יום שישי, 31 בינואר 2014

מסיפורי הבריגאדה של משה ברזילי


משה ברזילי כפקיד מתורגמן בצבא הבריטי
כמה סיפורים מהווי השירות בבריגדה מביא משה ברזילי:

האם היהודים ילחמו בנאצים?

עם פרוץ מלחמת העולם השניה, הביעו מוסדות הישוב היהודי בארץ לממשלת בריטניה את רצונם להשתתף באופן פעיל במלחמה עם הבריטים כנגד הגרמנים.
הבריטים סירבו לגייס יהודים , בגלל החשד שבסוף הקרבות היהודים המומחים במסחר ידרשו תשלום עבור תרומתם לבריטים וזה יגרום לבעיות פוליטיות ביחסים עם הערבים בפלשתין.

אבל היהודים לחצו באומרם:
"המלחמה הזו היא בעיקר שלנו..."
לבסוף נעתרו הבריטים והסכימו לגייס פלוגות יהודיות אך התנו זאת בגיוס פלוגות ערביות.

יום חמישי, 30 בינואר 2014

להיות שבוי בגרמניה - סיפורו של יחזקאל ניימן

יחזקאל ניימן עם זאב רוזנטל
אודיסיאה של שבוי – סיפורו של יחזקאל ניימן
ראיין ורשם דב ורדי - אפריל 1975

ב- 30.3.1945 השתחרר יחזקאל ניימן חברנו, ממחנה השבויים בגרמניה. מאותו רגע היה שוב אדם חופשי, לאחר ארבע שנים ומעלה בשבי... 

עדיין מהדהדת באוזניו הצעקה האדירה של אלפי שבויים, עת נכנס למחנה על גבי רכב משוריין קצין אמריקאי ובישר: "שוחררתם — יוּ אַר פְרִי"! בדיוק לפני 30 שנה.

הפעם אין אלה סיפורי הבריגאדה שהועלו כאן, זה הרבה לפני זה. אנו יושבים באפלולית החדר ומדברים. מזמן לזמן יחזקאל תופש את ידי להדגיש משהו, בידו הפצועה...

יום רביעי, 29 בינואר 2014

יהושע דיין מספר על תקופת שירותו בבריגדה


יהושע דיין 1945
בעיתון הקיבוץ מ - 1975  -  

לכאורה, הייתה תוכניתי להתגייס לפלמ"ח בהיווסדו, אך מוסדות הקיבוץ תכננו עלי אחרת.אבל כאשר דובר בבריגדה ומטרותיה- להשתתף במסגרת הצבא הבריטי לפתיחת חזית שניה באירופה ולבוא לעזרת פליטי השואה שזוועותיה כבר היו ידועות לנו- לא וויתרתי.

במדבר ג'ניפה שממערב לתעלה,באזור גבעות המדבר התלולות, אימנו אותנו סרג'נטים בריטיים.
הרוח הכללית-אנטישמית. סיפרתי לאחד מידידי שרכשתי, הסרג'נט הנחמד מוולס, על ההתעללות שמתעלל בנו הסרג'נט מהמפשייר. למחרת הופיע האחרון למסדר כשזוג "פנסים" בעיניו...

הפלוגה של יהושע
את המייג'ור האפסנאי שסיפסר במזוננו, כיסינו בחשכת הערב בשמיכה.. למחרת מפקד בנוכחות הקולונל והמיג'ור כשפנסים בעיניו ונפוח בפניו. הקולונל הזמין תלונות, הבעתי את דעתי האישית והפרטית בהחלט.. כשחליתי בדיזנטריה ובביה"ח קבע הרופא: שהמזון ירוד ואינו עומד במבחן הסניטרי.

התוצאה - המזון שופר.

בעקבות מספר מקרי טרור בארץ, נלקח מאתנו הנשק האישי והוטל עלינו מצב של סטנדביי (עצור במקום).
התגנבתי לקהיר בעזרת  תעודה שאסור ל-מ.פ. לראותה. המרחק כ-200 ק"מ. נפגשתי עם רודי, מפקד "ההגנה". סוכם: שהמטרה להגיע לאירופה ויש להבליג, בלענו זאת בזעם עצור.


יום שלישי, 28 בינואר 2014

שרות בבריגאדה


מעטפת דואר לכבוד חילי הבריגאדה היהודית
נשים בבריגאדה
מידיעות עין השופט 1943
טובה ניר
טובה ניר

בפלוגה של הא.ט.ס. מספרנו כמאה נשים.גילנו מ-18 ועד 40 ומעלה,מכל ארצות הגולה-פולניה-תימן-רומניה-סוריה-גרמניה ואמריקה. בנות ירושלים,תל-אביב וחיפה,נהלל,חדרה ודגניה.

