יום שישי, 22 בדצמבר 2017

מכשפה רעה - כך חגגנו את פורים (סיפור ילדות)


קבוצת אלומה מחופשת בפורים - שנות הארבעים


מכשפה רעה

כתבה עופרה בריל


חג פורים קרב ובא.בכיתה כבר תלו מודעה :"ילדים,חישבו למה אתם רוצים להתחפש ובבקשה לפנות למחסנאית כדי להתאים לכם תחפושות".
לאט לאט התמלא  דף הנייר בשמות הילדים, וגם ידיה של המחסנאית היו מלאות עבודה. כל ערב,כשהייתי באה לבית הילדים,עמדתי מול המודעה והסתכלתי מי עוד נרשם. עם כל שם נוסף התעצבתי יותר ויותר. לי עצמי לא עלה שום רעיון למה להתחפש השנה.
כך עבר יום ועוד יום,עד שהמורה פנתה אלי ושאלה:
"נו,מה את מחליטה?"
"אני לא יודעת.." עניתי לה בעצבות.
"אבל את מוכרחה להחליט,צריך לדאוג לתחפושת שלך,והזמן עובר!."
ערב אחד ראיתי את הרשימה מלאה לגמרי. כל הילדים נרשמו חוץ ממני. ידעתי שאני חייבת להחליט,שאני מוכרחה להירשם,אחרת אשאר בלי כלום. רשמתי את שמי והודעתי למורה שהחלטתי להתחפש למכשפה רעה. המורה ידעה למה כולם מתחפשים ושמרה את הדבר בסוד.
"רעיון יפה" אמרה המורה.
אבל אני לא הייתי שלמה עם ההחלטה שלי. כל הזמן שאלתי את עצמי: איך אראה?האם יכירו אותי?מה פתאום מכשפה רעה,כאילו שיש גם מכשפה טובה!בטח יצחקו ממני.
שבוע לפני חג הפורים נפתח מחסן התלבושות,כדי שהילדים יוכלו לבחור ולהכין להם תחפושות מתאימות. אורה,המחסנאית,הייתה תופרת במקצועה. היא ידעה להתאים מתחתונית שמלת ריקוד מקסימה,ומעיל צבאי ישן,ששימש את החברים שהיו פעם נוטרים,נהפך תחת ידי הזהב שלה למעיל של נפוליון,קיסר צרפת.
כשהגיע תורי לבחור בתחפושת,שאלה אותי אורה:
"נו?מה את רוצה להיות?"
"מכשפה רעה!" עניתי לה.
"מכשפה רעה?" צחקה אורה " אין בעיה עם מכשפות רעות! ניתן לך כמה סמרטוטים וכמה שערות מראפיה,תדביקי לך אף ארוך,קחי לך מטאטא ביד ומיד תהיי מכשפה מושלמת!".
התעודדתי קצת ובחרתי יחד עם אורה כמה שמלות קרועות.מצאנו בפינה פאה נוכרית עשויה מראפיה כתומה.שמתי אותה על ראשי והסתכלתי בראי:המראה  היה באמת מחריד.
עכשיו לא נותר לי אלא להכין לי אף ארוך.
המורה שלי  עזרה לי. לקחתי גוש חמר,עשיתי ממנו צורה של אף חלול. בחלל הזה הדבקתי ניירות מעורבבים עם דבק-שקדים. כאשר הניירות התייבשו הוצאתי אותם והאף היה מוכן לצביעה. צבעתי אותו באדום לוהט והרכבתי  אותו על האף האמיתי שלי. הסתכלתי בראי וראיתי שאני "מכשפה רעה" לגמרי לא רעה.




ההכנות לחג הפורים היו בעיצומן.ימים אחדים לפני החג עלה מהמטבח ניחוח מגרה של אוזן-המן.אי אפשר היה לעבור במטבח בלי שהריח הזה ייספג בתוכך ויעלה ריר על שפתיך.היו שניסו מזלם וביקשו רק לטעום אוזן-המן אחת,אבל האופות עמדו על המשמר ורק המקורבים ביותר זכו בטעימה.
ביום החג זרחה השמש.שמחנו לקראתה,כי על פי התוכנית צריכה הייתה להתקיים תהלוכה שתסתיים בחדר האוכל,שם ייערך נשף מיוחד לילדים.
על מיטתו של כל ילד מונחת הייתה חבילה.בחבילה היו בגדי התחפושת בשביל התהלוכה והנשף.
כבר בשעות הבוקר התחילו ילדים אחדים לפרק בקוצר רוח את חבילתם ולהתחפש בבגדים שלהם.ואילו האחרים,בעלי הסבלנות,רצו להפתיע,ועד הרגע האחרון לא נגעו בחבילה.


