יום שישי, 27 ביולי 2018

אל הבארות - כתבה עדנה קרמר




צמד הפרדות של הקיבוץ בשנות הארבעים

אל הבארות
כתבה עדנה קרמר
הופיע בקובץ "תנו לחיות לחיות" - 1987

ערמון, בנה של הסוסה הלבנה עדינה, תמיד נראה בעיניי כסוס אביר מאגדה. 
רגליים דקות וארוכות היו לו, רעמה חלקה ומבריקה ופרווה חומה שבשמש ממש נצצה. כולם ידעו שערמון הוא סוס שקט ונוח. בעיניים שלו אפשר היה לראות שהוא גם חכם. כשדחפתי לפיו חתיכות חרובים שביררתי מתוך התערובת, היה לועס בתיאבון ונושף עלי נשימות חמות. ערמון הכיר אותי הכי טוב מכל הילדים והבין כל מה שאמרתי לו.
בשעת אחר-הצהריים אחת רכבתי עם אבא ברל על גבו של ערמון אל בארות המים. השמש הייתה קרובה לגגות קיבוץ דליה כשירדנו בדרך המובילה להר הסיד. בדרך היו לאבא תמיד אוצר של סיפורים - על הפרוז'קטור בג'וערה, על כאב הבטן של מוכתר כפריין, על התן המשוגע ועוד. לפעמים היו גם שירים מצחיקים שאפשר ללמד אחר-כך את הילדים - "תום איש חופים",  "ובראש הולך התיש", "פז כולה רז כולה" ועוד. הסיפורים והשירים קולחים ושעטות ערמון מלוות אותנו בקצב קל.
ערמון הכיר היטב את הדרך וכלל לא הצטרכנו לכוון אותו. משני צדי הדרך נעו גלים גלים של שבלים. שדרת הברושים שבקצה השדה הלכה והתקרבה ומעליה התרוממה גבעת ג'וערה. כשעלינו למעבר הסיד חשבתי שאם יישאר לנו זמן נלך לחרוט ציורים בסלע. הקיר הלבן והפריך היה כבר מלא ציורים ושמות של ילדים מכל הטיולים שלנו.

הגענו לבאר. אבא קשר את ערמון לעמוד הגדר ונכנסנו פנימה. משאבת הדינמו נראתה באפלולית כמו חיה ענקית נוהמת. סובבנו יחד את השיבר הגדול שהתחיל לנוע על צירו יותר ויותר מהר, עד שרעד ונקש מתחת לידיים מעוצמת המים הזורמים.
גמרנו ויצאנו לבאר השנייה, בדרך התלולה שיורדת לבוסתן הקטן. פחדתי שערמון יחליק וייפול במדרון וחשבתי שאולי כדאי לי לרוץ למטה ברגל. אבל ערמון היה זהיר ומנוסה והגענו בשלום.
כאן, למטה הקדים הערב לרדת והבאר כולה הייתה מוצלת. אבא קפץ מגב הסוס וקרא גם לי להצטרף אליו. לא רציתי לרדת ואמרתי:
- אני אשאר על ערמון ואחכה לך בחוץ.
- ומי יעזור לי לסובב את השיבר?
- אתה תסובב לבד ואני אשמור על ערמון.
- אז בואי למטה, רדי מהסוס ונקשור אותו. תוכלי לחכות לידו.
-        אני יכולה לחכות על הגב שלו- התעקשתי.
אבא מיהר כדי שנספיק לחזור לפני שהחושך ישיג אותנו. הוא השחיל בחיפזון את המושכות סביב צינור הברז ואמר: "שמרי על עצמך תיכף אצא". נשארתי לבדי על גב ערמון.
נעים להפליג בדמיונות בשעת דמדומים כשהבאר נראית מכושפת. ערמון כבר לא היה סתם סוס מהאורווה שלנו, אלא סוס אביר מאגדה ואני רוכבת על גבו לסלע הסיד שנהפך לארמון לבן...
לפתע נקטע החלום מקול צהלת סוסים שנשמע מרחוק. ערמון נדרך בבת-אחת. בקושי הספקתי להבחין מעבר לשדות בסוסה הלבנה עדינה וכבר ענה לה ערמון בקול צהלה, ניתק את המושכות ופרץ קדימה.
צעקתי מרוב פחד: "אבא בוא מהר! ערמון, עצור!!!" אך הסוס המשיך לדהור בדילוגים גבוהים שהקפיצו אותי על גבו. נאחזתי באוכף בכל הכוח וצעקתי. הדהרות הרמות הגלישו אותי לצד. ניסיתי לחבק את האוכף, את הסוס, ופתאום דילוג גבוה ו..הופ! נפלתי על הארץ ופני כבושים באדמה.
כמו מבעד לערפל שמעתי שעטות סוסים וצעקות: "מה קרה לילדה? ", "איפה היא?"
"תפוס את ערמון"...