שונה היא השכלת החיילות- גם בנות השכלה אקדמית ותיכונית וגם אנאלפביתיות.לא מעטות הן אשר לא יכולות להתבטא באופן הפשוט ביותר בענייני דיומא,גרידא.אכן נכון הוא הדבר שפני הפלוגה הם כפני היישוב על כל זרמיו,מעמדיו ומפלגותיו.

כל הציבור הרבגוני הזה הוכנס עקב התגייסותו לתוך מסגרת אחת מצומצמת וקשה,מסגרת צבאית.משטר צבאי גוזל מן האדם בראש וראשונה את עצמאותו הפיסית והרוחנית.האדם נשאר נטול מחשבה עצמית כל זמן היותו בתוך המסגרת של המשטר הצבאי.רק בשעות שלאחר מילוי התפקיד,נשאר האדם חופשי לנפשו.

בשעות הפנויות האלה מנסה הפלוגה למלא בתוכן עברי עצמאי.זה למעלה משנה שהפלוגה מחפשת דרכים ואמצעים לחיי צוותא.ועדת הפלוגה שנבחרה מונה 7 חברות ובה משתתפת גם קצינה יהודייה.
בין תפקידי חברות הוועדה :ספרנית, טיפול במקהלה ותזמורת,ריכוז פעולות ההכנה למסיבות,חגים וערבי שבת קשרים עם היישוב הקרוב באמצעות הועד למען החיילת.
הודות לעזרת ועדה זו מקבלת הפלוגה עיתונים וספרים,ובאים מרצים ומנגנים למחנה.



מלכה אלפר























יום שני, 27 בינואר 2014

היומנים של יהודית אופנהיימר-אדלר

יומניה של יהודית
בחורף 1983 נפטרה רבקה אופנהיימר לבית רוסמן בשיבה טובה בקיבוץ הזורע.
כאשר טיפסו נכדיה לעליית הגג של הצריף בו גרה קרוב ל-30 שנה, וחיטטו בין החפצים האישיים שנערמו שם, מצאו קופסת קרטון ישנה, ובתוכה כמה פנקסים. תחילה חשבו להשליכם בגלל מצבם הרע, אולם הצצה קצרה לתוכם הבהירה להם כי מצאו אוצר!
היו אלה יומניה [1940-1946] של אמם יהודית אופנהיימר-אדלר שנפטרה 22 שנה קודם לכן!

15.8.1940  מחנה עבודה בעין השופט
אני יושבת בחדר הקריאה וקוראת עיתון. כל העמוד הראשון מלא ידיעות מן המלחמה. אותן הידיעות כתמול שלשום  - עשרות ומאות אוירונים גרמנים  הופלו. קרבות פה ושם. הפצצות על מחסני נשק, בתי זיקוק, בתי חרושת בגרמניה וכו'. כבר ימים אחדים כותב העיתון על סומליה הבריטית ומוריד את ערכו האסטרטגי מאד. כנראה עוד מעט יצטרכו האנגלים לוותר על ארץ זו. צחוק עולה על שפתי בקוראי אותו, צחוק מתוך כאב. צחוק כואב על שגעונו של העולם.

יום שני, 20 בינואר 2014

הסוסה כוכבת

מנחם שילוני כבן תשע




כתב: מנחם שילוני

מתוך החוברת "תנו לחיות לחיות" - 1987

כשהקיבוץ שלנו עדין היה בחיתוליו, לא דהרו על טרקטורים ולא על משאיות ענקיות,דהרו בעיקר על סוסים. הסוסים היו כלי העזר החשוב ביותר לכל העבודות החקלאיות.
הייתה אז בקיבוץ אורווה ובה סוסים רבים, אך סיפורי הפעם הוא על סוסה ושמה "כוכבת", סוסה לבנה כשלג.
אנו, הילדים, אהבנו מאוד את כוכבת. היא הייתה סוסה נבונה ושקטה.
לעתים בשבתות, רתמנו אותה, אפילו ללא עזרת מבוגר, לכרכרה עם ספסל עץ פשוט, העלינו את כל ילדי הגן וכוכבת לקחה אותנו בדהרה קלה לטיול בשבילי הקיבוץ ובסביבה הקרובה. בדרך תמיד זכרנו לתת לה משהו לאכול- תפוז חתיכת סוכר או בננה. את התודה השיבה לנו בצהלת שמחה עליזה.
באותם ימים היו לקיבוץ שלנו מטעי שזיפים ותפוחים וכרמי ענבים. כוכבת הייתה הסוסה של המטעים ובעונת הקטיף הייתה לה עבודה רבה.