יום שני, 11 בדצמבר 2017

עשרת הימים הנוראים - על הקייטנות שחווינו בילדותנו


עשרת הימים הנוראים !!??


כתבה עופרה בריל

בקיבוץ של פעם היה משהו שקשה להסבירו ,בדאגה לימי החופש של החברים..
כאילו התנצלות שכזו – אמנם אנחנו מעבידים אותך קשה , אבל דואגים לימי חופשה וימי הבראה בצורה הצודקת ביותר שאפשר.
בידי ועדת חברים הייתה רשימה של כול חברי הקיבוץ. שהגיע התור של מי מהחברים לצאת להבראה הוא היה מקבל פתק ואפילו עזרה מהקיבוץ במצרכים בסיסיים , או תשלום עבור בית מלון.
בתנועת הקיבוץ הארצי אפיל הגדילו לעשות כאשר  החליטו  לרכוש נדל"ן מאוד יקר בנתניה, בית מלון לחברי הקיבוצים. לבוא לבית המלון של הקיבוץ הארצי בנתניה זו הייתה גאווה גדולה בייחוד לנו העין השופטים ששתיים ממנהלות המקום היו חברות קיבוצנו. 
לא פעם בכנסים חשובים , פגשת שם את נכבדי התנועה. 
ובכלל זה היה מלון עם יוקרה ששמו הלך לפניו. אמרו שהאוכל שם היה הכי טוב מכול המלונות בנתניה.


אותנו הילדים שלחו להבראה בטנטורה.
אל יהיה הדבר קל בעיניכם , להוציא 150 ילד מהקיבוץ לבילוי על שפת הים , לא ליום אחד,  אלא לעשרה ימים.
ההתארגנות בבית לפני ימי ההבראה  הייתה דומה למבצע צבאי. נוסף למחנכים והמטפלות של כול קבוצה , נוספו מלווים מחברת הנוער ומכיתות הבוגרות שבמוסד. 
היו כאלה שכבר התגייסו לצבא. להם היה הכיף כפול ומכופל , עשרה ימי נופש שהקיבוץ דרש לשחררם מהצבא .
ההתרגשות שלפני היציאה דבקה בכולנו , כול אחד מאיתנו הכין לעצמו תיק קטן עם חפצים שיקרים לו, חפץ למיטה , אולר, פנס , חלילית , או מפוחית פה. הועמסנו על שתי משאיות גדולות. שורות של ספסלים סודרו על המשאית ואנו התיישבנו והעיניים נצצו , מוכנים ליציאה מהתחום הכול כך מוכר לנו  - הקיבוץ.
לאחר נפתולי הדרך סוף סוף הגענו לחוף הים בטנטורה.
מראה הים הפתוח הכה בנו בסנוורים, מרחבים פתוחים של מים , אפשרויות בלתי מוגבלות..
בקיבוץ הורגלנו לבריכה שהיו בה קירות מזופתים בזפת - תחומים מאוד מוגבלים הכרנו את הגבולות , שהם הגבולות שלנו .
באותם ימים בחוף טנטורה היו כמה חושות ערביות מוזנחות שהושכרו על ידי יזמיים חכמים לועדת החינוך הקיבוצית שלנו.
קיבלנו בית ערבי רב ממדים ונטוש , מיטה נגעה במיטה, החום בפנים היה כבד, הסירחון עוד יותר. סביבנו התעופפו דבורים ודבורים. מי שלא חווה עקיצה מדבור לא מבין את הכאב הנורא. כול ניסיון להעמיד בחוץ שולחן ולפתוח אבטיח כדי לחלק לילדים חתיכה מהדבר המתוק והנפלא הזה, נתקל בעדת דבורים שמשום מקום עטו על המתיקות הזו.
באותם שנים מושב דור היה בהקמה, בצעדיו הראשונים, חבורות הזויות של אנשים היו מתקבצות על החוף ושרות עם גיטרות ולעיתים ממש ליד חדר השינה שלנו  , בילו אנשים תועים בשתייה לאורך כול הלילה, ומי יעז להשתיק שיכור בלילה חמסיני.
היום בקייטנה היה מובנה בצורה הטובה ביותר.
בבוקר התעמלות לכולם, אף אחד לא נשאר במיטה !!
ארוחת בוקר הייתה מזינה במיוחד , ביצה קשה , חצי אשכולית עם סוכר ולחמנייה.
מהבוקר עד הצהרים היינו בים.