זאב טל על הסוסה ליד האורווה בשנות הארבעים


מישהו הרים אותי והתחיל לנקות בעדינות את פניי החבולים. היה זה איסקה שהגיע אלי ראשון, רכוב על עדינה. מהצד השני הגיע אבא בריצה מבוהלת. איסקה הרגיע אותו :"למזלה נפלה על שדה חרוש.." בדקו אותי מכל עבר לראות אם אין פצע אנוש או שבר ".
"הילדה יצאה בחסד, הרבה שריטות ושפשופים, אך אין מה לדאוג "- המשיך איסקה להרגיע.
עיניי זלגו דמעות. "נו, די לבכות" ניחמו אותי, "נחזור לבאר. יש שם מים, נשטוף את הדם והכול יעבור".
אבל אני לא יכולתי לכבוש את הבכי. בכי של כאב ויותר מכך של עלבון. אסור היה לערמון לברוח ככה. הוא ידע שאני יושבת עליו לבד. 
ראיתי את ערמון עומד בשקט ליד עדינה אימו וסירבתי לעלות על גבו. איסקה עלה על ערמון ואבא הרכיב אותי על עדינה חזרה לבאר. המים הצוננים קצת צרבו וקצת נעמו לי, אבל הדמעות לא פסקו. איך סוס גדול כזה לא יודע להתאפק כשהוא רואה את אימא שלו? אני אף פעם אל ארכב עליו, לא אטפל בו ולא אתן לו חרובים!!!!
היה כבר חשוך וקריר. רכבנו חזרה בדרך העולה הביתה לקיבוץ. משדרת הברושים נשארה רק שורה של צללים אפלים והשיבולים היו ים של חושך. מרחוק יללו תנים ומולנו נצצו אורות הקיבוץ. הגענו.
איסקה נשאר להתיר את הסוסים ואבא לקח אותי לצריף המרפאה, שם האחות ציירה על פני ביוד. חבר אחד צחק ואמר שאני נראית כמו ציור מקושקש או כמו מפה גיאוגרפית. התביישתי ללכת עם הפנים המקושקשים לבית-הילדים. כולם יצחקו והכול בגלל ערמון.
אימא ניסתה לשכנע אותי ללכת לישון, אבל התעקשתי וסירבתי. לבסוף היא אמרה לאבא בצחוק: "אולי נכין לה מסכה שתסתיר את הפנים?". אבא אמר: "לא צריך להכין, יש לה כבר מסכה נהדרת" ובלחש הוסיף: "אם ישאלו אותך יותר מדי שאלות, תגידי שזאת המסכה שלך לפורים". כולנו צחקנו והלכתי לישון.