יום ראשון, 19 בינואר 2014

עצי פרי מכול הסוגים

זלמן לבנה גוזם במטעים בשנות השבעים

מטעים היו מתחילת ההתיישבות בג'וערה ענף חשוב ומושקע מאוד בקיבוץ.מה לא ניסו לגדל..דובדבנים, אפרסקים,שיזיפים , ענבים, תפוחים ובסוף מה נשאר אבוקדו.

טוביה שילוני כותב בעיתון הקיבוץ:
עץ ראשון שניטע על ידי יהושע דיין לכבוד לידת בנו אמציה

26.2.1949

המטעים בימים אלה תנאי האקלים – הגשמים והקור, היו לטובת המטעים, ואם לא תהיינה הפרעות אקלימיות אחרות, יש לצפות לצמיחה נורמלית וטובה.השנה הודיעו לנו מתחנת הנסיונות ברחובות שלא לרסס בשמן חורפי.העידורים, בדרך כלל, אינם נעימים, והחיפוש אחר דרך אחרת של השמדת העשבים נמשך זמן רב.כבר אשתקד ניסינו לרסס חלקים בגנים, ולא בלי הצלחה. השנה עשינו ריסוסים נרחבים יותר, בגנים ובכרמים. יש לציין בשמחה שבינתיים התוצאות משביעות רצון בהחלט.זה יחסוך לנו ימי עידור רבים בעונה.מתברר, שגם לריסוס יש השפעה טובה להשמדת היבלית, שתופסת אצלנו שטחים גדולים. נלחמנו ביבלית שנים, ולא יכולנו לה. צריך לזכור שבאדמות כמו אלה שלנו, בלי טיפת מים, יש חשיבות גדולה לחיסול היבלית.יש לציין בצער, שלאחר כל ההתלבטויות והבירורים בענין העובדים, לא הגענו למצב טוב.שאלה רצינית, המעסיקה את העובדים, היא שאלת עתידו של ענף המטעים במשק. יש לנטוע כבר כיום גנים חדשים, למען יחליפו את גן א' וגן ב'.העובדים, יחד עם המוסדות, יצטרכו לשבת על המדוכה, לשקול ולהחליט.

הפסקת שתייה- יעקב ברעם נוטע

יום שבת, 18 בינואר 2014

הכבשה שהפכה לשור נוגח

סיפר: פנחס לאודון 

כתבה: עופרה בריל מתוך החוברת "תנו לחיות לחיות" - 1987

עדר כבשים גדול היה בעין השופט ופנחס היה אחד הנוקדים. פנחס היה בקי במלאכת הרעייה ובקי במלאכת החליבה. בזמן החליבה היה נוטל פחית, מרים את האליה (זנב הכבשה) התלויה מאחור ובמהירות שלא תאומן, סוחט בידיו הזריזות את העטינים וממלא את הפחית בחלב מהביל.
מי שלא ראה את זריזותו של פנחס בחליבה, לא ראה זריזות מימיו...


יחזקאל שביט מגיע עם עדר הצאן שנקנה בכפר יהושע לג'וערה 1937

אך סיפורו של פנחס הוא דווקא סיפור על המרעה -
היה לנו בדיר כלב גדול ושמו גורי. טיפל בו בעיקר נוניק (נתן זמיר). גורי לא היה כלב- רועים, הוא היה חזק וכעסן והכבשים היו פוחדות ממנו פחד-מוות. ברוב המקרים כשיצאנו למרעה, השתדלנו להשאיר את גורי "בלי עבודה" כלומר, קשור למלונתו. קרה לפעמים שהוא השתחרר ורץ אחרינו למרעה על אף התנגדותנו.


פרנסה....

הפרה הראשונה - סיפור מימי חדרה

סיפר: יונה ינאי
כתבה: עופרה בריל 
מתוך החוברת "תנו לחיות לחיות" - 1987

הפרות הראשונות הגיעו לחדרה - בתמונה:שינה ודליה בורשטיין חוה בריל
"ראשונה" היה שמה של הפרה הראשונה שחנכה את הרפת שלנו ב"קיבוץ אמריקה", לימים "אמריקה-בניר" (בחדרה) ולאחר מכן עין השופט.

באביב 1931 נולדה ברפת משמר העמק עגלה קטנה שחורה ונאה. באותו אביב הגענו, החלוצים הראשונים מאמריקה למשמר העמק. באנו כגרעין הכשרה כדי ללמוד ולהכיר חיי קיבוץ. כעבור שנה, בתום תקופת ההכשרה, עברנו לחדרה כדי להקים מחנה משלנו.

