גן העדן האבוד
לפני שנה, בעיצומו של חג הסוכות, הגיעה קבוצה של מטיילים אקדמאים מצרים וישראלים לנווה המדבר "סיוֹה" שבמדבר סהרה.
על הטיול ומה שפגשו ב"סיוה" ועל המרכז האקדמי הישראלי שבמצרים שוחחתי עם יוסי גינת ויענק'לה קולטון.
יוסי הוא מנהל המרכז האקדמי ישראלי בקהיר, ויענק'לה הוא גיאולוג במקצועו.
פרקי חייו של יוסי מתחילים ברמת רחל, התנועה המאוחדת, קיבוץ אורים, וכאן החלה היכרות עם הבדואים, ידיעת השפה הערבית ולימוד מעמיק יותר במזרחנות. מתוך העיסוק במזרחנות החל לכהן כיועץ לענייני ערבים ובמקביל למד באוניברסיטה ועשה דוקטורט על קהילת המורמונים. תפקידו האחרון בשירות הציבורי – מנהל המרכז האקדמי הישראלי-מצרי בקהיר.
יענק'לה כגיאולוג התמחה בחברת תה"ל, בחיפוש אחר מי תהום.
המרכז האקדמי ישראלי-מצרי הוקם בהתאם להסכמי קמפ-דיוויד, במאי 1982. בין מניחי היסוד של המרכז היה פרופסור שמעון שמיר, שלימים כיהן כשגריר ישראל במצרים. המרכז כפוף לאקדמיה הישראלית-לאומית למדעים (המהווה מטריה לכל המוסדות האקדמאים בישראל).
בפגישתי עם יוסי ויענק'לה סיפר יוסי על פעילות המרכזי האקדמי ויענק'לה ניסה לשחזר את חוויית הטיול לנווה המדבר "סיוה" שבמדבר סהרה.
 |
המרכז האקדמי בקהיר |
- יוסי, במה עוסק המרכז האקדמי בקהיר?
- למרכז שלוש רמות של פעילות, אך בטרם נפרטן יש להקדים ולומר שיש כאלף סטודנטים מצרים הלומדים באוניברסיטת קהיר (ואוניברסיטאות קטנות יותר מחוץ לקהיר) את השפה העברית. לימוד העברית לא נובע מאהבת ישראל, אלא מכורח מציאות מסוימת הקשורה למגוון המקצועות שניתן לבחור בהם באוניברסיטה.
נוסף לכך, מאז הסכמי קמפ-דיוויד הרעיון ללימוד השפה העברית גבר מהסיבה הפרקטית – אפשרות לקשר עם ישראלים בנושאי תיירות. יש כיום מדריכי תיירים מצרים המדריכים בעברית, לומדים עברית ומלמדים בעברית.
המרכז האקדמי משמש לאותם תלמידים מוקד לשיפור העברית. אסור לנו ללמד עברית, מותר לנו לדבר עברית ולהציע ספרות עברית ובדרך עקיפה זו אנו מסייעים. במרכז יש אפשרות לתלמידים להכין שיעורים, לעשות עבודות מחקר. יש לנו מעל ל-10,000 ספרים בעברית מהספרות הטובה ביותר שיצאה בישראל בעבר ובהווה. ברמה אחרת של פעילות, המרכז האקדמי מביא את מיטב המרצים מהארץ בתחום הספרות העברית, השירה, הארכיאולוגיה וההיסטוריה.
אירחתי בביתי שבקהיר את עמוס עוז, א.ב. יהושע, ס. יזהר, אמנון שמוש, אהרון אמיר, היסטוריונים ידועי שם וחוקרי המזרח.