שחינו שיחקנו והשמש עשתה בנו שמות. אלה הרגישים ביותר , ממש נכוו כאשר כול הגב והראש היו מצולקים בשלפוחיות חום. (מי הכיר אז את הסכנות שבחשיפה לשמש ?? )
המדריכים שלנו הגדילו לעשות והביאו מענף התובלה פנימיות של צמיגים מאוטו  -משא, פנימיות ענקיות מנופחות  , שהילדים היו צפים עליהם במי הים ונהנים מחוויית השהייה הממושכת במים.
באחד הימים אני ועוד ילדה החלטנו לבלות על פנימייה שכזו.הכיף היה גדול, אתה שוכב על הפנימייה בתוך הגלגל והמים סוחפים אותך בלי שתעשה דבר כדי להשיט את הדבר הגדול הזה ..
.והפנימייה שלנו החלה  להיסחף ולהיסחף והנה אנחנו מתרחקות מהחוף ואין לנו שליטה על הדבר הגדול הזה.. שתי ילדות קטנות נישאות על הפנימייה ולא יכולות לעשות דבר..
למזלי הגדול ולמזלה של חברתי לפנימייה ,  אימא שלי – חוה - הייתה על החוף ובחוש מיוחד של אמהות , היא הרגישה שמשהו שם לא בסדר. מיד נשלחה חבורת בחורים חסונים למרדף אחר הפנימייה , הבחורים פשטו ידיים וסחבו אותנו בחזרה לחוף. השיעור היה מאלף, לא חזרנו יותר לניסיונות שכאלה .

ימי הקייטנה התארכו, מים מתוקים לשטיפה אחרי הים היה קשה למצוא ולעיתים נשארנו עם המליחות כול היום.
חוף טנטורה  היה ידוע באיים שלו- בייחוד אי הציפורים. אי הציפורים היה יעד לטיולים רגליים, והיו כאלה שהגיעו אליו בשחייה . האי נשאר עד היום כמעט בבתוליו  כי לא רבים ביקרו בו.
אי הציפורים נקרא על שם היונים הרבות שקיננו בו. הוזהרנו מראש לא להקים רעש בביקור במרחבי האי- רבות מהן קיננו וגוזלים רכים היו מתחת לפלומות שלהן.
ההתנסות בשחייה בים הייתה מאוד מיוחדת עבורנו . ההרגל להיות במי הבריכה עשה אותנו מפונקים. 
הים זו הייתה בריכה שאין לה סוף ויש בה הרבה מים מלוחים שאנחנו שותים מדי פעם. הים לא פעם היה מתעתע בנו , לא פעם היית שוחה במים רדודים מנסה לעמוד על רגליך ופתאום משום מקום ,  אתה צונח לבור קטן שנחפר בים ואתה לא ראית אותו.

 והפה מתמלא במי הים המלוחים ואתה מפרפר עם הידיים כדי להחזיק את הגוף ולא לרדת למטה.

באחד הימים כולנו קיבלנו הרעלת קיבה, משהו באוכל, משהו בחדרי השינה יצר אנדרלמוסיה שלמה של ילדים שרצים לשירותים שהיו בור סופג בחולות טנטורה.
אפילו המצוקה הזו , לא גרמה למדריכים שלנו  להרים ידיים ולחזור הביתה, נשארו עוד יומיים לסיום הקייטנה.

בערב האחרון ישבנו וערכנו מסיבת סיום הקייטנה על אחד  האיים הקסומים שהיו  בטנטורה . הדלקנו אש ושרנו כמו שושנה דמארי ששרה באותם ימים  את השיר שהרעיד לבבות.....
"הביתה, הביתה, הביתה הביתה..."