חברי משמר העמק החליטו להעניק לנו מתנה בצאתנו למקום החדש. איזו מתנה יאה לחלוצים צעירים? חשבו ולבסוף מצאו - לקיבוץ צעיר נחוצה פרה!

שמחנו מאוד לקבל מתנה חשובה ויקרה שכזו, אבל במחנה בחדרה לא היו עדיין תנאים לקליטת פרה. רק לאחר שגמרנו להקים אוהלים וצריפים לכל החברים התפנינו לבנות משכן לפרה, רפת קטנה ובה אבוס לחציר ושוקת למים.

יום חמישי, 16 בינואר 2014

יש לנו בריכה !! - סיפור של עופרה בריל

יש לנו בריכה


מה אנחנו הכי אוהבים לעשות בקיץ? – לשחות, כמובן.
מה עושים החברים בקיבוץ שאינו שוכן לחוף ים? פשוט מאוד, מתרחצים בבריכה.
וכי אפשר לקיבוץ בלי בריכה? מה שנראה לנו היום כמובן מאליו, כמו לקפוץ לבריכה צלולה ביום קיץ לוהט- לא היה אלא חלום רחוק בימים ההם, לפני ארבעים שנה.
שכן היום, כשרוצים לבנות בריכת שחיה, מזמינים דחפור, כורים בור באדמה, מביאים מערבל בטון גדול, ומשפך ענק של "סולל בונה" שופך בטון לתוך הבור. מרצפים באריחים נאים, והרי לכם בריכת שחיה. אך באותם ימים רחוקים היה זה חלום שקשה להעלותו על הדעת, כי הכול נעשה בידיים.

סיפורה של הבריכה שלנו, בעין השופט, תחילתו בשיחת אקראי, בערב גשום אחד, בעיצומו של חורף סוער.
רוח זלעפות איימה למוטט את האוהל על יושביו. עששית הנפט ניטלטלה אנה ואנה והקור חדר לעצמות. החברים מצאו להם מקלט בחדר האוכל, הצטופפו סביב הכירה הבוערת, כרסמו פרוסות לחם קלוי וגלגלו שיחה:
הכירים במטבח
-"אין לנו אדמה טובה למטעים" אמר מישהו.
-"אדמת טרשים היא, וגם מים חסרים לנו..".
-"גשם כזה בחוץ ואתה קובל על מחסור במים..", התריס לעומתו חברו.
-"כן, אבל מה יהיה בקיץ?" שאלה אחת הבחורות.
-"כשיהיו לנו מים ניטע עצי פרי.."
-"חכם בלילה, מהיכן יהיו לנו מים?".
-"נאגור את מי הגשמים ונבנה לנו בריכת השקיה", אמר חיים.
החברים נרעשו, הרעיון נשמע להם דמיוני לחלוטין.
-"כן, כן, בקיבוץ שלנו תהיה בריכת השקיה שתשמש אותנו גם כבריכת שחיה.." הוסיף חיים כחולם בהקיץ.
בריכת שחיה?

למחרת היום הייתה המולה רבה במקלחת המשותפת. רעש הקבקבים נבלע בקריאות ההתרגשות שאחזה בחברים. מוישה צעק שאי אפשר לבנות בריכה על חשבון שעות העבודה. לוֹבְקָה המזכיר, (שכולם קראו לו לָקי, כי תמיד היה מלקק את אצבעותיו מהדבש המרוח עליהן), ענה לו בשאגה שאפשר להתגייס למבצע אחרי שעות העבודה ובשבתות.
ואז נכנס חיים למקלחת והודיע לחברים: "הזמנו את מיקוניס (מי שהיה אז מהנדס דרכים, ולימים נודע כאחד ממנהיגי מק"י- המפלגה הקומוניסטית הישראלית). הוא יבוא מחר לוועדת המשק, ואז נשמע מה בפיו".

בריכות השחייה שלנו - עבודה של עידו רקובסקי


בריכת השחייה הישנה



אתר שבחרתי לעשות את העבודה עליו הוא בריכת השחיה של עין השופט. בחרתי לעשות את העבודה על בריכת השחייה מכיוון שעסקתי בשחייה בעבר וזהו תחום שקרוב ללבי. בעין השופט היו לאורך ההיסטוריה שתי בריכות שחיה: הבריכה הראשונה שנבנתה בשנות הארבעים ומכונה: "הבריכה הישנה" והבריכה הנוכחית שנבנתה בראשית שנות השישים. בעבודה זו אעסוק בשתי הבריכות ולגבי שתיהן אתייחס לשלושה היבטים: ההיבט הגיאוגרפי, ההיבט ההיסטורי וההיבט החברתי. 