האורווה והסוסות בשנות הארבעים


עבר שבוע והשריטות שהגלידו העלו קרום דק. בשעת אחר-הצהרים אחת הלכתי לחדר-ההורים. כנראה שהייתי שקועה במחשבות ולפתע מצאתי עצמי בדרך לאורווה. מיד עלו בי רגשות כעס ונקם: "עכשיו אטפל בכל הסוסים ובערמון-לא!". נכנסתי לאורווה והשתדלתי להתעלם מערמון אבל דווקא הוא צהל לקראתי. התאפקתי לא להביט בו ולקטתי חתיכות חרובים מתוך התערבות בשביל הסוסים האחרים. ערמון שוב צהל. הצצתי לעברו וראיתי שהוא מביט בי בעיניים עצובות וטובות. אולי הוא מתחרט? אולי הוא בכלל לא התכוון?
התקרבתי אליו. ערמון הרכין את ראשו ואכל בתיאבון את החרובים מתוך ידי. הרגשתי את נשימתו החמה מלטפת כמו תמיד.
והנה מישהו תפס אותי מאחור והניף אותי על גבו של ערמון. זה היה אבא. 
שוב יצאנו יחד על גב ערמון אל הבארות.

יום שישי, 6 ביולי 2018

הצלופח - כתבה עופרה בריל





הצלופח
כתבה עופרה בריל
מתוך החוברת "תנו לחיות לחיות" - 1987

באותם ימי חופש עליזים היה חם מאוד, אותו חום קיצי לוהט בו לא רוצים לעשות הרבה, אלא להשתכשך במים הקרים בבריכה. אך לצערנו אותם מי בריכה היו דרושים להשקיית המטעים בעונה החרבה, ולנו היו חובות אחרים כילדים בוגרים ונאלצנו מדי פעם לוותר על תענוג זה. אך לא חסרו לנו תענוגות אחרים.
היו לנו משחקי דשא - "שבויים", "מלך מלך חיילים, את מי אתם רוצים?" והיה משחק "שיירמיר". היינו משחקים בערבי הקיץ החמים, כשלא התחשק ללכת בערב לחדר ההורים.
אבל הכיף הגדול ביותר שהיה לנו היו טיולי החופש, חופש במלוא מובן המילה. קבוצת ילדים התארגנה והחליטה לסייר בסביבה מבלי לספר לאף מבוגר. נכון שכעסו עלינו כשחזרנו. בייחוד הורינו שלא הבינו איך "ילדים מבוגרים עושים שטויות כאלו", "שאנחנו יודעים שמסוכן לטייל לבד ",  "ושאם עוד פעם זה יקרה..." הבטחנו אך לא קיימנו כי באותם טיולים הרגשנו עצמאות ובגרות.
באחד מאותם ימים החלטנו לסייר בוואדי עין-סוכר. עשינו שותפות - דובי, אבי, עינת, גילה ואני יגאל. יצאנו בשעות הבוקר כשהשמש לא יקדה והרוח הפיחה משב רוח צונן.
ירדנו בדרך המובילה במורד הברושים דרך "שער הדיר" ועברנו ליד המטע. עינת ראתה שזיפים בשלים והייתה כבר מוכנה לגשת לקטוף, אבל דובי משך בידה ולא נתן לה ללכת לכיוון המטע -  "עינת,מה איתך? עוד לא הספיקו לקטוף פה וכבר את מוכנה להשמיד יבול.." דובי הצדקן (תמיד הוא צודק) אבל עינת לא התכוונה להרבה, רק לכמה.
המשכנו ללכת. עברנו את ג'וערה. ראינו חיילים מטפסים ב"שביל הייסורים" והזיעה נוטפת מהם כקילוחי מים. ידענו שזהו אחד מתרגילי העונש שנותנים להם בגלל עבירות צבאיות.
"אילו אני הייתי המפקד" אמר אבי בעיניים חולמניות "לא הייתי נותן להם עונש כזה".
- "מה יש?" - שאלתי- "בסך הכול ארבעים מטר גובה!"
- "השתגעת, מה אתה מדבר? אתה כבר לא זוכר שמדדנו במקלות? מלמטה עד הגבעה למעלה יש מאה מטר  לפחות", אמר דובי בקול שלא ניתן לערעור.