נקטנו בביתנו בשיטת המיטה החמה – מרצה בא, מרצה הלך. רצינו לתת לאנשים תחושת בית. כדי לקרב כמה שיותר אנשים למרכז – היו הרצאות רבות באנגלית. בתקופת שירותי כמנהל המרכז הצבתי לעצמי מטרה – להגיע לכמה שיותר אנשים. אחת לשבועיים היינו עורכים מסיבה בביתנו לכבוד האורחים המרצים שבאו מישראל ומזמינים אורחים ממשרד החוץ המצרי, עיתונאים, עורכי דין, אנשי שגרירויות זרות. במהלך מסיבה כזו אתה מחליף כרטיסי ביקור וכך מתרחב מעגל הקשרים.
 |
יוסי גינת |
יענק'לה: את צריכה להבין מי זה יוסי גינת. אין אחד שיכול לעמוד בפניו ולסרב לו.
יוסי: מעניין לספר על קבוצת סופרים ואמנים מצריים שהייתה נוהגת להיפגש בבית קפה (כמו אצלנו בכסית) ולשוחח על נושאים שברומו של עולם. הקבוצה הזו הייתה מתכנסת באלכסנדריה (שלוש שעות נסיעה מקהיר) סביב הסופר הנודע נגיב מחפוז. הם ישבו קרוב לשפת הים ושתו בצמא את דבריו. הצטרפתי לקבוצה בעקבות הזמנה שקיבלתי. היה נהדר לפגוש אותם, עד שאחד המלומדים פנה ואמר לי: "אני לא יודע כלום על ישראל, רק שזהו מאגר אחד גדול של נשק אמריקאי".
כשעמוס עוז ביקר בקהיר הבאתי אותו לאלכסנדריה וקיימנו ערב של שיח סופרים. האנשים הקשיבו בעניין רב לדבריו. בסוף הערב הזמנתי אותם לפעילות השוטפת של המרכז בקהיר. מאז הם היו באים כל שבועיים מאלכסנדריה, בכל מזג אוויר, קבוצה של 12 אנשי רוח, ויש לזה ערך עצום.
פעילות נוספת של המרכז היא שימור המורשת היהודית בבתי הכנסת המתפוררים. באופן כללי המצרים שומרים יפה על בתי הכנסת, עמים רבים יכולים ללמוד מהם כיצד לשמר רכוש של עם זר. אך שיני הזמן נותנים אותותיהם והספרים היו במצב קשה.
אספנו כ-15,000 ספרים ויש בתוכם פריטים מופלאים, ספרים בני למעלה מ-500 שנה. עשינו לספרים טיפול כימי ועישון וקטלגנו אותם. גולת הכותרת במפעל הזה הייתה ספריית הקראים. יש היום בקהיר שלושה זקנים קראים השומרים על מבנה בית הכנסת של הקראים שהיה בעבר מפואר ביותר. היום, לצערי, המבנה הרוס ומוזנח. בבית הכנסת הזה מוחזקים כתבי יד מהמאה העשירית של בן-אשר. כאב לי להחזיק בכתב יד כזה כשאתה רואה איך מדי שנה בשנה הוא מתכלה ודוהה. אם לא יהיה טיפול רציני בחומר הזה, הוא ילך לאיבוד. חלק גדול מספרות הקראים הצלנו.
ימי העיון במדבר סהרה
- כיצד מתקשרת פעילות המרכז האקדמי לטיול במדבר סהרה?
יוסי: אני בעבודותיי מתמחה במחקרים על תופעות חברתיות שונות. בתקופת שהותי במצרים ערכתי מחקרים מעניינים על תופעות שונות בחברה המצרית (עוד יהיה פרסום בעתיד). ידעתי על נאות המדבר בסהרה וידעתי על השבטים החיים שם וסקרן אותי מאוד לבקר שם. נו, ואיך אפשר לארגן טיול בלי יענק'לה קולטון? כך נוצר החיבור של קבוצת אקדמאים ארכיאולוגים אנתרופולוגים וגיאולוגים מצרית-ישראלית שיצאה לחקור את נאות המדבר שבסהרה. אבל את הסיפור על הטיול ל"סיוה" נשאיר ליענק'לה.