ההיבט הגיאוגרפי
קיבוץ עין השופט ממוקם ברמת מנשה על גבעה שגובהה 274 מ' מעל פני הים. הקיבוץ הוקם ב-1937 במסגרת חומה ומגדל. בשנה הראשונה לקיומו שכן הקיבוץ בג'וערה הנמצאת כק"מ ממזרח לגבעה בה נמצאת עין השופט היום. 

הבריכה הישנה הוקמה במורדות המזרחיים של הגבעה. המיקום נקבע בהתחשב בכך שהבריכה נועדה לשמש כמאגר מי השקיה למטעים ששכנו בקרבת מקום. המתכננים ביקשו להיעזר בכוח הגרביטציה כדי להעביר את המים מן הגבעה אל המטעים שמתחתיה. הקרקע באזור הבריכה היא סלעית וקשה ועובדה זו הקשתה מאוד על עבודות החפירה שנעשו כולן בידי וללא מכונות. מידותיה של הבריכה היו: 25 מ' אורך, 12 מ' רוחב ושלושה מטר עומק מרבי. קירות הבריכה היו משופעים ומצופים זפת. מסביב לבריכה נטעו עצים כדי להצל על המתרחצים.
בריכת השחייה הישנה





יום רביעי, 15 בינואר 2014

ראיון עם יהושע דיין


בעיית המים בעין השופט
ראיון עם יהושע דיין - את הראיון ערכו ילדי בית הספר
יהושע דיין היה בין ראשוני העולים לג'וערה ועסק שנים רבות בנושא המים
יהושע דיין

-היכן היה מקור המים הראשון?
-היו שלשה מקורות:
1.בעין-סוכר, בין האקליפטוסים על סלע חשוף, הייתה נביעה של טפטוף מים דק אך המים היו צלולים.
2.המקור השני היה איפה שהיום נמצא "בית המכשפה". אז שמו היה עין סוס.
3. מי בוץ די מעופשים היה המקור השלישי שנקרא בפי תושבי עין השופט "באר הכפר", ובערבית "עין באלד". זה היה בור לרגלי ג'וערה.
מפאת חוסר מים בתחילה, היינו צריכים להביא מים מיקנעם, ששם הייתה באר על יד הכרמל. משם הובילו מים בטנק על גבי אוטו.
-איפה הייתה הבאר הגדולה באיזור עין השופט?
היא היתה בעין-סוס. שם יעץ פרופ' פיקארד, שהיה מומחה לעניני מים, לנקות את הבוץ והאורנים ולבנות בריכה סביב. וכך עשו הבחורים. אחר שאבו עם משאבה לצינורות שהובילו לג'וערה. זה הספיק לכל צרכי הבית ואפילו לגן הירק שהשתרע על שטח של 11 דונם.
לאחר שעברו לעין השופט שאבו מג'וערה כשהמקור עדיין היה עין-סוס.

-האם מי השתייה בעין השופט תמיד היו טובים?

כן. המים בעין השופט תמיד היו טובים. על זאת יכולה להעיד רותי דקל, ילידת מרחביה, המספרת שכשהיא באה לבקר בבית הוריה במרחביה היא אינה יכולה לשתות את המים.

-לאיזה מעין הכוונה בשם עין-השופט?

אין בזה כל כוונה למעין מסוים אלא על שם השופט הדגול ברנדייס מארה"ב. העין היא העין של השופט ברנדייס.
ה. האם היום המים המגיעים לעין השופט הם מהכנרת?
מהכנרת המים עוברים ע"י עין השופט. לנו אין אפשרות להשתמש בהם לצרכינו.

יום שלישי, 14 בינואר 2014

מים- מקור חיים



מים היו מאז ומתמיד מקור לחיים. איך האנשים הצעירים שהגיעו למקום כל כך מבודד התמודדו עם בעיית המים ? על כך בבלוגים הקרובים...


העלייה של חברי עין השופט לג'וערה הייתה בשנת 1937. התיישבות במעלה הגבעה הצריכה מחשבה ראשונית מאיפה ייקחו את המים לקיום הישוב?
ביום העלייה לג'וערה סיפקו למתיישבים הצעירים את המים השכנים הערבים, האריסים שגרו בג'וערה.