קבוצת אלומה בגיל הגן



המשכנו בדרכנו שהתפתלה ונכנסה בין שני יערות גדולים. נעשה קריר ונעים. הגענו ל"עין סוכר" והתיישבנו על יד המעין לפיקניק זעיר. בוואדי זרמו מעט מים וטעמם היה ערב לחיך. שיחי פטל הסתירו את הנחל מעין אדם, אך פה ושם התנכל האדם לטבע וחתך מהשיחים, כך שנותרו מקומות חשופים שאפשר היה להשקות בהם עדר כבשים.
גילה ועינת הוציאו מהתרמיל תפוחים ועוגיות. הדלקנו מדורה קטנה, בנינו תנור, דובי הביא בפחית מים מהמעין וחיכינו שהמים ירתחו.
בינתיים ניגשתי לוואדי לטבול את רגלי. חלצתי סנדלים והמים הקרים צרבו בכפות רגלי. לפתע חשתי בזוחל המתפתל בין רגלי. קפצתי ממקומי בזעקה. הילדים באו בריצה - "מה קרה,יגאל?" שאלו כולם במקהלה.
"אני לא יודע, איזה נחש מתפתל במים" עניתי ברעדה.
דובי ניגש קרוב, הסתכל בהרכנת ראש עמוקה - "יו, הביטו, זהו צלופח! עינת,הביאי מהר את הפחית בלי המים".
עינת רצה וצעקה - "אבל המים רותחים, דובי!".
"אין דבר, שפכי אותם" ציווה בקולו, שאין עליו עוררין.
היא נטלה את הפחית, שפכה את תוכנה בזהירות והביאה את הפחית הריקה. דובי נטל אותה וניסה לעלות בחכתו את הצלופח. אנחנו עמדנו מסביבו ועזרנו לו. חמקנותו של הצלופח הייתה מפתיעה בזריזותה. דובי חלץ סנדליו ונכנס למים. אני גירשתי את הצלופח לכיוונו של דובי והוא שם את הפחית בעומק המים. מאמצינו הוכתרו בהצלחה והצלופח נלכד.

ילדי 'אלומה ' מאלמים אלומות 



עכשיו צצה הבעיה - "מה נעשה בו?"
דובי ועינת הציעו להביאו לכיתה להסתכלות. אבי וגילה הציעו פשוט לשחררו משום צער בעלי חיים. אני  העליתי רעיון שכולם נדהמו לשמוע - "ילדים", אמרתי, "קראתי בספר אחד שבשר הצלופח טעים מאוד, בואו נבשל אותו ונטעם." משום מה,דווקא הצעתי התקבלה בהלהבות.
הוספנו מים לפחית ושמנו שנית על התנור שהיתקנו. הצלופח הרעיד את הפחית בייסוריו המתבשלים לעינינו. גילה הסבה עיניה, לא יכלה להסתכל. כאשר רתחו המים הורדנו את הפחית, שפכנו את המים הרותחים יחד עם הצלופח המבושל על פיסת נייר שהייתה איתנו. 