יום שישי, 8 בדצמבר 2017

סוכר גביש - סיפור ילדות על נשיכה וטיפול נגד כלבת (ההיסטוריה חוזרת)






סוכר גביש

עופרה בריל-קיבוץ עין השופט
(מהווי גידול הצאן בקיבוצנו)
הריח של דיר הכבשים שלנו,הזכיר לי תמיד חמימות של בית.כאשר מתקרבים אל הדיר,חובק אותך ריח כבשים ומושך להיכנס.ואכן,כבר בילדותי נמשכתי לדיר כבחבלי קסם.תמיד היה מעניין לבקר שם:בכל יום נוספו טלאים חדשים.
בכל עונה בשנה היה אירוע מרתק אחר מתרחש בדיר,ובראש וראשונה-עונת הגז,שהייתה העונה בה"א הידיעה לכל הקיבוץ. כולם היו באים לראות כיצד הגברים החסונים נאבקים עם הכבשים,קושרים את רגליהן זו לזו ומשכיבים את הכבשה על שולחן,כאשר זו נאבקת בכל כוחותיה להימלט מהמקום.
אחרי שהכבשה נכנעת ושוכבת רגועה. מתחיל הגז עצמו. בתחילה נוטלים את מגזזת הצמר-שהיא פשוט זוג מספריים גדולים וגוזזים את השכבה העליונה של צמר הכבשה. אחר-כך,בעזרת מכשיר גילוח חשמלי,עוברים ביד אמונה על כל גופה של הכבשה ומורידים שכבות-שכבות של צמר. לבסוף יוצאת הכבשה עירומה כביום היוולדה,גופה צנום וכולה כאילו מבוישת.
אחרי הגז היו הכבשים מצטופפות אחת ליד חברתה כדי להתחמם.ואילו הגוזזים היו זוקפים גב,ומתמתחים בתחושת רווחה.
כשנגמר הגז צריך לטבול את הכבשים בתמיסה שתחטא אותן מהפרעושים והקרציות,הנדבקים לגופן ומוצצים את דמן.ליד הדיר הייתה תעלה ארוכה מלאה בתמיסה מהולה במים והכבשים היו צריכות לעבור בשחייה לכל אורך התעלה. בהגיען לשפת התעלה יצאו שטופות מים,רועדות מקור,מנערות את גופן מטיפות המים ומחפשות את קרני השמש כדי להתייבש.

גז הצאן בדיר עין השופט - שנות הארבעים


בערב היו מארגנים "קומזיץ" עם בשר טלה של שיפודים,לכל עובדי הדיר ולאלה שהתנדבו לעזור בגז.
האירוע המרתק ביותר בדיר היה בעונת ההמלטות.בעונה זו היה הרועה שב מן המרעה עם הכבשים לדיר,כשעל כתפיו טלה-או לעיתים שניים,תאומים...ולפתע כל הדיר מתמלא בפעייה אחת גדולה.
את הטלאים בני-יומם עם אמותיהם היו מפרידים משאר העדר.אימא-כבשה,עטיניה גדושים 
חלב,מכוונת את פטמות העטינים לפיו המגשש של הטלה הקטן וזה יונק בתאוותנות ומוצץ את העטין עד תומו.
בימים שכאלה היה הדיר למקום המושך ביותר לבילוי של אחר- הצהרים.
ילדים פעוטים עם הוריהם היו באים ליהנות מבילוי משותף עם הטלאים הרכים.כל ילד "אימץ" לו טלה,קרא לו בשם ובביקור היומיומי,היה מחפש את הטלה "שלו".
אני אהבתי את הדיר באופן מיוחד:גם משום שאהבתי בעלי-חיים,וגם מפני שאימא שלי עבדה בענף הצאן.באותם ימים הקימו תעשיית ברינזה (גבינת צאן) ליד הדיר:מחלב הכבשים והעזים הכינו חברות מהקיבוץ גבינה טעימה ומשובחת.
אני אהבתי את הקצוות של קוביות הברינזה:הם היו קשים וטעימים במיוחד.
עד מהרה הפך הדיר בשבילי ל"בית" שני.הייתי באה כמעט כל יום לטעום קצת מהברינזה,למלא תערובת בפחים ולפזר לכבשים,לעזור לרועים להיניק  טלאים-שנותרו בלא אימא-מבקבוקי חלב,ואחרון אחרון חביב-לבקר את גורי,הכלב של הדיר.
גורי היה כלב זאב מטופח,כלב שמירה,שתפקידו המיוחד –לעזור לרועה לרכז את העדר בצאתו למרעה:
כאשר כבשה או שתיים היו מחפשות להן מקום מרעה אחר ומתרחקות מהעדר,היה גורי הפיקח מזנק לעברן בנביחות רמות ומחזירן תוך כמה דקות לעדר.
מלונתו של גורי הייתה בקרבת הדיר,הוא עצמו היה קשור בחבל ליתד סמוך למלונה.רוב הילדים פחדו מגורי,בגלל גודלו ובגלל נביחותיו הרמות,אבל אני אהבתי אותו.ראיתי בו חבר טוב.לא פעם התקרבתי לגורי,חיבקתי אותו והוא היה מלקק את פני.
באחד הימים,בשעות אחר-הצהרים,באתי כהרגלי לבקר בדיר. אחרי שסיירתי בכל התאים וביקרתי אצל הטלאים החדשים,שמתי פעמי למלונה של גורי. והנה, ברגע שהגעתי לטווח הגישה שלו-התנפל עלי הכלב ונעץ את שיניו בזרועי.