המים הובאו מבאר הכפר, ממנה הם שאבו מים כל עונות השנה.
באר הכפר מקור מים ראשון לג'וערה 1937
בעזרת חמוריהם, העמיסו הערבים פחים מלאים במים –
והביאו אותם לחברים. למחרת העלייה כבר הצליחו להעביר טנק
 קטן שקיבלו מקיבוץ הזורע, שסיפק את מי השתייה.
כדי לספק בצורה תקינה מי שתייה היו צריכים להביא את המים
ממשמר העמק, מרחק של 18 ק"מ נסיעה. באותם זמנים לא היה
 כביש מסודר, והנסיעה למשמר העמק ובחזרה הייתה כרוכה
בטלטולי דרך קשים וגם בסיכון רב.
את המים למקלחת ולכביסה הביאו החברים בפחים מבאר הכפר. כל גבר היה צריך להעמיס על כתפיו פח מלא מים ולעלות איתו במעלה הגבעה.
הטנק למי השתייה הספיק ליומיים, לעומת זאת המים לכביסה ולמקלחת הובאו פעמים ביום. המאמץ שנדרש מהחברים היה קשה - לכן חיפשו פתרון אחר. הפתרון נמצא בבריכת מים מעל עין סוס. הבריכה הייתה מלאה בבוץ ומוזנחת, אבל זה לא מה שהרתיע את החלוצים הצעירים. הם ניקו את הבריכה במאמץ מרוכז, מילאו אותה במים, בנו סביבה קירות, יצקו גג כדי שהמים לא יזדהמו - וקיבלו בריכה מלאה במים נקיים.

יום שבת, 11 בינואר 2014

פגישה חצי פגישה - מפגשים עם ערביי הסביבה

המפגש עם ערביי האזור
חברי עין השופט במפגש עם נכבדי מעוייה
לפני מלחמת השחרור היו באזור רמת מנשה כפרים ערביים רבים:
ריחנייה, אום אל זינאת, סבארין, כפריין, דלית אל

רוחה.
 היחסים בין חברי הקיבוץ הצעיר לתושבים הערביים בסביבה היו מורכבים. מצד אחד החברים רצו בכל מאודם ליצור יחסי שכנות טובים. מצד שני היה פחד מפני כנופיות שפעלו בתוך הכפרים.
ב- 1938 התקיימה שיחת חברים בג'וערה בעניין המרעה וכאן מובא קטע מפרוטוקול השיחה:
שמואל בן צבי  דורש שיוסף (איתן) יביע את עמדתו בעניין קצירת הערבים את העשב באדמתנו.

יום רביעי, 8 בינואר 2014

ברנדייס מגיע לביקור בארץ

תחנה ראשונה - ירושלים - 1919

ירושלים 1919 - ויקופדיה
אתמול הגיע לירושלים ראש השופטים באמריקה, נשיא הכבוד של ההסתדרות הציונית - לואי.ד. ברנדייס. זה שנים אחדות שאנו נתקלים בו בכל הזדמנות חשובה.

לואי ברנדייס משתתף בכל הועידות של ההסתדרות הציונית באמריקה. כיום הוא בא אלינו, אל ארץ אבותינו, לראות בעיניו את אשר שמע ואת אשר קרא על ארץ ישראל.

לנו, בני ארץ ישראל, יום בואו של ברנדייס הוא יום חג. ברנדייס יראה פה בעיניו את אשר עשה קומץ קטן של אנשים במשך זמן קצר בערך, בהתאמצות רבה, ובקורבנות לא מעטים. הוא יראה את מושבותינו, את בתי ספרנו, את כל החי והפועל בארץ ישראל. בשובו לארצו ימסור לאחיו, בני עמו הציונים, וגם לבני ארצו, הרוחשים לנו אהדה, את רשמיו.

הננו קוראים לברנדייס ולמר יעקב די-האון, מזכיר ההסתדרות הציונית של אמריקה - "ברוכים אתם בשם כל שדרות הישוב".

ברנדייס אורחה של ירושלים. ועד העיר ירושלים ערך ביום ראשון לפנות ערב בבית הספר של למל קבלת פנים יפה לברנדייס ובני לוויתו. המוזמנים היו באי-כוח כל המוסדות ואורחים מכל שדרות ירושלים.
בחצר בית הספר עמדו בתור משמרת, חניכי "המכבי", בבגדי השרד ודגל בידם. האולם הגדול והמרווח בדיוטה העליונה של בית הספר היה מקושט יפה. לא היה חסר גם צלמן ראינוע - ח.בן דוב מילא את התפקיד הזה. החגיגה נשאה בכללה חותם צנוע ואינטימי. חסרה הייתה הצעקנות הנהוגה בפגישות ובקבלות פנים כאלה.
הרבנים החרדים של כל העדות ישבו בקבוצה אחת בצד ימין של האולם, בעוד שהקהל, אדונים וגבירות, הסתדרו באמצע האולם ובאגפו השמאלי.