"מי מנסה ראשון?" שאל דובי. "זה שהציע"- התגרתה בי גילה. "או קי", אמרתי,  "לא איכפת לי לנסות". נטלתי חתיכה והרגשתי בחילה נוראה שעלתה מעמקי קיבתי.
נשפתי אוויר כדי להתגבר על הבחילה ונגסתי בעצימת עיניים מבשר הצלופח - "לא רע! בהחלט לא רע" המרצתי את חברי שיטעמו.
ובאמת הבשר היה טעים. כולם ניסו. אפילו גילה, שראיתי כיצד היא מתגברת בקושי על הבחילה ומכניסה לפיה נתח בשר.
כאשר סיימנו את מבצע אכילת הצלופח כבר ירד היום. קמנו בריצה עשינו דרכנו חזרה הביתה. כשהגענו לכיתה נושפים ויגעים מהמאמץ, הילדים כבר גמרו את ארוחת הערב. 
המטפלת ראתה אותנו בהיכנסנו ונדהמה -  "איפה הייתם? כל הקיבוץ על הרגליים. מחפשים אתכם. נו,מה אפשר לעשות לכם?" בנימה של ייאוש וחוסר אונים סיימה את משפטה.
ישבנו לאכול בשקט מבלי לומר מילה. ידענו שהיא צודקת וכל מילה שלנו תחמיר את מצבנו.
גילה התחילה הראשונה. היא קמה בריצה החוצה והקיאה כל אשר היה בתוכה. אחריה השאר. אני ישבתי חיוור מבלי לנגוע באוכל והתאמצתי בכל כוחי לכבוש את הבחילה. אבל בסופו של דבר לא יכולתי יותר והקאתי לתוך הכיור. שולה המטפלת התרוצצה בינינו, נבוכה וחיוורת כסיד - "מה קרה? מה אכלתם?"
כשנרגענו תפסה אותי שולה בכתפי בחוזקה - "יגאל, אתה תספר לי את האמת, מה אכלתם?"
אני לא העזתי להרים פנים אליה ובעיניים הפוזלות לסוליות סנדליהם של חברי אמרתי - "אני חושב שזה משזיפים שמצאנו בדרך.."
חברי שהביטו בי קודם בעיניים נבוכות, השפילו מבטיהם.
כך נסתיים אחד מבילויינו האהובים- "טיול העצמאות". 
באנו על עונשנו פעמים - בייסורי קיבה ומצפון ובריתוק לבית.

יום חמישי, 5 ביולי 2018

הסוסה כוכבת - כתב מנחם שילוני



טוביה שילוני (אבא של מנחם ושרה שילוני) עם הסוסה כוכבת



הסוסה כוכבת
כתב מנחם שילוני
מתוך החוברת "תנו לחיות לחיות" - 1987


כשהקיבוץ שלנו עדין היה בחיתוליו, לא דהרו על טרקטורים ולא על משאיות ענקיות,דהרו בעיקר על סוסים. הסוסים היו כלי העזר החשוב ביותר לכל העבודות החקלאיות.
הייתה אז בקיבוץ אורווה ובה סוסים רבים, אך סיפורי הפעם הוא על סוסה ושמה "כוכבת", סוסה לבנה כשלג.
אנו, הילדים, אהבנו מאוד את כוכבת. היא הייתה סוסה נבונה ושקטה.
לעתים בשבתות, רתמנו אותה, אפילו ללא עזרת מבוגר, לכרכרה עם ספסל עץ פשוט, העלינו את כל ילדי הגן וכוכבת לקחה אותנו בדהרה קלה לטיול בשבילי הקיבוץ ובסביבה הקרובה. בדרך תמיד זכרנו לתת לה משהו לאכול- תפוז חתיכת סוכר או בננה. את התודה השיבה לנו בצהלת שמחה עליזה.
באותם ימים היו לקיבוץ שלנו מטעי שזיפים ותפוחים וכרמי ענבים. כוכבת הייתה הסוסה של המטעים ובעונת הקטיף הייתה לה עבודה רבה. 
כל ימי השבוע הובילה עגלה עמוסת ארגזי פרי - שזיפים אדמדמים ירקרקים וצהובים, ענבים ירוקים ושחורים מתוקים כדבש ועוד. אנחנו אהבנו להצטרף להובלה ובדרך לטעום מהפרי. כשכוכבת הגיעה לעליה הגדולה שלמרגלות ג'וערה עד לשער הדיר, קשה היה לה למשוך את העגלה העמוסה. אז היינו יורדים מהעגלה ועוזרים לה לעלות הביתה.
בבית, לאחר שפרקו את ארגזי הפרי לבית הקירור, היינו מובילים את כוכבת לאורווה, מתירים אותה מהרתמות, מסרקים את שערה במסרק גדול ונותנים לה לשתות מים ולאכול תערובת עם חרובים. מאוד אהבנו להביט בה בעת אכילתה.

סוכת האריזה של המטעים - יוסף וילפנד טוביה שילוני יהודית קוצר ועוד..