גורי ואיבי גולן במרעה - שנות הארבעים


מובן שנבהלתי מאוד.התחלתי לצרוח מכאב וברחתי מן הדיר.שלשה אנשים שהיו שם במקרה,רצו אלי בבהלה גדולה:"מה קרה?"שאלו בהתרגשות.
מרוב בכי ועלבון לא יכולתי לדבר.לא האמנתי שגורי ינשוך אותי!הראיתי להם את הזרוע עם סימני השיניים שלו,ואף הם לא האמינו למראה עיניהם."מה?" התפלאו."גורי נשך אותך?" אחד מהם נטל אותי בזרועותיו והלך מהר למרפאה.
החובשת במרפאה שמרה על קור רוח."קודם כל תוריד את הילדה", אמרה לבחור שהביא אותי והיה נרגש מאוד "נראה מה קרה".היא בדקה את ידי ואמרה במתינות רבה:"אני רואה שהילדה קיבלה נשיכה.אתה מכיר את הכלב?" פנתה אל הבחור."בטח! "ענה לה בהתרגשות" זה גורי של הדיר!"
" נו" המשיכה החובשת לשאול "ובדרך כלל הכלב הזה נושך?"
"מה פתאום?" הזדרז הבחור והשיב" בדרך כלל הוא שקט כמו כבשה."
"אם ככה,נצטרך להוציא את הכלב מכאן ולהעבירו להסתכלות,בתחנה של משרד החקלאות שבעפולה" פסקה החובשת."ומוטב שתדאג לעשות זאת מיד.כי אם יש לכלב מחלת כלבת-אסור שיישאר פה אפילו יום אחד נוסף..."
הבחור מלמל משהו על כך שילך להשיג רכב..ונעלם משם במהירות.
בינתיים הוזעקו הורי למרפאה,אך החובשת הרגיעה אותם:"שום דבר נורא לא קרה.בסך הכול הילדה קיבלה נשיכה!עכשיו נחטא את המקום,נשים תחבושת ובערב ניגש לרופא לשאול מה אפשר לעשות."
בערב הייתה קבלת חולים אצל הרופא במרפאה. שלוש פעמים בשבוע היה הרופא בא לביקור בקיבוצנו.הוא היה בא מאוחר,אחרי שגמר לסייר בכל קיבוצי האזור. הרופא היה "יקה" ,קפדן מאוד בלבושו והכיר כל חבר בקיבוץ על פי המחלות שלו. כאשר היה פוגש חברה במדרכה היה שואל "נו?מה שלום מיץ הקיבה?" בנימה מבודחת,כמובן....