יענק'לה: נסענו להכיר את נאות המדבר המערבי והתמקדנו ב"סיוה". הנסיעה קשה, עוברים מאות קילומטרים של מדבר שומם ויפהפה, עד שלפתע מגיעים למכתש ענק (מכתש רמון הוא אפס קצהו) כ-80 קמ"ר. המכתש נטוע כולו במטעי תמר ובין המטעים יישובים קטנים של שבטים צפון-אפריקאים-ברברים. שפתם ברברית, היו עד לא מזמן עובדי אלילים באמונתם. היום המצרים אסלמו אותם.
רק לפני כעשר שנים נוצר בינם לבין העולם החיצוני קשר, כשנסלל כביש לאזור. עד אז הגישה אליהם הייתה אפשרית רק עם שיירות גמלים. הבתים ב"סיות" בנויים כתל של טרמיטים – חדרים על גבי חדרים, כשהמעבר אליהם ממחילות הבנויות מתחת לפני הקרקע. הבנייה נעשית מחמר המעורב במלח. המלח מצוי בשפע, מקורו באגמי המים המתאדים מחום המדבר ויוצרים משקעים של שכבות מלח. מהתערובת של בוץ ומלח עושים תושבי המקום לבנים המתקשות כמו ברזל. אך כשיורד גשם באזור הזה (דבר הקורה אחת לעשרים שנה), כפר שלם נמס וקורס. ברשותו של ראש הכפר מלון אירוח, שם התאכסנו. כשפגשנו בו, הוא הזמין אותנו לחגוג עם התושבים חג מיוחד במינו וכאן התחיל בשבילנו הישראלים סיפור מדהים – סיפור שלא כתוב בשום מקום.
 |
בתים במדבר סיוה |
האמנם חג סוכות?
חשוב לציין שבאנו למקום בדיוק בזמן חג הסוכות שלנו, והנה אנחנו רואים מתוך מטעי הדקלים המונים מתושבי הכפרים, לבושים בגדי חג, עוסקים בכריתת ענפי דקל, מסדרים את הענפים על גבי עגלות הרתומות לחומרים ונוסעים לאזור חשוף ליד הכפר ובונים סוכות מענפי הדקל. לרגלי גבעה נישאה, שוחטים בטקס מיוחד פרות ועזים ומקריבים קורבן. הגברים מתפללים כמנהג המוסלמים. המשטח מכוסה באלפי אנשים היושבים במעגלים-מעגלים, כאשר כל משפחה מרוכזת יחד. הסוכות סביב והקהל באמצע. כשנגמרת התפילה, חבורה של בחורים צעירים לוקחת טסים מלאים בבשר הקורבן הצלוי ומניחה את הטס במרכזים המשפחתיים. כישראלים הדהים אותנו השקט... אף אחד לא דחף ולא צעק. ראשון האוכלים היה אב המשפחה ואחיו כל שאר המסובים.
בערב נערך טקס המיועד אך ורק לגברים. אלפי גברים לבושים בגלביות לבנות עומדים במעגל ומתפללים. במרכז המעגל עומד כרוז המשמיע שירת חרוזים של פסוקים מהקוראן. מתחילה מנגינה החוזרת על עצמה ואלפי הגברים רוקדים במעגל ומשמיעים את הניגון (מזכיר מאוד ריקוד חסידי). השירה הזו מהדהדת במדבר כמו משהו מעולם אחר.
- איך קוראים לחג?
- דוקר (זיכרון). אותי כישראלי הטריד הדמיון המפתיע לחג הסוכות שלנו. החג נחוג לא על פי הלוח המוסלמי, אלא בתאריך קבוע – חג הסוכות שלנו. החג ייחודי רק לתושבי האזור ויש בו דמיון מדהים למנהגי החג שלנו (הקדומים), בניית סוכות והקרבת קורבן.