יום אחד קרה דבר שהרגיז אותנו מאוד, ומעשה שקרה כך קרה:
יצאנו לטיול לגבעת הרקפות (מצפון למיברג הישן) בדרך עברנו ליד מטעי השזיפים. פתאום שמענו חבטות, הצלפות וצעקות, רעש ומהומה. התקרבנו... ומה רואות עינינו?
כוכבת רתומה לעגלה עמוסה בארגזי פרי ועליה יושב חבר ומצליף בסוסה בשוטו, מצליף וצועק - "דיו סוסה עצלנית! דיו סוסה מפונקת! קדימה! קדימה!"
אנו עומדים בצד ורואים שכוכבת מנסה בכל כוחה למשוך את העגלה, אך אינה יכולה. מכות השוט ירדו עליה בלי הרף. ראינו דמעות בעיניה וידענו שהיא רוצה מאוד להצליח למשוך את העגלה, אך המשא כבד מאוד והעלייה קשה.
כשראינו כמה הסוסה סובלת, התקוממנו. כולנו, כל ילדי הגן, פתחנו בצעקות על החבר שהיכה את כוכבת - "אתה איש רע, מה אתה עושה לסוסה שלנו? כוכבת היא לא סוסה עצלנית! היא הסוסה הכי טובה והכי חרוצה! אסור להרביץ לה! די תפסיק! תפסיק!"
החבר הביט בנו בהשתאות. הוא לא ציפה לקבל "מקלחת" כזו מילדי גן. חשב לרגע ואמר - "טוב ילדים, אתם יודעים מה? אם כוכבת שלכם באמת כל כך חרוצה וטובה, נראה אתכם משכנעים אותה להביא את העגלה עם הפרי הביתה.."

חלק מילדי מעין - השישיה - בגן


אנחנו רק לזאת חיכינו. מיד ניגשנו לסוסה שהייתה עייפה ורצוצה ודמעות עלבון בעיניה. ליטפנו אותה והרגשנו שהיא רטובה מזיעה. אחד הילדים רץ והביא את קנקן ה"קליפונצ'ס" (השתייה האדומה שקיבלנו לארוחת עשר) והשקינו את כוכבת הצמאה.
הסוסה, שהכירה אותנו, מיד נרגעה והחלה לצהול. כאשר התאוששה קצת הסתדרנו כולנו, כל ילדי הגן, סביב העגלה, על מנת לדחוף ולעזור לה בעלייה הקשה.
כך בקלות רבה ובכוחות משותפים עלינו הביתה. הגענו לבית הקירור בצהלה ובשמחה.
החבר שראה זאת, זרק את השוט  והבטיח לנו שלעולם לעולם לא יכה עוד בשוט את כוכבת שלנו, הסוסה הטובה והחרוצה.

ילדי מעין עם לאה טל


יום ראשון, 1 ביולי 2018

הייתה לי ילדות - כתבה מרים גלילי




מרים גלילי


הייתה לי ילדות 
סוף דבר לחוברת –לחיות עם חיות – 1987
כתבה: מרים גלילי

הייתה לי ילדות צהובה ופלומית כאפרוחים שאך בקעו לעיני במדגרה. תלתלית כפרווה הרכה והמהבילה של טלה בן דקה שנולד לעיני. שוקקת ומקציפה כעגל הרעבתן המוצץ את כף ידי בשעת ההאכלה.
הייתה לי ילדות של שלשולים חמקמקים – חלקלקים באדמה התחוחה והריחנית, של איסוף סבלני של חיפושיות משה רבנו וספירה קפדנית של כמות הנקודות, של זנב שממית מיותם שנשאר בידי.
בעונת האביב הייתה לי ילדות של פליאה, תהיה וסקרנות עצומה לנוכח כלבים "מחוברים" וחלזונות "מאחודים" ותרנגולים בחיזורי שחרית נמרצים, צפרדעים העושות "שק קמח" אילים מיוחמים, טווס המתהדר בנוצותיו לפני זוגתו, הפרים בעונה,עד אחרון הדרורים – כולם קשובים אל האביב, עסוקים בטקס העונתי, הנצחי, החוזר על עצמו של התחדשות.
הייתה לי ילדות רצופת הצצות אביביות אל קינים ועוללים של צופיות, פשושים, סנוניות ובולבולים במטע השקדים. 