בערב ,מקום הנשיכה כבר כאב לי פחות.ישבתי בחדר ההמתנה חוששת ודאוגה.כשהרופא קרא לי להיכנס,הרגלים רעדו לי קצת.הוא לבש חלוק לבן,ועל צווארו היה תלוי סטטוסקופ (מכשיר לשמיעת פעימות הלב).
"אך סו הילדה שקיבלה נשיכה?" שאל הרופא את החובשת במבטא "יקי" טיפוסי.אימא שלי והחובשת מיהרו להשיב:"כן,זו הילדה..."
"אז בואי ילדה טובה,נראה מה הכלב עשה לך.."ולאט לאט הוריד את התחבושת . כאשר נתגלתה הזרוע , ראיתי בפעם הראשונה את סימני השיניים ברורים לגמרי,על רקע הזרוע שהפכה כחולה במקום הנשיכה.הרופא התבונן ממושכות בזרוע הפגועה ואחר אמר לחובשת:"אנחנו צריכים לתת לילדה עשרים ואחת זריקות בבטן נגד כלבת."
אימא שלי החווירה.אני שלחתי מבטים מבוהלים סביב החדר-מהרופא לחובשת,מהחובשת לרופא.הבנתי שאצטרך לקבל טיפול רציני,אבל לא הבנתי בדיוק במה זה כרוך.
"עכשיו ילדה" אמר הרופא" את מקבלת זריקה בבטן.כל יום תבואי לפה ואני נותן זריקה בבטן.אם את ילדה טובה ולא בוכה,אני נותן סוכר גביש."
החובשת הוציאה מכלי החיטוי מזרק גדול ותקעה בו מחט.הרופא לקח בקבוק ושאב למזרק את תוכנו.אני עצמתי עיניים ונדבקתי לאימא שלי.
הרופא אחז בי בידו הרכה" לא לפחד ילדה,רק זריקה,תראי שלא כואב.."
ונעץ את המחט בבטן שלי.הדקירה כאבה,אבל באמת לא כל כך נורא.
הרופא חייך אלי" נו?את רואה כבר גמרנו.."
התאפקתי בכל הכוח לא לבכות.הרופא היה מרוצה מהתנהגותי ונטל מתוך קופסה גביש של סוכר.
באותם ימים נחשבו גבישי הסוכר למעדן מלכים.כאשר באו אורחים מהעיר לבקר אותנו,המתנה הטובה ביותר שיכלו להביא לנו היו אותם גבישי סוכר בקופסה.האורחים היו נוטלים גביש כזה,מוצצים אותו לאט לאט וממתיקים במציצות אלה את התה.
אחרי אותה זריקה ראשונה,הייתי באה כל יום למרפאה.לפעמים לבד לפעמים עם המטפלת ולפעמים עם ההורים.כל יום נוספה בבטן שלי עוד זריקה נגד כלבת.עשרים ואחת זריקות!
כאשר הגיע הרופא למספר עשרים,כבר כמעט שלא נמצא מקום לדקור בבטן שלי,שהתמלאה חורים קטנים.אבל אחרי כל זריקה-קבלתי סוכר-גביש,והאמינו לי,זה היה כדאי...
את "גורי" שלנו בדקו ומצאו שאין לו שום סימני מחלה. קשה היה להסביר למה בדיוק התחשק לו לנשוך אותי.אולי כעס על מישהו אחר והוציא את כעסו עלי,ואולי סתם היה לו מצב רוח לא טוב באותו יום,כמו שקורה לעתים גם לנו.אך החברים כבר לא רצו להסתכן בעוד נשיכה,והעבירו את גורי למשטרה,שישמש שם בתור כלב משטרה. ולי נשארו זיכרונות מכל הסיפור בצורת בטן מחוררת וכואבת,סימן על הזרוע ובפה טעם מתוק של סוכר- גביש.

איבי גולן ויגאל וילפנד מבקרים את האיילים




מתכון של פעם...

כיצד היו מכינים גבינת ברינזה?
ובכן,אחרי החליבה היו מכניסים את החלב לדוד-נחושת (שהכיל שלושה כדים) מחוממים בעזרת פרימוס עד לחום של 30 מעלות ומוסיפים כמות קטנה של פפסין (חומר המסייע לחלב להתקרש מהר יותר.)
כעבור שעה וחצי,כשהחלב כבר קרוש,מקררים אותו ושופכים לסדינים,הפרושים בתוך ארגזים. על הסדינים שמים משקולות,לסחוט את הנוזלים מן החלב. מתחת למשקולות היו קרשים מסומנים ב-"ת"-שהיה הסימון של תנובה. כך,כאשר הגבינה הייתה מתקשה,נשאר עליה הסימן " ת ".
אחרי לילה אחד הגבינה הייתה מוכנה. אז היו חותכים אותה לקוביות ושמים בכדים עם מי מלח.מי המלח היו מקשים את הגבינה עוד יותר וממליחים אותה.

האוטו הירוק מגבת שהביא ביצים וחלב







יום שני, 4 בדצמבר 2017

לישון על עכבר - סיפור על זיכרון ילדות - להורי היקרים

משה בריל

חוה שמושקו - בריל


לישון על עכבר   / עפרה בריל

להורי חוה ומשה בריל
אחת הבעיות הקשות של האדם זה למצוא מנוחה ונחלה במזרון. במשך היום הוא מתרוצץ ומוציא את נשמתו בעבודה, ואחר כך בבילוי עם הילדים, ובהגיע שנת הלילה - כל גופו משווע למיטה ולמזרון שירגיעו אותו וייקחו אותו למחוזות השינה הטובה.
גם בשנים הראשונות של הקיבוץ הייתה כמיהה גדולה למיטה נוחה ולמזרון טוב, אך לצערם של החברים, הכול היה בראשיתי - וכך גם המזרון והמיטה.
בתקופת חדרה, בכל יום שישי, הוציאו את כלי המיטה והמזרון, ועשו חיטוי מאסיבי נגד פשפשים.

