא וחפציבה, שדה ניסוי לכל הזרמים ההתיישבותיים בתנועה הקיבוצית, לא שופטים מה עדיף, כל זרם מקבל את חלקו.

צילום מתוך ויקיפדיה תמונות


בגדוד העבודה כמה סממנים תרבותיים מאוד חשובים, רובם ככולם יוצאי התרבות הרוסית. יודעי ספר, הרובד העליון, הרובד המוביל בגדוד העבודה היו אנשי העלייה השנייה, רוב המתיישבים – היו מהעלייה השלישית.
ברובד המוביל היו אנשים קצת יותר מבוגרים כמו: שלמה לביא, יצחק טבנקין ועוד. הבגרות הביאה יותר שיקול דעת, הם ידעו לאן הם רוצים להוביל מבחינה רעיונית. התרבות הרוסית מאוד השפיעה עליהם, ביחוד היה חזק אצלם מוטיב המרד.
חבר עין חרוד, ליב לויטה (חוקר ואיש ספר מהעלייה השלישית) אמר באחת השיחות: "אלה גם אלה, גם הרובד של אנשי העלייה השנייה וגם הרובד של אנשי העלייה השלישית ילידי המהפכות הרוסיות. אלה ילידי המהפכה  ב-1905 ואלה במהפכה 1917. ההפרש בשנים לא גדול, קצת יותר בגרות ומהפכה אחרת.

- כולם אנשים שהכירו את ההגדה המסורתית?
ודאי, רק את האגדה המסורתית. אך בעלייתם לארץ היה ביטוי להתרסה כלפי הגולה והם חיפשו דרך לבטא זאת גם מבחינה תרבותית. האשמה הקולקטיבית הנשמעת עד היום – כאילו הם רצו להסתיר מאיתנו, דור הבנים, את התרבות המסורתית – לא נכונה. אין שדה התלבטויות כה רחב מבחינה מחקרית מאשר עיון בבעייתיות שהייתה לחלוצי הקיבוץ בכתיבת ההגדה בפסח, וההתלבטות נבעה מהרצון לתת ביטוי למרד הציוני וכיצד לתת ביטוי לערכיו בהגדה של פסח ולשמור על חלק מהמסורת.