יום שלישי, 7 בינואר 2014

למה עין השופט ?

לואיס דמביץ ברנדייס 1941-1856

חיפשו שם אחר ל"אמריקה בניר". וועדת השמות של ה"קרן קימת" החליטה לאשר את בקשת חברי הקיבוץ, לקרוא לישוב על שם שופט בית המשפט העליון בארה"ב ומנהיג התנועה הציונית לואיס דמביץ ברנדייס, שבאותם שנים מלאו לו 80 שנה.
הקונגרס הציוני ה-21 שהתקיים בג'נבה, אישר את השם, כי היה נוהל שרק המוסד העליון של התנועה רשאי לקרוא לישוב על שם אדם שעדין חי. כך נקרא המקום עין- השופט.
יהושע לייבנר כותב על פגישתו עם ברנדיס    
ברנדייס
יהושע לייבנר היה עם משפחתו בשליחות בארצות-הברית. יהושע נפגש עם ברנדיס והוא כותב לחבריו שבחדרה וג'וערה על הפגישה זו:
ושינגטון 28 בפברואר 1938
קבוץ אמריקה- בניר
חדרה- ג'וערה
א.י.
זה עכשיו התראיתי עם ברנדיס. מדי פעם אני נכנס אליו, אם אפילו רק לשיחה קלה, כדי לקשור אותו יותר אלינו. יש לי הרושם שענין "הקבוץ האמריקאי" נעשה כבר כה קרוב ללבו שאין לנו מה לדאוג לעתיד. אני בטוח שבכל עת צרה נוכל לפנות אליו. הוא מפגיש אותי עם כמה אנשים ומבקש ממני לדבר איתם על הקבוץ.
בקשר עם אלף הלא'י שנשלחו לקרן העצמית, הנני מסכים עם דעתו של משה (בלומשטין). צריך ללחוץ על הועה"פ כדי לקבל את הסכום הזה. אולם לגבי ברנדייס, מוכרח הייתי להעמיד את הענין בצורה כזאת שאם במקרה לא נקבל את הכסף, לא ייחשב בעיניו כאלו אין אנחנו זקוקים לסכום הזה. לפני שהתראיתי איתו היום כתבתי לו מכתב והודיתי לו בשם הקיבוץ עבור הכסף. הסברתי לו שהסכום הזה יאפשר את העברת כל הקבוץ לג'וערה ושזה מחסל את הצרות ואת הבזבוז של פרוד, של מטבחים ושרות כפולים.
אולם אם הועה"פ יחליט לא לתת לנו את הכסף, סימן שמצב יתר הקיבוצים בהתיישבות החדשה הוא עוד יותר גרוע משלנו, ולכן מן הצדק הוא..
שם הנקודה- אם לא איחרתי עדיין, אני רוצה להצביע בקול אחד על "עין השופט". כמדומני שהוא יותר יפה מ"רמות השופט" והוא גם יותר אפקטיבי בתרגומו האנגלי. השאלה אצלי היא פילולוגית- האם המושג "עין" כולל גם נקודה המיושבת על גבעה? דומני שמשתמשים "בעין" רק בעמקים. אולם אם אוסישקין הציע-מי אני שאתווכח איתו?