בכול יום שישי היית יכול לעבור בין הצריפים ולראות ערימות של מזרונים, כריות ומצעים אחרים, שכובים בשמש מרוססים בדי.די.טי.
כאשר לא יצאה שמש, עשו את החיטוי בתוך הצריף, והריח נשאר למשך כול השבוע.

בחדרה מרססים בדי די טי


המעבר לקיבוץ ותחילת ההתיישבות, לא שינו בהרבה את סוג המזרון ומיטת הקפיצים. לא פעם מצאו עצמם החברים שוכבים על חצי מזרון, ואילו החצי השני נשאר למרגלות ראשם.
המזרונים מולאו בעשב ים. לא תמיד ממלאי המזרונים עשו את עבודתם נאמנה, והמזרון מולא רק בחציו או בשכבה דקה מדי, ומקבלי המזרונים חוו לילות קשים ללא שינה.
בחלוף הזמן, נמצא מחסן בקיבוץ בו אוחסן עשב הים, וכל חבר יכול היה לגשת ולמלא את המזרון בעשב ים חדש.
משפחתי גרה בבית הקומותיים. ראשית הבנייה בעין השופט הייתה להבטיח את בטחון החברים. לשם כך נבנו שני בתי קומתיים, מגדל מים, ששימש גם לשמירה ובית ילדים, המשמש היום כמועדון לחבר.
בתי הקומתיים נבנו בסגנון הבאוהוז, משהו חדשני מאוד באותם ימים. משפחתנו גרה בקומה השנייה. כדי להגיע לחדרנו, היינו צריכים לטפס במדרגות, או שהיו ילדים שטיפסו על עץ ענק שנשתל ממש ליד הבית - וענפיו השתרגו לתוך המרפסת.
בבית הקומתיים התגוררו שמונה משפחות. החדר של הורי היה בקצה הצפוני. דירי הבית ניהלו חיי חברה אינטימיים מאוד, כמו שאומרים: זר לא יבין זאת. אבא שלי עבד בבית חרושת לברגים, אימא הייתה מטפלת של קבוצת "רקפת ", ובנוסף - הוכתרה גם כצחקנית של הקיבוץ.. בין השכנים של הורי היו רבצ'ה, האקונומית של הקיבוץ, סיומקה, המסגר, מישה, שעבד בפלחה וניגן על כינור, ורחל (קשטן) שידעה לשיר יפה, מלכה וטוביה שילוני... ועוד.

בית הקומותיים בשנות השמונים


מלכה הייתה מסוג האנשים שאהבו למתוח את החברים, לעשות קצת צחוקים.יום אחד, מצאו הורי על דלת חדרם פתק, בו הוזמנו לקומזיץ, שיערך על גג הבית בשעה שמונה בערב.אף דייר מהבית לא הלך באותו ערב לארוחת הערב, כולם הוזמנו לקומזיץ ושמרו על בטן ריקה לקליטת האוכל הטוב שיוגש . בשמונה בערב החלו השכנים עולים, אחד אחרי השני, בסולם לגג הבית. האווירה הייתה בשמים, מישה הביא את האקורדיון והחברים החלו לשיר שירי מולדת. כאשר הגיע זמן האוכל, שמעת מכל עבר קרקורי בטן של אנשים רעבים. מלכה החלה להגיש על צלחת ענקית נקיקים בשרניים. לכל אחד מנה. החברים התחילו לחתוך את הנקניק ומשום מה הנקניק לא נחתך.כאשר סוף סוף הסכין חדר לנקניק - התברר שזו גרב ממולאת בבד.קשה לתאר את גודל האכזבה וגודל הכעס שהפנו כלפי מלכה... אבל אז התחילה אימא שלי חוה לצחוק... והצחוק שלה היה כל כך מדבק - שאף אחד כבר לא כעס אלא כולם צחקו עד כלות.. מלכה יצאה מהמתיחה הזו בזול..אחרי שעברנו לגור בבית הקומתיים, התחילו מאחורי הבית רעשים של בנייה חדשה. היה צורך דחוף לבנות מועדון – כיתה לחברת הנוער, ומצאו לנכון לבנותו מאחורי בית הקומתיים, שהיה במשך זמן גבול הקיבוץ.בבניית מועדון הנוער שיתפו גם את ילדי חברת הנוער. הרעיון המקורי היה לבנות את הבית נמוך מאוד, כך שהגג שלו יהווה גם במה להצגות וחברי הקיבוץ יוכלו לשבת על הדשא שיישתל ליד המועדון ולחזות בהצגה.וכך היה. המועדון נבנה וחברי הקיבוץ באו בהמוניהם לראות תיאטרון על הגג של המועדון. מיטב ההצגות הועלו על גג המועדון. אחת מהן זכורה לי לטוב, כי פשוט התגנבנו לדשא וראינו חלק ממנה – 'מותו של סוכן'.אני הייתי הילדה היחידה והמאושרת שיכלה לעמוד בחלון החדר של ההורים ולהקשיב לקולות הבוקעים מגג המועדון. לעיתים הייתי כל כך מרותקת, ששעת ההליכה לבית הילדים נשכחה ממני - ונשארתי להקשיב. ההורים במילא לא היו - הם ישבו על הדשא והאזינו לקולות השחקנים.