אנחנו מיד חיפשנו את ההקשרים וישנן כמה אפשרויות שקשה לאמת אותן מבחינה מדעית:
א. נגמרת עונת הקטיף, יוצאים לחגוג ויש מקריות גמורה בדמיון.
ב. בני ישראל בנדודיהם במדבר נתקלו בחג בעוברם במקום, ספגו לתוכם את תכניו והביאוהו לארץ.
ג. חלק מאבות אבותיהם של תושבי המקום קשורים לעם ישראל שעבר בנדודיו באזור ומספר "עצלים" נשארו בנווה המדבר ומנהג הסוכות נשאר עד ימינו. יש בידי ספר של עבודת מחקר מרתקת על מושבות יהודיות במצרים בעת העתיקה. מושבת של חיילים שכירים שהגיעו למצרים אחרי חורבן הבית, חלקם ברחו למצרים וחלקם באו על מנת להתפרנס (למצרים היה אינטרס לבנות יחידות צבא של זרים, כי תמיד הנאמנות שלהם נתונה למשלם המשכורת).
יש עדויות על כמה יישובים יהודיים שהיו באותה תקופה ברחבי מצרים, מפורסמת במיוחד הייתה העיר ייב. אין להוציא מכלל אפשרות שגם בנווה המדבר ב"סיוה" הייתה מושבה של שכירי חרב יהודיים.
שוויצריה ערמומית
- מה עוד למדתם על השבט המיוחד הזה שלא קלט תרבות?
יענק'לה: קשה לומר שהצלחנו להעמיק וללמוד. היינו שם רק ימים ספורים והאנשים היו מאוד סגורים במפגשים. הדבר הבולט ביותר היה שלנשים אסור להיחשף לעיני גברים, בייחוד לזרים. את נשות שבט ה"סיוה" בשום אופן לא הצלחנו לצלם, בניגוד לנשות הבדואים (החיות בשכנות מובדלת מאוד), שהיו פתוחות וחביבות ומוכנות להיחשף לצילום. נשות "סיוה" לובשות על בגדיהן מין אריג הנראה כמו כיסוי מיטה אפור, שיש בו קישוטי רקמה, ראשן מכוסה בבאדר וכאשר הן רואות זר או גבר מתקרב, הן מכסות את הראש ואפילו עיניים לא רואים. נשאר להן רק חריץ קטן להציץ.
מעשי האומנות שלהם מיוחדים במינם. הם מייצרים תכשיטים יפהפיים. פגשנו שם בחורה שוויצרית שעל פי טענתה היא אנתרופולוגית. הבחורה חיה בתוכם כבר שנים, רוכשת את אמונם ורוכשת תכשיטיהם. היא כבר הספיקה להעביר אוצר גדול של תכשיטים לשוויצריה בטוענה שאלה נחוצים לה לצורכי מחקר. לדעתי היא עובדת עליהם בעיניים, כי אם הייתה אנתרופולוגית, כבר מזמן הייתה צריכה לפרסם איזשהו מחקר עליהם, הרי היא יושבת כבר הרבה שנים בתוכם...
העובדה שאנשי השבט מתחתנים עם קרובי משפחתם יוצרת תופעה המיוחדת לכל נאות המדבר בסהרה, האלבינו (הלבקנים) ויש הרבה כאלה. בעבר היה נהוג במקום לקיים נשואים הומוסקסואליים (בין גברים), אך המשטר המצרי הפסיק מנהג זה.
אפשר לפגוש שם גם את הטיפוס הכושי. "סיוה" נמצאת על מסלול של דרך מדברית עתיקה שהובילה לים התיכון. סודנים רבים עברו במקום, חלק נשארו והתערבו בין בנות המקום. ייתכן ויש שם גם כושים שמקורם בסחר העבדים מאפריקה.
היכן התפתחה הציביליזציה
- נפגשת כבר כמה פעמים עם אקדמאים מצרים, מה מעניין אותם?