לאה טרש עם חבר על חמור


הדרורים הפעוטים שנשרו מעצי האורן ברוח האביב- פירות מוזרים, זעירים, עזובים וחסרי אונים למרגלות הקן, והניסיונות הנואשים להשיב להם חיים.
ילדות נועזת במרדף הקיצי אחרי הדבורים שבקצהו חפיסת שוקולד נכספת- נחטפת- נטרפת.
ילדות של חרדונים המבצעים את תרגילי עליות הבטן על גגות וקירות מעולפי חום הקיץ. 
ילדות של חלזונות לבנים תלויים אשכולות אשכולות, מתנדדים על הדרדרים הסגולים בשולי הדרך.
ילדות- הסתיו והחורף של החסידות הנודדות, "נחליאלי קל זנב" וחלזונות מקציפים לאחר היורה.
ילדותי הייתה מסע אישי ואינטימי בחברת בעלי החיים, מסע מלא סוד והבטחה, אשר פקח לפני, כעדות- בגעייה ופעייה, בזמזום ובקרקור בהמיה וגעגוע וצפצוף וצרצור, וללא מילים, את סדר הבריאה, את קצב העונות, את סודות החיזור, את קסם הבקיעה והלידה, ואת עצב הפרידה.
במסע חיי הרחקתי ממחוז ילדותי, וקשרי עם בעלי הכנף ומטלפיי הטלף והזוחלים למיניהם נתמעטו ואינם עוד כה אינטימיים.

ושוב לאה טרש מקבוצת זית עם חבר


אבל לעיתים, כשאני נזכרת בישיבה הנצחית, המאופקת ליד תיבת ההטלה במשק הילדים, כשתרנגולת מקרקרת את "קרקור ההטלה" שלה ולתוך כף ידי הקטנה צונחים נולדים להם החיים עצמם בדמות ביצה עגלגלה, רטובה, חמימה, אז כל השאלות נענות מעצמן, כל התהיות באות על סיפוקן, ובאה עלי הרגשת ניחומים ובטחון.
ילדות כזאת הייתה לי.

