לג'ון עיים - עבודה של שי גטריידה בחיבורים במרחב

לג'ון עיים

הביאה לדפוס עופרה בריל

דווקא עכשיו כשקשה לכתוב , בימים של נפילות מכאיבות וקריאות קרב – (אבל מתישהו הם יגמרו ... ) חשוב להגיד את המילים אזכור וזיכרון  - שתי מילים המחוברות האחת לשנייה בחוט המחשבה ובציווי הלב. הצורך שלנו בזיכרון תלוי ברצון שלנו לאזכור האירוע ביכולת שלנו לתת לאזכור כבוד של מלכים . בייחוד אנחנו כעם יהודי , זוכרים ולא נותנים לאומות העולם להכחיד את הזיכרון , כי זה בנפשנו.

משום מה קשה לנו עם אזכור הזיכרון של העוולות שנעשו לערבים בימי מלחמת העצמאות ובל נכחיש נעשו עוולות. קשה לנו לעמוד מול הבוז שמייצרים רבים מתוכנו בכול מה שקשור לשכנינו , קשה לנו לעמוד ולהציב את האמת שאנו מאמינים בה , שגם כאן נעשה עוול.

- ביער מגידו נעשה ניסיון אמיץ לזמן אמנים יהודים וערבים , האמנים הכינו מיצגים ... הקשורים לטבע ולסביבה. בהזמנה לפרויקט נכתב  " 'חיבורים במרחב' הוא פרויקט המשלב אמנות סביבתית עם דיאלוג קהילתי ורב תרבותי. הפרויקט נוסד ב2016 מתוך פסטיבל יערות מנשה, ובמסגרת שיתוף פעולה מועצת מגידו ומעלה עירון- ואדי ערה.
מדי שנה שוהה בטבע קבוצת אמנים , התהליך פתוח לקהילות השכנות ולקהל הרחב , האמנים יוצרים עבודות אישיות ומשותפות מחומרים טבעיים, אשר לאחר מכן נשארות במרחב, עד להתפרקותן....
הקול הקורא הצליח לקבץ כמה אמנים ביניהם נענה לקריאה שי גטריידה (חוקר ויוצר רב תחומי ) . בעבודתו חשף שי מבנה של בית מהכפר הפלשתיני שהיה במקום - לג'ון .
עבודה שאותי אישית מאוד ריגשה.
שנים אני לא מוותרת לעצמי ולחברי בקיבוץ על אזכור הכפרים הערביים שהיו ברמת מנשה . באחד מחגיגות יום הולדת לקיבוץ שלי (עין השופט) בקשתי מנדב מן (קיבוץ מרחביה) להכין מפה של האזור שלנו ובמפה סומנו הכפרים הערביים שנהרסו על ידי כוחות צה"ל במלחמת השחרור. 
בצד המפה כתבנו את שמות הכפרים ומספר התושבים שחיו בכפר. תלייתי את המפה בחדר האוכל כי חשבתי שחשוב לנו האזכור הזה – אז חשבתי. וספגתי הערות . 
המפה עדין נצורה ומוגנת בארכיון הקיבוץ. עבודתו של שי היא עבודת חשיפה שאי אפשר להתעלם ממנה. עבודה הדורשת דיבור ושיחה וניסיון אמיתי לחבר בין הזיכרונות שלא תמיד היו נעימים לבין ההווה (איש משמר העמק  טען בפני – איך אני יכול ליהנות מעבודה כזו בזמן שאני יודע שמתוך הכפר הזה התותחים של קאוגזי ירו על הבית שלי  ב1948.)

בכניסה למתחם העבודה של שי מונח השיר הנפלא של יהודה עמיחי

המקום שבו אנו צודקים- יהודה עמיחי

מן המקום שבו אנו צודקים- לא יצמחו לעולם 

פרחים באביב

המקום שבו אנו צודקים הוא קשה ורמוס.

כמו חצר אבל ספקות ואהבות 

עושים את העולם לתחוח.

כמו חפרפרת, 

כמו חריש ולחישה תשמע במקום

שבו היה הבית.

אשר נחרב

בהגישו את החזון שלו ליצירה – לג'ון עיים –

כותב שי : "חיבורים במרחב" מתקיים על גדות נחל קייני (וואדי אללג'ון) במרחב שבו עמד כפר פלשתיני בשם זה עד חודש מאי 1948. במלחמת השחרור, לאחר כיבוש הכפר ע"י כוחות צה"ל הוא נהרס וכיום מרבית תושביו וצאצאיהם מתגוררים באום אל פאחם. על חורבות הכפר ניטעו חורשות עצי אורן ואקליפטוס שתחת נופם נעלמים שרידי הכפר ומיטשטשים את הזיכרון ותמונות מארג החיים.

הרגשות והמניעים הפועמים בקרב החיים הקשורים למקום- אינם זוכים להקשבה. התיאור הפיזי המובא כאן (כיבוש, הרס, העלמה) אינו ייחודי ללג'ון- הוא סיפור אנושי אוניברסלי, והוא חלק מסיפור הקמת מדינת ישראל והתבססותה. המאבק הפוליטי המתקיים כיום מבטא חוסר אמון, שלילת לגיטימציה, שימור יחסי עדיפות , שליטה וכוח, הינו ביטוי לסיפור אנושי זה. התפתחות מנגנוני גרימת סבל הדדיים ותחושות תקיעות וחוסר מוצא מצטרפות לחוויה רגשית השואבת הצדקתה מסיפור זה.

בסיור  שערכתי במקום, בחלק הדרומי של יער האורנים ובמקביל לעינות קובי הבחנתי בשתי מחפורות קרקע שהן חורבות של בניין שעמד במקום. המחפורות שקועות מפני הקרקע ויוצרות כעין ספרה שמונה. אבני המבנה החרב מוטלות בתוך המחפורות ובהיקפן, מכוסות בצומח ובחומר אורגני ישן.
לעבודתי שני חלקים :
בחלק הראשון אני מבקש לנקות את המחפורות מהחומר האורגני כדי לגלות את עיי האבנים השקועים בתוכן. אני מבקש להגיע למראית נקייה של אדמה, שעל רקעה מתבלטות אבני המבנה שנהרס כפי שהן שקועות היום באדמה ואחוזות בה מקץ 71 שנים בחומר האורגני שיוצא מן המחפורות (ספרדיים מחטי אורן) אצור קונטור לשפת המחפורת – הקיים שביל מבקרים שירצו לפסוע בהיקף המחפורת ולצלול במבטם אל עומק בור האדמה שמתחתם ולבקש אחר הסיפור.
בחלק השני אבקש ליצור שביל שיוביל אל המחפורת. "
בעבודה של שי , יש רצון כנה להתחיל בשיח – שיח מרפא . כשאנחנו כל הזמן שותקים , אנחנו מתכווצים פנימה , ולא רוצים לראות את האחר. ונסיים באמרה שהגיעה אלי בזכות הפיסבוק 

"אפשר לשים יד על הפה ולא לדבר, אבל אי אפשר לשים יד על הלב ולא להרגיש !!"