יום שני, 6 בינואר 2014

הסיפור של אלישע לין

אלישע לין- בשיחה עם וותיקי קיבוץ עין השופט בשנות התשעים


אלישע לין כילד- באדיבות ארכיון משמר העמק
 אלישע יליד 1927 חבר קיבוץ משמר- העמק הוזמן לארכיון כדי לעלות זכרונות נוסטלגיים משנות ילדותו ובחרותו בקיבוץ.
" כשאני רואה את החבורה היושבת מולי, אני מרגיש שהחלטתי החלטה נכונה כשבאתי הנה. אני מקווה שהדברים שאספר יהיו קרובים למציאות ויזכירו לכולנו תקופה מאוד יפה-נחלוק יחד חוויות שעברנו לאורך השנים. אני זוכר את הגרעין האמריקאי שהגיע למשמר- העמק ב- 1932 כקבוצת חניכים של מרדכי וציפורה בנטוב שהיו שליחים בארצות הברית. בין החברים הזכורים לי היו: שרה כהן אבידן,יונה ינאי, אריה ויצמן,
איסקה ומשה בלומשטיין.יותר מאוחר הגיע אלינו שלמק (שלמה ברנשטיין) שעשה את האינסטלציה החשמלית במקלחת הראשונה במשמר -העמק.
הקבוצה האמריקאית היתה מאוד סימפטית הם, גרו בבית האימון שהיה שייך ללולים. הקבוצה שהתה כחצי שנה במשמר העמק ואחר עברו לחדרה.
 אחרי שהלכו, שאלתי ומה עושים בחדרה?
וענו לי כורתים אקליפטוסים ומוכרים אותם,מקימים חברת הובלה ויש להם כבר משאית אחת.
המרחק בין חדרה למשמר העמק היה גדול והאמצעים לרכישת אנפורמציה היו מעטים. עם המעבר לג'וערה ואחר לעין- השופט, חודש הקשר ועמו הענין שגיליתי בכל מה שקורה בישוב החדש שקם לידנו.
אני הבן העשירי של משמר העמק, אחי הבן הבכור אוריאל לין נפטר לפני חמש שנים.
הוא עזב את משמר- העמק לפני שלושים שנה וחי במושב בילו.

יום רביעי, 1 בינואר 2014

סוללים את כביש ג'וערה-יקנעם - 1937

אספה על פי מקורות ארכיונים - עופרה בריל

כאשר קיבוץ עין השופט עלה להתיישבות במסגרת חומה ומגדל לג'וערה, היה צורך דחוף בסידור דרך לכיוון יקנעם.
סידור הדרך לווה בקשיים רבים. העבודה נעשתה בידיים, הערבים התנכלו כל הזמן לעובדים בסלילת הכביש, אך החברים לא נכנעו והכביש נסלל.
היום קרן קימת לישראל מטפחת את פארק הרי מנשה, משחזרת חלק מהכביש ומציבה שלט בו יסופר סיפור סלילת הכביש.
מצאתי בארכיון קטעים המתייחסים לסלילת הכביש, שנכתבו בעיתון שיצא בג'וערה בשנים 1937-38, על ידי יוסף וילפנד וכתובים בכתב יד. הכביש נקרא אז "הדרך".

כך כתוב במקורות:

* הסוכנות הקציבה סכומי כסף לסידור דרכים לנקודות חדשות לקראת החורף, בין אלה גם לדרך שלנו. בתחילה הקציבו מאה וחמישים לא"י, ובשבוע זה הוסיפו עוד סכום כזה.

הכוונה לקצר את הדרך אל הכביש ולהעבירה לשטח יותר בטוח. לשם זה היא נקבעה לפי המדידות והסימונים שנעשו בינינו לבין רמת השניים, מרחק שלושה ק"מ בערך בקו ישר. משם ועד יקנעם יש עוד שלושה ק"מ אשר עוברים דרך שדות 'הכשרת הישוב'  המגודרים. בסידור הדרך באים בחשבון שלשה גשרים מעץ או מבטון. הראשון והראשי על יד הגן שלנו ומשם חושבים גם לסלול מרחק ידוע. בינתיים אי אלה ערבים מריחנייה מאיימים בהפרעות אולם כנראה שדברים רציניים לא יהיו.

ברל קרן מספר על העלייה לג'וערה והחיים בה

ברל והתאומות רחל ויהודית
יצאנו מחדרה בארבע משאיות.אחרי מסע ממושך דרך ואדי ערה הגענו למשמר העמק. קבלו אותנו שם בשמחה ובהתרגשות וערכו לכבודנו "מסיבת עליה". למחרת השכם בבוקר יצאנו לעבר ג'וערה.הצטרפו אלינו חברים רבים מקיבוצים ומה "ההגנה"  כדי לעזור להקים את מחנה היישוב עד הערב.ילדי משמר העמק ליוו אותנו בצאתנו.
נסענו בדרך בין הזורע ליוקנעם, ומשם פנינו לרמת השניים,עברנו בין הגבעות השוממות עד שהגענו לרגלי ג'וערה.
לא הייתה אז דרך אל ראש הגבעה,רק שביל צר הוביל למעלה ולא ניתן היה להעלות את המשא במשאיות.
פרקנו את הציוד והתחלנו להתארגן להובלתו על הגב.
רבים התגייסו עם טוריות ומכושים להרחיב את השביל,ואז איזי,שנהג באחת המשאיות,החליט לנסות לפרוץ קדימה בדרך שהוכשרה במקצת.הוא נתן "שבונק" וזינק למעלה,מתפתל פה ושם כדי להתגבר על המכשולים,והוא הצליח! אחריו עלינו נושאים את החבילות והציוד והתחלנו בהקמת המחנה.