קבוצת  זית עליזים ושמחים


עלילות ציפופו וציפה - כתבה זהבה קולקופסקי


קופיף (לא בטוח שציפופו) בידיה המסורות של עדי קולקופסקי




עלילות צ'יפופו וציפה
סיפרה זהבה קולקופסקי
מתוך החוברת "תנו לחיות לחיות" - 1987 

צ'יפופו מגיע אלינו ומחפש לו חברה....
מכירים את עודד וינר (עינב)? הוא היה הטייס הראשון מעין השופט ובמסגרת תפקידו נשלח לאוגנדה שבאפריקה, ללמד טייסים אוגנדים להטיס מטוסים. בשובו לארץ הביא לילדי הקבוץ קוף במתנה. הקוף התקבל בשמחה רבה ושוּכָּן במשק הילדים.
מיד נמצא לו שם, צ'יפופו (משום מה קל מאוד למצוא שמות לקופים..)
צ'יפופו היה קוף רגזן. הוא לא סבל את מבטיהם של הצופים בו מעבר לכלוב והיה לו דחף בלתי ניתן לשליטה לברוח מהכלוב. וכשברח – הייתה קמה מהומה גדולה ברחבי הקיבוץ. ילדי החברה היו מתרוצצים ומכריזים בקולי קולות- "צ'יפופו ברח, צ'יפופו ברח! ".
באחת מהבריחות האלו הגיע צ'יפופו לבית משפחת מור. זה היה בשעת אחר הצהרים. צילה נחה במיטתה עם כוס קפה בידה ושעיה היה עסוק במצלמתו. לפתע נשמעו קולות הילדים- "צ'יפופו ברח, צ'יפופו ברח! ".
שעיה יצא מהחדר במהירות ושכח לסגור את הדלת. הוא רץ לעזור לילדים לתפוס את הקוף. בינתיים צ'יפופו ראה דלת פתוחה. בלי לדפוק ובלי לשאול אם מישהו מזמין אותו, נכנס לחדר.
צילה ראתה את האורח הלא קרוא וקפאה על מקומה. צ'יפופו כנראה חש בחרדתה, ניגש אליה וחיבק אותה חזק בזרועותיו, נטל ממנה בעדינות את כוס הקפה והחל ללגום. צילה נשארה קפואה. בינתיים הילדים קראו לשעיה -  "הקוף בחדר שלך!".
שעיה רץ לחדר וכשהגיע לדלת הפתוחה ראה את צילה שוכבת לבנה כמו פסל וצ'יפופו מחבק אותה ולוגם בנחת את הקפה שלה...
שעיה ניסה להרגיע את צילה -  "אל תפחדי, אל תזוזי, הוא לא יעשה לך כלום.."
אל תחשבו ששעיה היה לגמרי שליו ובטוח, אבל הייתה לו ברירה? צילה כל כך מבוהלת, ואפילו קפה להרגעה לא נשאר לה.
שעיה נכנס, לאט לאט התקרב לקוף ופיתה אותו בפרוסת עוגה. לבסוף הצליח להרימו ולהוציאו מהחדר.
כשהלך עם הקוף להחזירו לכלוב, נזכר שעיה בתמונה המשעשעת של הזוג המוזר והצטער שלא הספיק לצלם אותם, הרי המצלמה הייתה מוכנה על השולחן.
עדי עם הקופיף


צ'יפה מצטרפת ובורחת...
לאחר הביקור בבית משפחת מור, היה ברור לכולם שצ'יפופו זקוק לחברה. הביאו לו את צ'יפה, קופה חמודה, שתהייה לו לבת זוג.
אבל צ'יפופו הרגזן, במקום לשמוח ולהסביר פנים, כעס שעליו להתחלק עימה באוכל ובכלוב. הוא לא הפסיק להציק לה, לחטוף ממנה את האוכל ולגרש אותה מקרבתו.
כך קרה יום אחד, שצ'יפה החליטה לברוח מהכלוב. בכפות רגליה הקדמיות , חפרה מנהרה קטנה מתחת לרשת הכלוב, נדחקה ויצאה החוצה. צ'יפה הייתה שיכורה מהחופש. היא קיפצה מעץ לעץ עד שהגיעה לאזור גני הילדים.
משני הגנים בחרה את הגן עופר של מיכל (קציר) ורינה (ירון).
צ'יפה קיפצה לתוך הגן והחלה להסתובב בין החדרים. הילדים נסו בבהלה החוצה. רינה עמדה חיוורת כסיד ובהרבה סבלנות הרגיעה את הילדים. צ'יפה בדקה את כל המיטות בגן, אחר כך נכנסה לחדר האוכל, טעמה פרוסת לחם ותפוח ומשם קיפצה לחדר המשחקים. לפתע נשתרר שקט בגן. צ'יפה הייתה בחדר המשחקים ואף אחד לא ידע מה היא עושה שם.
רינה נכנסה על קצות האצבעות, הציצה בדלת חדר המשחקים ולתימהונה הרב ראתה את הקופה החמודה מתחבקת עם קוף בובה גדול ושעיר. (כנראה סבלה כל כך מצ'יפופו שבאה להתנחם בחיקו של הקוף הגדול והנוח..)
בינתיים הספיקו להזעיק את אבנר דיין שהיה המומחה הגדול לתפיסת הקופים. הוא ניגש אל צ'יפה, הרים אותה בעדינות והחזירה לכלוב. כשנעל את השער נזף בה – "עוד פעם אחת את בורחת- תראי מה נעשה!!".

גן עופר שנות השמונים