כיתת המועדון שהפכה לבימת הצגות


כאשר גמרו ללמד במועדון, מצאו לכיתות ייעוד אחר, והמקום הפך למוזיאון ארכיאולוגי של הקיבוץ. הממצאים היו כל כך מיוחדים, שבנו בשבילם ארונות מעץ עבורם, ושמעון אבידן ושלמה קורץ היו שומרים מכל משמר על החפצים העדינים.
אחרי שנים רבות של שימוש בגג המועדון, החלו להסתמן סימני עייפות בגג. הוא נהפך מסוכן לכל מי שהיה מתחתיו.
יום אחד בא בולדוזר ענק וסחף איתו את המועדון-מוזיאון. את כל הממצאים במוזיאון העבירו לבית מוהיל. חוזרים לבית הקומתיים. אווירה מיוחדת הייתה בבית בין השכנים, אוירה של שותפות ורצון לעזור האחד לשני. בייחוד היה צורך בעזרה כאשר אימא שלנו הכינה עוגה. אחד המבצעים הקשים ביותר לעקרת בית באותם שנים היה להכין עוגה. כל הפרסטיז'ה של האישה נפלה על: איך תצא העוגה?
סיר הפלא חומם על הפתילייה והמתח היה רב - תעלה או לא תעלה?
כשהעוגה הצליחה - לא הייתה אישה מאושרת מאימא שלי.


כשההורים ציפו לאורחים, התרגשות הייתה גדולה.
החדר הקטן נשטף, מהארון הוצאו מפה וכוסות מיוחדים. כיבוד של עוגה היה משהו שרואים רק בסרטים..
כאשר האורחים היו עוזבים את הבית, התחלת להרגיש את נפילת המתח. התפנה זמן לילדים.
כאמור, ההורים היו צריכים לדאוג כל שנה למלא את המזרונים בעשב ים כדי שאפשר יהיה לישון עליהם.
מדי שנה הוחזק במחסן מיוחד עשב ים וכל אחד יכול היה לגשת ולדחוס עוד ועוד מהעשב הזה לתוך המזרון.
יום אחד הייתה צחנה נוראה בחדר של ההורים. אבא החל לחפש בכל הפינות מה גורם לריח הנורא הזה. שום דבר לא התגלה. אימא שטפה את החדר שוב ושוב - אך הריח המשיך להכות בהם. כמו במשחק חם-קר קר-חם, התחילו הורי להריח כל חפץ שהיה בחדר - עד שהגיעו למזרון - אז הריח היה בלתי נסבל.
אבא שלי משה החליט לעשות מעשה, לקח את המזרון למרפסת - ולפתע הריח בחדר נעלם. הוא החל לפרום את המזרון, ולפתע צעק, כמו שצעק, על פי האגדה, ארכימדס שיצא מהאמבטיה "אוי... מצאתי! יש פה עכבר מת!"
אימא שלי הפעם לא צחקה אלא החווירה. במשפט ייאוש אמרה: "אני לא מאמינה שישנתי כל הרבה זמן על עכבר מת!"..
העכבר הוצא ברוב כבוד מהמזרון ונזרק לאשפה. אבל ההורים כבר לא יכלו יותר לישון על המזרון הזה ובקשו מוועדת חברים החלפה. האישור ניתן והם קיבלו מזרון חדש.