יענק'לה: אלה שפגשנו מתעניינים יותר בתחום מדעי הרוח מאשר במדעי הטבע. לרבים מהם זואולוגיה וגיאולוגיה אלה נושאים קשים בשבילם, כי רובם מאמינים אדוקים ואסור לדבר איתם על קדמוניות כדור הארץ מעבר לזמן היווצרותו על פי תורה (עם זאת, נושאים אלה נלמדים באוניברסיטה במצרים). מכיוון שעיסוקי במדעי הטבע, העליתי בפניהם את השאלה – מדוע תרבויות גדולות בעולם התפתחו דווקא במקומות קשים מבחינה אקלימית כמו מצרים, בבל, הודו, ולא בשוויצריה או טהיטי?
בעולם היו תקופות של שינויי אקלים חריפים מאוד. הייתה תקופה שמדבר סהרה היה מכוסה בעצים. במדבר סהרה האקלים היה גשום ואירופה כולה הייתה מכוסה בקרה. כשיורד גשם, הכול נראה אחרת. על כמה סלעים במדבר סהרה נמצאו ציורי סע של יצורים אנושיים קדמוניים שציירו את סביבתם עם בעלי חיים וצמחים. העליתי בפני המצרים את הרעיון שהציביליזציות הגדולות נוצרו במקומות שבעבר היו בהם מים רבים. בתקופה הגשומה זרמו לנילוס כמויות אדירות של מים שהציפו שטחים ענקיים. היו אגמים וביצות ובהם אוכלוסיות גדולות של בעלי חיים. בעמק פאיום נמצאו מאובנים של חיות גדולות מאוד, כמו כן נמצא שלד של אדם המהווה את המעבר בין הקוף לאדם.
השבטים הקדמוניים חיו מלקט וציד ולא היה חסר להם דבר. השינוי הגדול באקלים גרם להתייבשות האזור והפיכתו למדבר, המים בנילוס ירדו והשטחים שהיו מכוסים בביצות התייבשו.
לבני האדם אין יכולת הסתגלות כדי לחיות, לכן יש להם כמה אפשרויות: לנדוד למקומות אחרים ששם נוח יותר לחיות, או לעלות במעלה הנילוס בחזרה לאפריקה, או לנדוד לאורך הבקע שלנו בכיוון ארץ ישראל, ומשם לאירופה והצפון שהיה רטוב ביותר. חלק מהשבטים עשו זאת וחלק נשארו בלית ברירה. אלה שנשארו היו צריכים להסתגל. ואיך מסתגלים? בעלי חיים הנודדים ממקום למקום מצליחים על ידי תהליך אבולוציה לסגל את גופם לסביבה. האדם מסגל את הסביבה לגופו, בונה בית, תופר בגד וכדומה.
כך קרה שכאשר המים בנילוס ירדו, היה צריך למצוא דרך להרימם בצורה מלאכותית כדי להשקות שדות ולגדל גידולים חקלאיים. כדי להטות מים ממקום למקום, יש צורך לחשב שיפועים, לנקוט ביוזמה, לארגן אנשים ולהציב בראשם מלך. כך הומצאה התרבות המאורגנת – ולא פלא שהעיר הקדומה ביותר נמצאה באזור יריחו (דגם קטן למצב דומה).
ההתרגשות של קהל המאזינים הייתה רבה. כשסיכמתי את ההרצאה בטיעון שהציביליזציה החלה להתפתח דווקא במצרים, הרעיון ריגש אותם מאוד. מצא חן בעיניהם הקשר שלהם לעבר, מצא חן בעיניהם הרעיון שתרבויות מתחילות במקומות קשים ובמידה והאדם משקיע שכל ועבודה, יש פוטנציאל לפיתוח ויש אפשרויות לקיום. מי שלא היה צריך להילחם מלחמת קיום כזו, יושב עד היום בג'ונגל ואוכל בננות.
 |
צילום :רועי דנן |
אין תגובות :
הוסף רשומת תגובה